1
א
"הכושי הזה שהולך ברחוב," אמר ד"ר הַסֶלבּאכֶר בעודו עומד ב'ווֹנדֶר בַּר', "הוא מזכיר לי אותך, מיסטר ווֹרמוֹלד." אופייני היה לד"ר הסלבאכר להמשיך ולהשתמש בקידומת מיסטר גם לאחר חמש-עשרה שנות ידידות - ידידות שהתקדמה באיטיות ובביטחון של דיאגנוזה רפואית זהירה. אולי כשיהיה וורמולד על ערש דווי, וד"ר הסלבאכר יבוא למשש את הדופק הקלוש שלו, אולי אז הוא יקרא לו ג'ים.
הכושי היה עיוור בעין אחת ורגלו האחת היתה קצרה מהשנייה. הוא חבש כובע לֶבֶד עתיק יומין ומבעד לחולצתו הקרועה הציצו צלעותיו כמו שלד של ספינה בפירוק. הוא צעד בשולי המדרכה, מעבר לעמודים הצהובים-ורודים של האכסדרה, בשמש החמה של ינואר, וספר כל צעד וצעד בדרכו. כשחלף על פני ה'וונדר בר', במעלה רחוב וירדוּדֶס, הגיע ל-1,369. היה צריך לצעוד לאט כדי להגיע למספר ארוך כל כך. "אלף שלוש-מאות ושבעים." הוא היה דמות מוכרת באזור כיכר נסיונאל, שם נהג לשוטט לפעמים ולחדול מספירתו לפרק זמן שהספיק כדי למכור לתייר חפיסה של תמונות פורנוגרפיות. אז היה חוזר לספירה מהמקום שהפסיק בו. בסוף היום, כמו נוסע מלא מרץ המהלך על סיפון אונייה החוצה את האוקיינוס, ידע עד המטר האחרון, מן הסתם, כמה צעדים צעד.
"ג'ו?" שאל וורמולד. "אני לא רואה דמיון. חוץ מהצליעה כמובן," אבל הביט באופן אינסטינקטיבי במראה שעליה פרסומת לבירה 'טרופּיקל', כאילו אכן עלול היה להיעשות מיואש וכהה עור עד כדי כך בדרכו הנה מן החנות שבעיר העתיקה. אך הפנים שהחזירו לו מבט היו רק מוכתמים קלות מהאבק העולה ממחסני הנמל. פנים שנראו כמו מאז ומעולם, פנים מודאגות וחרושות קמטים של אדם בשנות הארבעים לחייו: צעירות הרבה יותר מפניו של ד"ר הסלבאכר, ועם זאת, אדם זר עשוי היה לחוש כי הפנים האלה ייכבו הרבה יותר מוקדם - הצל כבר היה שם, החרדות שהן מעל לכוחם של חומרי הרגעה. הכושי צלע ונעלם מן העין מעבר לפינה של מדרכת הפּאסֵאוֹ. היום היה מלא כולו במצחצחי נעליים.
"לא התכוונתי לצליעה. אתה לא רואה את הדמיון?"
"לא."
"יש לו רק שני דברים בראש," הסביר ד"ר הסלבאכר, "לעשות את העבודה שלו ולספור. וכמובן, הוא בריטי."
"אני עדיין לא רואה..." וורמולד קירר את פיו בדאקירי הבוקר שלו. שבע דקות עד ל'וונדר בר'. שבע דקות בחזרה לחנות. שש דקות של התרועעות. הוא הביט בשעונו. הוא נזכר שהשעון מפגר בדקה.
"הוא אמין, אפשר לסמוך עליו, זה כל מה שהתכוונתי להגיד," אמר ד"ר הסלבאכר בחוסר סבלנות. "מה שלום מילי?"
"נהדר," אמר וורמולד. זאת היתה תשובתו הקבועה, אבל הוא התכוון לכך.
"בת שבע-עשרה בשבעה-עשר, מה?"
"נכון מאוד." הוא הציץ במהירות מעבר לכתפו כאילו מישהו רודף אחריו ואז הביט שוב בשעונו. "תבוא להרים איתנו כוסית?"
"עוד לא החמצתי אף פעם, מיסטר וורמולד. מי עוד יהיה שם?"
"אני חושב שרק שלושתנו. תראה, קופר נסע הביתה ומארלו המסכן עדיין בבית החולים, ונראה לי שמילי לא מחבבת אף אחד מהאנשים החדשים בקונסוליה. אז חשבתי לעשות משהו קטן, בחוג המשפחה."
"לכבוד הוא לי להיות חלק מהמשפחה, מיסטר וורמולד."
