החיים ואלה שאינם

1

ברלין מעולם לא היתה שקטה יותר. חלקים חסרי תועלת של מכוניות ומשאיות נחו במקומם. אפילו אופניים היו מצרך נדיר. השמועה אמרה שחייל סובייטי ירה באישה שסירבה למסור לו את אופניה. רקיעות מגפיים נחושות לא הדהדו עוד על פני המדרכות. אנשים קודרים השתרכו באלם ברחובות. העיר שקעה בדממה. השקט עכר את השלווה לא פחות מהחורבן הפיזי. שאר גרמניה הופגזה. ברלין נמחקה.

היא שהתה בעיר ארבעים ושמונה שעות בלבד, וההלם מההרס שהמיטו מטוסי בעלות הברית והקרבות העזים בין הוורמאכט לצבא האדום, ולאחרונה גם מעשי האונס והביזה הסובייטיים, היה עדיין טרי. כמה שכונות נראו כמו נופי ירח, עפר ומכתשים וצללים מאובקים שכאשר התקרבה אליהם, התברר שאלו טרוּמֶרפרָאוֶון, הנשים הדוממות, חמורות הסבר, שאספו לבנים שבורות, חלקי צינורות ושאר פסולת, והעבירו אותם מיד ליד בפס ייצור לאה של עבודות כפייה, שרק בזכותן הן קיבלו תלושי מזון. אבל עוד יותר מהחורבן, היא נדהמה מהיבט הרולטה הרוסית: פה ושם עמדו עדיין על תלם חלקי בניינים, שקירותיהם וגגותיהם המופצצים חשפו לקור ולגשם, ולעיני סקרנים, שלדי מיטות ישנים, אסלות שבורות ודיירים נואשים שנאחזו בלית ברירה במה שנותר, כי לאן יכלו ללכת? לפעמים התנשאה בצד אחד של הרחוב ערמת שפוכת, ובצד השני ניצב בניין שלא נפגע, הארכיטקטורה עדיין מרשימה או צעקנית, הזגוגיות שלמות, והוויטרינה בסגנון בידרמאייר, כמו בדירה הזאת, בוהקת בשמש החורפית השוקעת, שחדרה לטרקלין. הוויטרינה, שניצבה בין שני חלונות צרפתיים גבוהים שנפתחו אל רימָייסטֶרשְטראסֶה, צדה את עינה ברגע שחצתה את דלתות ההזזה. היא אמרה לעצמה שברלין מלאה בכיסאות ושולחנות, מכתבות וויטרינות בסגנון בידרמאייר. לא היתה שום סיבה הגיונית לחשוב שדווקא זו לקוחה מעברהּ. אבל להיגיון לא היה שום קשר לזה.

היא חצתה את החדר. האישה בשמלה השחורה המאובקת שנתלתה על גופה הכחוש כאילו היתה דחליל — מילי היתה בטוחה שפעם, בימים מאושרים יותר, היא אהבה שניצלים וקוּכֶן — עקבה אחריה. ילדה שנראתה לה בת ארבע או חמש, אם כי בימים אלה של תת־תזונה היה קשה לדעת, נצמדה לחצאית הרפויה של אמה. כשהגניבה מבט אל מילי, עיניה היו צלחות של פחד בפניה הרזות, הדהויות. אל תפחדי, רצתה מילי לומר. אני לא אפגע בך. ואז היא תפסה את עצמה. על מה היא מדברת? ודאי שהיא תפגע בילדה הזאת. היא עומדת להרוס את המשפחה כולה.

האישה התייצבה בחזית הוויטרינה, כאילו ביקשה להגן עליה מפני מילי, וצחנת הגוף החמצמצה שעלתה ממנה גברה. באותם ימים הסבון, כמו האוכל, היה במשורה בברלין, והמעט שהצליחו להשיג התפורר לחלוקים אפרפרים, שהתקשו כשהמים נגעו בהם. מילי השתמשה בתכסיס שלימד אותה סטודנט לרפואה מאמריקה ונשמה מהפה כדי לא להריח. היא העבירה את אצבעותיה על עיטורי התִרזה והשנהב. העץ היה חלק ומוכר למגע. ברלין אולי מלאה בוויטרינות בידרמאייר, אבל כמה מהן מעוטרות בצורות גיאומטריות מורכבות ובמוטות שנהב שאותיות פליז חקוקות בהם? הרהיט היה אלגנטי מדי לדירה קליינבּוּרגֶרליך כזאת. דירה של מעמד הביניים, היא תיקנה את עצמה. היא באה כדי לדבר גרמנית עם הגרמנים, לא כדי להתמסר לנוסטלגיה.

