פיתולים בוואדי

1   |   רלי   2017

כבר יומיים שאנחנו כאן ועדיין לא התקבל שום סימן.

הפעם נשלחתי מן המשרד למשימה יחד עם קולגה ושמו יואב, לכפר קטן. בתיו בנויים על צלע הר עוטה חורש ירוק, בצמוד לוואדי המשתפל אל הים התיכון. את הכפר הזה אני לא מכירה. נדמה לי שפעם ביקרתי בו בטיול בית ספר, במסגרת ביקור של חוג אמנות במוזיאון המקומי, או בשניהם. גם לא אמרו לנו מהי המשימה ולמי עלינו לדווח.

"תתמקמו, תביאו עימכם ציוד לשהייה ארוכה, הוראות תתקבלנה בהמשך." זו הייתה לשון ההודעה.

את יואב אינני ממש מכירה. אמנם, שנינו מוותיקי המדור, אך עד כה לא צוותנו למשימות משותפות. היכרותי עימו מצטמצמת לברכות "שלום," "בוקר טוב" ו"ערב טוב" וחיוכים מנומסים במסדרון. מעולם לא הקדשתי זמן כדי להכיר אותו לעומק. לא שאני יכולה להעיד על עצמי שאני מכירה מישהו לעומק במקום העבודה. באופן כללי, אני שומרת בקנאות על פרטיותי. לא מתחברת בקלות. במדור אני מוכרת כלא-חברותית במיוחד, אבל סוּפר-מקצוענית.

הוא נראה לי טיפוס די סימפטי. נעים הליכות, כבן חמישים, נראה שמור לגילו. בישיבות הצוות שבהן השתתפנו שנינו, תמיד אמר דברי טעם. עכשיו לא תהיה לי ברירה אלא להכירו.

יצאנו אחר הצהריים. החום הכה בי כבר ביציאה ממבנה המשרדים האפרורי והמקורר יתר על המידה. כביש החוף מגלילות ועד צומת עתלית היה עמוס כרגיל. פקקים נוראיים השתרכו ביציאה מן העיר צפונה. יואב נהג. המזגן ברכב עבד בעוצמה מרבית. חולצתי הרטובה מזיעה החלה להתייבש ואני שקעתי בענייניי. טלפונים, מיילים וכמה מסמכים שהייתי צריכה לסיים. בבית ינאי עצרנו לתדלק. יואב תחב את פיית התדלוק לרכב, נכנס לחנות הנוחות וחזר ממנה עם שתי כוסות קפה.

"הימרתי על הפוך חזק. רק שלא ידעתי איך את ממתיקה, אז הבאתי סוכר וגם ממתיק."

"הפוך חזק זה מצוין. בלי סוכר ובלי ממתיק. תודה."

הקפה הגיע בדיוק בזמן. לגמתי ממנו והתמסרתי לנוזל המריר והחם. מבית ינאי נפתח המבט אל הים. השמש הנוטה מערבה שלחה קרניה אל המים. אני יכולה להתבונן שעות בים, בצורות העננים המשתקפות בו ומשנות את צבעיו, באדוות הנוצרות מהרוח, בספינות המותירות אחריהן שובלי קצף. נראה שהוא מתמסר ונתון לכל השפעה, ועם זאת, כל כך גדול ומלא עוצמה.

הגענו אל הכפר. בדרך חלפנו על פני מה שנראה כמו מכולת קטנה. בגזוזטרה ישבו שלושה אנשים, שתו ושוחחו ביניהם. על אם הדרך נתקלנו בחבורת כלבים מדובללי שיער, ששוטטו בנחת ברחוב ולא התרגשו מהרכב שלנו.

על פנינו חלפה משאית גדולה עמוסה במיטלטלים, ועל דופנה הכתובת "מובילי הכרמל". היא דחקה את המכונית שלנו לשולי הרחוב הצר. ככה זה. מישהו יוצא, ובמקומו אחר נכנס. עולם כמנהגו נוהג.