"נזמין שולחן ב'נסיונאל' - או שאולי תגיד שזה לא די - אהמ, הולם?"
"אנחנו לא באנגליה או בגרמניה, מיסטר וורמולד. באזור הטרופי נערות מתבגרות מהר יותר."
תריס חרק ונפתח מעבר לכביש ואחר כך התנודד ושרק ברוח הקלה שבאה מן הים, קליק-קלאק כמו שעון עתיק. וורמולד אמר, "אני מוכרח לזוז."
"'פַאסְטקְלינֶרס' יסתדרו בלעדיך, מיסטר וורמולד." היום הזה היה מלא אמיתות מטרידות. "בדיוק כמו הפציינטים שלי," הוסיף ד"ר הסלבאכר בחביבות.
"אתה לא צריך לשכנע אף אחד להיות חולה, אני כן צריך לשכנע אנשים לקנות אצלי שואבי אבק."
"אבל אתה לוקח מהם יותר כסף."
"ומרוויח רק עשרים אחוז. אתה לא יכול לחסוך הרבה מעמלה של עשרים אחוז."
"זאת לא תקופה טובה לחסוך, מיסטר וורמולד."
"אני מוכרח לחסוך - בשביל מילי. אם יקרה לי משהו..."
"לאף אחד בימינו אין יותר מדי ציפיות מהחיים, אז למה לדאוג?"
"הפסקות החשמל האלה מאוד לא טובות לעסקים. מה הטעם בשואב אבק אם אין זרם חשמלי?"
"אני יכול לארגן הלוואה קטנה, מיסטר וורמולד."
"לא, לא. לא זה העניין. אני לא מודאג מהשנה ואפילו לא מהשנה הבאה, זאת דאגה לטווח ארוך."
"אז לא כדאי לדאוג בגלל זה. אנחנו חיים בעידן האטום, מיסטר וורמולד. מישהו לוחץ על כפתור - פוף באנג - ואנחנו, איפה אנחנו? עוד ויסקי, בבקשה."
"וזה עוד משהו. אתה יודע מה עשו עכשיו בפירמה? שלחו אלי דגם חדש, 'שואב אטומי'."
"מה אתה אומר? לא ידעתי שהמדע התקדם עד כדי כך."
"ברור שאין בו שום דבר אטומי - זה סתם שֵם. בשנה שעברה היה 'טורבּו סילון'; השנה 'שואב אטומי'. הוא פועל על חשמל בדיוק כמו כל השאר."
"אז מה יש לך לדאוג?" אמר ד"ר הסלבאכר כמו פזמון חוזר ורכן אל כוס הוויסקי שלו.
"הם לא מבינים ששֵם כזה לדגם יכול לעבוד טוב באמריקה, אבל לא פה, כי פה הכנסייה מטיפה כל הזמן נגד שימוש לרעה במדע. מילי ואני הלכנו לקתדרלה ביום ראשון האחרון - אתה מכיר אותה ואת היחס שלה למיסות, לא אתפלא אם היא חושבת שאמיר את דתי. בכל אופן, האב מנדז בזבז חצי שעה על תיאור השפעותיה של פצצת מימן. אנשים מאמינים בגן עדן עלי אדמות, הוא אמר, אבל בוראים גיהינום במו ידיהם - והוא גם התאמץ שזה יישמע ככה - זה היה ברור. איך לדעתך הרגשתי ביום שני בבוקר, כשהייתי צריך להכין תצוגה חדשה בחלון הראווה לשואב אבק שנקרא 'שואב אטומי'? לא אופתע אם איזה חמום מוח מהמקומיים באזור ישבור את החלון. עוצמה קתולית, ישו המלך, כל הדברים האלה. לא יודע מה לעשות בעניין, הסלבאכר."
"תמכור שואב אבק לאב מנדז בשביל ארמון הבישוף."
"אבל הוא מרוצה מה'טורבו'. זה היה דגם מצוין. גם החדש טוב, כמובן. שאיבה משופרת לארונות ספרים. אתה יודע שאני לא אמכור לאף אחד מכשיר לא טוב."
"אני יודע, מיסטר וורמולד. אתה לא יכול פשוט להחליף את השם?"
"לא ייתנו לי. הם גאים בשם הזה. הם חושבים שזאת הסיסמה הכי טובה שמישהו חשב עליה מאז 'הוא חובט ומטאטא בזמן שהוא מנקה.' אם אתה זוכר, בדגם ה'טורבו' היה חלק שנקרא כרית טיהור. אף אחד לא התרגש מזה, כי זה היה מכשיר טוב, אבל אתמול נכנסה אישה והסתכלה על ה'שואב האטומי' ושאלה אם כרית בגודל כזה תצליח באמת לקלוט את כל הנשורת הרדיואקטיבית. ומה לגבי סטרונציום 90? היא שאלה."
