היינו בני המזל

1 

אדי

פריז, צרפת ~ ראשית מרץ, 1939

 

הוא לא תכנן להישאר ער כל הלילה. הוא תכנן לצאת מגְראן דוּק בערך בחצות ולישון כמה שעות בתחנת הרכבת גאר דוּ נוֹר לפני הנסיעה חזרה לטוּלוּז. אבל עכשיו - הוא מעיף מבט בשעון - כבר כמעט שש בבוקר.

כזאת היא ההשפעה של מוֹנְמַרְטְר עליו. מועדוני הג'אז והקברטים, המוני הפריזאים הצעירים, המתריסים שאינם מוכנים להניח לדבר, אפילו לא לאיום המלחמה, להעיב על מצב רוחם - כל זה משכר. הוא מסיים את הקוניאק שלו וקם, נאבק בפיתוי להישאר לסבב אחד אחרון; ודאי יוכל לתפוס רכבת שיוצאת מאוחר יותר. אבל אז הוא חושב על המכתב השמור בכיס מעילו ונשימתו נעתקת. הוא חייב ללכת. הוא לוקח את המעיל, הצעיף והכובע, נפרד באַָדְיֵה מחבריו ומפלס את דרכו בין כתריסר שולחנות המועדון שעדיין מלא למחצה לקוחות המעשנים סיגריות "ז'יטאן" ומתנועעים לצלילי "טָיים אוֹן מָיי הֶנדְס" של בילי הולידֵי.

כשהדלת נסגרת מאחוריו, אָדי שואף עמוקות ומתענג על האוויר הצח, חריף וצונן בריאותיו. הכפור המכסה את רוּ פּיגאל התחיל להימס ואבני המרצפת מתנוצצות בקלידוסקופ של גוני אפור תחת שמים של סוף החורף. עליו למהר אם רצונו לתפוס את הרכבת. הוא מסתובב לרגע, מגניב מבט אל הבבואה המשתקפת לעיניו בחלון המועדון וחש הקלה כשהוא רואה שהגבר הצעיר המשיב לו מבט נראה מכובד גם לאחר לילה נטול שינה. עמידתו זקופה, מכנסיו הדוקים גבוה על מותניו, קפליהם עדיין חדים ומסודרים, שערו השחור מסורק לאחור לפי טעמו, מסודר וללא פסוקת. הוא כורך את הצעיף סביב צווארו ויוצא לדרך אל התחנה.

בכל מקום אחר בעיר, כך אדי מניח, הרחובות שקטים, נטושים. מרבית סורגי המתכת שבחזיתות החנויות לא ייפתחו עד צהרי היום. כמה מהן, שבעליהן נמלטו לכפר, לא ייפתחו כלל - סגור עד להודעה חדשה יכריז השלט בחלון. אבל כאן במונמרטר התפוגגה השבת בלי משים אל יום ראשון, והרחובות הומים אמנים ורקדנים, מוזיקאים וסטודנטים. הם כושלים מתוך המועדונים והקברטים, צוחקים וחוגגים כאילו אין להם דאגה בעולם. סנטרו של אדי דחוק אל צווארון מעילו, והוא מרים מבט בדיוק כשעליו לסטות הצדה כדי לא להיתקל באישה צעירה בשמלת כסף שצועדת היישר לקראתו. "סליחה, מסיֵיה," היא מתנצלת ומסמיקה מתחת לכובע צהוב מעוטר נוצות. זמרת, אדי משער. לפני שבוע אולי היה פותח בשיחה. "בוקר טוב, מַדמוּאָזֶל," הוא מהנהן וממשיך בדרכו.

ניחוח של עוף מטוגן עולה באפו של אדי ובטנו מתחילה לקרקר כשהוא פונה אל רוּ ויקטור מָאס, שם כבר החל להסתמן תור מחוץ לדיינר מיטשל הפתוח כל הלילה. מבעד לדלת הזכוכית של המסעדה נראים לקוחות מפטפטים על ספלי קפה מהבילים, צלחותיהם עמוסות ארוחות בוקר בסגנון אמריקני. בפעם אחרת, הוא אומר לעצמו וממשיך לצעוד מזרחה, בכיוון התחנה.

