הנערות ממטע התפוחים

1

להילחם או לברוח.

ויולט שמעה את בארקר מדבר על כך עם נהג אחר לפני כמה לילות, כשהיא ואִמה יצאו ממסיבת התה של סאלי ווֹן. ויולט השתעלה בקול רם כדי להזהיר את בארקר שהן מתקרבות, כי ליידי אֶתֶרינגטוֹן לא אהבה שעובדיה מביעים את דעתם בנושאים כאלה ואחרים, ובוודאי לא אהבה שהם עומדים ליד הרכב ומרכלים. זה היה לא הוגן, מאחר שבארקר היה אחד העובדים הנאמנים ביותר, ואם אמא לא תיזהר, הוא עלול להימלט, ועוד לחזית המערבית, ואז מה היא תעשה בלעדיו?

להילחם או לברוח היא תגובה גופנית לסכנה, אמר בארקר, כשצריך לבחור בין הגנה עצמית לבין בריחה. למרבה הפלא, המילים תיארו במדויק את תחושתה של ויולט רוב הזמן. בין שמיהרה לרדת למקלט בעת תקיפה אווירית, תרגלה קידות לקראת יציאה למסיבות או ישבה בלילה בחדר ההסבה ומוללה בין ידיה את מלאכת הרקמה שלה, תחושה של אי שקט רטטה בתוכה, כאילו משהו כלוא ביקש להבקיע החוצה ולהשתחרר.

להילחם היה קשה, כי אמא תמיד היתה בסביבה, אבל לברוח — הו, לעשות את זה בדיוק, לחלוץ בבעיטה את נעלי הריקוד המטופשות ולרוץ בלי לעצור עד שתגיע לסוף העולם, שם תוכל לחיות בבית קטן על שפת הים ולאיש לא יהיה אכפת אם לא תתייצב בתשע בדיוק לארוחה של דגים מעושנים וביצים.

היא צחקקה לעצמה בשקט.

"אווו, מה?" שאלה דודניתה רומי, שישבה לידה ורק חיכתה למשהו שיסיח את דעתה. היה חם וצפוף בכנסיית סנט מרי באותו אחר צהריים יפה בספטמבר, והספסלים היו דחוסים בבני החברה הגבוהה שחיכו להארי מקגרגור, נצר למשפחה ידועת שם, ומנפץ חלומות של נערות שהגיעו לפרקן — שיצעד במעבר לצד לוויניה קוּפֶּר, שתמיד נראתה לוויולט נחמדה, ושלגמרי לא מגיע לה להיות כבולה לנצח לטיפוס כמו הארי מקגרגור.

"סתם חושבת," ויולט נפנפה על עצמה במרץ בעזרת ספר המזמורים והעיפה מבט לאחור כדי לבדוק אם הכלה נראית באופק. "על חתונות ובתי סוהר."

רומי צחקקה בעידוד. "רוב הבנות היו מוותרות על יד ימין כדי להיות במקום לוויניה היום, ואמא שלך היתה עומדת בראש התור."

ויולט הציצה אל אמה, שספקה כפיים עטויות כפפות ונשאה עיניים אל ייסורי איוב שניבטו מחלון הוויטראז', בהבעה חולמנית שוויולט טרם ראתה כמותה על פניה הקשוחות.

"התקווה מתה אחרונה, מה?" היא התרווחה על הספסל ומשכה לחיקה את הקופסה של מסכת הגז. היום עוד לא התחיל, וכבר היה מאתגר. אמה הקדישה חלק ניכר מהבוקר למאמץ להניא את הטבחית מלהצטרף לחיל העזר של הנשים — רב המשרתים ועוזרת הטבחית כבר התגייסו, בני מזל שכמותם — ואחר כך הציקה למשרתת היחידה שנשארה בבית, דייזי, שתעשה משהו, כל דבר, שישפר את הופעתה של ויולט. ויולט הרגישה רע מאוד שדבר לא השתנה אחרי שעה של טיפוח: קטנה ורזה, אפה זרוע נמשים, עיניה החומות פקוחות לרווחה ומלאות תקווה, מתחת לשפעת שערהּ שצבעו השתנה עם האור ונצנץ בגוני חום וזהב. רומי תמיד אמרה שהשיער של ויולט הוא החלק הכי יפה בה, אבל ליידי אתרינגטון ראתה בו יריב אישי, ולכן הוא הודק בחוזקה לאחור באמצעות סיכות שיער, והקפיא לוויולט את הפנים בהבעה קבועה של כאב והפתעה.