"אני יכול לתת לך אסמכתא רפואית," אמר ד"ר הסלבאכר.
"שום דבר לא מלחיץ אותך אף פעם?"
"יש לי מנגנון הגנה סודי, מיסטר וורמולד. מה שהכי חשוב לי זה החיים."
"גם לי החיים חשובים, אבל..."
"לך חשובים בני אדם, לא החיים. אבל בני אדם מתים או עוזבים אותנו - אני מתנצל, לא התכוונתי לאשתך. אבל אם מה שחשוב לך זה החיים, אז החיים אף פעם לא מאכזבים אותך. אני מתעניין בכחול של הגבינה. אתה לא פותר תשבצים, מיסטר וורמולד, נכון? אני כן, ותשבצים הם כמו בני אדם: הם נגמרים. אני יכול לגמור כל תשבץ תוך שעה, אבל הגעתי לתגלית שקשורה לכחול של הגבינה, תגלית שלעולם לא תגיע אל סופה - אם כי, כמובן, אפשר לחלום שאולי יבוא יום ו... אני צריך להראות לך את המעבדה שלי יום אחד."
"אני מוכרח לזוז, הסלבאכר."
"אתה צריך לחלום יותר, מיסטר וורמולד. במאה שלנו לא כדאי להתמודד עם המציאות."
ב
כשהגיע וורמולד לחנותו ברחוב לַמפָּרִייָה, מילי טרם חזרה מבית הספר של המנזר האמריקאי, ואף שהבחין בשתי דמויות מבעד לדלת, החנות נראתה ריקה בעיניו. ריקה כל כך! והיא תישאר ריקה עד שתחזור מילי. בכל פעם שנכנס לחנות היה נדמה לו ששאבו ממנה כל מה שיש בה, אבל בלי שום קשר לאבק. שום לקוח לא היה יכול למלא את הריק שהיה שם, במיוחד לא הלקוח שעמד עכשיו בחנות ונראה מגונדר מדי בשביל הוואנה וקרא עלון באנגלית על ה'שואב האטומי' והתעלם במופגן מעוזרו של וורמולד. לוֹפֶּז היה אדם חסר-סבלנות שלא אהב להשחית את זמנו בעניינים שלא נוגעים למהדורה הסודית של המגזין 'סודי ביותר'. הוא הביט בזעף בגבר הזר ולא ניסה בשום צורה לשכנעו.
"בואנוס דיאס," אמר וורמולד. הוא נהג להביט בחשד בכל הזרים שנכנסו לחנותו. לפני עשר שנים נכנס אדם לחנותו, התחזה ללקוח, ובלי תחכום או עורמה מיוחדים מכר לו עור כבש להברקת צבע מכוניתו. מתקבל על הדעת שגם זה מתחזה, כי הסבירות שהאיש הוא קונה פוטנציאלי של שואב אבק היתה נמוכה במיוחד. בקומתו הגבוהה, בחליפה הטרופית בצבע אבן עם העניבה היוקרתית, הוא הביא איתו משב רוח של חופים וריח עור של מועדון טוב. אפשר היה לצפות שיאמר, "השגריר יקבל אותך מיד." את עבודות הניקיון עושים בשבילו אחרים - האוקיינוס או המשרת האישי.
"לא דובר את הלינְגוֹ, חוששני," ענה הזר. מילת הסלנג היתה ככתם על חליפתו, כנטפי ביצה רכה מארוחת בוקר. "אתה בריטי, נכון?"
"כן."
"אני מתכוון - בריטי באמת. עם דרכון בריטי והכול."
"כן. למה?"
"עדיף לעשות עסקים עם פירמה בריטית. ככה אתה יודע איפה אתה נמצא, אם אתה מבין אותי."
"איך אני יכול לעזור לך?"
"טוב, קודם כול, רציתי להעיף מבט." הוא דיבר כאילו היה בחנות ספרים. "לא הצלחתי להסביר את זה לבחור שלך."
"אתה מחפש שואב אבק?"
"טוב, לא בדיוק מחפש."
"התכוונתי לשאול, האם אתה מתכוון לקנות שואב אבק?"
"בדיוק, ידידי, קלעת בול." וורמולד התרשם שהאיש בחר בנימה הזו כי הרגיש שהיא מתאימה לחנות - מעין צבע הסוואה מותאם לרחוב למפרייה. הקלילות ודאי שלא הלמה את בגדיו. אתה לא יכול ללכת בדרכו של פאולוס הקדוש ולהתאים עצמך לכל אדם מבלי להחליף בגדים לפחות.
