סוף הרומן

1

סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד בחוויית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה. אני אומר ״אדם בוחר" בגאווה שגויה של סופר מקצועי שאם בכלל מתייחסים אליו, משבחים את כישוריו הטכניים, אך האם אני באמת בוחר מרצוני החופשי את ליל ינואר האפל והרטוב בפארק בשנת 1946, את מראה דמותו של הנרי מיילס חוצה באלכסון את נהר הגשם הרחב, או שמא המראות האלה בחרו בי? אמנם נוח ומותר, על פי כללי המקצוע שלי, להתחיל בדיוק שם, אך לו הייתי מאמין אז באל כלשהו, ודאי הייתי מאמין גם ביד שמושכת במרפקי ומציעה, ״דבר אליו, הוא לא ראה אותך עדיין".

ומדוע היה עליי לדבר איתו? אם שנאה אינה מונח מופרז לשימוש ביחס לאדם כלשהו, הרי ששנאתי את הנרי. שנאתי גם את שרה אשתו. והוא, אני משער, החל מעט אחרי אירועי אותו ערב לשנוא אותי, כפי שבוודאי שנא לעיתים את אשתו, וגם את ההוא שבאותם ימים עוד איתרע מזלנו לא להאמין בו. אם כך, זהו סיפור על שנאה הרבה יותר מאשר על אהבה, ואם יקרה ואומר משהו בשבחם של הנרי ושרה, אפשר יהיה לתת אמון בדבריי: אני כותב בניגוד לנטיית ליבי, כי בגאוותי המקצועית אני מעדיף את האמת היחסית, אפילו על פני הבעת השנאה היחסית שלי.

היה מוזר לראות את הנרי בחוץ בערב כזה: הוא אהב את הנוחות שלו, והרי שרה הייתה שלו — או כך חשבתי. עבורי נוחות היא כמו זיכרון לא נכון במקום לא נכון, או בזמן לא נכון; אדם בודד מעדיף חוסר נוחות. אפילו בדירת החדר שהייתה לי בצד הלא נכון — הדרומי — של הפארק שררה נוחות רבה מדי בשרידי הריהוט של אנשים אחרים. חשבתי לצאת לטיול בגשם ולשתות משהו במסבאה המקומית. המבואה הקטנה והצפופה הייתה מלאה בכובעים ובמעילים של אנשים זרים, ובטעות לקחתי מטרייה של מישהו אחר — של אחד החברים שבאו לבקר את הדייר בקומה השנייה. סגרתי את דלת הזכוכית הצבעונית מאחוריי וירדתי בזהירות במדרגות שהופצצו ב-1944 ומעולם לא תוקנו. הייתה לי סיבה לזכור את אותו מאורע וכיצד הזכוכית הצבעונית, החזקה, המכוערת והוויקטוריאנית, עמדה איתנה בזעזוע, כפי שהיו עושים הסבים שלנו בכבודם ובעצמם.

כשחציתי את הפארק הבנתי מיד שבידי המטרייה הלא נכונה. היא דלפה, הגשם חלחל פנימה אל מתחת לצווארון מעיל המקינטוש שלי, ובו ברגע ראיתי את הנרי. הייתי יכול להתעלם ממנו בקלות רבה כל כך; לא הייתה לו מטרייה, ולאור פנס הרחוב נראה שעיניו סומות מהגשם. העצים השחורים, העירומים מעלים, לא סיפקו שום הגנה; הם ניצבו להם מסביב כמו צינורות מים שבורים, והגשם נטף משולי מגבעתו הכהה הנוקשה וזרם כפלגי מים במורד מעיל הפקידים השחור שלו. גם לו הייתי עובר ממש לידו הוא לא היה רואה אותי. יכולתי לוודא זאת אילו התרחקתי כחצי מטר מהמדרכה, אבל אני אמרתי, ״הנרי, כמעט לא הכרתי אותך", וראיתי כיצד עיניו אורו כאילו היינו חברים ותיקים.

״בנדריקס", הוא אמר בחיבה, אף שהעולם היה אומר שדווקא לו יש סיבות לשנוא, ולא לי.

