כיוון שגוי

קונספירציות

קונספירציה, או "תאוריית קשר", היא דרך להסביר מצב או אירוע באופן הנראה כסותר את הממצאים הגלויים לעין, על בסיס ההנחה שגורמים כוחניים וחשאיים מסתירים את האמת ומונעים את חשיפתה לציבור. "תאוריות קשר" משגשגות, בין השאר, כאשר קיימת חשדנות כלפי גופים בצמרת השלטון או באמצעי התקשורת. ככל שהתאוריה מניחה שהמסתירים את האמת הם בעלי עוצמה גדולה יותר, היא נעשית חסינה יותר מפני הפרכתה, משום שקל לה יותר להסביר ממצאים הסותרים אותה בפעילות מכוונת.

אינני חובב קונספירציות, אך הונעתי לכתוב כאלה בהשראת ידידי משכבר הימים שמואל שטרסבורג, זיכרונו לברכה, שחיבתו לקונספירציות הוליכה אותנו לא פעם לחילוקי דעות ולוויכוחים חסרי תוכן ממשי.

בפתיח של ספרים וסיפורים רבים כותב המחבר כי לעלילה ולדמויות אין אחיזה במציאות והכול פרי דמיון, ואין לייחס את הדברים לאדם או למעשה זה או אחר.

ובכל זאת, אף על פי שאני בכתיבתי הפעלתי במידה רבה את דמיוני, אני מוצא כי המציאות עולה על כל דמיון.

הדמויות והאירועים שיצרתי יזוהו בוודאי כמעט מייד, שכן השתדלתי לדייק באירועים ככל האפשר. לעיתים שיניתי את המיקום, את השמות ואת סיפור הרקע, שהרי בכל זאת צריך שיהיה בסיפור גם משהו משל עצמי.

את היעדר האחיזה במציאות ופרי הדמיון יצרתי בחוט המחבר בין האירועים, כשאני מקשר בין פריטים שונים במרחבי הזמן כדי ליצור מציאות חדשה, קונספירציה קטנה משלי.

להבדיל ממתמטיקה, שם בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, ישנם תחומים שבהם אפשר למתוח בין הנקודות כמה קווים שרוצים.

אני מקווה שהצלחתי ליישם את דברי אלברט איינשטיין: "היגיון יוביל אותך מנקודה א' לנקודה ב'. דמיון יוביל אותך לכל מקום".

קריאה מהנה.

לידה ומוות

בוק ריגקי מיהר הביתה. רגליו דשדשו בשביל הבוצי וטיפות קרות בודדות של גשם ניקרו בפניו. מאחוריו נבלעו הצלעות האפורות של שער מכרה הכספית על רקע השמיים האפורים, ומרחוק בצבצו ועלו צלליות של מבני המושבה, תערובת של אוהלי צבא ישנים וצריפונים שנבנו בחופזה. בהגיעו למה שכונה "הרחוב הראשי" של המושבה, כבר התנהל במהירות בשבילים הצרים הנטועים בין גינות ירק קטנות, אל הצריף שלו.

"מהר, מהר," קראה אליו סרקה השכנה, "הטקסי כבר מחכה."

בוק נכנס הביתה. אובנה עמדה במטבח, נתמכת בכיסא וחיוך רחב על פניה.

"הגיע הזמן," אמרה בקול צלול, כשהיא מלטפת את בטנה התפוחה.

בוק תמך בה ביד אחת, ובידו השנייה אחז בתיק שהכינה מבעוד מועד. הם יצאו יחד מהבית ופנו לעבר הכביש, המרוחק כחצי קילומטר מבתיה האחרונים של המושבה, שם חיכה הטקסי במנוע פועל.

אחרי נסיעה קצרה ומהירה הנהג פנה אל בית החולים האזורי. בוק סייע לאובנה לצאת מהרכב ולהיכנס פנימה.

"יש יולדת," צעקה אחת הפקידות בדלפק הקבלה, ומייד הגיעה אחות שאספה את אובנה לכיוון חדרי הלידה. בוק החל ללכת בעקבותיהן, אך הפקידה קראה לו, כשהיא מנפנפת בחבילת ניירות ומסמנת לו לגשת אליה.