"הוויטרינה הזאת, איך אומרים באנגלית, מזויפת," אמרה האישה.

מילי נסוגה צעד אחד. היא נשמה מהפה, אבל לא הצליחה לחמוק מהריח. היא הזכירה לעצמה שזו לא אשמת האישה, אבל זה לא הפְחית מהגועל. מי אשם שאין סבון בברלין?

"פֶלשוּנג."

"את מדברת גרמנית?" שאלה האישה, כאילו מילי ניסתה להערים עליה.

"כמו שאת שומעת. פלשונג או אותֶנטיש, כך הוא מופיע ברשימה."

"זה רהיט משפחתי," התעקשה האישה. "יש לו ערך סנטימנטלי בלבד," הוסיפה בקול חסר סנטימנטים.

רהיט משפחתי. בעל ערך סנטימנטלי. מילי ידעה משהו על ערך סנטימנטלי. היא הסבה את גבה לוויטרינה, חצתה את הסלון ויצאה למסדרון. האישה ניסתה להקדים אותה, אבל מילי חסמה את דרכה. היא לא רצתה שתערוך לה סיור בדירה, כאילו היתה שוכרת או דיירת פוטנציאלית שמקפידה על כללי הנימוס. באנו ככובשים, לא כעריצים, הכריז גנרל אייזנהאואר, ומילי אמנם הסכימה עם החלק השני של המשפט, אבל לא היתה לה שום כוונה לשכוח את החלק הראשון. והיא היתה נחושה לא לתת לגרמנים לשכוח אותו.

היא התקדמה במסדרון. בחדר האוכל הצטופפו שולחן אוכל מגולף וכיסאות רבים. לא היה שם זכר לאלגנטיות של הבידרמאייר. המטבח היה פרימיטיבי, אבל היא ממילא לא התכוונה לבשל יותר מדי. היא לא השתייכה לצבא, רק נספחה אליו, אבל היתה לה גישה לחדרי האוכל ולמועדוני הקצינים, למסעדות שהוחרמו, ולאותו מוצב פלאי של שפע אמריקאי, קנאת העולם או לפחות תושבי ברלין: הקנטינה. גם השותף שעתיד להצטרף אליה בוודאי יקנא בה.

בחדר השינה הראשון ניצבה מיטת אפיריון כבדה, ועליה ערמה גבוהה של שמיכות פוך. ושוב, האישה ניסתה להקדים אותה, אבל מילי מיהרה פנימה, הניחה יד על השמיכות ולחצה כמה פעמים כדי לבדוק את המזרן. היא ידעה שהיא מתגרה באישה, וחשה הבזק של אשמה, אבל הוא לא גרם לה להפסיק. ידה של האישה התרוממה כאילו עמדה לסטור למילי, ומיד נשמטה לצד גופה. הילדה התקרבה אליה וכרכה את זרועותיה סביב רגל אמה. עכשיו מילי התביישה. להקניט אישה בוגרת, גרמנייה בוגרת, זה מעשה הוגן או לפחות מוצדק. להפחיד ילדה, אפילו גרמנייה, זה מעשה חסר מצפון. אלא שהילדה הגרמנייה הזאת ככל הנראה תגדל להיות אישה גרמנייה.

היא נכנסה לחדר האמבטיה. הוא היה ספרטני אבל מצוחצח. האישה ידעה לנהל משק בית. וזה בוודאי לא היה קל לנוכח האבק שיצרו הטרומרפראוון כשאספו פסולת וגלגלו אותה במריצות בדרכים המשובשות.