״מה אתה זומם בגשם כזה, הנרי?" יש אנשים שמעוררים באדם דחף בלתי נשלט להתל בהם; אנשים שאת מעלותיהם הוא אינו חולק. הוא אמר בחמקמקות, ״אה, רציתי לשאוף קצת אוויר". משב רוח וגשם פרץ לפתע, והוא הספיק לאחוז במגבעתו לפני שתתעופף אל הצד הצפוני של הפארק.

״מה שלום שרה?" שאלתי, כי אולי היה נראה מוזר אם לא הייתי שואל, אף כי שום דבר לא היה מענג אותי יותר מאשר לשמוע שהיא חולה, אומללה, גוססת. באותם ימים דימיתי שכל סבל שלה יקל את סבלי, ואם היא תמות, אני אשתחרר. אפסיק לדמיין את כל אותם דברים שאדם מדמיין בנסיבות מבישות כשלי. הייתי יכול אפילו לחבב את הנרי הטיפשון המסכן, כך חשבתי, לו שרה הייתה מתה.

הוא אמר, ״אה, היא יצאה הערב לאן שהוא", ועורר שוב את השטן שבראשי, הזכיר לי ימים שבהם בוודאי ענה את אותה תשובה בדיוק לשואלים אחרים, בשעה שרק אני ידעתי היכן שרה נמצאת. ״כוסית משקה?" שאלתי, והוא, להפתעתי, התלווה אליי והתאים את קצב הליכתו לשלי. עד כה מעולם לא שתינו יחד מחוץ לביתו.

״כבר הרבה זמן לא ראינו אותך, בנדריקס". משום־מה אני אדם שמוכר בשם משפחתו. אם לשפוט על פי מידת השימוש שעושים חבריי בשם היומרני למדי מוריס, שנתנו לי הוריי שוחרי הספרות, אפשר היה לחשוב שמעולם לא קיבלתי שם פרטי.

״הרבה זמן".

״הרי עברה בוודאי כבר שנה... או יותר".

״יוני 1944", אמרתי.

״כל כך הרבה זמן — נו טוב". טיפש, חשבתי לעצמי. איזה טיפש לא רואה שום דבר מוזר בנתק של שנה וחצי. פחות מחמש מאות מטרים של דשא מישורי הפרידו בין שני ״הצדדים" שלנו. האם מעולם לא עלה בדעתו לומר לשרה, ״מה שלום בנדריקס? למה שלא נזמין את בנדריקס אלינו?" והאם תשובותיה לא נראו לו מעולם... מוזרות, מתחמקות, חשודות? נעלמתי מעיניהם בבת אחת כמו אבן שהושלכה לבריכה. אני משער שהאדוות הטרידו את שרה במשך שבוע, או חודש, אבל סכי העיניים של הנרי נותרו מהודקים היטב למקומם. שנאתי את סכי העיניים שלו גם כשהועילו לי, כי ידעתי שהם יכולים להועיל גם לאחרים.

״היא בקולנוע?" שאלתי.

״אה, לא, היא כמעט לא הולכת לשם".

״היא נהגה ללכת".

מסבאת פּוֹנְטִיפרַקט אַרְמס עוד הייתה מקושטת בסרטים ובפעמוני נייר לכבוד חג המולד, שרידים של עליצות ממוסחרת בגוני ארגמן וכתום, ובעלת הבית הצעירה השעינה את שדיה על הבר ועל פניה הבעת בוז ללקוחותיה.

״יפה", אמר הנרי בלי שהתכוון. הוא הביט סביב במידה של אובדן עצות, ביישנות כלשהי, וחיפש היכן לתלות את מגבעתו. התרשמתי שהמקום הדומה ביותר למסבאה שהוא פקד אי־פעם הוא סטקייה סמוכה לשדרת נורת'האמברלנד, ששם סעד ארוחת צהריים עם עמיתיו מהמיניסטריון.

״מה תשתה?"

״לא אתנגד לוויסקי".

״גם אני לא, אבל תצטרך להסתפק ברום".

