אשת הטיגריס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אשת הטיגריס
מכר
מאות
עותקים
אשת הטיגריס
מכר
מאות
עותקים

אשת הטיגריס

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

טאה אוברכט

טאה אוברכט נולדה בבלגרד שביוגוסלביה לשעבר ב-1985, ובגיל שתים-עשרה עברה לארצות הברית. ה"ניו יורקר" כלל אותה ברשימת עשרים כותבי הפרוזה הטובים באמריקה מתחת לגיל ארבעים, וקרן הספר הלאומי ברשימה דומה של חמשת הסופרים מתחת לגיל שלושים וחמש.

תקציר

בארץ בלקנית המתאוששת משנים של סכסוך מגיעה נטליה, רופאה צעירה, אל בית יתומים לשפת הים, מלוּוה בזוֹרָה, חברתה מילדות.
אמונות תפלות וסודות בני דור אופפים אותה מכל עבר, ובו בזמן היא מתמודדת גם עם תעלומה פרטית וכואבת משלה - הנסיבות הלא ברורות של מות סבהּ האהוב שמת לבדו ביישוב נידח.
הסב, שהיה רופא מפורסם, ודאי ידע כי הוא חולה מכדי להרחיק לכת, ונטליה חשה דחף עז לפתור את החידה.
היא פונה לחפש רמזים בסיפורים שנהג לספר לה בילדותה. בביקוריהם השבועיים בגן החיות הוא היה קורא לה מעותק מרופט של "ספר הג'ונגל", ובהמשך סיפר לה על מפגשיו המפתיעים עם "האיש בן-האלמוות".
 
אבל הסיפור המדהים מכולם הוא זה שלא סיפר לה מעולם, ואותו מוטל על נטליה לגלות בעצמה: סיפורו של הטיגריס שהטיל את כפר ילדותו למערבולת של רגשות ואימה בעיצומו של חורף עז בימי מלחמת העולם השנייה. "הסיפורים האלה," מבינה נטליה לבסוף, "זורמים כנהרות חשאיים בכל שאר סיפורי חייו", ובהם היא עתידה למצוא את התשובה.
טאה אוברכט טווה באמנות מעוררת השתאות מקלעת סבוכה של אגדה משפחתית, אהבה ואובדן, רומן בלתי נשכח שמעמיד אותה כאחת הסופרות המקוריות והמהדהדות של דורה.
טאה אוברכט נולדה בבלגרד שביוגוסלביה לשעבר ב-1985, ובגיל שתים-עשרה עברה לארצות הברית. ה"ניו יורקר" כלל אותה ברשימת עשרים כותבי הפרוזה הטובים באמריקה מתחת לגיל ארבעים, וקרן הספר הלאומי ברשימה דומה של חמשת הסופרים מתחת לגיל שלושים וחמש.
 
ביקורות מחו"ל:
 
"רומן ביכורים מרהיב! טאה אוברכט טווה סיפור מופלא וקסום בקול ספרותי שמהפנט את הקורא... אוברכט תגיע לכותרות כאחת הכותבות המלהיבות והמרגשות של הדור שלה." Entertainment Weekly
 
"דמיונה של אוברכט מפתה בפזרנות הנדיבה שלו." The Guardian
 
"הרומן הראשון של טאה אוברכט מושך את הקורא אל...אמת שההיסטוריה לא יכולה לגעת בה... זהו סיפור המדמם לתוך האגדה דרך שריטה קטנה." Washington Post
 
"אוברכט מוכשרת הרבה מעבר לגילה, והאמונה הלא-רגשנית שלה בשפה, בחלום ובזיכרון היא תענוג." Publishers Weekly
 
