ראשית דבר
שנת 840 לספירה, הרי יהודה
תאודורוס ידע שהגיע למחוז חפצו עוד לפני שהתדפק על דלתות המנזר שנגלה לפניו מרחוק, מתנשא בראש גבעה רמה, על חומותיו הבצורות וצריח הכנסייה שבצבץ בינות לחומות. אחרי הכול, כמה מנזרים כבר היו בהרי ירושלים בנפת פלסטינה, שנמצאה בשליטת הכופרים המוסלמים, יימח שמם?
תשוש כולו מהמסע המייגע מאנטיוכיה, הוא רצה רק דבר אחד, להגיע בשלום אל המנזר ולחסות תחת חומותיו הבצורות, בטוח מעיניים בולשות ולא רצויות.
למעלה מחודשיים היטלטל בסתר בדרכים עם סוסו והקרון העמוס סחורות, משתדל להתקדם בעיקר בחסות החשכה.
באוזניו עלה קול עדר מכפר סמוך, מלווה בקריאות הרועה המאיץ בכבשים להישאר יחד ולא להתפזר לכל עבר. הוא מיהר להסתתר עם סוסו והקרון בין השיחים הסבוכים. כבר היה מתורגל במלאכת ההסתתרות וידע היטב כיצד להתמזג בנוף בלי שירגישו בו.
במורד הוואדי הבחין ברועה, שלא היה בוגר יותר מנער, מצליף במקלו ומחזיר לעדר כמה כבשים סוררות. הנער קפא על מקומו כמו הבחין בנוכחותו והביט סביבו, אך עד מהרה משך בכתפיו והמשיך להתנהל עם עדרו במדרון.
לבוש היה כרוכל ערבי ועד עתה הצליח לעבור את כל הדרך מהמנזר שבאנטיוכיה, ממנה יצא כגנב באישון לילה, בלי לעורר חשד. השקים שנשא עמו בקרון היו מלאים בסחורות ממיטב מנעמיה של אנטיוכיה. לקראת המסע אל הלא־נודע מילא אב המנזר את מרכולתו בכל טוב. בשקים שבקרון ניתן היה למצוא הכול, החל מתכשיטי פליז מקושטים זכוכיות צבעוניות, עגילים על פי צו האופנה האחרונה בדמשק, שרשראות לצוואר מעץ צבוע וצמידים זהובים. כולם לא יקרים מדי, כיאה לרוכל פשוט. המשך בסירים ובמחבתות, בגדים לצרכי יום־יום אך גם מחלצות שנועדו לחגיגות, וכן תבלינים בצבעים משכרים שהובאו מכל רחבי המזרח מהודו ועד כוש, ושיקויי מרפא כנגד מיחושים שונים. בקיצור, כל מה שתחפוץ עלמה צעירה או עקרת בית שמטפלת בילדים. בינות לכל השקים עמוסי הסחורות הסתתר האוצר. איש לא חשד ברוכל הסובב בדרכים כי מרכולתו מכילה דבר מה נוסף. הרי היה עמוס כל כך בסחורה ששק כבד נוסף לא עורר חשד.
תאודורוס השתדל להימנע מדרכים ראשיות כי ידע שנציגי החליף יעצרו אותו ויערכו חיפוש בכליו. את הדרך הארוכה מאנטיוכיה עשה ברכיבה על סוסו בדרכים שכוחות אל, מסתתר כל אימת שנראו במרחק אנשים ובעיקר חיילי החליף.
פעמיים לא הצליח לחמוק ממוכסים חמדנים שארבו לטרפם בשולי הדרך. בקשיש עבר מיד ליד והוא הצליח להמשיך בדרכו בלי שנבדקה הסחורה שנשא עמו.
ליתר ביטחון ציידו אותו שולחיו בחרב שנחה בנדן התלוי על חגורתו ובסכין חדה כתער שהוחבאה בין קפלי בגדיו. אב המנזר גם דאג להדביק לו כמה צללים – שלושה חיילים מצבאו של קיסר ביזנטיון שנשלחו לצפות בו ממרחק ולהשגיח עליו, מוכנים להתייצב לצידו אם יעלה הצורך.
אלוהים ואלת המזל עמדו לצידו והמסע עבר בשלום.