היא נכנסה לחדר הבא. האישה נכנסה בעקבותיה והילדה עדיין צמודה לירכה. המיטה כאן היתה קטנה יותר, וגם היא מכוסה ערמה גבוהה של שמיכות פוך. היא לא טרחה לבדוק את המזרן. המסר עבר. היא נכנסה לחדר האחרון. שידת המגירות הקטנה והמיטה הצרה היו צבועות לבן ומקושטות בפרחים ורודים וכחולים. דוב פרווה שעל פניו רקום חיוך מקסים, נצחי, נשען על הכרית. זה הדובי שלך? המילים כמעט נפלטו מפיה לפני שהספיקה לבלוע אותן. הילדה הזאת ערערה את נחישותה. היא לא רצתה להתגרות בה, אבל היתה נחושה בדעתה לא להישבות בקסמה. היא חלפה על פני בית בובות שניצב בפינה, ניגשה לחלון והשקיפה על הסמטה העירומה, שכמה עשבי בר הזדקרו בה מבין ההריסות, ולבסוף הסתובבה ויצאה. היא החליטה שלא תבחן שוב את הוויטרינה, אפילו לא תעיף מבט. אבל לעיניה היה רצון משלהן. על מפתן הבית ראשה הסתובב למבט אחרון. יופיו של הרהיט היה כמעט בגדר עלבון לעיר הזאת, לתקופה הזאת.

היא והאישה ניצבו זו מול זו בחדר הכניסה. הפחד שקראה בעיני התכלת הדהויות כשהאישה פתחה את הדלת וראתה את המדים של מילי, התגבש לשנאה. מילי הרגישה את הזעם החריף שנבע ממנה כמו ריח הבשר הלא רחוץ והשיער השמנוני. לא נורא. זה רק הקל עליה. שנאתה של האישה היתה כמו מקל מחודד שננעץ בה והחזיר אותה לחיים.

"מחר בשלוש," אמרה בגרמנית. "את, המשפחה שלך והחפצים האישיים שלכם צריכים להתפנות עד מחר בשלוש."

"אבל הילדה..." פתחה האישה.

"מחר בשלוש," חזרה מילי, ויצאה עוד לפני שהאישה הספיקה למחות. אם היא מתכוונת לדאוג לילדה כלשהי, יש מועמדות טובות יותר מזו שאחרי כל השנים, ואחרי כל מה שקרה, עדיין יש לה דובי שאפשר להיאחז בו.

היא ירדה לאט במדרגות ואמרה לעצמה שהיא נזהרת בגלל החושך, אבל ידעה שיש סיבה נוספת. צל הילדה עקב אחריה עד למטה.

היא פתחה את דלת הבניין ויצאה אל הדמדומים המתפשטים. נותר עוד חודש עד נקודת ההיפוך החורפית, אבל הימים המתקצרים שיוו לרחובות החרבים מראה מאיים עוד יותר. החורבן כאן לא היה נורא כמו בחלקים אחרים של העיר. צֶלֶנדורף, רובע של וילות יפות, אבני ריצוף עגולות, אגמים, פארקים ותושבים מכובדים, היה חסר ערך אסטרטגי, ולכן ההפגזות חסו עליו. אבל תחושת השבר שרתה גם בו.

היא חצתה את הכביש, נעצרה והרימה את עיניה אל החלונות הצרפתיים של הדירה שזה עתה הפקיעה. האישה לטשה בה עיניים מאחד מהם. גם מהמרחק הזה, מילי הרגישה את הזעם. היא שוב אמרה לעצמה שזה בסדר. זה מבורך אפילו. שנאתה של האישה מחקה את צל הילדה שעקב אחריה במדרגות.

היא הגיעה לברלין לפני יומיים, אבל שהתה בגרמניה כבר שבוע. החוויה היתה שונה מזו שציפתה לה ולא מבחינת הקושי, שהזהירו אותה מפניו. הבעיה היתה האהדה הלא צפויה שהיא חשה כלפי הגרמנים. קל לשנוא ממרחק. היא הופתעה לגלות כמה אנרגיה נדרשת כדי לשנוא מקרוב.

בעודה בוהה בחלון, שני חיילים אמריקאיים פנו לרימייסטרשטראסה. אחד מהם שאף שאיפה אחרונה מסיגריה והפיל את הבדל.

לפתע צצו משום מקום ארבעה ילדים קטנים. שלושה מהם לבשו מכנסיים קרועים, דקים מדי לחורף. הרביעי לבש מכנסיים קצרים. כל הארבעה זינקו על הבדל. המהומה לא נמשכה זמן רב; כמה אגרופים, כמה בעיטות חזקות, קללות נמרצות. הילד במכנסיים הקצרים התרחק, רץ חצי בלוק, הסתובב והביט על האחרים. הם צפו בו ממקומם ולא זזו. כבוד בין גנבים, או לפחות קוד התנהגות מסוים בין אוכלי נבלות. המנצח הוציא קופסת פח קטנה מכיס מכנסיו, פתח אותה והניח את הבדל בפנים. היא כבר נתקלה בתקריות כאלה, וידעה את פשרן. קיפֶּנזָמלוּנג, איסוף בדלים. ילדים, ולפעמים גם גברים חסונים, אם נותרו כאלה, וכן זקנים, אספו בדלים, חילצו מהם את שאריות הטבק, גלגלו סיגריות חדשות ומכרו אותן בשוק השחור. הן לא היו יקרות ערך כמו הסיגריות האמריקאיות — ארבעה סנט לחפיסה בקנטינה, עשרה דולר בשוק השחור, חמישה־עשר לפאל־מאל, הארוכות יותר — אבל היו רווחיות.

