מה קרה לך?

הערת המחברים

הספר הזה מיועד לכל מי שיש לו אימא, אבא, בן או בת זוג, ילד או ילדה, שייתכן שחוו טראומה. ואם יקיריכם אמרו עליכם פעם שאתם נוטים "לרַצות אנשים", "להרוס לעצמכם", "להפריע", "להתווכח", "להתנתק", "להחליף עבודות", או "לחבל במערכות יחסים", הספר הזה נועד גם לכם. ואם אתם סתם רוצים להבין טוב יותר את עצמכם ואת זולתכם, הספר הזה הוא גם בשבילכם.

אנחנו יודעים שהקריאה בספר תגרום לכם לחשוב ולהרגיש — ולפעמים הרגשות יהיו קשים וכואבים. אולי תרגישו שהתוכן האינטנסיבי, המטריד לפעמים, מאתגר אתכם. ואם אתם לא בקיאים בחקר המוח, אולי תתקשו תחילה להבין את המושגים. אנחנו מבקשים שתתאזרו בסבלנות ותיתנו אמון בנו ובעצמכם.

כשתיתקלו בקושי, עצרו. הניחו את הספר לשעה או לשבוע. הוא יחכה לכם כשתרגישו מוכנים לחזור אליו. וכשתרצו להמשיך ולשאול למה "מה שקרה לכם" עיצב את אופן החשיבה, אופן הפעולה והרגשות שלכם, אתם תמיד מוזמנים לחזור. ייתכן שתמצאו את הדרך להתקדם הלאה.

הקדמה

"תפסיקי לבכות," היא הזהירה אותי. "כדאי שתשתקי."

הבעת הפנים שלי הפכה סטואית. קצב הלב האט. נשכתי בחוזקה את השפה התחתונה כדי ששום מילה לא תימלט.

"אני עושה את זה מאהבה," היא חזרה ואמרה להגנתה.

כילדה קטנה, החטיפו לי באופן קבוע. ענישה גופנית הייתה מנהג מקובל שנועד להקנות משמעת. סבתא שלי, האטי מיי, אימצה אותו. אבל כבר בגיל שלוש ידעתי שמשהו לא בסדר.

אחת ההצלפות הקשות ביותר שאני זוכרת התרחשה בבוקר יום ראשון. הליכה לכנסייה הייתה מאבני היסוד של חיינו. רגע לפני שיצאנו למיסה, שלחו אותי לשאוב מים בבאר שמאחורי הבית; בחווה של סבי וסבתי, שבה גדלתי, לא הייתה צנרת פנימית. סבתא השקיפה מהחלון וראתה שאני טובלת את האצבעות במים. היא התרתחה. חלמתי בהקיץ, בתמימות, כמו כל ילדה, אבל היא כעסה כי הכנסתי אצבעות למי השתייה שלנו. כשחזרתי היא שאלה אותי אם שיחקתי במים ואמרתי, "לא." היא רכנה מעליי והצליפה בי בעוצמה, עד שנוצרו לי שלפוחיות. אחר כך הצלחתי ללבוש את השמלה הלבנה החגיגית; הדם נספג בבד הצח והכתים אותו בארגמן עמוק. סבתא הזועמת גערה בי כשראתה שהשמלה מוכתמת בדם, ושלחה אותי לבית הספר של יום ראשון. כך גידלו ילדים שחורים בדרום הכפרי. לא הכרתי ולו ילד אחד שלא החטיפו לו.

הִכו אותי מהסיבות הזניחות ביותר. שפכתי מים, שברתי כוס, לא הצלחתי לשבת בשקט. פעם שמעתי קומיקאי שחור אומר, "הדרך הכי ארוכה היא הדרך אל השוט שבו יכו אותך." נאלצתי לא רק ללכת להביא את השוט, אלא גם למצוא אותו כשלא היה כזה — זרד צעיר היה הטוב ביותר, אבל אם הוא היה דק מדי, נדרשתי להביא שניים או שלושה זרדים ולקלוע מהם צמה חזקה. לא פעם היא הכריחה אותי לעזור לה בקליעת הצמה. לפעמים ההצלפה נדחתה עד לאחר האמבטיה של יום ראשון בערב, כשהייתי עירומה ונקייה.

אחר כך, כשבקושי יכולתי לעמוד, היא אמרה לי לחייך ו"לא לעשות פרצופים". לקבור את העניין, כאילו זה לא קרה.