חלקו האחד של הכפר הוא עתיק יומין, ואילו חלקו האחר הורחב מזרחה ודרומה. בהר נפרצו דרכי אספלט, בחורש פולסו משטחים, ובשיפולי הוואדי, נחצבו בסלע מדרגות לבתים חדשים. את הבית שהיינו עתידים להתגורר בו במהלך המשימה מצאנו לפי ההנחיות במעלה הרחוב, שוכן על מדרון מדורג.

לפני שפרקנו את חפצינו מן המכונית ערכנו סיור מהיר בבית. ירדנו בגרם מדרגות עקלתוני, עשוי אבן, אל הכניסה לבית. נכנסנו פנימה וגילינו שלפנינו בית מרובה חלונות ברזל מקושתים, כחולים. מן החלונות נשקף מראה מרהיב של גבעות עטויות חורש צפוף. הנוף משך אותי כבחבלי קסם והוביל אותי דרך חלל המגורים אל המרפסת הפונה אל החורש. פתחתי לרווחה את דלת הזכוכית. מרחוק, במערב, נראתה העיירה עתלית על שפת הים הכחול. היה ניתן להבחין ביער המנופים שפועלים בקדחתנות להוציא אל הפועל את תוכנית "הדיור למשתכן" שהוכרזה על ידי שר האוצר. שורות קוטג'ים מסודרים כקוביות בשלבי בנייה שונים כבר צמחו לאורך כביש הגישה לעיירה.

בעתלית יש תחנת רכבת, נזכרתי. הוצאתי מכיסי את הטלפון הנייד וגלשתי אל האתר של רכבת ישראל. לוח הזמנים של הרכבות מעתלית לתל אביב היה דליל. אי-אפשר לסמוך על רכבת המגיעה לתחנה רק מדי שעה. איאלץ להמשיך לנסוע מפה למפקדה שבאזור המרכז וחזרה לכאן במכונית, הסקתי בצער.

סגרתי את דלת הזכוכית החוצצת בין המרפסת לחלל המגורים ופניתי לבחון את פנים הבית. יואב ניצל את ההזדמנות כדי לבדוק את מנגנוני הנעילה של הדלתות והחלונות. הבטתי מסביב. בחלל המרכזי ניצבה פינת ישיבה מכורסאות קש ישנות, שכנראה נרכשו בכפר הדרוזי הסמוך, שהתמחה בייצור ריהוט כזה. כורסאות הקש היו עטויות בבדים דהים בצבעי כחול וירוק ועליהם היו פזורות כריות חינניות. בצמוד לאזור הישיבה הייתה קבועה דלת כחולה, דלתו של חדר רחצה קטן, שקירותיו ורצפתו היו עטויים באריחי חרסינה לבנה מעוטרים באורנמנטים כחולים. בסמוך הובילו שלוש מדרגות לפינת אוכל, שבה ניצב שולחן עץ עתיק יומין, וסביבו שישה כסאות. פינת האוכל המשיכה למטבח מאובזר ומואר, שחלונותיו פונים אל גן טרסות אבן. מי שאוהב לבשל בוודאי ייהנה כאן, חשבתי, נזכרת במטבח הזעיר בדירתי. על מכסה התנור שלי עומדים עציצים. חוץ מכריכים וקפה לא בישלתי בו דבר, ושיא הקולינריה היה ארוחות מוכנות שהפשרתי במיקרוגל.

ליד הדלת הכחולה של חדר הרחצה, מוסתר מאחורי וילון, גיליתי גרם מדרגות. ירדתי בהן אל המפלס התחתון ומצאתי חדר כביסה. בחדר עמדה מכונת כביסה גדולה וישנה ובקיר שמעליה היו קבועים מדפים שעליהם ערבוביה של קופסאות של אבקות כביסה, מרככים, סבון וחומרי ניקוי, בכמות שתספיק להברקת הכפר כולו. לחדר הכביסה הייתה דלת נוספת, שהובילה החוצה אל חצר מרוצפת. חריקת הדלת הבריחה שתי לטאות ירוקות, שנעלמו בזריזות מתחת לערימת עלים, ועורבני שהתעופף בבהלה בהבזק כנפיים כחול. החצר הקטנה פנתה אל פיסת חורש שעץ חרוב קשיש נטוע בה. מעל החצר נמתחו חבלי כביסה, שמגבת קטנה שנשכחה עליהם הייתה תלויה על אחד מהם, בודדה ומבוישת.

