תתקדמי

טרופה

שתי לחיצות קצרות על הוונטולין ותכולת המשאף זרמה היישר אל תוך הריאות שלי. דחפתי אותו לתוך הכיס הקדמי של הג'ינס. סידרתי את החפצים שלי בערֵמה על הלפטופ בזמן שניתקתי אותו מעמדת העגינה והתרוממתי מהכיסא. הרגע הגיע, העוגן הורם. זקפתי ראש. אני חייבת לגייס עוד טיפה של נחישות נוסף על זו שאגרתי פירור אחר פירור במהלך השבועות האחרונים, לא יזיק לי עוד קצת מזה. צעדתי במהירות אל עבר משרדו של מיקי. לכי מהר לפני שתתחרטי. הדלת סגורה. להקיש או פשוט לפתוח? נו, לא צריך להגזים. גם אנשים חדורי מטרה אמורים לנהוג בדרך ארץ.

מיקי הרים את עיניו מהמסך.

״היי, שרון, בואי.״

יופי, הוא לבד. סגרתי את הדלת אחריי, מהר, לפני שמישהו יתפרץ פנימה עם איזושהי בעיה או שאלה וייקח ממני את הבמה, את תשומת ליבו ואולי גם את מצב רוחו הטוב. בחרתי לשבת לצידו ולא מולו, עדיף ככה, הרי אנחנו באותו צד. היום יותר מתמיד אני צריכה אותו לצידי. זה רגע האמת. לא מדובר בעוד ויכוח עם אנשי הפיתוח, מדובר בעתיד שלי. הגיע הזמן לעשות את הצעד המתבקש ולטפס שלב במעלה הסולם, לקחת את עצמי ואת הקריירה שלי קדימה ולהפוך לרשמי את מה שאני גם כך עושה, למעשה, בהתנדבות. בשלוש השנים האחרונות אני מובילה את הצוות שהחל כצוות קטן וצמח לקבוצה גדולה. מתמרנת בין אנשי הפרודקט לאנשי הפיתוח תוך שאני סופגת אש מכל הכיוונים. מנהלת פרויקטים מורכבים. עובדת לילות כימים. זהו. עד כאן. אני רוצה לקבל את ההכרה מהארגון עם הטייטל הרשמי. וכן, גם את השכר הראוי.

יותר מדי זמן דחיתי את הרגע הזה, את ההתמודדות עם הצורך להביע את רצוני באופן ישיר. לבקש עבורי, להשמיע את קולי — אלו לא דברים שאני מצטיינת בהם. לעומת זאת, בעבודה שלי אני דווקא כן מצטיינת, אך עדיין לא העזתי לעשות את הצעד הכל־כך מתבקש. תמיד חיכיתי לעוד הישג, לסמן רק עוד וי אחד שיוכיח שאני ראויה לתפקיד: השלמה מוצלחת של עוד פרויקט, פידבק נלהב מלקוח, חשיבה על פתרון יצירתי לבעיה מורכבת, רק עוד אישור אחד ודי. עדיין לא הפנמתי שאין בעולם דֵי וי־אים כדי לשכנע את עצמי שאני מספיק טובה.

הוא מקשיב. יופי. משקופית לשקופית הרגשתי איך הביטחון שלי עולה. הוא אפילו שאל על המודל שפיתחתי, אשר מייצג את מצבו של התחום בארגונים הדומים לזה שלנו, תחום האִפיוּן ועיצוב חוויית משתמש, או בקיצור: "חוושמש". התקדמות טובה, הספינה שטה בבטחה. הנה, עוד מעט אנחנו מגיעים לפואנטה, לסיבה שהובילה אותי לטרוח במשך שבועות על המצגת הזאת, שבה ניווטתי את המסר צעד אחר צעד אל המטרה.

ואז אמרתי את זה בנשימה אחת.

״את לא!״ הוא ירה.

מה? מה זה? לא ייתכן שזה מה שהוא אמר לי עכשיו ובשליפה כזאת מהירה ומוחצת. זה לא קורה לי. מה? סטופ, תעצרו הכול, אני רוצה לרדת. לא יכול להיות שזה מה שהוא חושב. ואומר. הרי הבאתי בחשבון התנגדויות שעלולות לצוף, והכנתי מענה לכל תרחיש, אבל את השרטון הזה לא ראיתי מתקרב. הרגשתי כאילו הוא הרים את כל הבניין המפונפן הזה והנחית אותו היישר על הראש שלי. במקום הכרה וקידום קיבלתי פגז היישר לבטן.