לאחר שמילא את ערמת הטפסים לפרטי פרטים, מיהר בוק אל מחלקת היולדות וחיפש את אובנה. האחות שלקחה אותה ממנו ניגשה אליו והודיעה לו שרעייתו כבר בחדר הלידה והפנתה אותו לספסל באולם ההמתנה. בוק התיישב וחיכה. הדקות חלפו. מבעד לחלון הוא ראה את השמיים האפורים משחירים לאיטם. האופק האדים מעט, ובוק מיקם שם את השקיעה.

ראשו היה מלא אושר. ילד ראשון. הם קיוו לבן בכור, הוא ואובנה. הם יהפכו מזוג למשפחה, והם יעזבו בקרוב את המושבה.

"ריגקי, מר ריגקי," הקריאה שלפה אותו באחת מהרהוריו. רופא כבן ארבעים בחלוק לבן עמד בפתח אולם ההמתנה, הביט סביב וחיכה לתגובה.

בוק קם.

"בבקשה, בוא איתי," אמר הרופא. הוא הוביל את בוק למשרד קטן וחסר חלונות, הצטדד מעט כדי שבוק יוכל להיכנס וסגר אחריהם את הדלת.

"מר ריגקי," פתח הרופא. הוא נשאר לעמוד וכך גם בוק, "קרה אסון."

בוק בהה בו בלי להבין.

"קרה אסון," חזר הרופא. "אני מצטער, התינוק שלכם נפטר בלידה."

בוק לא קלט בתחילה את הנאמר, באותה שנייה שאל בחטף, "איפה אשתי?" וכבר פנה לצאת ולחפש את אובנה.

"היא בסדר," אמר הרופא, "בוא, נלך אליה."

אובנה שכבה במיטה באולם גדול. ארבעה וילונות ירוקים הקיפו את המיטה, מאפשרים רק מקום צר לידה. אחות רחמנייה כבר עמדה שם והחזיקה בידה של אובנה, ולידה הצטופפו כעת בוק והרופא.

"התינוק שלי, הבן שלנו," יבבה אובנה, "איפה הוא? הוא היה בידיים שלי..."

היא הישירה מבט שטוף דמעות אל בוק, עיניה השחורות בורקות מכאב ומתסכול, ואז פנה מבטה אל הרופא, "ואז הם לקחו אותו," היא אמרה בלחש. "הוא היה בסדר ופתאום אמרו לי שמת."

אובנה פרצה בבכי מר והאחות ליטפה את ידה בלי לומר מילה.

"איפה התינוק שלי, הבן שלי?" שאל בוק את הרופא.

"אנחנו נטפל במה שצריך," השיב הרופא, בלי להשיב על השאלה. "אתה תטפל באשתך."

הוא הלך משם. האחות עזבה את ידה של אובנה ומיהרה בעקבותיו. בוק תפס את מקומה. עיניו התמלאו לחלוחית ובראשו הדהדה השאלה: מה לעזאזל קרה פה?

הודעה לבוחר

בוק נהג בג'יפ ברחובות העיר. מודעות של קדם־בחירות, ססגוניות ומאירות, ולפעמים אף גדולות ממודעות הפרסום הרגילות, זעקו מכל קיר, מכסות כל פינת בטון פנויה. השיר שהתנגן ברדיו הסתיים והקריין הפנה את המאזינים לחדשות.

שוב הפגנות של "הבדלנים", חשב בוק, מה אכפת להם? לי לא אכפת, חשב. ממש לא משנה, להפך. המלחמה ההיא רק עשתה לי טוב, עשתה לכולנו טוב. הוא נזכר בתקופה הקשה, בשנות השפל הכלכלי, עת הצעירים, והוא ואובנה ביניהם, עזבו את העיירה שבה גדלו בצפון המדינה וירדו דרומה, אל המכרות, אל מכרה הכספית במקרה שלהם, אל המושבה הארורה. הוא חשב על בנו בכורו שנפטר בלידתו, "בגלל הכספית," כפי שקבעו הרופאים.

אובנה והוא חיו שם מהיד אל הפה במשך שלוש שנים, ואז פרצה המלחמה.

השפל הכלכלי לא הכה רק במדינתו, ולא פסח אז גם על שכנתם ממזרח. התעקשותה של מדינתו שלא לאפשר לשכנתה מוצא לים או מסדרון אווירי, הביאה בסופו של דבר לאלימות. ההתקפה החלה בדרום, בניסיון לכבוש את המכרות ומשם להמשיך עוד כברת דרך קצרה עד לים. המושבה התרוקנה בן לילה. בוק גויס לצבא ואובנה חזרה לעיירת הולדתם, אל בית הוריה הקשישים.