"הופעת בכורה מלאת ענווה התובעת את מלוא תשומת הלב... מומלץ בחום!"
Library Journal

פרק ראשון

1
 
בזיכרון המוקדם ביותר שלי, סבא שלי קירח כמו אבן והוא לוקח אותי לראות את הטיגריסים. הוא חובש את כובעו, את מעיל הגשם גדול־הכפתורים שלו, ואני נועלת את נעלי הלכה שלי ולובשת שמלת קטיפה. זה בסתיו, ואני בת ארבע. ודאִיות התהליך הזה: היד של סבא שלי, שריקתה הנמרצת של החשמלית, לחות של בוקר, ההליכה הצפופה במעלה הגבעה אל פארק המצודה. תמיד בכיס החזה של סבי: ספר הג'ונגל, על כריכתו המרוקעת זהב ודפיו הצהובים הישנים. הוא אינו מרשה לי להחזיק אותו, אבל הספר יישאר פתוח על ברכו במשך כל אחר הצהריים, כשידקלם לי קטעים מתוכו. למרות שסבי אינו עונד את הסטתוסקופ שלו ואינו לובש את חלוקו הלבן, הגברת בקופה בסככת הכניסה מכנה אותו "דוקטור".
עגלת הפופקורן, המעמד למטריות, קיוסק קטן עם גלויות ותמונות. במורד המדרגות ומעבר לכלוב העופות שהינשופים חדי־האוזן ישנים בו, דרך הגן המשתרע לאורך חומת המצודה, עם כלובים משני צדיו. פעם היו כאן מלך, סולטן, היָניצָ'ארים שלו. עכשיו עומדות בְּחלונות התותחים הפונים אל הרחוב שקתות חסומות מלאות מים פושרים. סורגי הכלובים מתעקמים כלפי חוץ בכתום חלוד. בידו הפנויה סבא שלי מחזיק את התיק הכחול שסבתא שלי הכינה לנו. בתוכו: ראשי כרוב בני שישה ימים להיפופוטמים, גזרים וסלרי לכבשים ולצבאים ולמוּס, שהוא מין תופעה. בכיסו החביא סבא שלי כמה קוביות סוכר בשביל הפוֹני שמושך את כרכרת הפארק. את זה לא אזכור כרגשנות, אלא כגדוּלה.
הטיגריסים חיים בחפיר החיצוני של המבצר. אנחנו עולים במדרגות המצודה, עוברים על פני עופות המים והחלונות המיוזעים של בית הקופים, על פני הזאב המגדֵל פרוות חורף. אנחנו עוברים את הפְּרָסים ואחר כך את הדובים הישֵנים כל היום, מדיפים ריח אדמה טחובה ומותו של משהו. סבא שלי מרים אותי ומעמיד אותי על המעקה כדי שאוכל להסתכל למטה ולראות את הטיגריסים שבחפיר.
סבא שלי לעולם לא מזכיר את אשת הטיגריס בשמה. זרועו מחבקת אותי וכפות רגלי עומדות על המעקה, וסבא שלי עשוי לומר, "פעם הכרתי ילדה שאהבה טיגריסים כל כך עד שכמעט הפכה לטיגריס בעצמה." בגלל שאני קטנה, ואהבָתי לטיגריסים נובעת ישירות ממנו, אני חושבת שהוא מדבר עלי, מספר לי אגדה שאוכל לדמיין את עצמי בתוכה — כפי שאכן אעשה, שנים על שנים.
הכלובים פונים אל חצר, ואנחנו יורדים במדרגות והולכים לאט מכלוב לכלוב. יש שם גם פנתר, חברבורות רפאים מחווירות את פרוותו החלקה כנפט; אריה נפוח, מנומנם, מאפריקה. אבל הטיגריסים ערים וזועמים, מלאי טינה ומרץ. בפסים צלוּפים על כתפיהם המתגלגלות הם מאגפים זה את זה הלוך ושוב בשביל האבן הצר, וריחם חמוץ וחמים וממלא הכול. הוא יישאר איתי כל היום, גם אחרי שאעשה אמבטיה ואלך לישון, ויחזור ברגעים אקראיים: בבית הספר, במסיבת יום הולדת לחברה, אפילו שנים לאחר מכן, במעבדה לפתולוגיה, או בַּנסיעה הביתה מגאלינָה.