הוא נזכר באותו יום, כעשרה חודשים לפני כן, שבו קרא לו אב המנזר אל לשכתו לשיחה בארבע עיניים. הוא ציפה לשמוע דברי תוכחה על כך שלא הופיע למיסה עם שחר, אך להפתעתו, אב המנזר, שמאחורי גבו זכה לכינוי יְפֵה־הזקן, על שום זקנו המטופח למשעי, כלל לא נשמע כעוס כששאל אותו בדאגה מדוע לא היה במיסת הבוקר.
למען האמת, תאודורוס פשוט העדיף לישון במקום לקום לאשמורת השחר הקפואה בארבע לפנות בוקר. הוא השתעל בדרמטיות ואמר כי הצטנן לפני כמה ימים ובבוקר חש כאב חד בראשו. אבל, מיהר להוסיף, הוא התפלל בחדרו ולכן לא הפסיד את תפילת הבוקר.
להפתעתו, אב המנזר הסתפק בכך שאיחל לו החלמה מהירה, בחסדי האל. ניכר כי היעדרותו של תאודורוס מהמיסה לא באמת עניינה אותו. בעודו מנסה לעכל את מזלו הטוב נחתה עליו הפתעה נוספת. אב המנזר לא שלח אותו לדרכו, כפי שציפה, ותחת זאת המשיך לשוחח עמו, עם נזיר פשוט, כאילו היה לפחות האקונום, האחראי על כלכלת המנזר והשני לאב המנזר במעמדו. כשבעיניו מבט שהיה תקיף וטוב לב בעת ובעונה אחת, פירט אב המנזר באוזניו את האיומים המתדפקים על דלתות העולם הנוצרי, ובפרט קשייהם של הנוצרים החיים תחת הכיבוש המוסלמי. הנושא הדיר אומנם שינה מעיניהם של כל הנוצרים באנטיוכיה, אך מעולם לא נידון בשיחה אישית בין אב המנזר לנזיר מן השורה כמו תאודורוס.
אב המנזר ליטף בפיזור נפש את זקנו המטופח וחלק עמו את חששותיו בנוגע למצבה הרעוע של הכנסייה בארצות הכבושות. “אנחנו חיים כבר מאתיים שנה בחסדי הכופרים, שבינתיים מניחים לנו לחיות על פי אמונתנו בישוע. אבל לא לעולם חוסן. אני חושש מהרגע שבו ביזנטיון תיפול בידי הכופרים, ישמור אותנו האל, ואז דבר לא יעצור אותם מלבזוז את המנזר שלנו ומנזרים נוספים, שעליהם חסו הכופרים עד כה רק כדי למנוע קרבות לא רצויים עם הקיסרות הביזנטית מצפון לנו”.
בעודו יושב שפל רוח בלשכתו המפוארת של אב המנזר, ממולל בעצבנות בכפות ידיו שוב ושוב את גלימת הנזיר המרופטת שלבש, תהה תאודורוס מדוע זימן אותו ללשכתו ועל שום מה מצא לנכון לשתף אותו בפוליטיקה גבוהה שבה לא הבין דבר. כנזיר פשוט, מעולם לא זומן ללשכתו של אב המנזר נשוא הפנים, אך כעת הבין מייד כי אב המנזר הולך סחור סחור סביב משהו נורא שברצונו להגיד לו ואינו יודע איך.
הוא לא פקפק לרגע כי סוגיות פוליטיות נועדו לבכירים ממנו ולא לנזירים פשוטים כמוהו, שנשלחו לחיי פרישות על ידי משפחותיהם, מתוך תקווה לזכות בדרך זו בנקודות מול בורא עולם ביום הדין ועל הדרך למנוע את הידלדלות הנחלות המשפחתיות מרובות הילדים.
הוא לא נותר בערפל זמן רב. “בחרתי בך, תאודורוס, למשימה חשובה מעין כמותה”, המשיך אב המנזר בקול מפויס. “קיבלתי הוראה מביזנטיון להתכונן לרע מכול ולהבריח ממנזרנו אוצר שהופקד אצלנו למשמרת לפני זמן לא רב. הקיסר העדיף כי האוצר יהיה רחוק ככל האפשר מעיניהם החמדניות של אנשי החצר ובחר להפקיד אותו אצלנו. כעת ציווה עלינו להבריח את האוצר למקום שבו איש מאויבינו, מבית ומחוץ לא יצפה למצוא אותו. המקום שנבחר על ידי הקיסר הוא מנזר יוחנן הקדוש, שהוקם לא מכבר על ידי הכנסייה שלנו בנפת פלסטינה, בהרי יהודה בואכה ירושלים”.