הרכבת של אדי אך יצאה מהתחנה והוא כבר שולף את המכתב מכיס מעילו. מאז הגיע המכתב אתמול הוא קרא אותו פעמיים וכמעט לא חשב על שום דבר אחר. אצבעותיו מרפרפות על כתובת השולח. וַרְשַבְסְקָה 14, ראדוֹם, פולין.

הוא יכול להעלות בדמיונו תמונה מושלמת של אמו יושבת אל שולחן הכתיבה שלה מעץ משובח, העט בידה, והשמש מאירה את העיקול הרך השמנמן של סנטרה. הוא מתגעגע אליה יותר משהעלה על דעתו כשעזב את פולין ונסע לצרפת, שש שנים קודם לכן. הוא היה בן תשע־עשרה ושקל ברצינות להישאר בראדום, קרוב למשפחתו, היכן שקיווה לפתח קריירה מהמוזיקה שלו - הוא הלחין מאז היה נער ולא היה מסוגל לדמיין דבר מספק יותר מלבלות כל הימים מול הקלידים ולכתוב לחנים. אמו היא שדחקה בו לנסות להתקבל לאינְסְטיטוּט פּוֹליטֶכְּניק היוקרתי בגְרֶנוֹבְּל - והיא שהתעקשה שילמד שם לאחר שהתקבל. "אדי, אתה מהנדס מלידה," היא אמרה, והזכירה לו כיצד פירק בגיל שבע את מכשיר הרדיו המקולקל של המשפחה, פיזר את חלקיו על שולחן האוכל והרכיב אותו כמו חדש. "לא קל להתפרנס ממוזיקה," היא אמרה. "אני יודעת שזה הדבר שאתה אוהב לעשות. יש לך כישרון ואתה צריך לממש אותו. אבל לפני זה, אדי, תואר."

אדי ידע שאמו צודקת. ולכן נסע ללמוד באוניברסיטה והבטיח שיחזור הביתה עם סיום התואר. אבל ברגע שהותיר מאחור את ראדום הקרתנית, נפתחו בפניו חיים חדשים. כעבור ארבע שנים, כשכבר היתה בידיו הסמכה, הוצעה לו עבודה משתלמת בטולוז. היו לו חברים מכל רחבי העולם - מפריז, מבודפשט, מלונדון, מניו אורלינס. הוא פיתח תיאבון לתרבות ולאמנות, לפאטֶה דֶה פוּאָה גְרָא ולשלמות החמאתית של קרואסון טרי. היה לו מקום משלו (גם אם זעיר) בלב טולוז, וידו היתה משגת לחזור לפולין בכל עת שירצה - דבר שעשה פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח. והיו לו סופי השבוע במונמרטר, שכונה ספוגה עד כדי כך כישרון מוזיקלי, שלמקומיים זה היה עניין שבשגרה לחלוק משקה בהוט קלאב עם קול פורטר, או לשמוע הופעה מאולתרת של ג'נגו רֵיינְהַרְדְט בבְּריקְטוֹפ, או, כמו אדי, לצפות בהתפעמות בג'וזפין בייקר טופפת על הבמה של זֶלי'ז בצעדי פוקסטרוט, ובעקבותיה צ'יטת המחמד שלה בקולר היהלומים. אדי לא זכר תקופה בחייו שבה ההשראה לכתוב תווים על נייר פעמה בו כל כך - עד כדי כך שהתחיל לשאול את עצמו איך ירגיש אם יעבור לארצות הברית, ביתם של האמנים הגדולים, מולדת הג'אז. אולי באמריקה, כך חלם, יוכל לנסות את מזלו ולהוסיף את יצירותיו לקנון בן הזמן. זה היה מפתה, אבל משמעות הדבר תהיה להתרחק עוד יותר ממשפחתו.

כשאדי מוציא את המכתב של אמו מהמעטפה, חולף רטט בשדרתו.