שנה שלמה התנגחו המדינות. מדינות העולם הקרובות והרחוקות לא אהבו את המצב ולבסוף התערבו. השלום שהושג מצא את מדינתם שסועה לשניים, כשבין שני חלקיה משתרעת רצועה של כעשרים קילומטרים, "המסדרון". שכנתם ממזרח זכתה במוצא הנכסף לים ובחלק מהמכרות, ביניהם מכרה הכספית ומה שנותר מהמושבה הארורה.

השלום הביא איתו פריחה כלכלית: הסיוע מבחוץ היה עצום, ותנופת בנייה אחזה במדינה. בוק מצא משרה כמנהל עבודה בחברת בנייה בצפון המדינה, ואובנה פנתה להוראה בגני ילדים. רחוקים מאימת הכספית התברכו השניים בשתי בנות ובן בריאים ויפים, והמשפחה הקטנה חיה באושר ובעושר יחסי. את הג'יפ שבו נהג קיבל בוק ממקום העבודה, והוא שימש את המשפחה לטיולים ברחבי המדינה בסופי השבוע.

בוק חלף ליד התקהלות קולנית של "בדלנים" וחשב איזה מזל היה לו שהספיק לעבור לפני שהכביש נסגר. הוא באמת לא הבין אותם ואת מטרותיהם. לא היה בו שום רגש אהדה או רגש כלשהו לשטחי המושבה והמכרות, או לכל שטח אחר שעבר לשכנתם ממזרח. גם המעבר מהצפון לחלק הדרומי של ארצו דרך המסדרון הצר לא היה בעייתי, ודאי לא משהו שיכול להצדיק עוד מלחמה. "הבדלנים" קראו לפתוח את ההסכמים או לבטלם חד־צדדית ולהחזיר את השטחים "הכבושים", כלשונם, לארצם בכל מחיר. הם פעלו במשך כל השנים, כבר שש־עשרה שנים, בתחילה רק מעטים מהם, אך בשנים האחרונות פעילותם התגברה מאוד. עתה, לפני הבחירות שבהן ביקשו להתמודד לפרלמנט בפעם הראשונה, גברה הפעילות עוד יותר וסחפה רבים איתה.

בוק החנה את הג'יפ ברחוב המטופח ונכנס הביתה. להפתעתו, אובנה עמדה בכניסה, פניה השחומות חיוורות, דמעות בעיניה ובידה מה שנראה כמו מעטפות. במבט חטוף זיהה בוק את המעטפות עם ההודעה לבוחר. הוא הרים את מבטו בשאלה, ואובנה פרסה את המעטפות בידיה כפורסת חבילת קלפים. היו שם שלוש מעטפות, והוא לקח אותן מידה בהשתאות. רק שני מצביעים היו בבית. היא והוא. המכתב השלישי היה מיועד לאנדי ריגקי, התינוק שלהם שמת מייד אחרי הלידה.

ללא מילים פנה בוק אל הטלפון. הוא חיטט במגירת השידה שעליה עמד המכשיר, הוציא מתוכה כרטיס ביקור וביד רועדת חייג את המספר. המספר של משרד "אגודת ילדי הכורים", משרדו של סנגה פלסיני.

האגודה

סנגה פלסיני היה אז בתחילת שנות הארבעים לחייו, גבר רחב גוף בעל שיער עבה ושחור כזפת. עשרים שנה קודם לכן עבד במכרה הכספית בדרום המדינה וחי במושבה. מהר מאוד החל להתעסק פחות בכרייה ויותר בפוליטיקה המקומית של ארגוני העובדים, שם רכש לו שם של אדם כוחני ושתלטן. בפרוץ המלחמה הוא גויס לצבא, ומשום שהיה איש צבא בעברו הועלה בזמן הלחימה לדרגת קצונה גבוהה. תוך כדי השירות יצר קשרים עם אנשי צבא שונים, שלימים התברגו במוסדות השלטון. כשהשתחרר מהצבא, ניסה סנגה לעלות במעלה הסולם של ארגוני העובדים, ובחפשו אחר משהו שייתן לו מנוף לזינוק קדימה, נאחז באחת הפרשיות שיצאה ממחנות הכורים. התברר כי במושבות היו יותר ויותר מקרים של תינוקות וילדים קטנים, רובם מתחת לגיל שלוש, שנפטרו, חלקם אף ממש עם לידתם, או שנעלמו בדרכים מסתוריות.