אספתי את המגבת ופניתי בחזרה במדרגות אל המפלס העליון. ליד המרפסת גיליתי חדר קטן. לאורך קירותיו היו מדפים עמוסי ספרים, והיו בו גם מיטה צרה ושולחן כתיבה. מעל השולחן נפער חלון רחב הפונה אל צלע ההר. פינת עבודה נהדרת.

ליד החדר הזה היה עוד חדר, מעט גדול יותר, ובו מיטה זוגית רחבת ידיים וארון.

"אני אישן כאן," הכרזתי בטון ענייני, "ראיתי שיש מיטה נוספת בחדר העבודה, אתה תוכל להתמקם שם," הודעתי ליואב, שבדיוק חצה את החלל המרכזי.

יואב הציץ אל שני החדרים.

"תודה," רטן לעומתי, "שוויון אתן רוצות, אבל על הנוחיות אינך מתפשרת. אתן מצפות לקבל גם שוויון וגם שנתייחס אליכן בג'נטלמניות. להחזיק את המקל משני הצדדים. נראה לי שאני אישן על הספה בסלון. היא נראית לי יותר נוחה."

"טוב, נעשה שבוע שבוע," עניתי לו, קצת מתרגזת מההכללות, אף על פי שהיה צדק בדבריו. אמנם, אני סוכנת קשוחה, מאומנת לעילא בהפעלת מיני נשק ובהרכבת חומרי נפץ, מוכשרת במיומנויות לחימה ובפענוח צפנים, אבל בלי קשר אני מצפה מגברים שינהגו בי באבירות. וכן, רוצה להחזיק מקלות משני הצדדים ולאכול עוגות שתישארנה שלמות, ואין לי שום בעיה עם זה, חוץ מהעובדה שאני עדיין לבד, כי אני נחושה בדעתי למצוא גבר שלא מפחד מאישה חזקה ועדיין מסוגל לאפשר לה להרגיש לידו אישה. עד כה לא מצאתי. אך אל לי להאשים את כל הגברים בכך. אולי יש גם כאלה ביניהם. אני עוד לא נתקלתי באף לא אחד.

"כן, הא? ממזרתא שכמותך," קטע יואב את מחשבותיי, "ואולי המשימה היא רק לשבוע?"

"מי יודע?" נכלמתי, "אז נעשה שלושה-שלושה... והיום אני אכין ארוחת ערב ".

בהנחה שנסתפק בכריך עם חביתה, השלמתי בליבי.

"דווקא בבישולים אני אלוף," חייך אליי, חושף שיניים לבנות ובריאות, "את תרוויחי בגדול."

סימנתי לעצמי שיש לו חיוך כובש. הוא בהחלט נאה.

תפסיקי מייד ועכשיו, גערתי בעצמי, משועשעת, אבל לא התאפקתי.

"גם יפה גם אופה? מה אתה אומר... באמת יש לי מזל עם הציוות למשימה הזו."

בחיים אחרים זו הייתה יכולה להיות חופשה נורמלית של שני בני-זוג, המתנתקים מחיי העיר האינטנסיביים כדי לנשום אוויר הרים. בעיצומו של אוגוסט לוהט הם יוצאים לכפר כדי לנוח, לעשות הליכות ולרחוץ בים. בראשי נרקמה תמונה זוגית של חופשה נעימה. במשך כמה שניות חשבתי על חיי הסוערים, מלאי ההרפתקאות והמתח, חסרי הקביעות ורבי-התזזית, ללא מקום שאפשר לקרוא לו בית. את רוב שעות היממה הקדשתי לעבודה. באותו רגע הבנתי, כי כמוני, גם יואב אינו נשוי. בנבכי זכרוני הייתה חבויה פיסת מידע שקשורה בו, סיפור מעומעם על אהובה שהייתה, אולי אפילו טרגדיה. כעסתי על עצמי שאינני נוהגת להתעמק ברכילויות, וכעת אני לא בקיאה בפרטים.