התיישבנו ליד שולחן ומיששנו באצבעותינו את הכוסות שלנו; מעולם לא היה לי הרבה מה לומר להנרי. אני בספק אם הייתי טורח בכלל להכיר את הנרי או שרה אלמלא התחלתי לכתוב בשנת 1939 סיפור שגיבורו הראשי היה עובד מדינה בכיר. הנרי ג'יימס אמר פעם בשיחה עם ווֹלטר ביסנט, שאישה צעירה שיש לה די כישרון צריכה רק לחלוף על פני חלונות חדר האוכל של בסיס המשמר ולהביט פנימה כדי לכתוב רומן על הבריגדה, אבל אני חושב שבשלב כלשהו בכתיבת הספר היא תגלה שהיא חייבת להיכנס למיטה עם אחד מאנשי המשמר, ולו רק כדי לבדוק את הפרטים. אני לא בדיוק נכנסתי למיטה עם הנרי, אבל עשיתי את הדבר הבא הטוב ביותר, ובערב הראשון שבו הזמנתי את שרה לארוחת ערב, הייתה לי כוונה אכזרית לתחקר את רעייתו של עובד מדינה. היא לא ידעה מה מטרתי; אני בטוח שחשבה שאני באמת מתעניין בחיי המשפחה שלה, ואולי זה מה שעורר את חיבתה מלכתחילה. באיזו שעה אוכל הנרי ארוחת בוקר? שאלתי אותה. האם הוא נוסע למשרד ברכבת התחתית, באוטובוס או במונית? האם הוא מביא עבודה הביתה בערב? האם יש לו תיק מסמכים שעליו מוטבע סמל הממלכה המאוחדת? הידידות בינינו לבלבה בשל האינטרס שלי: היא הייתה כל כך מרוצה שמישהו מתייחס להנרי ברצינות. הנרי היה חשוב, אבל קצת כמו שפיל חשוב, בשל ממדי המחלקה שלו; יש סוגים מסוימים של חשיבות שלמרבה הצער נידונים תמיד לחוסר רצינות. הנרי היה עוזר חשוב של מזכיר במשרד הפנסיה, ולאחר מכן עבר למשרד לביטחון פנים.

ביטחון פנים — נהגתי לצחוק על כך אחר כך, ברגעים שאתה שונא את ידידך ומחפש כל נשק אפשרי... יום אחד אמרתי לשרה בכוונה שבחרתי בהנרי אך ורק כדי שישמש דמות לחיקוי, חיקוי מגוחך וקומי בספרי. רק אז היא התחילה לסלוד מהרומן שלי. היא גילתה נאמנות עצומה להנרי (אף פעם לא יכולתי להכחיש זאת), ובאותן שעות קודרות, כשהשטן השתלט על מוחי ונטרתי טינה אפילו להנרי התמים, הייתי משתמש ברומן וממציא אפיזודות גסות עד כדי כך שאי אפשר להעלות אותן על הכתב... פעם אחת, כששרה בילתה איתי לילה שלם (ציפיתי לכך בכיליון עיניים, כפי שסופר מצפה בכיליון עיניים למילה האחרונה בספרו), קלקלתי פתאום את המאורע במילה אקראית שהרסה את האווירה; אווירה שלעיתים היה נדמה במשך שעות רצופות שהיא האהבה בשלמותה. נרדמתי נרגן בשתיים בערך, התעוררתי בשלוש, וכשהנחתי את ידי על זרועה של שרה, הערתי אותה. אני חושב שהתכוונתי להשיב את האווירה הטובה, עד שהקורבן שלי הפנתה אליי את פניה היפות, והן מטושטשות משינה ומלאות אמון. היא שכחה את המריבה, ואני מצאתי אפילו בשכחה שלה סיבה חדשה. כמה מעוותים אנחנו בני האדם, ובכל זאת אומרים שאלוהים ברא אותנו; אני מתקשה לתפוס כל אל שאינו פשוט כמו משוואה מושלמת, צלול כמו אוויר. אמרתי לה, ״שכבתי ער וחשבתי על פרק 5. האם הנרי אוכל לפעמים פולי קפה כדי לטהר את הבל פיו לפני ישיבה חשובה?" היא הניעה את ראשה לשלילה והחלה לבכות בשקט, ואני, כמובן, העמדתי פנים שאיני מבין את הסיבה — שאלה פשוטה הטרידה אותי בעניין הגיבור שלי, זו לא הייתה התנפלות על הנרי, האנשים הנחמדים ביותר אוכלים לפעמים פולי קפה... וכך המשכתי. היא בכתה זמן־מה עד שנרדמה. היא תמיד ישנה טוב, ואני התייחסתי אפילו ליכולת השינה שלה כאל עלבון נוסף.

