חמש אצבעות
שני העננים האחרונים נסחפו בשמים זה אל זה. נורת חשמל מטושטשת ומין משהו לבן תפוח שלא הסכים להידמות לשום דבר.
הרחק מתחתיהם עמד אלברט, מזוודות משני צדדיו. הוא עמד בגינה דלת עשב מול בית בקֵניגְסדוֹרף, הביט בפעמון הדלת והרהר. מי שהכיר את אלברט - ורק מעטים יכולים לייחס זאת לעצמם - ידע שאין לו שום אפשרות אחרת. בילדותו היו הילדים האחרים קוראים לו "חרשן" או "משקפופר", אף על פי שהוא בכלל לא הרכיב משקפיים, והשקדנות הייתה ממנו והלאה. כשניצב מול איזו בעיה היה מנסה לפתור אותה בכך שהפך בה בכובד ראש. זה הכול. וגם אין להבין מכך שהוא קיבל ציונים טובים במיוחד. לא היה משפט זר יותר לרוחו של אלברט מ"על זה לא חשבתי אף פעם". איך אפשר שלא לחשוב על משהו? (כך חשב לא פעם.)
הבעיה הכי קשה שהכיר - בעיה שאת פתרונה חיפש אלברט כבר תשע־עשרה שנים - חיכתה מאחורי הדלת. הוא נגע בפעמון אבל לא צלצל.
שבע־עשרה שעות של נסיעה עברו על אלברט עד אחר הצהריים הזה, נסיעה ברכבת הלילה וברכבת האזורית ובאוטובוס מספר 479, שהנהג שלו עצר בכל כפר שכוח־אל למרגלות האלפים, בפְּפֶדֶרְל ובווֹלְפְסֶד ובהֵפֶן, אף על פי ששום נוסע לא עלה ולא ירד. ועכשיו, כשנותרה לאלברט רק עוד כברת דרך זעירה, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה בכלל להגיע.
מחשבות שאלברט לא חשב אף פעם כשהיה בא לקניגסדורף. מעולם לא חשב על כך שמאז השנה השלישית לחייו הוא מבקר את פְרֶד, בהתחלה בליווי נזירה מבית היתומים סַנטָה הֶלֶנָה, אחר כך לבד. הוא לא חשב שפרד והוא מעולם לא נעשו קרובים במיוחד. הוא לא חשב שכשהיה בן חמש (ופרד בן ארבעים ושש), הוא שם לב שפרד חוגר מצופים כשהם קופצים יד ביד למי האגם המלאכותי. הוא לא חשב שכשהיה בן תשע הוא שילם בקופה בשביל פרד, כי אלברט ידע לחשב את העודף בלי להשתמש באצבעות. הוא לא חשב שכשהיה בן שתים־עשרה הוא יעץ לפרד לוותר על החלום להיות שחקן. (פרד זנח את הרעיון בסופו של דבר רק משום שלא רצה, לדבריו, שיסתכלו עליו כשהוא עובד.) אלברט מעולם לא חשב שגם לאחר שנה הוא שם לב למצופים של פרד. הוא לא חשב שכשהיה בן חמש־עשרה הוא ניסה להסביר לפרד את עובדות החיים, ושבכל הנוגע לעניין הזה פרד לא האמין לאלברט עד היום, ותמיד רק צחק בביישנות כשאלברט העלה את הנושא. אלברט לא חשב שפרד עדיין קורא לו רק אלברט, ואלברט קורא לו רק פרד. הוא לא חשב שמעולם לא קרא לו אבא.
פרד היה פשוט פרד - החוק העליון בחייו של אלברט. החוק התקיים מיום שנולד, ויתקיים גם השנה.
לפחות עוד כמה חודשים.
הקרדיולוג הרים מולם אצבעות יד מטופחת, ואלברט תהה אם הרופא תמיד עושה כך, אם תמיד הוא מראה באצבעות את מספר החודשים שנותרו למטופל, וכך חוסך מעצמו את החיפוש אחר מילות הבנה והשתתפות בצער. חמש אצבעות. אלברט בקושי הציץ באצבעות, וכבר אחז בידו של פרד ועזב בחברתו את בית החולים ולא הגיב כשהרופא קרא להם, וגם לא אחר כך כשהתקשר.
כל הדרך הביתה אלברט ליהג כדי שלא ייאלץ לדבר עם פרד, בעיקר על הרוח מההרים, כמה חזקה היא, ועוד בעונה הזאת, באמת חזקה במיוחד.
"חמש אצבעות זה רע," קטע אותו פרד.
אלברט נעצר במקום וחיפש מילים.
"חמש אצבעות זה רע, אלברט."
"חמש אצבעות זה לא כל כך נורא," השיב אלברט לבסוף.
"באמת? כמה יש לך, אלברט? כמה אצבעות יש לך עד שתצטרך להיות מת?"
"לא יודע."
"חמש זה הרבה?"
"חמש זה די הרבה," אמר אלברט בנימה מעודדת ככל שיכול.
"ולי יש חמש אצבעות!" צחוק של הקלה. "ואתה, אלברט, אני מהמר שגם לך יש ממש המון אצבעות."
עוד באותו ערב נסע אלברט משם כדי לגשת לבחינות הבגרות. חובה שלנוכח החדשות נראתה לו מגוחכת לא פחות מהחלטתו למלא אותה.
בעצם הוא רק רצה לעזוב.
חודשיים אחר כך, אחרי סוף הלימודים, רוב חבריו ברחו למקומות רחוקים. אוסטרליה וקמבודיה היו חביבות במיוחד על יתומים; מי שחזר ממסע לאַנְגְקוֹר או לערבות אוסטרליה לא רק סידר לעצמו את הראש, הוא גם קיבל מושג לאן הוא שייך ומה הוא רוצה לעשות בחייו. כביכול. אלברט מעולם לא הבין למה כל כך הרבה אנשים מניחים שבמרחקים מחכות להם התשובות שמעולם לא מצאו בסביבתם הקרובה. הוא החליט לעבור לגור עם פרד. מה ציפה להשיג בזה, זאת לא ידע אפילו כשעמד באותו יום אחר הצהריים מול ביתו של פרד. הוא ידע רק שיהיה הדבר אשר יהיה, לא נשאר לו הרבה זמן להשיג אותו.
עוד שלוש אצבעות, חשב אלברט וצלצל בפעמון. הוא השפיל את ראשו, אחז בידיות המזוודות ועמד בלי לזוז. החום לחץ על גולגולתו. את הקיץ הזה יזכרו עוד הרבה זמן. בניגוד לכל התחזיות, כבר שבועות שהקיץ מסרב לספק סופה. צבעו של הדשא בגינה של פרד היה חום-חלודה, אפילו הצרצרים נשמעו חסרי כוח, והחוֹם ריצד על הרחוב הראשי שמול חלקת האדמה ותעתע בעיניו של אלברט.