אני זוכרת גם את זה: התכתשות. קבוצה קטנה של אנשים מתגודדת סביב כלוב הטיגריסים. ביניהם: ילד עם בלון בצורת תוכי, אישה במעיל סגול וגבר מזוקן שלבוש במדים החומים של עובד גן־חיות. לאיש יש מטאטא ויעה על ידית ארוכה, והוא מטאטא את האזור שבין הכלוב למעקה החיצוני. הוא צועד הלוך ושוב, מטאטא קרטוני מיץ ועטיפות של ממתקים, חתיכות פופקורן שאנשים ניסו לזרוק על הטיגריסים. הטיגריסים צועדים הלוך ושוב איתו. האישה בסגול אומרת משהו ומחייכת, והוא מחזיר לה חיוך. יש לה שיער חום. עובד הניקיון נעצר ונשען על ידית המטאטא, ובזמן שהוא עושה את זה, הטיגריס הגדול עובר על פניו, מתחכך בסורגי הכלוב, בנהמה חרישית, והעובד מכניס יד בין הסורגים ונוגע בו בצד הגוף. לרגע, שום דבר. אחר כך מהומת אלוהים.
הטיגריס מתנפל עליו והאישה צורחת, ופתאום הכתף של עובד הניקיון נמצאת בין הסורגים, והוא מפתל ומפתל את ראשו הצדה ומנסה להגיע למעקה החיצוני כדי שיהיה לו משהו להיאחז בו. הטיגריס אוחז בזרועו של עובד הניקיון כמו שכלב אוחז בעצם גדולה: זקופה בין כפותיו, ומכרסם את ראשה. שני גברים שעמדו בסמוך עם ילדים מזנקים מעל למעקה ותופסים במותניו של עובד הניקיון ובזרועו החובטת באוויר ומנסים למשוך אותו משם. גבר שלישי תוקע את המטרייה שלו בין הסורגים ונועץ אותה שוב ושוב בצלעותיו של הטיגריס. יללה נזעמת מהטיגריס, והוא נעמד על הרגליים האחוריות ומחבק את זרועו של עובד הניקיון ומטלטל את ראשו מצד לצד, כאילו הוא מושך בחבל. האוזניים שלו שטוחות, והוא משמיע רעש כמו קטר. הפנים של עובד הניקיון לבנות, וכל הזמן הזה הוא לא מוציא הגה.
ופתאום, זה כבר לא שווה את זה, והטיגריס מרפה. שלושת הגברים נופלים אחורה, ודם ניתז סביב. הטיגריס מצליף בזנבו, ועובד הניקיון זוחל מתחת למעקה החיצוני ונעמד. האישה בסגול נעלמה. סבא שלי לא התרחק משם. אני בת ארבע, אבל גם אותי הוא לא הרחיק. אני רואה הכול, ובהמשך, נשארת העובדה שהוא רצה שאראה.
ואז עובד הניקיון ממהר לעברנו, כורך פיסת חולצה קרועה סביב זרועו. הוא אדום בפָּנים וכועס, בדרכו למרפאה. בשעתו חשבתי שזה פחד, אך בהמשך אדע שזאת מבוכה, בושה. הטיגריסים, עצבניים, מזנקים הלוך ושוב לאורך הסבכה. העובד משאיר עקבות כהים על החצץ מאחוריו. כשהוא עובר לידנו, סבא שלי אומר: "אלוהים, איזה טיפש אתה." והאיש עונה משהו, משהו שאני חכמה מספיק לא לחזור עליו.
במקום זה, מצווחת וצדקנית בנעלי הלכה שלי, אמיצה משום שסבא שלי אוחז בידי, אני אומרת: "נכון שהוא טיפש, סבא?"
אבל סבא שלי כבר הולך בעקבות עובד הניקיון, גורר אותי אחריו, קורא לאיש לעצור כדי שיוכל לעזור לו.