במסגרת תפקידיו בארגוני העובדים נתקל סנגה במאות סיפורים כאלה – תינוקות, בנות ובנים, שנולדו בבתי חולים או שהובאו לשם עקב מחלה ושם הוכרזו כמי שנפטרו. לרוב נאמר להורים מוכי היגון כי הגופה הזעירה כבר נקברה בלילה, כדי "לא להדביק את כל בית החולים במחלתם הקשה." היו מקרים שבהם ילדים קטנים שנמסרו בבוקר לפעוטונים שהקימה הממשלה במושבות לא הוחזרו להוריהם שבאו לאוספם בתום יום העבודה. להורים ההמומים הוסבר כי ילדם "קדח מחום והועבר לבית החולים, שם נפטר במפתיע."

היו גם סיפורים על אמבולנסים עם ילדים קטנים שהובהלו מהמושבות לבתי החולים אך לא הגיעו לשם. התינוק או הפעוט פשוט נעלם ללא שום הסבר הגיוני.

העדויות של ההורים והשמועות סביבן הביאו ליצירת קונצנזוס בין ההורים השכולים, לפיו השלטונות עסקו בחטיפות ילדים באופן שיטתי ומאורגן, ושהילדים הנעלמים נמסרו או נמכרו לאימוץ בגבולות המדינה ומחוצה לה, כחלק ממשאבי המדינה בתקופת השפל, תוך הנפקת תעודות פטירה פיקטיביות והצגת חלקות קבר פיקטיביות.

סנגה התעמק בנושא, למד אותו, יצר קשר עם הורים והשתמש בקשריו מימי הצבא על מנת להגיע למסמכים ולרשימות. תוך שנים אחדות, בתמיכת הכורים, זינק מעמדו בארגון העובדים, וזינקה גם אמונתו בצדקת טיעוניו. אז גם החלו לזלוג המכתבים, מכתבים רשמיים שקיבלו הורים שכולים מהמושבות. היו מכתבים שבהם נאמר להורים המזועזעים שילדם שהגיע לגיל שמונה־עשרה, עומד מעתה ברשות עצמו. היו מכתבים הממוענים לילדים עצמם, כמו פניות להצטרף לצבא או לאקדמיה הצבאית. הממשלה תירצה זאת כ"טעויות מחשב" שמקורן בהזנה לא מיומנת, או בנתונים שנעלמו או השתבשו בזמן המלחמה, אולם סנגה לא התרצה ולא האמין למילה. בתוך חודשים אחדים הוא הקים את "אגודת ילדי הכורים", שקראה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בעניין.

קריאותיו לא נענו, הציבור הרחב התעלם ממנו, ורק קומץ של כמה מאות חסידים הלך אחריו. לסנגה זה היה כבר מאוחר מדי. מעמדו בארגון העובדים הידרדר והוא נדחק לאחור. מאחר ש"אגודת ילדי הכורים" הייתה כל מה שנותר לו, הוא החליט לפתוח במתקפה.

ההזדמנות באה בדמות תשלום המיסים העירוניים על בניין האגודה, שעמד בפאתי עיר הבירה. העירייה לא הכירה באגודה כזכאית לפטור או להנחה במיסים, וסנגה ניסה להפעיל את קשריו אך ללא הועיל. כשהמס לא שולם, הגיע צו העיקול. סנגה הבין כי מדובר בהזדמנות נוספת וכינס מסיבת עיתונאים שבה תקף בחריפות את הממשלה. הוא האשים את השלטון בהתנכלות לו, לאגודה ולכורים, בהסתרת האמת על אודות הילדים האבודים ובניסיון לסתום את פיו.

האביב הגיע ואיתו המעקלים. עם קבלת ההודעה התבצרו סנגה וכחמישים מחסידיו בבניין האגודה, בטענה שהעיקול הוא פרובוקציה ממסדית מתוכננת. הם ביצרו את הבניין בשקי חול ובאבנים, התחמשו בנשק קר וחם והודיעו שלא יצאו עד שתמולא תביעתם להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר היעלמות הילדים. המהלך הוביל להתערבות המשטרה, ואירועי הבית הנצור עלו לכותרות החדשות. כוחות רבים של משטרה, שכללו צלפים ויחידות סער כיתרו את הבית. מסוקים טחנו את האוויר ממעל, אולם התקשורת המשיכה לדווח על המתבצרים כתימהונים וקנאים מסוכנים, וכמעט לא התייחסה לתוכן מחאתם.