״את לא!״

אני שוקעת, מיקי מתעשת.

״תראי, לא, תראי, זה לא עובד ככה,״ נראה שהוא נבהל מעוצמת הדף הבוטות של עצמו, ״את צריכה להבין, אין לך מספיק ניסיון לתפקיד כזה בכיר. את צריכה להתחיל בתפקיד של ניהול צוות, ואחר כך להתקדם לניהול קבוצה.״

הוא רוצה להוריד אותי לקרקעית. הצילו. מיששתי את המשאף שבכיסי, וניסיתי לשמור על החרטום מעל המים.

״אבל מיקי, אני במילא עושה את התפקיד הזה. וכבר שנה שאנחנו מדברים על תפקיד ניהולי, זה לא חדש. הקמתי את הצוות הענק הזה, הרמתי דיזיין סיסטם מלאה. אתה קולט? מערכת עיצוב שלמה מאפס, והובלתי את הפרויקט המורכב הזה של העיצוב המחודש של המוצרים שלנו — עיצוב שכולם מתעלפים ממנו. אני כבר עושה את זה!״

״כן, אבל זה לא אותו דבר.״

מיקי העקשן הזה, הוא לא קרוב אפילו להשתכנע.

רק לא לבכות עכשיו.

הוא ליטף את זקנו האדמוני. ״יודעת מה, בואי נחליט שלא להחליט עכשיו. ניתן לזה חודש־חודשיים, ובזמן הזה נחשוב מה לעשות.״

תליון מגן דוד מוזהב בצבץ מאחורי כפתור פרום בחולצת המשבצות שלו. מי יגן עליי עכשיו?

״או־קיי.״ אני לא בטוחה שיצא לי קול.

״תוציאי לנו זימון לעוד חודשיים.״

אספתי את השאריות שלי והסתלקתי משם. המילים שלו מתנגנות בראשי בפזמון חוזר, פזמון דוקר. על אף ההלם הבנתי טוב מאוד שברגע אחד, בהבל פה לקוני, הפכתי לבלתי רלוונטית. אבודה בלב ים. מה לעזאזל אני עושה עכשיו?

נואשת להגיע לחוף מבטחים שקעתי בכיסא שלי ורציתי להיבלע בתוכו. עמדת העבודה שלי ממוקמת בקצה האופן ספייס הגדול, שאותו חולקים כל אנשי הצוות. כדי שלא יראו את הפרצוף שלי, סובבתי את הכיסא כשפניי אל החלון הגדול המשקיף אל הים, אלא שמהקומה הרביעית של בניין המשרדים בהרצליה פיתוח רואים יותר בניינים ופחות ים. איזה חוף ואיזה מבטחים. תפסתי את הטלפון שלי וקמתי. לא משנה לאן, העיקר לא להיות פה. מהר, שאף אחד לא יתחיל לדבר איתי. עכשיו אחת עשרה וחצי, אולי קצת יותר, כלומר עדיין לא החלה ההמולה של ארוחת הצוהריים. לפחות זה, פחות פרצופים לחמוק מהם. התקדמתי במסדרון שהתארך מצעד לצעד. עדיף לרדת במדרגות החירום, היו לי דֵי היתקלויות ליום אחד. עטיתי ארשת של דחיפות והאצתי את הקצב. לא ראיתי מי חולף על פניי, ולא שמעתי כלום. שיחשבו מה שהם רוצים. אין לי אוויר.

הנה דלת הכניסה לבניין, עוד מעט אני לא פה. התקרבתי אליה ונעצרתי, אבל היא לא נפתחה. דווקא עכשיו? לעזאזל איתה! זזתי קצת אחורה ואז קדימה, ואז לכיוון נקודת המרכז, אבל הבת אלף לא הואילה להגיב. לא ייאמן, גם בעיניה אני שקופה. רק לא לבכות. הישרתי אל העין האלקטרונית מבט כזה שלא החליט אם הוא יותר מתחנן או יותר מאיים. מה שכן, זה עזר. נפלטתי היישר למדרכה מוכת השמש ונוטפת הלחות. אנשום כבר ביום אחר.