2   |   רלי   2017

יואב החל בהתקנת מחשבים ומכשירי קשר בחדר העבודה, ואני פתחתי את החלונות. וילונות דקיקים, לבנים ותכולים התמלאו באוויר וריקדו ברוח הקלילה שנשבה מן הוואדי, באורח פלא, בתחילת אוגוסט לוהט. הבטתי במְחולם ברוח והרהרתי בהבדל בין אוויר ההרים לבין אוויר המזגנים המסוחרר במבנה המשרדים באזור המרכז. שם אפשר רק לחלום על רוח שתיכנס בשעה זו מבעד לחלון. אולי בזה הרגע מצאתי את היתרון היחיד במשימה זו שתגרום לי להיתקע בכפר הקטן הזה לזמן בלתי-ידוע — רוח באוגוסט.

יצאתי לחצר וטיפסתי בגרם המדרגות העקלתוני אל המכונית שחנתה למעלה ברחוב. בעודי מטפסת, בחנתי את טרסות האבן שהיו מתוחות מעבר לגרם המדרגות. בטרסות היו נטועים עצי פרי, ועל קירותיהן השתפלו אגודות של שיחי אזוביון, רוזמרין ולבנדר. כמה זה יפה, חשבתי לעצמי בעודי פותחת את דלתות המכונית וגוררת מתוכה שתי מזוודות. האחת קטנה שלי, השנייה עצומה של יואב. לא פשוט היה להוריד אותן במדרגות אל הבית.

"מה הבאת איתך? אבנים?" התנשפתי לקראת יואב, שיצא אל החצר. מתחתי למולו את זרועותיי הכואבות.

"לא הייתי בטוח אם תהיה כאן מכונת כביסה," חייך אליי.

"נראה לך? קודם כל יש. מצאתי אותה. למטה. ושנית, מקסימום היו מביאים לנו אחת."

"לא יודע. במשימה הקודמת לא הייתה לי מכונת כביסה בדירה, אז לא לקחתי סיכון. במקום כל ההתלבטויות פשוט פתחתי את ארון הבגדים שלי ואת המזוודה, הורדתי לתוכה את תכולת המדפים, רוקנתי את מגירות הלבנים ומעל הנחתי את חליפת השרד וכמה חולצות כפתורים."

גבר טיפוסי, גיחכתי בליבי. לעומתו, אני לקחתי איתי מזוודונת ובה רק מעט פריטים הנחוצים לי. מכנסי פשתן, חולצות לבנות מכופתרות, כמה גופיות צבעוניות, טרנינג לישון בו וטרנינג שחור לפעילות לילה, אם וכאשר תידרש מאיתנו כזאת.

יואב נשא את המזוודה שלו אל חדר העבודה. אני הנחתי את שלי בחדר השינה, מביטה בקורת רוח במיטה המוצעת במצעים המדיפים ריח של ניקיון, ועליה מונחות ארבע כריות גדולות ולבנות. אבל בדירה הקטנה היה רק חדר רחצה אחד, מה שמאוד יקשה על הפרטיות בינינו. מה הם חשבו להם שם, במדור?

הבטן שלי החלה לקרקר.

"אתה רעב?"

יואב הפסיק את עבודת החיווט והרים אליי את עיניו. הוא מחה ממצחו אגלי זיעה. יש לו עיניים תכולות ויפות, ציינתי לעצמי. איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו.

"האמת? די רעב," קטע את מחשבותיי, "אבל לא נראה לי שיש משהו במטבח. אני כבר בודק."