אדי היקר,

תודה על המכתב שלך. אביך ואני נהנינו מאוד מהאופן שתיארת את האופרה בפּאלֶה גַרְניֶיה. שלומנו טוב, למרות שגֶנֶק עדיין רותח מכעס על הפגיעה במעמדו המקצועי. וקשה להאשים אותו. הָלינה כמו תמיד, חמומת מוח כל כך שלפעמים אני חוששת שהיא תתפוצץ. אנחנו מחכים שיאקוֹבּ יודיע על אירוסיו לבּלה, אבל אתה מכיר את אחיך, אסור להאיץ בו! אני מתענגת על שעות אחר הצהריים עם פליציה התינוקת. אני מחכה בקוצר רוח שתפגוש אותה, אדי. השיער שלה התחיל לצמוח - בצבע קינמון אדום! יגיע היום שהיא תישן לילה שלם. מילָה המסכנה מותשת. אני חוזרת ומזכירה לה שזה ייעשה קל יותר.

אדי הופך את המכתב וזע במושבו. כאן נעשית הנימה של אמו קודרת יותר.

אני חייבת לומר לך, יקר שלי, שדברים השתנו כאן בחודש האחרון. רוטשטיין סגר את שערי בית היציקה - קשה להאמין, אחרי חמישים שנה כמעט בעסק. כך גם קוסמן. לאחר שהחנות שלו הושחתה פעמים רבות כל כך, הוא עבר עם משפחתו ועם עסק השעונים שלו לפלשתינה. אני לא מספרת לך את החדשות כדי להדאיג אותך, אדי, אלא שלא חשתי בנוח להסתיר אותן ממך. וזה מביא אותי למטרה העיקרית של המכתב הזה: אבא שלך ואני חושבים שכדאי שתישאר בצרפת בפסח ותדחה את הביקור שלך אצלנו לקיץ. אנחנו נתגעגע אליך מאוד, אבל נראה שמסוכן לנסוע בדרכים עכשיו, בעיקר מעבר לגבולות גרמניה. בבקשה, אדי, שקול את העניין ברצינות. הבית הוא הבית - אנחנו נהיה כאן. בינתיים, שלח לנו חדשות כשתוכל. איך מתקדמת היצירה החדשה?

באהבה, אמא

אדי נאנח ושוב מנסה למצוא היגיון בדברים. הוא שמע שחנויות נסגרו, שמשפחות יהודיות עזבו לפלשתינה. החדשות מאמו לא מפתיעות. נימת המכתב היא שמטרידה אותו. בעבר כבר הזכירה איך דברים משתנים סביבה - היא כעסה מאוד כשגזלו מגנק את התואר במשפטים - אבל המכתבים מנֶחוּמָה עליזים בדרך כלל, אופטימיים. רק בחודש שעבר שאלה אם ירצה לבוא איתה לקונצרט של מוֹניוּשְקוֹ בתיאטר וילְקי בוורשה וסיפרה לו על ארוחה לכבוד יום הנישואים שהיא וסול נהנו ממנה במסעדת וְיֵיזְ'בּיצְקי, איך וייז'ביצקי בעצמו קידם את פניהם בכניסה והציע להכין עבורם משהו מיוחד, לא מהתפריט.

המכתב הזה שונה. אמא שלו, כך אדי מבין, מפחדת.

הוא מנענע בראשו. אף לא פעם אחת בכל עשרים וחמש שנותיו לא היה עד להבעת פחד כלשהי מצד נחומה. איש מהם גם לא החמיץ סדר משותף בראדום, לא הוא וגם לא אחיו ואחיותיו. אין דבר שחשוב לאמו יותר מהמשפחה - ועכשיו היא מבקשת ממנו שיישאר בטולוז לחג. בתחילה שכנע את עצמו שהחששות שלה מוגזמים. אך האם זה באמת כך?

הוא בוהה מהחלון בנוף הכפרי המוכר של צרפת. השמש גלויה מאחורי העננים; בשדות יש רמזים לצבעי אביב. העולם נראה נעים כתמיד. אולם מילות האזהרה של אמו ערערו את שלוותו, הוציאו אותו משיווי משקל.