צעדתי לאורך המדרכה הלוהטת. את הנשמה שלי נתתי למקום הזה, ובשביל מה? עד עכשיו הייתי מצוינת בשבילם, אבל כשאני דורשת את מה שמגיע לי — פתאום אני לא מתאימה. לא מתאימה! התיישבתי על גדר האבן המפרידה בין שני בנייני משרדים בחלקה המוצל, המשמש מסתור מפני השמש ובעיקר מפני פרצופים מוכרים וחייגתי ליונתן. הוא ענה מייד.

״נווו?״

עדכנתי אותו.

״אני לא מאמין! ולא אמרת לו כלום?״

״אמרתי, בטח שאמרתי. זה לא עזר.״

״הוא הסביר לך למה לא?״

"לדעתו אני לא מספיק מנוסה כדי להיות מנהלת קבוצה. לדעתו קודם כול צריך לנהל צוות, ורק אחר כך אפשר לנהל קבוצה."

״אבל את עושה את זה גם ככה!״

״נכון, ועדיין, הוא לא זז מילימטר.״

״וככה ויתרת לו? אחרי כל מה שהשקעת שם?״

״נו, מה אתה רוצה שאני אעשה?״

״אני במקומך הייתי נלחם. מלחמה עד הסוף.״

״הייתי בהלם, וחוץ מזה, החלטנו להשאיר את זה פתוח ולדבר שוב בעוד חודשיים.״

״תקשיבי ותקשיבי לי טוב: לכי לשם ותגידי לו שאת לא מוותרת, שקרעת את התחת בשביל התפקיד הזה, ואת לא מוכנה לקבל כזאת תשובה.״

״אוף איתך. נמאס לי ממך ומהדיבור הזה שלך, כאילו שאני ילדה קטנה ומטומטמת.״

״למה? מה הבעיה?״

״אין לי כוח להסביר לך עכשיו.״

״טוב... החלטה שלך. אני לא הייתי מוותר בכזאת קלות על משהו שעבדתי עליו כל כך קשה, אבל איך שאת רוצה.״

הרחוב מוצף באנשים, והסכר שלי נפרץ. ניגבתי את הדמעות ביד. בחוץ היו משהו כמו תשעים מעלות בצל, אבל בגופי פשטה צמרמורת קרה. לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי ובכלל. הידיים שלי רעדו, הרגשתי נוכחת נפקדת ממציאות חיי. לעזאזל, אני נמצאת כל כך קרוב לים, אבל אין פה טיפה של אוויר, אפילו שזה אמצע נובמבר. הרגשתי כמו צל, והצל שלי בער. ניגבתי שוב את הפנים. אני צריכה לחזור לשם. אני נראית זוועה. הוצאתי את המשאף ולא הצלחתי לזוז. אני לא רוצה להיות כמו ההורים שלי. תנשמי עמוק, פקדתי על עצמי. אין ברירה, את חייבת לחזור, המשכתי עם הפקודות. אספתי את חלקיי לערֵמה כאוטית, הסתרתי אותה תחת שמיכה של רואה ואינה נראית, וגררתי את רגליי בחזרה לעמדת העבודה שלי.

יופי, הם לא פה. התחשק לי לקחת את התיק שלי, לטוס הביתה, להתחפר מתחת לשמיכה ושיתפוצץ העולם. פאק איט. יש לי קצת חסכונות, אסתדר איכשהו. אני לא יודעת כמה זמן בהיתי ככה ברחוב ההומה. לעזאזל, אני חייבת להתאפק. אני לא מוכנה לוותר על כל מה שקרעתי את התחת עבורו בשלוש השנים האחרונות. לא אשבור את הכלים. אולי יש עוד תקווה. החזרתי את המחשב הנייד לתחנת העגינה והדלקתי אותו. עברתי על המיילים שהצטברו. תמשיכי לתפקד כרגיל, כך אף אחד לא ירגיש שמשהו קרה, במיוחד אנשי הצוות שלך. אינעל העולם, את גייסת והכשרת את כולם, תמשיכי להיות מקצועית ועניינית. את עדיין פה.