היא העבירה את מבטה מהילדים בחזרה לחלונות הדירה. האישה נעלמה ונותר רק זיכרון המפגש. בניגוד לאזהרות, הפקעת הדירה לא הכאיבה לה, אבל היא גם לא שאבה ממנה סיפוק כפי שציפתה.

2

"מה לכל הרו — סליחה, קפטן, אבל מה זוממים הקראוּטים האלה?"1 הפטיר טוראי מיר כשפנה עם הג'יפ לרימייסטרשטראסה, האט וחנה.

מילי טרם פגשה את מייג'ור סאטון, הבוס העתידי שלה, אבל הוא שלח את הנהג שלו עם הג'יפ, כדי שיעזור לה להיכנס לדירה. טוראי מיר השתדל לא לנבל את הפה. היא היתה אמריקאית, ובבירור מחוץ לתחום מבחינתו עקב מעמדה, השווה לזה של קצינה, ובכל זאת מחזה מלבב בברלין של שלהי 1945 — כפי שחזרו ואמרו לה. העיר היתה מלאה במקומיות להוטות, אבל טכנית גם הן היו מחוץ לתחום. איסור על התרועעות — אין להסתובב בחברת גרמנים, לבקר בבתיהם ואפילו ללחוץ את ידיהם — היה אחד הסעיפים במסמך העקרונות של כוחות הכיבוש. והוא היה גם תנאי בל יעבור מבחינת הרעיות והחברות שנשארו בבית. לרוע מזלן, אבל למזלם של הגברים, התברר שאי אפשר לאכוף את האיסור הזה. חיילים אמריקאים שוטטו ברחובות שלובי זרוע עם בחורות גרמניות. הבנות גרבו לא פעם גרבי ניילון, כרסמו חטיפי שוקולד ועישנו סיגריות כמו הקלישאות הגרועות ביותר של הכיבוש. באחר הצהריים הראשון שלה בגרמניה, מילי חלפה על פני חייל פשוט, שצילם את חברו מחייך לאוזן לאוזן בין שתי בחורות, זרועותיו מונחות על כתפיהן וכל אחת מכפות ידיו חופנת שד. מן הסתם הוא לא שלח את התצלום הזה לאמו. וגם הקצינים לא היו טובים יותר, לפחות על פי השמועה. כל אחד מהם החביא איזו "חברה". מילי שהתה בגרמניה בקושי שבוע, וכבר שמעה על קצין צעיר שרצה להביא את אשתו לברלין. "השתגעת?" אמר מפקדו. "לא מביאים כריך לנשף." מילי נחשבה לכריך — בקושי, מאחר שלא היתה נשואה — אבל אם עובדה זו הפחיתה מקסמה, או מנכונותה לשתף פעולה, לפחות היא תרמה לכבודה. טוראי מיר השתדל לשמור על הפה שלו בנוכחותה. "מה הקראוטים האלה זוממים," הוא חזר ואמר, כאילו כינוי הגנאי מבטל את חוסר הנימוס שלו כלפיה.

באמצע הרחוב, בחזית הבניין, נאסף קהל של כעשרים או שלושים גברים ונשים, אחדות מהן עם ילדים. הם לא צעקו או דחפו או אפילו הצטופפו. הם פשוט צפו במתרחש, כמעט ביראה, כאילו מדובר בלוויה. אחד הגברים החזיק את כובע המצחייה שלו בידו.