“אך מדוע בחרת דווקא בי?” שאל תאודורוס כשחרדה נוראה הולכת ומשתלטת עליו. הוא מבין כי סיכוייו להיחלץ מהמשימה אפסיים. “הרי יש נזירים צעירים ממני, שיכולתם לעמוד בתלאות הדרך ולהילחם בליסטים טובה בהרבה מזו שלי”.
“אם יש מישהו ששולט בערבית על בוריה, אתה הוא האיש. ואם יש מישהו שיוכל להתחזות לעובר אורח מוסלמי בלי לעורר חשד, אתה הוא האיש”, ענה לו אב המנזר, “אך יותר מכול, אתה נמנה על הנזירים הבודדים כאן שיודע קרוא וכתוב ובקיא בכתבי הקודש ובחוכמת יוון ורומי. כפי שתבין מייד, זה ידע הכרחי למשימה, ורק עליך אוכל לסמוך שהמשימה תבוצע בחשאיות מוחלטת”.
“ברשותך, הוד מעלתו, אתה מזכיר שוב ושוב אוצר. על איזה אוצר אתה מדבר? מעולם לא שמעתי על אוצר, כאן, במנזר שלנו”.
“אני אגיע לזה”, נזף בו אב המנזר, “אבל ראשית תקשיב ותלמד מה המשימה שאני עומד להטיל עליך”. הוא שב לנימת הקול המפויסת. “תפקידך הוא להעביר את האוצר מאנטיוכיה למנזר יוחנן הקדוש תוך שמירה על סודיות מוחלטת. וכשאני אומר מוחלטת כוונתי ממש כך, מוחלטת. אסור לאיש לדעת על קיומו של האוצר. לא כאן באנטיוכיה ולא במנזר יוחנן הקדוש שבהרי יהודה. זו משימה מורכבת מאוד ודרוש לה אדם היודע להתמודד עם קשיים בלתי צפויים. מישהו כמוך.
“כאן באנטיוכיה מוטלת עליך משימה כפולה – הראשונה היא להבריח את האוצר באישון לילה בלי שאיש יחשוד במעשיך, בלי שאיש מעמיתיך יחשוד כי קיים בכלל אוצר במנזר. המשימה השנייה היא להסביר לעמיתיך הסבר מניח את הדעת מדוע אתה עוזב את המנזר. אתה רשאי לספר לעמיתיך הנזירים כי ביקשת העברה לארץ הקודש, קרוב למקום קבורתו של אדוננו ישוע.
“מהרגע שבו תעזוב את אנטיוכיה ועד יום מותך, עליך לשמור על האוצר מכל משמר מעיניים לא רצויות. אינני מתכוון רק מעיני הכופרים המוסלמים עד שתגיע למנזר יוחנן הקדוש שבהרי יהודה. אני מתכוון כי גם לאחר מכן, במנזר יוחנן הקדוש עצמו, אסור שהנזירים שם ידעו או יחשדו על עצם קיומו של האוצר.
“אתה תתחפש לרוכל העושה דרכו ברחבי החליפות המוסלמית. אנחנו נדאג לספק לך סחורה, קרון לסחורות וסוס. מעתה ועד שתהיה מוכן לביצוע המשימה שהטלתי עליך תלמד יום יום ערבית, מסחר, כללי הישרדות בסיסיים ומתי ואיך לתת בקשיש לנציגי השלטון שתפגוש בדרך. בה בעת נקרא ביחד את הברית הישנה והחדשה ואת תולדות הקדושים, ואחלוק עמך בידע שעומד לרשותי. מדוע? מייד תבין.