בימים הבאים התאמצתי לשמור על ארשת עסקים כרגיל, אפילו שבמציאות החדשה שום דבר לא היה כרגיל. המחשבה לוותר על הכול הייתה בלתי נסבלת, עד כדי כך שזה הפך לדלק שהניע אותי להמשיך קדימה על אף הכאב. המשכתי להוביל את הפרויקט הענק של העיצוב החדש, פרויקט שהצריך ממני לבטא את הידע והניסיון שצברתי לאורך השנים, ודרש ממני גם לשווק ואף לנמק בפני צוותי הפיתוח את הפתרונות העיצוביים שלנו. הם מצידם עשו הכול כדי להתנגד לכל דבר שדרש טיפה של מאמץ והתלוננו עלינו — על כל דבר. אני רגילה לזה. אבל למתיחות החדשה שצצה בין מיקי לביני אני לא רגילה. הסינרגיה וההרמוניה שהיו בינינו בשלוש השנים שבהן עבדנו יחד — החל ברגע שבו הוא קיבל אותי לעבודה כמאפיינת הראשונה של החברה, דרך התמיכה שלו במאמצים שלי להטמעת שיטות עבודה חדשות, להוכחת ההשקעה בחוושמש בפני חברי ההנהלה ולגיוסם של מאפיינים ומעצבים, העזרה שלו בקידום הרעיון לאפיין ולעצב מחדש את המערכת, כך שהיא תהיה חוד החנית של התעשייה לא רק מבחינת הטכנולוגיה, אלא גם ברמת הנראוּת והחוויה — הסינרגיה וההרמוניה הללו התנפצו לרסיסים, ואת מקומן תפסה חומה בצורה. לא רק שלא הרגשתי שייכת למקום, כעת הרגשתי עוינות וניכור.

*

סיימתי להכין את האג'נדה לישיבת הסנכרון השבועית של הצוות, ומיהרתי לחדר הישיבות. התיישבתי במרכז צלעו הארוכה של השולחן המלבני הגדול, על מנת שאהיה קרובה ככל האפשר לכמה שיותר אנשים. חיברתי את הלפטופ למערכת המולטימדיה המשוכללת המובנית בשולחן, והתכוונתי להתחיל את הישיבה שכן כולם כבר התמקמו.

מיקי נכנס לחדר. אני לא זוכרת מתי לאחרונה הוא השתתף בישיבת הסנכרון שלנו.

״הו, שלום, מיקי,״ דניאל, מאפיין בצוות, קרא בדרמטיות, ״איזה יופי שאתה מצטרף אלינו היום.״

מיקי התיישב בראש השולחן, הקרחת שלו הבריקה באור הניאון.

״אני פה כי אני רוצה להבין משהו. אני רוצה להבין למה המשימות שלכם לוקחות כל כך הרבה זמן.״

פרצופים מופתעים החליפו מבטים, ואני סתמתי את הפה.

״דניאל, נתחיל איתך. על מה אתה עובד עכשיו?״ קולות צחוק עלו מכל מיני כיוונים.

דניאל פירט את המשימות שלו, והוסיף, לבקשתו של מיקי, הערכות זמנים לסיום העבודה על כל סעיף וסעיף. אחריו דיבר בתורו כל אחד מאנשי הצוות. הם קצת גמגמו כשהתבקשו להתחייב על לוחות זמנים, ומיקי תקתק בלפטופ שלו. נשארתי מאובנת עוד הרבה רגעים אחרי שכולם עזבו את החדר.

*

צנחתי על הספה בסלון. זה הערב הקבוע של יונתן ושלי, כאשר הילדים של כל אחד מאיתנו נמצאים אצל הלשעברים שלנו. סיימנו לאכול את ארוחת הערב ולנקות את הכלים. לאחר שהתקלח, התגלח וגיהץ בגדים ליום העבודה הבא, יונתן הצטרף אליי ובידיו שני ספלי תה.

״אתה מוכן לישיבה של מחר?״ הידקתי את הכִרבולית סביב כתפיי. ידעתי שמחר הוא יצטרך למסור דין וחשבון בפני מועצת המנהלים של חברת הביטוח שבה הוא עובד.

״בקטנה, אני לא מודאג. או־טו־טו אנחנו סוגרים את שתי העסקאות האלה שסיפרתי לך. זה כבר יקפיץ אותנו גבוה מעל התחזיות.״

אין בו אפילו בדל דאגה. קור רוח תמידי, ההולם את פניו הנאות. הצליח לי. גם הגוף שלו יפה. שלושה ביקורים שבועיים בחדר הכושר לאורך שנים ניכרים לכל אורכו. ניסיתי להידבק ממנו, אבל לא כל כך הצליח לי, כלומר אני מצליחה להתמיד וללכת פעמיים בשבוע לשיעורי פילאטיס, בזה כן נדבקתי, אבל בעניין קור הרוח אני לא מצליחה: תמיד מזדחלת לראשי איזו מחשבה מטרידה שמציתה בי משהו, והכול בתוכי מתחיל לבעבע.