טאה אוברכט

טאה אוברכט נולדה בבלגרד שביוגוסלביה לשעבר ב-1985, ובגיל שתים-עשרה עברה לארצות הברית. ה"ניו יורקר" כלל אותה ברשימת עשרים כותבי הפרוזה הטובים באמריקה מתחת לגיל ארבעים, וקרן הספר הלאומי ברשימה דומה של חמשת הסופרים מתחת לגיל שלושים וחמש.

סקירות וביקורות

ספר הג'ונגל 'אשת הטיגריס' הוא רומן חכם ומקורי שיצליח להדביק בסקרנות גם את מי שלא גדל עם סבא יוגוסלבי

בתמונה: שטר יוגוסלבי ‭ 1929- מ ‬

כמה צפוי. אם טאה אוברכט נולדה בבלגרד ב‭ ,1985-‬על מה היא כבר יכולה לכתוב את הרומן הראשון שלה? ברור שעל המלחמה הארורה ההיא, זו שפירקה את יוגוסלביה לחתיכות, לא רק גיאוגרפיות, בשנות ה‭ 90-‬של המאה הקודמת. ובאיזו חוכמה היא עושה את זה בעשרות העמודים הראשונים של 'אשת הטיגריס‭.'‬ בלי תיאורים גרפיים של זוועה אלא בדרך עקיפה לכאורה, והרבה יותר מכווצת קרביים ולב, כמו תיאור חומרי גלם ללימודי הרפואה של הגיבורה: "אפשר היה לחשוב שאחרי המלחמה תהיינה מספיק גולגולות אמיתיות בנמצא; אבל אלה היו גולגולות נקובות כדורים, או גולגולות שהיה צריך לקבור כדי שיוכלו לחכות מתחת לקרקע עד שיקיריהן יעלו אותן מן הקבר, ירחצו אותן ויקברו אותן מחדש‭."‬

כמה מפתיע. עוברים עוד כמה עשרות עמודים, ו'אשת הטיגריס' לא משנה את עורו - עדיין כתוב בצורה עשירה אך לא מיופייפת - אלא חודר אל מה שמתחת לו: לא סיפור על מלחמה, אלא סיפור על שורשים. נטליה, רופאה צעירה, נוסעת עם חברה מעיר כלשהי ביוגוסלביה לשעבר, אל מעבר לאחד הגבולות החדשים, כדי להגיע לטפל ביתומים במנזר. לא רחוק משם, כפי שמבשרת לה סבתה ההיסטרית בטלפון, מת במפתיע סבא שלה. אלוהים יודע מה הוא עשה שם. אפילו הנכדה לא יודעת, והוא נהג לספר לה הכל. הדרך שלה להיפרד מהאיש האהוב, הדומיננטי כל כך בחייה, תשלב בין ההווה, שבו תנסה להבין מה הוביל אותו אל המקום שבו גמר את חלקו בעולם הזה, ובין העבר, קורותיו של הסבא, ילד מכפר נידח שהיה לרופא מצליח. העבר מעלה תמונות מתוך עולם ישן, של אמצעים פרימיטיביים, של פחדים קמאיים, של אגדות ומיתוסים. אבל אלה, מתברר, תקפים גם בהווה. נטליה מבינה מה שהרוקח בכפר של סבא שלה הבין כמאה שנה לפניה: "הוא למד שאנשים הניצבים אובדי עצות מול קיצוניות החיים - ותהא זו טובה או רעה - פונים תחילה לבקש משמעות באמונות תפלות, להצמיד זה לזה מאורעות בלתי קשורים בניסיון להבין מה קרה‭."‬ בהבדל אחד: עכשיו, אחרי שנים של סכסוך אלים ומלחמה מזעזעת, קיצוניות החיים שמתמודדים איתה היא רעה בלבד.

כמה מפתיע שוב. אוברכט קיבלה על 'אשת הטיגריס' הרבה מאוד שבחים ואת פרס אורנג' היוקרתי, והיא עוד לא בת ‭ .27‬מה שמקל מאוד על שיווק הכותר עלול לעורר חשדנות אצל קוראים למודי אכזבות מספרים מעוטרים של כותבים רכים בשנים. קל להניח שאוברכט, שהגיעה לאמריקה בגיל ‭ ,12‬למדה באחת מתוכניות הכתיבה היוצרת שיש לארה"ב להציע; תוכניות מצוינות, שיש להן גם צד אפל: פס ייצור של כותבים שאולי יודעים לארוז חבילה יפה באמצעות לחיצה מדויקת על הבלוטות, אבל באגף התוכן אינם מותירים שום משקע. אוברכט, מתברר, למדה בתוכנית של אוניברסיטת קורנל, אבל במקרה שלה האריזה מרושלת מעט, בעוד התוכן רק הולך ומעמיק.