מיר שילב את הג'יפ להילוך, שייט אל פאתי החבורה ושוב נעצר, אבל השאיר את המנוע בהילוך סרק והביט לאחור. מילי ידעה שהוא מחפש נתיב מילוט. הקהל היה רגוע, אבל מצבים כאלה עלולים להתלהט בן רגע. הסובייטים היו נפיצים יותר מהגרמנים, בגלל הוודקה. קטטות בין האיוואנים לאָמים או לטוֹמים2 —הגרמנים לא טרחו להדביק כינוי גנאי לכובש הצרפתי, שנחשב למובס — היו מחזה נפוץ. אבל הגרמנים היו זעופים ורוויים ברחמים עצמיים. בנסיבות מסוימות, גם התכונות האלה עלולות להתלקח.

בעודם יושבים במכונית יצא גבר מהבניין שהתעתדה להיכנס אליו, ובזרועותיו סירים, מחבתות וכלי מטבח. אחת הצופות מן הצד הצטלבה. גבר מלמל משהו, בייאוש ולאו דווקא בזעם. לא היה צריך לדבר את השפה כדי להבין את הנימה. כל גבר ואישה בקהל, ואפילו כמה ילדים, ידעו שגורל דומה מחכה גם להם. מחר או בשבוע הבא או בחודש הבא, גם הם ייקחו את כלי המטבח וייצאו מהבית. וסביר להניח שהמצב יחמיר לפני שישתפר, אם בכלל. השמועה אמרה שהאָמים מתכוונים להביא את המשפחות שלהם. הנשים והילדים יצטרכו לגור איפשהו, אם כי לא כל הבתים והדירות יוחרמו. בפרנקפורט, שבה שכנה המפקדה של אזור הכיבוש האמריקאי, בנו שבויים גרמנים פרוור אמריקאי מוגן בגדרות תיל, ובו בתי ספר, אולמות קולנוע, אולמות באולינג, מספרות ושאר מאפיינים של התרבות האמריקאית. אבל עד שהוא יושלם, גרמנים רבים יאבדו את מרחב המחיה שלהם, הלֶבֶּנסראום.

האיש שנשא את כלי המטבח פילס לו דרך בקהל. כמה חיילים אמריקאים החלו לדחוף את האנשים לאחור כדי לפנות לו דרך, אבל לא היה צורך. הצופים פינו לו דרך מרצונם.

"חציית ים סוף," סיננה מילי.

מיר הסב אליה את פניו וחייך. "קלעת בול, קפטן. ככה זה אצל הקראוטים. כמו שצ'רצ'יל אמר, או שהם משספים את גרונך או שהם נופלים לרגליך. גם בינם לבינם. במיוחד בינם לבינם כרגע."

האיש נעצר ליד עגלה שחנתה על שפת הכביש. קורות הרִתמה נחו על הארץ, הצבע השחור התקלף מהדפנות, וחתיכת בד שחורה התבדרה מאחד החלונות השבורים. בחייה הקודמים זו כנראה היתה עגלת מתים. הגבר ניסה להניח את הכלים בפנים, אבל הוא סחב יותר מדי והם נפלו, התפזרו וניפצו את השתיקה המכובדת. מישהי פלטה יפחה בודדת. הגבר אסף את הפריטים שנפלו, הניח אותם בעגלה וחזר פנימה. הצופים המשיכו לצפות בכבוד ובאהדה, אבל נראה שגם בסקרנות: האם האישה היתה עקרת בית טובה או רשלנית? האם מצבם היה טוב, או שמא הם התחזו או חיו ברמה גבוהה מכפי שיכלו להרשות לעצמם?

מיר נענע בראשו. "קראוטים ארורים. אני לא אומר שלא מגיע להם, אבל הם יודעים לעשות לך רגשות אשמה."

מילי לא ענתה.

כעבור רגע יצא הגבר מהבית. הפעם השתרך מאחוריו עוזר. הראשון נשא ערמת מצעים ושמיכות, והשני כמה בגדים וזוג נעלי צבא חבוטות. מלמול מהוסה התפשט בקהל. היא לא ידעה אם הם מתפעלים מהשמיכות והמצעים, שאפילו ממרחק נראו צחים כשלג, או מרחמים על בעל המגפיים, ששקע עמוק כל כך בבוץ.

הגברים חזרו ויצאו עוד כמה פעמים. לבסוף הגיח העוזר בידיים ריקות, נעמד ליד העגלה וחיכה. הצופים שעמדו בשוליים התחילו להתפזר. מבחינתם ההצגה נגמרה. אחרים חיכו למערכה האחרונה.