וורמולד הזדרז לומר, "ה'שואב האטומי' זה הדגם הכי טוב."
"ראיתי שם אחד שנקרא 'טורבו'."
"גם הוא שואב אבק טוב מאוד. יש לך דירה גדולה?"
"טוב, לא בדיוק גדולה."
"הנה, תראה, מקבלים שני סטים של מברשות - מברשת למריחת שעווה ומברשת פּוליש - אה, לא, בעצם זה הפוך. ל'טורבו' יש שִפעוּל אוויר."
"מה זה אומר?"
"טוב, זה כמובן... כן, זה בדיוק מה שזה אומר, שִפעוּל אוויר."
"החלק הקטן והמצחיק הזה פה - בשביל מה הוא?"
"זאת מברשת שטיחים דו-כיוונית."
"מה אתה אומר? מעניין מאוד. למה דו-כיוונית?"
"אתה גם דוחף וגם מושך."
"מה שממציאים בימינו," אמר הזר. "נראה לך שתמכור הרבה מאלה?"
"אני הסוכן היחיד שלהם כאן."
"כל האנשים החשובים, אני מניח, מרגישים שהם חייבים לקנות 'שואב אטומי'?"
"או 'טורבו סילון'."
"משרדי ממשלה?"
"כמובן. למה?"
"מה שמספיק טוב למשרד ממשלתי יהיה מספיק טוב בשבילי."
"אולי תעדיף לקנות 'אסיסטנט ננסי'."
"אסיסטנט של מה?"
"השם המלא הוא 'אסיסטנט ננסי - מכשיר ניקוי ביתי קטן עם יניקה בשפעול אוויר'."
"שוב המילה הזאת, שפעול אוויר."
"לא אני אחראי לה."
"אל תתרגז, ידידי."
"אישית, אני שונא את השם 'שואב אטומי'," אמר וורמולד מתוך התרגשות פתאומית. משהו ערער אותו מאוד. עלה בדעתו שאולי הזר הזה הוא מפקח ממטה החברה בלונדון או בניו יורק. אם כך, הם צריכים לשמוע את כל האמת ורק את האמת.
"אני מבין מה אתה אומר. בחירה לא הכי מוצלחת. תגיד, אתה נותן שירות למכשירים האלה?"
"בדיקה כל שלושה חודשים. חינם למשך תקופת האחריות."
"התכוונתי אם אתה עושה את זה בעצמך."
"אני שולח את לופז."
"הבחור החמוץ ההוא?"
"אני לא טכנאי גדול. אם אני נוגע בדברים האלה, אחר כך איכשהו לא מתחשק להם לפעול יותר."
"אתה לא נוהג במכונית?"
"כן, אבל אם יש בה איזושהי בעיה, הבת שלי מטפלת בה."
"אה כן, הבת שלך. איפה היא?"
"בבית הספר. תרשה לי להראות לך עכשיו את המַחבָּר המהיר," אבל, כמובן, ברגע שניסה להדגים, המחבּר לא נאות להתחבר. הוא דחף והבריג. "חלק פגום," אמר, נואש.
"תן לי לנסות," אמר הזר, והמחבר החליק למקומו בנקישה חלקה.
"בת כמה הבת שלך?"
"שש-עשרה," אמר וכעס על עצמו שענה לו.
"טוב," אמר הזר, "אני חייב לזוז. נהניתי לדבר איתך."
"לא תרצה לראות שואב בפעולה? לופז יעשה לך הדגמה."
"לא כרגע. אנחנו עוד ניפגש - אם לא פה אז במקום אחר," אמר האיש בביטחון מעורפל אך מחוצף ונעלם מהחנות בטרם חשב וורמולד לתת לו כרטיס ביקור של העסק. בכיכר שבקצה רחוב למפרייה הוא נבלע בין הסרסורים ומוכרי כרטיסי הלוטו של שעת הצהריים בהוואנה.
לופז אמר, "הוא לא בא בשביל לקנות."
"אז מה הוא רצה?"
"לך תדע. הוא הסתכל עלי הרבה זמן דרך החלון. לדעתי, אם לא היית נכנס, הוא היה מבקש ממני להשיג לו בחורה."
"בחורה?"
הוא חשב על היום ההוא לפני עשר שנים, ואחר כך חשב על מילי מתוך אי-נוחות, וחרה לו שענה על שאלות רבות כל כך. חרה לו גם שהמחבר המהיר הזה אף פעם לא מתחבר במהירות.