"לא, לא, תמשיך בשלך. אני אעשה זאת. במידת הצורך אכין רשימה," אמרתי, בולעת את מבוכתי, ונעלמתי בדרכי אל המטבח.

למה לעזאזל את מנסה ליצור בו את הרושם שאת מומחית במשק בית, לגלג בי קול, ומה את נתקעת על העיניים שלו, יפות מה יפות.תרגעי. את במשמרת עכשיו. זה רק מראה שאת נורמלית ושהכול עוד עובד אצלך, התערב בי קול אחר. את עדיין מתרשמת מגבר נאה ומהאפשרויות הגלומות בשהות איתו באותו הבית. וחוץ מזה, לכי תדעי מה עוד יקרה.

התרכזתי במשימה שלפניי. פתחתי את המקרר ואת ארונות המטבח, כדי לבדוק מה חסר.

המקרר היה ריק. בארונות מצאתי כלי מטבח, כמה קופסאות שימורים של טונה ומלפפונים חמוצים, קפה שחור, שקיות תה, סוכר, נרות, גפרורים, שקיות ניילון, פותחנים — וקופסת דגני בוקר שבאופן מפתיע עוד הייתה בתוקף.

מי יודע מי היה שם לפנינו, ולצורך מה. ביחידה לא מחליפים מידע מיותר, כך שאם תיכשל או תיתפס לא תוכל למסור יותר מדי מידע. גם כעת, אני משערת, שלא רק אני לא יודעת דבר. גם יואב נמצא בדיוק באותו מצב של אי-ודאות.

ואולי לא?

"אני קופצת למכולת בכפר," קראתי אל יואב, וכשהסטתי את מבטי מן הארונות גיליתי, להפתעתי, שהוא עומד ממש בסמוך אליי.

"אין צורך לצעוק, אני כאן, לידך," אמר בפשטות," בואי נלך יחד. זה טוב לסיפור הכיסוי שלנו."

שוב הרגשתי מבוכה קלה. משהו בנוכחות שלו ערער את מעט השליטה העצמית שלי.

"אוקיי," התעשתי בקלילות מעושה, "אני הולכת לנעול נעלי ספורט ולהחליף בגדים."

לבושים בבגדי ספורט עממיים יצאנו בהליכה אל המכולת. נראינו כזוג בשנות החמישים, אנשים מן היישוב, או תיירים. אני בגופי המתעגל והנאבק בתנודות ההורמונליות, והוא בפדחת מקריחה. לא היה סיכוי שמישהו יחשוד בנו שאנחנו סוכנים חשאיים. כשמגיעים לרגל ביישוב קטן, שכולם בו מכירים את כולם, צריך לבנות דמויות משכנעות.

את ההליכה ניצלנו ללימוד הכפר, רחובותיו, בתיו והמבנים המרכזיים, ולהתרשמות מתושביו. צעדנו בסמטאות קטנות ומתפתלות, טיפסנו במדרגות סלע, חלקן חצובות וחלקן בנויות, ובחנו את הבתים. שוטטנו בשבילים צרים המובילים אל בוסתנים קטנים. מעת לעת, במפגש שבילים או סמטאות, במקום שנוצרה בו התרחבות קטנה, הציבו אנשי הכפר פסל, ספסל או עץ פרי. מדי פעם עצרנו להביט בנוף המתגלה בעיקול של רחוב.

חלפנו על פני תושבי המקום וחייכנו אליהם בנימוס, או החווינו לעברם מחוות שלום זעירה. רובם נדמו לי אנשים רגילים. את כמות החברים שלי ניתן לספור על יד אחת, וגם עימם אני מצליחה להתרועע בקושי. על אף שאישית קצת התעייפתי מחלקם, וברצון הייתי מחליפה אותם באחרים, אינני בטוחה שתושבי הכפר הזה היו יכולים להיות התשובה לסקרנותי לגבי המין האנושי.