אדי מסוחרר. הוא עוצם את עיניו וחושב על הביקור האחרון שלו בבית בספטמבר. הוא מנסה למצוא רמז, משהו שאולי חמק מעיניו. אבא שלו, הוא נזכר, שיחק כמדי שבוע בקלפים עם קבוצה של סוחרים כמותו - יהודים ופולנים - מתחת לפרסקו העיט הלבן שמעטר את תקרת בית המרקחת של פּוֹדְבוֹרְסְקי; האב קְרוּל, כומר בכנסיית סנט בֶּרנַרדין ומעריץ של הווירטואוזיות של מילָה בפסנתר, עבר אצלם להאזין לרסיטל. הטבחית הכינה חלה בזיגוג דבש לראש השנה, ואדי נשאר ער להאזין לבני גודמן, לשתות קוֹט דה נוּאִי ולצחוק עם אֶחיו עד השעות הקטנות של הלילה. אפילו יאקוב, המאופק בדרך כלל, הניח מידו את המצלמה שלו והצטרף לבילוי המשותף. הכול נראה שגרתי למדי.

אבל אז עולה בו מחשבה, וגרונו נעשה יבש: אולי הרמזים היו שם והוא לא הקדיש להם מספיק תשומת לב? או גרוע מזה, אולי החמיץ אותם כיוון שלא רצה לראות?

מחשבותיו מבזיקות אל צלב הקרס הטרי שצויר על חומת גני גוּדוּלי בטולוז. אל היום שבו שמע את הממונים עליו בחברת ההנדסה מתדיינים בלחישות אם יש לראות בו נטל - הם חשבו שהוא נמצא מחוץ לטווח שמיעה - אל החנויות שנסגרו בכל רחבי פריז. אל התמונות בעיתוני צרפת לאחר ליל הבדולח בנובמבר: חלונות ראווה מנופצים, בתי כנסת שרופים, אלפי יהודים נמלטים מגרמניה ונושאים במריצות מנורות לילה ותפוחי אדמה וקשישים.

הסימנים בהחלט היו שם. אבל אדי המעיט בערכם, פטר אותם כלא חשובים. הוא אמר לעצמו שאין נזק בקצת גרפיטי; שאם יפוטר מעבודתו, ימצא עבודה אחרת; שהאירועים בגרמניה, אף שהם טורדי מנוחה, מתרחשים מעבר לגבול ויישארו שם. אבל עכשיו, עם המכתב מאמו בידו, הוא רואה בבהירות מדאיגה את סימני האזהרה שבחר להתעלם מהם.

אדי פוקח את עיניו ומחשבה אחת ויחידה מעוררת בו בחילה פתאום: היית צריך לחזור הביתה לפני חודשִים.

הוא מקפל את המכתב אל תוך המעטפה ומחזיר אותה לכיס מעילו. הוא יכתוב לאמא שלו, הוא מחליט. ברגע שיגיע לדירה שלו בטולוז. הוא יאמר לה שלא תדאג, שהוא חוזר לראדום כמתוכנן, שהוא רוצה להיות עם משפחתו עכשיו יותר מתמיד. הוא יאמר לה שהיצירה החדשה מתקדמת יפה, ושהוא מצפה בקוצר רוח להשמיע לה אותה. המחשבה מנחמת אותו מעט, כשהוא מדמיין את עצמו מול קלידי פסנתר הסטֵיינְוֵוי של הוריו, מוקף בבני משפחתו.

אדי מניח לעיניו לשוטט בחזרה אל הנוף הכפרי השלֵו. מחר, הוא מחליט, יקנה כרטיס רכבת, יכין את מסמכי הנסיעה שלו, יארוז את חפציו. הוא לא יחכה לפסח. הבוס שלו יכעס שהוא עוזב מוקדם מהמתוכנן, אבל לאדי לא אכפת. רק דבר אחד חשוב - שבעוד ימים ספורים הוא יהיה בדרכו הביתה.