דלת הבית נפתחה, והפעם יצאה האישה שמילי פגשה יום קודם לכן. היא לבשה את השמלה השחורה הדהויה, והילדה לפתה את הבד ביד אחת ואת הדובי ביד השנייה. היא החלה לצעוד לעבר העגלה בסנטר מורם והביטה נכוחה, חסינה לרחמי השכנים או לשמחתם לאיד — הרגשות נמהלו זה בזה בדרך כלל. בינתיים יצא גם הגבר הראשון. הוא הצמיד לחזה את בית הבובות שמילי ראתה בחדר הילדה. מלמולים נוספים חלפו בקהל, מעט רמים יותר הפעם. כמה נשים התקרבו כדי להיטיב לראות. בית בובות שלם ושמור, גם אם הוא קטן, היה מושא לפליאה בימים אלה. כמה צופים שכבר עמדו ללכת, נותרו במקומם.

הגבר עשה את דרכו לעגלה כשאחד החיילים התייצב לפניו. האיש ניסה לעקוף אותו. החייל חסם את דרכו.

החייל אמר משהו באנגלית. האיש ענה בגרמנית. מילי היתה רחוקה מדי ולא הבינה מה הם אומרים.

"ניין," נשמע לבסוף קולו של החייל. "זה ברשימה."

"זה של הילדה," צעק האיש בגרמנית.

הם עמדו כך רגע. האיש לא הרפה מבית הבובות, מוחה בעזרת המרפק את הזיעה שנקוותה על מצחו למרות קור הבוקר. החייל, שנראה בן תשע־עשרה לכל היותר, לעס מסטיק.

"ניין," חזר ואמר. הפעם הוא שלח יד אל בית הבובות. הגבר הסב את גבו והגן על החפץ בגופו.

הם המשיכו להתנצח מעל גג הצפחה הזעיר. קצב הלעיסות של החייל גבר. האיש המיוזע לא ניסה עוד למחות את פניו.

רגע חלף, ועוד אחד. עיני החייל ניתזו על פני הקהל. הוא ידע שטעה כשעצר את האיש והתעקש לקחת את בית הבובות, אבל לא ידע איך לרדת מהעץ שטיפס עליו. הוא חזר והתעקש בגרמנית מגוחכת שבית הבובות נמצא ברשימת החפצים שאמורים להישאר בבית, אלוהים יודע למה. אולי לחייל שכתב אותה היתה בת בארצות הברית. זה לא יהיה שלל המלחמה הגדול או היקר ביותר. רחוק מזה.

האישה התרחקה מעט מהעגלה, והחלה להתקדם לעבר החייל והגבר. נראה שהיא לא מודעת כלל לקיומה של הילדה, שהמשיכה להיתלות על שמלתה. מילי לא שמעה מה היא אמרה אבל זיהתה את הרטנוניות בהבעתה. החייל המשיך ללעוס את המסטיק. "ניין," חזר ואמר לאישה. "זה ברשימה."

"רוֹיבֶּר!" צעקה האישה. "דיבּ!" היא התקרבה אל החייל. הוא עמד נטוע במקומו, אבל היטה את פלג גופו העליון הלאה ממנה. זה הספיק. היא הרימה את ידה והחלה לדקור את חזהו באצבע, תוך שהיא חוזרת ומקללת.

הלסת והעיניים של החייל נעו במהירות רבה יותר עכשיו. הקהל הצטרף לצעקותיה של האישה. "רויבר! דיב! שְוויין!" הם קראו.

לצדה של מילי, מיר הסתובב והביט לאחור. "אולי כדאי שנזוז, קפטן. המייג'ור לא ירצה שתסתבכי."

"אני בסדר," אמרה. היא לא היתה בסדר — הצעקות הנבזיות החזירו אותה למקום שלא רצתה להיות בו — אבל היא לא תניח להם לגרש אותה שוב.

הקהל המשיך לצעוק, ועכשיו נוספה מילה חדשה. "שַנדֶה!" הם צעקו. "שנדה! שנדה! שנדה!"

"רויבר ושוויין אני מבין, קפטן," אמר מיר. "ונדמה לי שדיב זה גנב, אבל מה זה שנדה?"

היא הכירה את המילה, אבל נדרש לה רגע לתרגם אותה. "בושה," אמרה לבסוף.

"יש בזה משהו. אל תביני לא נכון, מגיע להם," הוא אמר. "אבל בית בובות של ילדה?"