יואב הסב את תשומת ליבי לקירות המבנים ולגדרות המקיפות את החלקות. הוא הצביע על קטעי אבן מקוריים מתקופות שחלפו על המקום והותירו בו את חותמן.

"תראי, קמרונים עתיקים וחלונות מקושתים מעידים על סגנון אדריכלות מלפני כאלף שנים," אמר לי, "בדיוק התקופה שבה שהו הצלבנים בארץ ישראל ובנו בה את מבצרי החוף. הכפר הזה כנראה היה אחד המקומות שהתגוררו בהם בזמן בניית המבצר."

הוא נעמד לצידי, הניח בטבעיות את ידו על כתפי והפנה אותי לכיוון הים.

"רואה שם, על קו החוף?" הצביע לכיוון הים.

מגעו נעם לי.

"זה המבצר של עתלית."

"מכירה. אולי יהיה לנו זמן ונרד לבקר בו יום אחד."

"לצערנו אי-אפשר. זהו אזור צבאי סגור ולא ניתן לבקר בו. אבל אלה שכן ביקרו בו יודעים לספר, שזה אחד המבצרים המפוארים ביותר שבנו הצלבנים."

"אני בטוחה שבמדור יוכלו לסדר לנו כניסה."

"אל תהיי כל כך בטוחה. את יודעת איך צה"ל עושה לנו שרירים איפה שהוא רק יכול."

הבטתי בים הכחול הנמתח עד האופק. השמש, עגולה ובוערת, צבעה את השמים בכתום לוהט, משתוקקת לסיים את יומה באמבטיית מים צוננים. קסמה לי המחשבה על מקלחת.

יואב הסיר את ידו מכתפי.

"מתחת למי הים נמצאת עיר גדולה."

"אתה רציני?"

"לגמרי. חצי האי הזה משך אליו אנשים עוד בימי קדם. בסביבות המאה השמינית לפני הספירה התקיימה שם מושבה פיניקית. מה את יודעת, מצאו שם רציפי עגינה לספינות, מזחים, מגדלים, ממש חיים שלמים."

"זה נשמע הרבה יותר שוקק חיים מעתלית של ימינו," גיחכתי.

"יש מצב."

"ומה קרה?"

"לא בדיוק יודעים. ישנן השערות. צונאמי, רעידות אדמה."

"אז כל העיר מתחת למים?" תהיתי, "זה ממש אינדיאנה ג'ונס!"

יואב צחק.

"בפיסת הארץ הקטנה הזו, שמחברת שלוש יבשות יחד, התרחשה היסטוריה מרתקת. לא רחוק מכאן נמצא אחד האתרים הארכיאולוגיים הידועים ביותר בעולם, שמוכיח את קיומם בו-זמנית של האדם הניאנדרטלי והאדם המודרני."

"אבל איך זה יכול להיות? הרי ההומו ספיאנס התפתח מהניאנדרטלי, לא?" תהיתי.

"הייתה תקופה שהם חיו בה במקביל. החיים מתנהגים אחרת מתרשימי הזרימה שאנחנו לומדים בספרים."

"מסתבר שיש הרבה מסתורין באזור הזה. הרבה סודות, תעלומות..." צחקתי, "ומאיפה אתה יודע את כל זה?"

"אשתי, איילה, הייתה דוקטור לארכיאולוגיה. היו לה סיפורים מרתקים. לפעמים, כשהייתי יכול, הייתי מצטרף לסיורים שלה עם הסטודנטים," אמר והרכין את ראשו.

הוא מדבר על אשתו בזמן עבר. אני סקרנית לדעת, אבל מעדיפה לא לשאול. אם ירצה, יספר.

"איילה נפטרה לפני שש שנים. סרטן," אמר כאילו קרא את מחשבותיי.

"אני מצטערת לשמוע."

יואב לא חזר לדבר על אשתו. ככל שהמשכנו ללכת הוא נראה שקוע יותר ויותר במחשבותיו, ואני לא העזתי להפר את השתיקה בינינו. תחת זאת התרכזתי במצלמה שלי. תיעדתי בה סמטאות צרות וחצרות אבן יפות, לא מצליחה להשתיק בתוכי את הצהלה על כך שהוא אלמן, ופנוי.