הנרי שתה את הרום שלו במהירות, ומבטו נדד באומללות בין הסרטים הארגמניים והכתומים. שאלתי, ״היה לכם חג מולד טוב?"

״נחמד מאוד. נחמד מאוד", אמר.

״בבית?" הנרי הרים אליי את מבטו כאילו נימת השאלה שהצמיד קולי המתרומם למילה נשמעה לו מוזרה.

״בבית? כן, כמובן".

״ושרה מרגישה טוב?"

״כן".

״תשתה עוד רום?"

״עכשיו תורי".

בשעה שהנרי הלך להביא את המשקאות, אני הלכתי לשירותים. הקירות היו גדושים באמרות כנף: ״ארור תהיה בעל הבית, אתה ואשתך דשנת הדדיים", ״לכל הסרסורים והזונות, סיפיליס שמח וזיבה טובה". מיהרתי לצאת בחזרה אל סרטי הנייר העליזים וצלצול הזכוכית של הכוסות הנוקשות. לעיתים אני רואה את עצמי משתקף באנשים אחרים במידה רבה עד כדי אי־נוחות, ואז יש לי משאלה עצומה להאמין בקדושים, במעלה הרואית.

חזרתי באוזני הנרי על שני המשפטים שראיתי. רציתי לזעזע אותו, והופתעתי כשהוא אמר בפשטות, ״קנאה היא דבר נורא".

״אתה מתכוון למשפט על האישה דשנת הדדיים?"

״לשניהם. כשאתה אומלל אתה מקנא באושרם של אנשים אחרים". הדברים הללו לא היו מה שציפיתי שהוא ילמד במשרד לביטחון פנים. והנה — במשפט הזה — שוב דולפת המרירות מהעט שלי. איזו מידה חיוורת וחסרת חיים היא המרירות. לו יכולתי הייתי כותב באהבה, אך לו יכולתי לכתוב באהבה הייתי אדם אחר: לא הייתי מאבד את האהבה כלל. ובכל זאת, מעבר למשטח האריחים הבוהקים של שולחן הבר פתאום הרגשתי משהו; לא דבר קיצוני כמו אהבה, אולי לא יותר מרעות בשעת צרה.

אמרתי להנרי, ״אתה אומלל?"

״בנדריקס, אני מודאג".

״ספר לי".

אני משער שהרום הוא שדרבן אותו לדבֵּר, או אולי הוא היה מודע חלקית לכך שידעתי עליו הרבה כל כך? שרה הייתה נאמנה, אבל ביחסים כמו שהיו לנו אי אפשר להימנע מלקלוט דבר או שניים... ידעתי שיש לו שומה משמאל לטבור כי כתם לידה שלי הזכיר זאת פעם לשרה; ידעתי שהוא סובל מקוצר ראייה, אבל מסרב להרכיב משקפיים בחברת זרים (ואני עוד הייתי זר מספיק ולכן מעולם לא ראיתי אותו מרכיב אותם); ידעתי על חיבתו לתה בשעה עשר; ידעתי אפילו מהם הרגלי השינה שלו. האם הוא היה מודע לכך שכבר ידעתי כל כך הרבה, שעוד עובדה אחת לא תשנה את הקשר שלנו? הוא אמר, ״אני מודאג בגלל שרה, בנדריקס".

דלת הבר נפתחה ויכולתי לראות את הגשם מצליף על רקע האור. איש קטן ומצחיק זינק פנימה וקרא בקול, ״שלומות לכולם", ואיש לא ענה.

״היא חולה? חשבתי שאמרת ש..."