״מה איתך? דיברת עם מיקי?״

״אין לי כוח לדבר עכשיו על העבודה. בוא נמשיך לראות את הסדרה ההיא שהתחלנו בשבוע שעבר.״

*

האור באופן ספייס של הצוות דלק. התבוננתי סביב. הלפטופ של דניאל מחובר לתחנת העגינה. הלפטופ נמצא, אבל הוא לא פה. בבקרים, כשהילדות שלי לא אצלי, אני אוהבת להגיע לעבודה מוקדם, לפני הפקקים והרבה לפני כולם. כך אני מספיקה להתקדם במשימות שלי, לפני שכולם מגיעים ומביאים איתם את הטרפת של העבודה. הפעם הגעתי מוקדם יותר מהמוקדם הרגיל שלי, מפני שעד שסוף סוף נרדמתי, ישנתי רע והתעוררתי סופית ברבע לחמש, ולא הצלחתי להירדם שוב. ברבע לשש נשברתי, החלטתי לקום ולהגיע לעבודה, ככה לפחות אסיים את היום מוקדם, וגם אתחמק מההצקות של יונתן.

איפה דניאל יכול להיות? בטח מחכה לי ערֵמה של מיילים. לגמתי מהקפה ופתחתי את האאוטלוק בחוסר חשק, רק כדי לגלות שהמצב גרוע ממה שחשבתי. להתחיל מהמייל האחרון או מהראשון? איזה טיפוס מוזר הדניאל הזה. אולי הוא שכח את הלפטופ אתמול. הצצתי מתחת לשולחן וראיתי את התיק שלו. אין סיכוי שגם את התיק הוא שכח. חזרתי למקומי ולגמתי מהקפה, שכבר התקרר.

אני חייבת להבין מה קורה פה. אולי הוא בשירותים? נעמדתי בדממה ליד דלת הכניסה של שירותי הגברים והקשבתי. שקט מוחלט. פתחתי מעט את הדלת, התכופפתי והצצתי מתחת לדלתות. אין פה נפש חיה. אני לא מאמינה שאני עושה את זה. סרקתי את חדר הישיבות ואת האופן ספייס של הפיתוח, המשכתי למטבח ונכנסתי פנימה.

או־הו, תראו מי פה.

״בוקר טוב.״

דניאל הרים את עיניו מהעיתון.

״היי.״

הוא נראה רצוץ, שערו סתור מבעד לקוקו עייף, וזיפים בני יום על פניו.

״אני לא רגילה לראות אותך פה בשעה כל כך מוקדמת.״

הוא הפך דף והרים את העיתון גבוה יותר. הספקתי לראות שהוא עדיין לובש את החולצה עם ההדפס של איינשטיין.

״מה, רק לך מותר להגיע מוקדם?״

״הכול בסדר?״

״כן, הכול בסדר.״

הוא הנמיך את העיתון.

״אם הכול בסדר, אז אין בעיה.״

לקחתי כוס מים כדי להצדיק את הביקור במטבח. יאללה, שחררי, ברור שעובר עליו משהו, ולפי איך שהוא נראה, זה לא משהו נעים.

חזרתי למקומי. תנשמי עמוק ותתחילי לעבוד. בתיבת האימיילים המתינה לי הודעה על ביטול פגישה. חשבתי שזו טעות. בדקתי שוב במה מדובר. מיקי ביטל את ההשתתפות הקבועה שלי בפגישת הסנכרון השבועית של מחלקת הפרודקט. מהרגע שהגעתי לקורפורייט הזה, אני חלק בלתי נפרד מהמחלקה, ומעורבת בכל מה שקשור ליוזרים. שלוש שנים הייתי נציגת צוות החוושמש בדיוני הפרודקט, מאז שהייתי פונקציה סולו, צוות של אחת, ועד היום, כשאנחנו צוות של שנים עשר. להשתתפות שלי בדיונים האלה יש חשיבות מקצועית ואסטרטגית, ועכשיו מיקי משליך אותי החוצה. מנציגה הפכתי להצגה — הצגה שירד עליה המסך.