עד מהרה מצאנו את עצמנו בסמטה המתפשקת לרחבה מרוצפת, שצלעותיה מבנים בגדלים שונים, כיאה לכיכר של כפר המכבד את עצמו.

הגענו אל המכולת המקומית.

"בואי ניכנס," אמר יואב, "אני צריך מברשת שיניים."

"גם אני," צחקתי. מסתבר שגם הוא לא ממש הספיק להתארגן. המשימה הזו הונחתה על שנינו בהפתעה.

הרמנו סל רשת מפלסטיק בפתח החנות ואספנו אליו משחת שיניים, בקבוק חלב, גבינה, זיתים, שש ביצים בקרטון ולחם שחור, כיאה לארוחת ערב פשוטה של אנשים מן השורה. את מברשות השיניים, הסתבר לנו, ניתן לקנות כבודדות או באריזה של שתיים, שהתגלתה כזולה יותר. יואב בחר לנו אריזה זוגית.

בעל המכולת בחן אותנו בסקרנות האופיינית לכפר קטן, שבו כולם מכירים בו את כולם, שאל אותנו היכן אנחנו מתגוררים ואיחל לנו חופשה נעימה.

בזמן ששילמנו בקופה התקרבה בנהמה משאית אל הכיכר, ונעצרה. מתוכה קפץ בחור גברתן. אותה המשאית שנשאה את הכתובת "מובילי הכרמל". הבחור נכנס למכולת וניגש הישר למקרר שבירכתי החנות.

"נו צחי?" שאל בעל המכולת, "סיימתם להיום?"

"כן, ברוך השם," הסיר צחי את כובעו מראשה ומחה את מצחו בשולי חולצת הטריקו המרובבת שלגופו. אגב כך, העניק לי הצצה גנובה בגופו הבנוי לתלפיות.

"כמה העברות עשיתם היום?"

"היום העברנו את הקרייצרים ואת השטאטלרים," נשמע קולו של צחי ממעמקי החנות.

"לא ייאמן... לא ידעתי שהקרייצרים גם תכננו לעזוב את הכפר."

"כן, הם סיכמו איתנו על ההובלה כבר לפני חודשיים."

צחי התקרב והנחית על הדלפק שישייה של פחיות בירה.

"מה אתה אומר... בקצב כזה לא יישארו לי קליינטים."

"רשמת? שש בירות. תרשום חצי על שלמה," אמר צחי ויצא אל המשאית.

"בסדר."

בעל המכולת הוציא ממקומה מחברת כרסתנית, שנחה על המדף ליד שעון נטול מחוגים, ליד מדף הוופלים.

לטשתי עיניים בשעון. בעל המכולת קלט את מבטי.

"אה, זה? זה מראה את 'זמן הכפר'. אין מחוגים. פה הכול על מי מנוחות, ככה, רגוע."

"ובכל זאת, אנשים עוברים מכאן," התבדח יואב.

"בחודשיים האחרונים עזבו כאן חמש משפחות," אמר בעל המכולת. "תופעה מוזרה. הרי השטאטלרים נלחמו בזמנו בציפורניים לעבור את ועדת הכפר ולקבל אפשרות להיכנס למכרז על החלקות לבנים ממשיכים. שנתיים רק בנו. בקושי שלוש שנים חיו בבית. אני לא מבין את זה."

"תגיד, יש כאן, בכפר, איפה לאכול או לשתות משהו?" שאל יואב.

"אה, בטח. כאן ממש ממול, בכיכר, יש פאב. ממש מעברו השני של הרחוב."

הבטן שלי קרקרה. הבטתי ביואב. "אז מה דעתך? לא ממש הספקתי לאכול ארוחת צהריים היום."

"למה לא, בעצם? הזדמנות מצוינת. יהיו לנו מספיק פעמים שנצטרך לבשל," ענה יואב.