״לא, היא לא חולה. אני לא חושב". הוא הסתכל סביבו באומללות — זו לא הייתה הסביבה החברתית שלו. שמתי לב שהלבן בעיניו אדום; אולי הוא לא הרכיב את משקפיו מספיק זמן — תמיד יש זרים רבים כל כך, או אולי זו תגובת לוואי לדמעות. הוא אמר, ״בנדריקס, אני לא יכול לדבר כאן", כאילו פעם היה מורגל לדבר במקום כלשהו. ״בוא איתי הביתה".

״שרה כבר תהיה שם?"

״אני לא חושב".

שילמתי עבור המשקאות. גם זו הייתה ראיה לסערת נפשו של הנרי — הוא מעולם לא קיבל בקלות מחוות של נדיבות מאנשים אחרים. בנסיעה במונית הוא תמיד וידא שהכסף מוכן בכף ידו כשכל השאר עוד גיששו אחריו.

בשבילי הפארק עוד זרמו מי גשם, אבל ביתו של הנרי לא היה רחוק. הוא פתח את מנעול הדלת שמעליה צוהר דקורטיבי בסגנון המלכה אן, נכנס וקרא, ״שרה, שרה". ייחלתי לתשובה וחששתי מתשובה, אבל איש לא ענה. הוא אמר, ״היא עוד לא חזרה. בוא לחדר העבודה".

מעולם לא ביקרתי בחדר העבודה שלו. תמיד הייתי ידיד של שרה, וכשפגשתי את הנרי, היה זה בטריטוריה של שרה, בסלון האקראי שלה, במקום ששום חפץ לא היה תואם, דבר לא היה תקופתי או מתוכנן, הכול נראה כאילו הגיע באותו שבוע, כי דבר לא הורשה להישאר כמזכרת לסגנון שעבר זמנו או לרגש שעבר זמנו. בכל מה שהיה שם נעשה שימוש; בדיוק כפי שבחדר העבודה של הנרי, כך הרגשתי, במעט מאוד דברים נעשה שימוש. פקפקתי בכך שמישהו פתח אי־פעם את סדרת הספרים של גיבון (שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית), וסדרת הספרים של סקוט נמצאה שם רק משום שהייתה שייכת כנראה לאביו, כמו עותק הברונזה של פסל זורק הדיסקוס. ובכל זאת הוא היה מאושר יותר בחדרו הלא משומש, כיוון שהיה שלו, בבעלותו. חשבתי במרירות ובקנאה: אם אדם בטוח בבעלותו על משהו, אין לו צורך להשתמש בו.

״ויסקי?" שאל הנרי. נזכרתי בעיניו ותהיתי אם הוא שותה יותר מכפי שנהג לשתות בימים עברו. אין ספק שמנות הוויסקי שמזג היו כפולות ונדיבות.

״מה מטריד אותך, הנרי?" כבר מזמן זנחתי את הרומן ההוא על הפקיד הבכיר, כבר לא חיפשתי דמות לחיקוי.

״שרה", הוא אמר.

האם הייתי נבהל לו היה אומר זאת, בדיוק באופן כזה, לפני שנתיים? לא, אני חושב ששמחתי הייתה עולה על גדותיה. אדם מתעייף להחריד מהולכת שולל. הייתי מקדם בברכה עימות גלוי ולו רק משום שאולי היה סיכוי, גם אם קלוש, שאנצח בו בשל טעות טקטית כלשהי מצידו. ומעולם לא היה בחיי, לפני כן או מאז, רגע שבו רציתי כל כך לנצח. מעולם לא היה בי רצון חזק כזה אפילו לכתוב ספר טוב.