"שבי ישר," פקדה אמה כשוויולט ניסתה לשלוף בגנבה את הסיכות המציקות ביותר. "ונסי לא לנופף בידיים כל הזמן."

היא סקרה את שמלת הסאטן הוורדרדה של ויולט בחוסר שביעות רצון. אחרי חודשים של אירועים חברתיים, באפלולית חדרה של ויולט היא נראתה השמלה הכי פחות מהוהה. אבל באור יום, החרוזים שתפרה המשרתת בשעת לילה מאוחרת הסגירו את ניסיונותיה לכסות על האזורים השחוקים ביותר. הניסיון להסתיר ממקורביה את העובדה שהתרוששה גזל מליידי אתרינגטון זמן זהה לזה שבזבזה בניסיון להציג את בתה בקרב החברה הגבוהה.

"את נראית נחמד, ויולט," החמיאה רומי, מנסה לעזור.

"וקבלת הפנים תתקיים במלון ונטוורת'." ויולט כלל לא התעניינה בהופעתה החיצונית, ורק ניסתה לא לסבך את דייזי. "יהיה חשוך בפנים, אף אחד לא ישים לב. זאת סתם מסיבה, אמא."

"שום מסיבה היא לא סתם מסיבה," אמרה אלינור אתרינגטון נחרצות. "ובמיוחד לא זאת."

היא השתתקה, דרמטית באופן יוצא דופן, וויולט נתקפה תחושה מבשרת רעות. מעטים הדברים שהסעירו את אמה במידה כזאת. הייתכן ש...

"אדוארד יהיה שם."

"לא!" ויולט פנתה כמיטב יכולתה על הספסל הצפוף ולטשה עיניים מבועתות באמה.

שנת המלחמה הראשונה צמצמה את הזמן החברתי בלונדון במידה ניכרת. נשפים וקבלות פנים בארמון בוטלו ורווקים רבים נשלחו להילחם בגרמנים. אבל משום מה — ויולט לא ידעה בדיוק איך זה קרה, כי היא בהחלט השתדלה להימנע מכך — כשהסבב החברתי הגיע לסיומו, היא מצאה את עצמה רתומה לאדוארד פורסטר.

"הוא בהכשרה," היא אמרה בבהילות. "הוא אמר לי."

היא זכרה בפירוש את שיחתם האחרונה, המשמימה עד כאב, שבה נאלצה להאזין לאדוארד מתאר את הכשרתו הימית בפירוט כזה, שהיא חשבה שהיא עומדת לאבד את ההכרה. היא הסיחה את דעתה במחשבות על הסוס החדש שרומי עמדה לקבל, ובשאלה אם אמה תרשה לה אי פעם ללכת להצגה שאליה הזמין אותה דאפי, אחיה למחצה של רומי. היא התעודדה רק כשאדוארד הכריז לבסוף שייעדר לזמן רב.

"זמן רב מאוד, ויולט." הוא נעץ בה את עיניו הכחולות הדהויות במבט נוגה ואחז בידה. ויולט העלתה על פניה חיוך של השתתפות בצער ונאבקה בדחף לנגב את כפות ידיה בחצאית.

"הייתי שמחה אם היית נרגעת, ויולט." המאמץ לשרבב נימה מצווה ללחישה הדיסקרטית הקפיץ שריר בלחייה של אמה. "כל אחת אחרת היתה הורגת כדי להיות במקומך."

"גם אני הייתי הורגת מישהו, ואני כבר יודעת את מי," אמרה ויולט באיום, ורומי רטטה מצחוק כבוש.

"זאת חתונה גדולה, ויולט," היא אמרה בטון מרגיע, "והחדרים בוונטוורת' עצומים, שלא לדבר על המקלט. רוב הסיכויים שאפילו לא תראי אותו."

"היא ועוד איך תראה אותו," אמרה אלינור אתרינגטון.

"אני אשאר איתך," הבטיחה רומי. "יהיה בסדר."