כמה מסקרן. 'אשת הטיגריס' נוטה להתפזר, בעיקר בחלקו האחרון, לכיוון הפולקלור, או אם להיות ספרותיים - לכיוון הריאליזם המאגי. והסוף היה יכול היה להיות יפה וכואב ומדויק, אילולא תוספת של אפילוג שלוקח לכיוון המיסטי, המעמעם. בכלל, כרומן, הוא היה יכול להיות מהודק יותר. אבל אלה לא מקהים את החדות של הספר. בגלל הדרך המקורית שאוברכט מציגה בה את טבעו המפוקפק של המין האנושי. בגלל האופן האכזרי והעדין בו-זמנית שהיא מבטאת בו איך החיים והמוות צרורים זה בזה. בגלל ההומור הדק שמופיע בין החומרים הקשים. בגלל הכתיבה החיה והדמיון שעולה על כל דמיון, ועם זאת כמעט בלי להגזים. אבל עיקר כוחו של 'אשת הטיגריס' נובע מאמונה גדולה בכוחם של סיפורים - כחוליות שמחברות אל העבר, כפתח לעולמות שלא הכרנו קודם. אוברכט חפרה בהיסטוריה של המקום שבאה ממנו, בשורשים של סבא שלה - שהם לא רק שורשיו - והצליחה, כסופרת, להדביק בסקרנות גם את מי שאין לו שום זיקה אישית. לכן כשסוגרים את 'אשת הטיגריס‭,'‬ מרגישים רעב אמיתי לדעת עוד על המקום שנקרא פעם יוגוסלביה גם הרבה לפני שנקרא יוגוסלביה. זה חייב להיות מעניין.

עוד 3 ספרים מאזור הבלקן:
פרויקט לזרוס > אלכסנדר המון
מוזיאון הכניעה ללא תנאי > דוברבקה אוגרשיץ'
העלמה > איוו אנדריץ'

יעל נעמני
בתמונה: שטר יוגוסלבי ‭ 1929- מ ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יעל נעמני 7 לילות 23/03/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ספר הג'ונגל 'אשת הטיגריס' הוא רומן חכם ומקורי שיצליח להדביק בסקרנות גם את מי שלא גדל עם סבא יוגוסלבי

בתמונה: שטר יוגוסלבי ‭ 1929- מ ‬

כמה צפוי. אם טאה אוברכט נולדה בבלגרד ב‭ ,1985-‬על מה היא כבר יכולה לכתוב את הרומן הראשון שלה? ברור שעל המלחמה הארורה ההיא, זו שפירקה את יוגוסלביה לחתיכות, לא רק גיאוגרפיות, בשנות ה‭ 90-‬של המאה הקודמת. ובאיזו חוכמה היא עושה את זה בעשרות העמודים הראשונים של 'אשת הטיגריס‭.'‬ בלי תיאורים גרפיים של זוועה אלא בדרך עקיפה לכאורה, והרבה יותר מכווצת קרביים ולב, כמו תיאור חומרי גלם ללימודי הרפואה של הגיבורה: "אפשר היה לחשוב שאחרי המלחמה תהיינה מספיק גולגולות אמיתיות בנמצא; אבל אלה היו גולגולות נקובות כדורים, או גולגולות שהיה צריך לקבור כדי שיוכלו לחכות מתחת לקרקע עד שיקיריהן יעלו אותן מן הקבר, ירחצו אותן ויקברו אותן מחדש‭."‬