הוא הרים אליי מבט עם אותן עיניים אדומות ואמר, ״בנדריקס, אני פוחד". כבר לא יכולתי להתנשא עליו; הוא היה אחד מבוגרי הייסורים: הוא סיים את אותו בית ספר, ולראשונה ראיתי בו מישהו שווה ערך לי. אני זוכר שעל שולחנו היה מונח אחד מאותם תצלומים חומים מוקדמים במסגרת מוצלבת, תצלום של אביו, וכשהבטתי בו חשבתי עד כמה דומה הנרי לדמות בתצלום (הוא צולם באותו גיל בערך, אמצע שנות הארבעים) ועד כמה אינו דומה לה. לא השפם שיווה לו מראה שונה, אלא הבעת הביטחון הוויקטוריאנית, הבעה שאומרת שאדם מרגיש בָּעולם שהוא בביתו ומוצא את דרכו בו. ולפתע תקפה אותי שוב אותה תחושה של ידידות. חיבבתי אותו יותר מכפי שיכולתי לחבב את אביו (שהיה במשרד האוצר). היינו שותפים לזרות.

״ממה אתה פוחד, הנרי?"

הוא התיישב בכורסה כאילו מישהו דחף אותו לתוכה ואמר בסלידה, ״בנדריקס, תמיד חשבתי על הדברים הנוראים ביותר, נוראים לחלוטין, שאדם יכול לעשות..." בהחלט הייתי צריך להיות מודאג בימים ההם: כמה מוזרה היא שלוות התמימות, ומשעממת עד אין קץ.

״אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליי, הנרי". בהחלט ייתכן, חשבתי לעצמי, שהיא שמרה אצלה מכתב, אף שכתבתי מעטים כל כך. זהו סיכון מקצועי שסופרים מסתכנים בו. נשים נוטות להגזים בחשיבות של מאהביהן, ולעולם אינן צופות מראש את היום המאכזב שבו יגיע מכתב לא דיסקרטי לקטלוג כתבי יד, יסומן כמעניין ויימכר בחמישה שילינג.

״אז תקרא", אמר הנרי.

הוא הושיט לי מכתב; הוא לא נכתב בכתב ידי. ״קדימה, קרא אותו", אמר הנרי. המכתב נשלח מחבר כלשהו של הנרי והוא כתב, ״אני מציע שהאיש שלו אתה רוצה לעזור יפנה לבחור בשם סבג' ברחוב ויגו 159. לדעתי הוא מוכשר ודיסקרטי, והעובדים שלו נראים פחות מבחילים מאשר בחורים כאלה בדרך כלל".

״אני לא מבין, הנרי".

״כתבתי לאיש הזה ואמרתי שמכר שלי ביקש את עצתי בנוגע למשרד חקירות פרטיות. זה נורא ואיום, בנדריקס. הוא בוודאי הבין שזו העמדת פנים".

״אתה באמת מתכוון...?"

״עוד לא עשיתי שום דבר, אבל המכתב הזה מונח על השולחן ומזכיר לי... זה נראה כל כך מטופש, נכון? שאני יכול לסמוך עליה לגמרי שהיא לא תקרא אותו אף על פי שהיא נכנסת לכאן עשר פעמים ביום. אני לא מכניס אותו אפילו למגירה. ובכל זאת, אני לא יכול לסמוך... היא יצאה לטיול ברגל עכשיו. טיול ברגל, בנדריקס". הגשם חדר גם מבעד למעטה המגונן של מעילו והוא הושיט את קצה השרוול שלו לעבר האש בתנור הגז.

״אני מצטער".

״תמיד היית ידיד מיוחד שלה, בנדריקס. תמיד אומרים שהבעל הוא האחרון שיודע איזו מין אישה... נכון? הערב, כשראיתי אותך בפארק, חשבתי שאם אספר לך ואתה תצחק עליי, אולי אוכל לשרוף את המכתב".

הוא ישב לו שם, זרועו הלחה מושטת קדימה והוא מסב ממני את מבטו. מעולם לא הרגשתי פחות חשק לצחוק, ובכל זאת הייתי שמח לצחוק, לו הייתי מסוגל.

אמרתי, ״לא צוחקים ממצב כזה, גם אם לגמרי דמיוני לחשוב כך..."

״זה באמת דמיוני", הוא אמר ושאל אותי בכמיהה, ״אתה באמת חושב שאני טיפש, נכון...?"