"אם הייתי רואה אותו ברשימה, הייתי מוחקת אותו," אמרה, אבל תהתה אם אכן היתה עושה זאת. אולי מישהו קנה לה את הבית הזה. אולי אביה בנה לה אותו במו ידיו. ואולי, בחיים קודמים, הוא השתייך לילדה ששם משפחתה היה כהן או לוי או לובנשטיין. היא נזכרה בוויטרינת הבידרמאייר.

הצעקות גברו, והיא הבחינה בדבר מה נוסף. הקהל החל לסגור על החייל. שלושת החיילים האחרים ניסו להדוף את האנשים, אבל כשדחפו בכיוון אחד, הם דחפו בחזרה. גבר בכובע מצחייה ומעיל ורמאכט קרוע, צבוע כתום לא אחיד — נאסר על הגרמנים ללבוש מדים — נעמד מאחורי האישה והתחיל לצעוק נאום תוכחה משלו. הוא צעק, האנשים צרחו, והאישה דקרה את חזה החייל שקפא במקומו. רק הלסת והעיניים שלו זזו. אט־אט, באופן שרק הצופים מקרוב, כמו מילי ומיר, הבחינו בו, ידו הימנית נעה לעבר הירך וריחפה מעל האקדח הנתון בנרתיק.

נשימה של מילי נלכדה בחזהּ.

"אל תעשה את זה, ילד," סינן מיר.

ידו של החייל התקדמה עד שמצאה את הקת, ונחה עליה.

האישה שמטה את ידה. הגבר במעיל הוורמאכט הצבוע הפסיק לצעוק. מלמולים רכים ועצבניים חלפו בקהל כמו רעד. איש לא זז.

פתאום הגיח משולי הקהל קצין אמריקאי, והאנשים פינו לו דרך.

"הישועה הגיעה," אמר מיר.

המצחייה של הקצין הטילה צל על פניו, אבל מילי לא היתה צריכה לראות אותן כדי לזהותו. היא הכירה את הצעדים הארוכים, הדומים לדהרה יותר מאשר להליכה, ואת דחיפת הכתפיים לפנים, ששימשה אותו כנשק בתגרות שנקלע אליהן בילדותו, מפני שהן עצמן לא היו רחבות ומרשימות דיין.

הוא פילס לו דרך בעזרת המרפקים עד שהגיע לרביעייה במוקד הסכסוך. החייל הסיר את ידו מהאקדח והצדיע בן רגע.

"מי היה מאמין שהצדעה מזוינת תציל את המצב?" הפעם מיר לא טרח להתנצל על השפה.

האישה והגבר במעיל הוורמאכט הצבוע התרחקו מעט מהחייל. הגבר הנוסף לא זז, אלא המשיך לעמוד והצמיד את בית הבובות לחזהו.

הקצין אמר משהו לחייל, והקשיב לתשובתו. כעבור רגע סימן לחייל אחר שהחזיק לוח כתיבה שיצטרף אליהם. החייל הושיט את הלוח לקצין. הוא בחן אותו ונענע בראשו בפליאה. היא זיהתה גם את המחווה הזאת. זו היתה תגובתו בכל פעם שנתקל בטירוף האנושי. הוא נפנה אל הגבר עם בית הבובות. הוא דיבר בשקט, וההמון לא שמע מה הוא אומר, אבל הגבר הרכין את ראשו כאילו התאמץ לשמוע כל מילה. לבסוף הקצין השתתק, והגבר הנהן ופנה לעגלה כשבית הבובות עדיין בחיקו. האישה פתחה את פיה כדי לומר משהו. הקצין קטע אותה והשפיל מבט אל הילדה לרגע ארוך. מילי חיכתה שיטפח על ראשה. היא לא ידעה אם תוכל למחול לו על כך. היא עצמה נאבקה בדחף הזה יום קודם לכן, וניצחה. גם הוא בוודאי נאבק. הוא זז הצדה והניח לאם ולבת לגשת לעגלת המתים לשעבר, שהגבר הניח בה את בית הבובות. הוא תחב אותו בין החפצים האחרים, עזר לאישה לעלות ולהתיישב, הרים את הילדה והושיב אותה בחיקה. הוא ניגש לחזית העגלה, התכופף והרים את אחת מקורות הרתמה. העוזר שלו הרים את השנייה. הם התחילו לגרור את העגלה וגלגליה התקדמו אט־אט במורד רימייסטרשטראסה.

המשך הפרק בספר המלא