כמה מפתיע. עוברים עוד כמה עשרות עמודים, ו'אשת הטיגריס' לא משנה את עורו - עדיין כתוב בצורה עשירה אך לא מיופייפת - אלא חודר אל מה שמתחת לו: לא סיפור על מלחמה, אלא סיפור על שורשים. נטליה, רופאה צעירה, נוסעת עם חברה מעיר כלשהי ביוגוסלביה לשעבר, אל מעבר לאחד הגבולות החדשים, כדי להגיע לטפל ביתומים במנזר. לא רחוק משם, כפי שמבשרת לה סבתה ההיסטרית בטלפון, מת במפתיע סבא שלה. אלוהים יודע מה הוא עשה שם. אפילו הנכדה לא יודעת, והוא נהג לספר לה הכל. הדרך שלה להיפרד מהאיש האהוב, הדומיננטי כל כך בחייה, תשלב בין ההווה, שבו תנסה להבין מה הוביל אותו אל המקום שבו גמר את חלקו בעולם הזה, ובין העבר, קורותיו של הסבא, ילד מכפר נידח שהיה לרופא מצליח. העבר מעלה תמונות מתוך עולם ישן, של אמצעים פרימיטיביים, של פחדים קמאיים, של אגדות ומיתוסים. אבל אלה, מתברר, תקפים גם בהווה. נטליה מבינה מה שהרוקח בכפר של סבא שלה הבין כמאה שנה לפניה: "הוא למד שאנשים הניצבים אובדי עצות מול קיצוניות החיים - ותהא זו טובה או רעה - פונים תחילה לבקש משמעות באמונות תפלות, להצמיד זה לזה מאורעות בלתי קשורים בניסיון להבין מה קרה‭."‬ בהבדל אחד: עכשיו, אחרי שנים של סכסוך אלים ומלחמה מזעזעת, קיצוניות החיים שמתמודדים איתה היא רעה בלבד.

כמה מפתיע שוב. אוברכט קיבלה על 'אשת הטיגריס' הרבה מאוד שבחים ואת פרס אורנג' היוקרתי, והיא עוד לא בת ‭ .27‬מה שמקל מאוד על שיווק הכותר עלול לעורר חשדנות אצל קוראים למודי אכזבות מספרים מעוטרים של כותבים רכים בשנים. קל להניח שאוברכט, שהגיעה לאמריקה בגיל ‭ ,12‬למדה באחת מתוכניות הכתיבה היוצרת שיש לארה"ב להציע; תוכניות מצוינות, שיש להן גם צד אפל: פס ייצור של כותבים שאולי יודעים לארוז חבילה יפה באמצעות לחיצה מדויקת על הבלוטות, אבל באגף התוכן אינם מותירים שום משקע. אוברכט, מתברר, למדה בתוכנית של אוניברסיטת קורנל, אבל במקרה שלה האריזה מרושלת מעט, בעוד התוכן רק הולך ומעמיק.

כמה מסקרן. 'אשת הטיגריס' נוטה להתפזר, בעיקר בחלקו האחרון, לכיוון הפולקלור, או אם להיות ספרותיים - לכיוון הריאליזם המאגי. והסוף היה יכול היה להיות יפה וכואב ומדויק, אילולא תוספת של אפילוג שלוקח לכיוון המיסטי, המעמעם. בכלל, כרומן, הוא היה יכול להיות מהודק יותר. אבל אלה לא מקהים את החדות של הספר. בגלל הדרך המקורית שאוברכט מציגה בה את טבעו המפוקפק של המין האנושי. בגלל האופן האכזרי והעדין בו-זמנית שהיא מבטאת בו איך החיים והמוות צרורים זה בזה. בגלל ההומור הדק שמופיע בין החומרים הקשים. בגלל הכתיבה החיה והדמיון שעולה על כל דמיון, ועם זאת כמעט בלי להגזים. אבל עיקר כוחו של 'אשת הטיגריס' נובע מאמונה גדולה בכוחם של סיפורים - כחוליות שמחברות אל העבר, כפתח לעולמות שלא הכרנו קודם. אוברכט חפרה בהיסטוריה של המקום שבאה ממנו, בשורשים של סבא שלה - שהם לא רק שורשיו - והצליחה, כסופרת, להדביק בסקרנות גם את מי שאין לו שום זיקה אישית. לכן כשסוגרים את 'אשת הטיגריס‭,'‬ מרגישים רעב אמיתי לדעת עוד על המקום שנקרא פעם יוגוסלביה גם הרבה לפני שנקרא יוגוסלביה. זה חייב להיות מעניין.