לה היה קל לדבר. רומי היתה מבוגרת מוויולט בשנתיים בלבד, אבל איכשהו הצליחה להיות כל מה שליידי אתרינגטון חשבה שגברת צעירה אמורה להיות. בה בעת היא גם היתה כל מה שוויולט רצתה להיות, למשל חופשייה להסתובב בלונדון ולבלות ימים שלמים בסידורים, ממש כמו בן אדם מבוגר. היא כבר היתה מאורסת לבחור נחמד ורגיל בשם ויליאם, שלא שעמם אותה עד מוות בשיחות תפלות על משחתות טורפדו, או הבטיח שייעדר זמן רב ואז צץ מחדש בדיוק כשחשבה שסוף־סוף קיבלה קצת שקט.

בילדותה, ויולט ייחלה לכך שתהיה לה אחות בכורה כמו רומי ושהיא תגור בבית כמו של רומי ביורק סקוור. מצבם הכלכלי של דודה ודודתה לא היה הרבה יותר טוב מזה של הוריה, אבל היה הרבה פחות חשוב להם איך הם נראים בעיני אחרים. ביתם הלא מפואר היה עליז, רועש וגם... היא לא ידעה בדיוק איך לנסח את זה... חמים. נוח. לא מגביל. ברגע שכף רגלה דרכה במבואה היא הרגישה שכאן היא יכולה להיות עצמה.

לעומת זאת, בביתה, ויולט לא היתה יכולה אפילו לעלות במדרגות בלי שאמה תדרוש ממנה לעשות משהו, ומאחר שבמרוצת השנים הם נאלצו לקמץ בפחם ולמכור את רוב הציורים והרהיטים הלא חיוניים מהקומות העליונות, קֶוֶונדיש פלייס היה בית קר וחשוך ומהדהד. מצבו החמיר עוד יותר מאז חזר אביה של ויולט לחטיבה הישנה שלו לפני חצי שנה. בפעם האחרונה ששמעו ממנו הוא חילק הוראות לאנשים אי שם במדבר האפריקאי, וויולט דמיינה בקנאה כיצד הוא צועד במגפיו עם כוס תה, נובח פקודות ונהנה מהחיים באופן כללי.

אבא. ויולט נזכרה בהקלה באבא. "אבא לא אוהב את אדוארד," היא אמרה לצדודית של אמה. "הוא אמר, בבקשה לעולם אל תשאירו אותי שוב לבד עם הבחור הזה, זוכרת?"

"אל תדברי שטויות," התפרצה אמה. "כבר שלחתי לו מברק — לא שזה סביר, אבל רק למקרה שזה יקרה הלילה, את יודעת. הרי לא ייתכן שנפקיר את אושרך לחסדי התקשורת הלא אמינה באפריקה. הוא שלח את הסכמתו."

"הסכמתו?" ויולט נבהלה באמת ובתמים מהמהירות שבה התקדמו העניינים. "אבל אני לא נתתי את הסכמתי, אמא. אני לא רוצה להתחתן עם אף אחד כרגע."

"תנמיכי את הקול, ויולט," אמרה אמה בצינה, כשאישה בשמלת ברוקד סגולה הסתובבה וסקרה אותן בעניין. "לא תמיד מקבלים מה שרוצים."

"אני אף פעם לא מקבלת מה שאני רוצה," ייבבה ויולט.

"המבחר יקטן ככל שהמלחמה תצבור תאוצה," המשיכה אלינור אתרינגטון. "אני התחתנתי מיד בסוף העונה — בשם אלוהים, ויולט, תמחקי את ההבעה הזאת מהפרצוף שלך. אוו, סוף־סוף..."

דלתות העץ של הכנסייה חרקו בעורפן. קרן שמש האירה את מרכז המעבר, כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו עמד להיכנס, ונעלמה כשהדלתות נסגרו בטריקה. העוגב פצח באקורד חורק, וראשים הסתובבו בלחישות אל הכלה השעונה על זרועו של אביה.

להילחם או לברוח. ויולט התפללה בייאוש כשצפתה בהם משתרכים לאורך המעבר. בבקשה אלוהים, תן לי כוח להילחם או לברוח, אחרת כשאתעורר מחר בבוקר אהיה מאורסת לאדוארד פורסטר.