“כשתגיע למנזר יוחנן הקדוש, עליך להציג בפני אב המנזר את המכתב שאמסור לך לפני לכתך. במכתב תהיינה הוראות לתת לך חדר משלך, יד חופשית לפעול כרצונך ושליטה מלאה על כל הרכוש שתביא עמך מאנטיוכיה. ההוראות במכתב ניתנו ישירות על ידי הקיסר תיאופילוס, קיסר ביזנטיון. המכתב יישא את החותם המלכותי. כמו כן, אתה תצויד בסכום כסף לא קטן שיסייע לך בתשלומים עבור הוצאותיך בדרך הקשה להרי יהודה וגם יבטיח כי ינהגו בך כשורה במנזר יוחנן הקדוש. וכשתתמקם בשלום במנזר אני מצפה ממך להביא את האוצר למקום מבטחים הידוע רק לך אך בה בעת להשאיר לבאים אחריך, בדור הזה או בדורות הבאים, הוראות כיצד להגיע אל האוצר. הוראות אלה יוצפנו כך שרק מי שראוי לכך יבין את הוראותיך”.
“אין לי מושג בכתב סתרים, אם לזה אתה מתכוון”.
“אינני מתכוון בהכרח לכתב סתרים, אם כי מעתה ועד שתהיה מוכן לצאת לדרך אלמד אותך את כל הידוע לי בנושא. אתה תקבל שלושה איקונות שאותם תחביא בין כליך כשתצא לדרכך הארוכה. תשתמש בדמיונך כיצד להסתיר בתמונות אלה את הרמזים לדורות הבאים”.
“מה כוונתך בהסתרת רמזים בתוך איקונות?”
“אלוהים בירך אותך בידי אמן. אתה אחד מציירי האיקונות הטובים ביותר שיש לנו כאן במנזר. לפני צאתך לדרך נצייד אותך במכחולים וצבעים וכל מה שנדרש על מנת לצייר איקונין. תוכל כמובן לרקוח צבעים משלך כשתתיישב לבטח במנזר יוחנן הקדוש. תשתמש באיקונות ככתב חידה, תוסיף להן רמזים, כאלה שרק אנשי האמונה האמיתית יבינו את פשרם”.
“מה זאת אומרת בדור הזה או בדורות הבאים?” גמגם תאודורוס, שעד כה הפעילות החתרנית ביותר שעשה היתה להתחמק מתפילה.
“ירושלים נמצאת כיום בשליטת הכופרים אבל מתישהו נחזור ונכבוש את ירושלים מידיהם. כשהרגע הזה יגיע, או אז נשמע ממך, אם תהיה בין החיים, ונלמד היכן החבאת את האוצר. ברם, אם נכבוש את ירושלים בדורות הבאים, אזי ממשיכי דרכינו, בעזרת הרמזים שתשתול, ימצאו דרך להבין היכן קברת את האוצר”.
“אבל איך? מה?” שאל תאודורוס בפאניקה הולכת וגוברת. נכון, הוא לא רצה בחיי הפרישות שמשפחתו כפתה עליו כשהיה רק נער צעיר, אך כעת, שלושים שנה מאוחר יותר, לא הכיר חיים אחרים והתרגל לחיי השגרה הברוכה במנזר. מה לו ולמסעות אל הלא נודע?
“אתה כבר תמצא את הדרך, בני”, אמר לו אב המנזר. “תשאיר אחריך רמזים שרק אנחנו נבין… רק אנשי הכנסייה והאמונה האמיתית. תזכור מה כתוב בברית הישנה, בתחבולות תעשה לך מלחמה”.
“אבל למה? ביזנטיון הרי חזקה ועומדת כצור איתן מול הכופרים”.
“הכופרים הצליחו לכבוש אפילו את ירושלים. לקיסר נודע כי החליף מתכנן מתקפה חדשה לכיבוש ביזנטיון. עד עכשיו החזיקה ביזנטיון מעמד, לא מעט בזכות הנשק הסודי, האש הביזנטית, שבעזרתה המצור על ביזנטיון נכשל שוב ושוב בים וביבשה”. אב המנזר הנמיך את קולו, שהיה נמוך בלאו הכי ועבר ללחישה. תאודורוס נאלץ להתקרב אליו על מנת להבין את דבריו.
“הקיסר תיאופילוס חושש ואינו רוצה כי אוצר כזה ייפול בידי הכופרים, לא המוסלמים ולא הכופרים מרומא שסטו מדרך האמונה האמתיית בישוע”.
“אך מהו האוצר?” חזר תאודורוס ושאל פעם נוספת.
אב המנזר סיפר לו.