סנגה ניסה שוב להפעיל את ידידיו בצמרת השלטון, בפרלמנט, את חבריו מימי הצבא שנשארו בצבא, או עברו לשרת בתפקידים שונים במשטרה, אך אלה דאגו לעתידם והתעלמו מפניותיו התכופות. על רקע התקשורת העוינת, ופרט לרמזים על המתרחש מחוץ לבית והבטחות ריקות מתוכן, הוא לא השיג דבר.

ההתבצרות והמצור נמשכו כחודשיים, זמן רב שהצריך התייחסות ציבורית, מה גם שהתקשורת דאגה להזכיר שוב ושוב מקרים דומים מארצות שונות שהסתיימו בנפגעים בנפש.

לבסוף הגיע היום שסנגה חיכה לו כל כך. סוף סוף נפתח פתח לשינוי המצב, כשראש הממשלה, סמי גנגה בכבודו ובעצמו, התערב במשבר ובהוראתו החל לפעול ערוץ תקשורת בינו ובין מפכ"ל המשטרה למתבצרים. בזמן שבחדר אחד התקיימו שיחות רגועות יחסית עם הממשל, הגיעו לאוזני סנגה ידיעות מידידיו שבחוץ, כי ראש הממשלה ושר המשטרה החלו לדון באפשרויות של פריצה למתחם, עם נכונות לעשרה הרוגים אפשריים לפחות.

כדי למנוע שפיכות דמים הסכים סנגה לצאת באישון לילה לפגישה פנים אל פנים עם שלושת הגדולים, ראש הממשלה, שר הביטחון ומפכ"ל המשטרה.

בלילה בהיר של תחילת הקיץ יצא סנגה לבדו מהמתחם וצעד ברחוב אל נקודת המפגש. ירח מלא גדול וצהוב קיבל את פניו ונדמה היה לו כי פניו מחייכות אליו. אולם פני הירח היו היחידות ש"הסבירו לו פנים". דקות אחדות לאחר צאתו מהבית פרצו השוטרים פנימה. תחילה לא נתקלו באלימות, ובקלות השתלטו על המבנה ועצרו את רוב המתבצרים.

סנגה הרגיש מרומה. הוא שעט אל המתחם וצעק לחסידיו להתנגד ואף לתקוף את השוטרים, אך זה היה מאוחר מדי. המשטרה כבר פינתה את רובם והחרימה את כלי הנשק. במקום נותרה דממה, ורק רעש המסוקים נשמע ממעל.

ואז זה קרה. צרור יריות עלה מגג המבנה, שם התבצרו ארבעה אנשים. כיוון הירי היה מעלה, אל המסוקים, והתגובה הייתה מיידית. אחד הצלפים שהיה ממוקם על גג סמוך ירה כדור בודד ומדויק והפסיק את הירי לעבר המסוק. להתבצרות היה מחיר דמים.

שבור וכועס הובל סנגה למעצר.

חלק מן המתבצרים שוחררו, עשרים ושלושה מהם נשפטו והורשעו בשורה של עבירות: קשירת קשר לביצוע פשע, ייצור ואחזקת נשק שלא כדין, סיכון חיי אדם במזיד, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. גזרי הדין נעו בין עבודות שירות לתקופות מאסר של שנה ועד חמש שנים. סנגה פלסיני עצמו הורשע בהסתה לאלימות, במתן הוראה לידות בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון לשש וחצי שנות מאסר.

סנגה לא התעניין במשפט עצמו, והוא נתן לעורך דינו יד חופשית לעשות את העבודה. ראשו היה עסוק בדבר אחד – נקמה.

כבר בתא המעצר ואז בתאו בבית הסוהר תוכנית זדונית זחלה במעלה מוחו. הפשע המושלם. המטרה הייתה ברורה, ראש הממשלה צריך להיענש, צריך לשלם את המחיר, עין תחת עין ושן תחת שן.

ראש הממשלה סמי גנגה צריך למות.