עוד 3 ספרים מאזור הבלקן:
פרויקט לזרוס > אלכסנדר המון
מוזיאון הכניעה ללא תנאי > דוברבקה אוגרשיץ'
העלמה > איוו אנדריץ'

יעל נעמני
בתמונה: שטר יוגוסלבי ‭ 1929- מ ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יעל נעמני 7 לילות 23/03/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
אשת הטיגריס טאה אוברכט
1
 
בזיכרון המוקדם ביותר שלי, סבא שלי קירח כמו אבן והוא לוקח אותי לראות את הטיגריסים. הוא חובש את כובעו, את מעיל הגשם גדול־הכפתורים שלו, ואני נועלת את נעלי הלכה שלי ולובשת שמלת קטיפה. זה בסתיו, ואני בת ארבע. ודאִיות התהליך הזה: היד של סבא שלי, שריקתה הנמרצת של החשמלית, לחות של בוקר, ההליכה הצפופה במעלה הגבעה אל פארק המצודה. תמיד בכיס החזה של סבי: ספר הג'ונגל, על כריכתו המרוקעת זהב ודפיו הצהובים הישנים. הוא אינו מרשה לי להחזיק אותו, אבל הספר יישאר פתוח על ברכו במשך כל אחר הצהריים, כשידקלם לי קטעים מתוכו. למרות שסבי אינו עונד את הסטתוסקופ שלו ואינו לובש את חלוקו הלבן, הגברת בקופה בסככת הכניסה מכנה אותו "דוקטור".
עגלת הפופקורן, המעמד למטריות, קיוסק קטן עם גלויות ותמונות. במורד המדרגות ומעבר לכלוב העופות שהינשופים חדי־האוזן ישנים בו, דרך הגן המשתרע לאורך חומת המצודה, עם כלובים משני צדיו. פעם היו כאן מלך, סולטן, היָניצָ'ארים שלו. עכשיו עומדות בְּחלונות התותחים הפונים אל הרחוב שקתות חסומות מלאות מים פושרים. סורגי הכלובים מתעקמים כלפי חוץ בכתום חלוד. בידו הפנויה סבא שלי מחזיק את התיק הכחול שסבתא שלי הכינה לנו. בתוכו: ראשי כרוב בני שישה ימים להיפופוטמים, גזרים וסלרי לכבשים ולצבאים ולמוּס, שהוא מין תופעה. בכיסו החביא סבא שלי כמה קוביות סוכר בשביל הפוֹני שמושך את כרכרת הפארק. את זה לא אזכור כרגשנות, אלא כגדוּלה.
הטיגריסים חיים בחפיר החיצוני של המבצר. אנחנו עולים במדרגות המצודה, עוברים על פני עופות המים והחלונות המיוזעים של בית הקופים, על פני הזאב המגדֵל פרוות חורף. אנחנו עוברים את הפְּרָסים ואחר כך את הדובים הישֵנים כל היום, מדיפים ריח אדמה טחובה ומותו של משהו. סבא שלי מרים אותי ומעמיד אותי על המעקה כדי שאוכל להסתכל למטה ולראות את הטיגריסים שבחפיר.
סבא שלי לעולם לא מזכיר את אשת הטיגריס בשמה. זרועו מחבקת אותי וכפות רגלי עומדות על המעקה, וסבא שלי עשוי לומר, "פעם הכרתי ילדה שאהבה טיגריסים כל כך עד שכמעט הפכה לטיגריס בעצמה." בגלל שאני קטנה, ואהבָתי לטיגריסים נובעת ישירות ממנו, אני חושבת שהוא מדבר עלי, מספר לי אגדה שאוכל לדמיין את עצמי בתוכה — כפי שאכן אעשה, שנים על שנים.
הכלובים פונים אל חצר, ואנחנו יורדים במדרגות והולכים לאט מכלוב לכלוב. יש שם גם פנתר, חברבורות רפאים מחווירות את פרוותו החלקה כנפט; אריה נפוח, מנומנם, מאפריקה. אבל הטיגריסים ערים וזועמים, מלאי טינה ומרץ. בפסים צלוּפים על כתפיהם המתגלגלות הם מאגפים זה את זה הלוך ושוב בשביל האבן הצר, וריחם חמוץ וחמים וממלא הכול. הוא יישאר איתי כל היום, גם אחרי שאעשה אמבטיה ואלך לישון, ויחזור ברגעים אקראיים: בבית הספר, במסיבת יום הולדת לחברה, אפילו שנים לאחר מכן, במעבדה לפתולוגיה, או בַּנסיעה הביתה מגאלינָה.