רגע אחד קודם לכן הייתי שמח לצחוק, ובכל זאת, עכשיו, כשרק נדרשתי לשקר, חזרו אליי כל הקנאות הישנות. האם בעל ואישה הם גוף אחד עד כדי כך שאדם ששונא את האישה חייב לשנוא גם את הבעל? שאלתו הזכירה לי עד כמה קל לרמות אותו; קל עד כדי כך שהוא נראה לי כמעט כשותף לדבר עבירה בבוגדנות של אשתו, כפי שאדם שמשאיר שטרות כסף מפוזרים בחדר מלון הוא שותף לדבר עבירה בגנבה. שנאתי אותו בשל אותה תכונה שבעבר עזרה לי לאהוב.

שרוול מעילו העלה אדים מול תנור הגז והוא חזר על דבריו, מבטו עדיין מוסב ממני. ״כמובן, אני רואה שאתה חושב שאני טיפש".

אז דיבר השטן. ״לא, אני לא חושב שאתה טיפש, הנרי".

״אתה רוצה להגיד שאתה באמת חושב שזה... אפשרי?"

״בוודאי שזה אפשרי. שרה אנושית".

״ואני תמיד חשבתי שאתה ידיד שלה", אמר הנרי במרמור, כאילו אני כתבתי את המכתב.

״ברור. אתה בוודאי מכיר אותה הרבה יותר טוב מכפי שאני יכולתי להכיר אותה", אמרתי.

״במובנים מסוימים", הוא אמר בעגמומיות, וידעתי שהוא חושב בדיוק על המובנים שבהם אני הכרתי אותה טוב יותר מכולם.

״שאלת אותי, הנרי, אם אני חושב שאתה טיפש. אמרתי רק שאין שום דבר טיפשי ברעיון עצמו. לא אמרתי דבר נגד שרה".

״אני יודע, בנדריקס. אני מצטער. אני לא ישן טוב בזמן האחרון, אני מתעורר בלילה ומתלבט מה לעשות בקשר למכתב הבזוי הזה".

״תשרוף אותו".

״הלוואי שהייתי יכול". הוא עדיין החזיק את המכתב בידו. לרגע חשבתי שהוא באמת עומד להצית אותו.

״או שתלך לפגוש את מר סבג'", אמרתי.

״אבל אני לא יכול להעמיד פנים מולו שאני לא בעלה. רק תחשוב, בנדריקס, לשבת שם מול השולחן בכיסא שבו ישבו כל שאר הבעלים הקנאים, לספר את אותו סיפור... אתה חושב שיש שם חדר המתנה, שבו כולם רואים את פניו של כל מי שעובר?" מוזר, חשבתי לעצמי, אפשר כמעט לראות בהנרי אדם בעל דמיון פורה. הרגשתי שעליונותי מתערערת והתשוקה הישנה להקניט שבה והתעוררה בי. אמרתי, ״למה שלא תיתן לי ללכת, הנרי?"

״לך?" תהיתי לרגע שמא הגזמתי, שמא אפילו הנרי יתחיל לחשוד.

״כן", אמרתי. השתעשעתי עם הסכנה. מה כבר יכול לקרות אם הנרי יגלה קצת על העבר? זה יועיל לו ואולי ילמד אותו לשלוט טוב יותר באשתו. ״אני יכול להעמיד פנים שאני מאהב קנאי", המשכתי. מאהבים קנאים מכובדים יותר, פחות מגוחכים מבעלים קנאים. משקלה של הספרות משמש להם תמיכה. מאהבים נבגדים הם טרגיים, אף פעם לא קומיים. אפשר לחשוב למשל על טרוילוס של שייקספיר. ״הכבוד העצמי שלי לא ייפגע כשאדבר עם מר סבג'". השרוול של הנרי התייבש, אבל הוא המשיך להושיט אותו לעבר האש. כעת התחיל הבד להיחרך. הוא אמר, ״באמת תהיה מוכן לעשות את זה עבורי, בנדריקס?" ובעיניו עמדו דמעות כאילו מעולם לא ציפה לאות הידידות הנשגב הזה, או שלא היה ראוי לו.

״ודאי שאהיה מוכן. השרוול שלך נשרף, הנרי".

הוא הסתכל על השרוול כאילו הוא שייך למישהו אחר.

