פרולוג
ההלך התקדם באטיות לאורך השביל המתפתל במעלה ההר. הייתה זו שעת צהריים מאוחרת, ושמש הסתיו עמדה נמוך בשמים והטילה צללים ארוכים. הגלימה הכהה שלבש הייתה מוכתמת בדם יבש; חלקו של ההלך, רובו של אנשים שהרג. הוא כבר לא זכר כמה כאלו היו. מתחת לברדס ולגלימה הכבדה היה אפשר לזהות קווי מתאר של גוף צעיר ושרירי, אך האיש היה שפוף, רגליו נגררו וצעדיו היו אטיים כשל אדם זקן. נראה שאיבד את הרצון ללכת, והוא נע קדימה מכוח ההרגל בלבד.
כשהגיע אל שערי המקדש, השעה הייתה מאוחרת והמקום נטוש ממבקרים ומתפללים. ההלך נעמד בלאות מול השערים, והתלבט מה לעשות. הוא ידע שאין לו לאן ללכת. הוא הסיר באטיות את הברדס בדיוק כשכוהן צעיר ניגש אליו. ״אפשר לעזור לך?״ הוא שאל.
מתוך פנים מלוכלכות המכוסות בזקן פרא שחור ועבות הציצו עיניים עצובות. ההלך לא ענה. ידיו מיששו את החפצים שנשא עמו לאורך הדרך הארוכה. הכוהן הצעיר הביט שוב באיש ועמד לסגור את השער. ההלך הזדקף באחת. ״קח אותי אל הכוהן הגדול,״ אמר, ״יש לי משהו חשוב למסור לו.״