אני זוכרת גם את זה: התכתשות. קבוצה קטנה של אנשים מתגודדת סביב כלוב הטיגריסים. ביניהם: ילד עם בלון בצורת תוכי, אישה במעיל סגול וגבר מזוקן שלבוש במדים החומים של עובד גן־חיות. לאיש יש מטאטא ויעה על ידית ארוכה, והוא מטאטא את האזור שבין הכלוב למעקה החיצוני. הוא צועד הלוך ושוב, מטאטא קרטוני מיץ ועטיפות של ממתקים, חתיכות פופקורן שאנשים ניסו לזרוק על הטיגריסים. הטיגריסים צועדים הלוך ושוב איתו. האישה בסגול אומרת משהו ומחייכת, והוא מחזיר לה חיוך. יש לה שיער חום. עובד הניקיון נעצר ונשען על ידית המטאטא, ובזמן שהוא עושה את זה, הטיגריס הגדול עובר על פניו, מתחכך בסורגי הכלוב, בנהמה חרישית, והעובד מכניס יד בין הסורגים ונוגע בו בצד הגוף. לרגע, שום דבר. אחר כך מהומת אלוהים.
הטיגריס מתנפל עליו והאישה צורחת, ופתאום הכתף של עובד הניקיון נמצאת בין הסורגים, והוא מפתל ומפתל את ראשו הצדה ומנסה להגיע למעקה החיצוני כדי שיהיה לו משהו להיאחז בו. הטיגריס אוחז בזרועו של עובד הניקיון כמו שכלב אוחז בעצם גדולה: זקופה בין כפותיו, ומכרסם את ראשה. שני גברים שעמדו בסמוך עם ילדים מזנקים מעל למעקה ותופסים במותניו של עובד הניקיון ובזרועו החובטת באוויר ומנסים למשוך אותו משם. גבר שלישי תוקע את המטרייה שלו בין הסורגים ונועץ אותה שוב ושוב בצלעותיו של הטיגריס. יללה נזעמת מהטיגריס, והוא נעמד על הרגליים האחוריות ומחבק את זרועו של עובד הניקיון ומטלטל את ראשו מצד לצד, כאילו הוא מושך בחבל. האוזניים שלו שטוחות, והוא משמיע רעש כמו קטר. הפנים של עובד הניקיון לבנות, וכל הזמן הזה הוא לא מוציא הגה.
ופתאום, זה כבר לא שווה את זה, והטיגריס מרפה. שלושת הגברים נופלים אחורה, ודם ניתז סביב. הטיגריס מצליף בזנבו, ועובד הניקיון זוחל מתחת למעקה החיצוני ונעמד. האישה בסגול נעלמה. סבא שלי לא התרחק משם. אני בת ארבע, אבל גם אותי הוא לא הרחיק. אני רואה הכול, ובהמשך, נשארת העובדה שהוא רצה שאראה.
ואז עובד הניקיון ממהר לעברנו, כורך פיסת חולצה קרועה סביב זרועו. הוא אדום בפָּנים וכועס, בדרכו למרפאה. בשעתו חשבתי שזה פחד, אך בהמשך אדע שזאת מבוכה, בושה. הטיגריסים, עצבניים, מזנקים הלוך ושוב לאורך הסבכה. העובד משאיר עקבות כהים על החצץ מאחוריו. כשהוא עובר לידנו, סבא שלי אומר: "אלוהים, איזה טיפש אתה." והאיש עונה משהו, משהו שאני חכמה מספיק לא לחזור עליו.
במקום זה, מצווחת וצדקנית בנעלי הלכה שלי, אמיצה משום שסבא שלי אוחז בידי, אני אומרת: "נכון שהוא טיפש, סבא?"
אבל סבא שלי כבר הולך בעקבות עובד הניקיון, גורר אותי אחריו, קורא לאיש לעצור כדי שיוכל לעזור לו.