״אבל זה נפלא", הוא אמר. ״אני לא יודע על מה חשבתי. קודם כול לספר לך ואז לבקש ממך... כזה דבר. אדם לא יכול לבלוש אחר אשתו באמצעות ידיד — כשהידיד מעמיד פנים שהוא המאהב שלה".

״באמת לא עושים דברים כאלה", אמרתי, ״אבל כך גם עם ניאוף או גנבה או עריקה תחת אש האויב. המעשים שלא ייעשו נעשים מדי יום, הנרי. זה חלק מהחיים המודרניים. אני עצמי עשיתי את רובם".

הוא אמר, ״אתה בחור טוב, בנדריקס. הייתי זקוק רק לשיחה ראויה לשמה כדי להסדיר את המחשבות". הפעם הוא באמת קירב את המכתב ללהבת הגז. כשהוא הניח את השריד האחרון במאפרה, אמרתי, ״השם היה סבג' והכתובת, רחוב ויגו 159 או 169".

״תשכח מזה", אמר הנרי. ״תשכח שסיפרתי לך. אין בזה שום היגיון. בזמן האחרון אני סובל מכאבי ראש קשים. אני אלך לרופא".

״שמעתי את הדלת", אמרתי. ״שרה נכנסה".

״אה", אמר הנרי, ״זאת בטח המשרתת. היא הלכה לקולנוע".

״לא, אלה הצעדים של שרה".

הוא ניגש לדלת, פתח אותה, ומיד הצטיירה על פניו הבעה מגוחכת של רוך וחיבה. תמיד הרגיזה אותי התגובה המכנית שלו לנוכחותה, כי לא הייתה לה שום משמעות — אדם לא יכול לרצות בנוכחותה של אישה כל הזמן, גם אם הוא מאוהב, ואני האמנתי לשרה כשאמרה לי שהם מעולם לא היו מאוהבים. אני מאמין שאפילו ברגעי השנאה והחשדנות שלי כלפיה, השמחה שלי מנוכחותה אמיתית יותר. לפחות מבחינתי היא אדם בזכות עצמו — לא חלק מבית, כמו כלי פורצלן שיש לטפל בו בזהירות.

״שרה", הוא קרא. ״ש־רה", הוא הפריד בין ההברות בזיוף בלתי נסבל.

איך אוכל לתאר לאדם זר כיצד נראתה כשעצרה במבואה למרגלות המדרגות ופנתה אלינו? מעולם לא יכולתי לשרטט אפילו את הדמויות הבדויות שלי, אלא באמצעות פעולותיהן. תמיד חשבתי שברומן יש לאפשר לקורא לדמיין דמות בכל צורה שיבחר; אני לא רוצה לספק לו המחשות מוכנות לשימוש. עכשיו הטכניקות שלי בוגדות בי, כי אני לא רוצה ששום אישה אחרת תמלא את מקומה של שרה. אני רוצה שהקורא יראה את המצח הרחב האחד והיחיד, את הפה החצוף ומבנה הגולגולת, אבל כל מה שאני מסוגל לתאר זו דמות מעורפלת שמסתובבת במקינטוש נוטף ואומרת, ״כן, הנרי?" ואז ״אתה?" היא תמיד קראה לי ״אתה". ״זה אתה?" בטלפון, ״אתה יכול? אתה מוכן? אתה חושב?" לכן דימיתי, כמו טיפש, במשך רגעים אחדים בכל פעם, שיש רק ״אתה" אחד בעולם וזה אני.

״נחמד לראות אותך", אמרתי — זה היה אחד מרגעי השנאה. ״יצאת לטייל?"

״כן".

״איזה ערב מאוס", אמרתי בנימה מאשימה, והנרי הוסיף בחרדה גלויה, ״את רטובה לגמרי, שרה. יום אחד תצטנני עד מוות".

קלישאה שיש בה חוכמה עממית יכולה לפעמים להתפרש בשיחה כסימן מנבא רעות, אך גם אילו היינו יודעים שהוא אומר אמת לאמיתה, אני תוהה אם אחד מאיתנו היה מניח לתחושה של חרדה אמיתית לגורלה להגיח מבעד לרוגז, לאי־האמון ולשנאה שלנו.