לבסוף פיתחתי חושים מחודדים, וכבר ידעתי מתי הצרה מתקרבת. זיהיתי את השינוי בנימת קולה של סבתא ואת ה"מבט" שאמר אי־שביעות רצון. היא לא הייתה אישה רעה. אני מאמינה שהיא דאגה לי ורצתה שאהיה "ילדה טובה". והבנתי שרק שתיקה תבטיח שהעונש והכאב יסתיימו במהירות. לאורך ארבעים השנים הבאות, הדפוס של ריצוי מותנה — כתוצאה מטראומה מושרשת היטב — הגדיר כל מערכת יחסים, כל אינטראקציה וכל החלטה בחיי.

ההשפעה ארוכת הטווח של ההצלפות — והכורח לשתוק, ואפילו לחייך — הפך אותי לאלופת העולם בריצוי למשך רוב חיי. אילו גידלו אותי בצורה אחרת, לא היו נדרשים לי עשורים כדי לרכוש את היכולת לשים גבולות ולהגיד "לא" בביטחון.

כאישה בוגרת, אני אסירת תודה על הקשרים הארוכים, העקביים והחמים שיש לי עם אנשים רבים. אבל המכות שחטפתי בגיל צעיר, השברים הנפשיים והקשרים הסדוקים שחוויתי עם דמויות מפתח בחיי המוקדמים, ללא ספק עזרו לי לפתח עצמאות ולעמוד בזכות עצמי. במילותיו החזקות של השיר "אינוויקטוס", אני אדון לגורלי ורב־החובל של נשמתי.¹

מיליוני אנשים קיבלו יחס דומה בילדותם, וגדלו באמונה שחייהם חסרי ערך.

השיחות שלי עם ד"ר ברוס פרי ועם אלפי אנשים אמיצים ששיתפו אותי בסיפורם בתוכנית האירוח שלי, לימדו אותי שהיחס שקיבלתי מאלה שהיו אמונים על הטיפול בי, השפיע עליי לא רק רגשית. הייתה לי גם תגובה ביולוגית. בזכות עבודתי עם ד"ר פרי עיניי נפקחו, וגיליתי שלמרות ההתעללות והטראומה שחוויתי בילדותי, המוח שלי מצא דרכים להסתגל.

התקווה הזאת מקננת בכל אחד מאיתנו — זהו כושר ההסתגלות הייחודי של המוח הפלאי שלנו. כפי שמסביר ד"ר פרי בספר, כשמבינים איך המוח מגיב למצבי דחק או טראומה בילדות המוקדמת, מבינים שמה שקרה לנו עיצב את אופיינו, את התנהגותנו ואת מעשינו.

כשבוחנים את הדברים מבעד למשקפיים האלה, אפשר לשקם את תחושת הערך העצמי ולכייל מחדש את התגובות שלנו לנסיבות, למצבים ולמערכות יחסים. במילים אחרות, זהו המפתח לעיצוב מחדש של חיינו.

אופרה וינפרי

1 "Invictus", שירו של ויליאם ארנסט הנלי, על פי תרגום תלמה אליגון רוז. פורסם ב־Ynet, 31.1.2010.

בוקר אחד בשנת 1989 ישבתי במעבדה שלי — המעבדה להתפתחות המוח ומערכת העצבים באוניברסיטת שיקגו — והבטתי בתוצאות ניסוי שנערך לאחרונה, כשהלבורנט שלי הציץ מבעד לפתח. "אופרה וינפרי מחפשת אותך."

"כן, בטח. קח הודעה." כל הלילה כתבתי; תוצאות הניסוי נראו לי משובשות לחלוטין. לא היה לי מצב רוח למתיחות.

הוא גיחך. "לא. באמת. זה מישהו מ'הארפּוֹ'."

לא הייתה שום סיבה שאופרה תתקשר אליי. הייתי פסיכיאטר ילדים צעיר, וחקרתי את השפעות הדחק והטראומה על ההתפתחות. קומץ אנשים הכיר את עבודתי; רוב עמיתיי הפסיכיאטרים לא העריכו במיוחד את מדעי המוח, או את נושא טראומות הילדות. תפקידה של הטראומה כגורם מכריע בבריאות הגוף והנפש טרם נחקר. חשבתי שאחד מחבריי מותח אותי. אבל קיבלתי את השיחה.

"גברת וינפרי עורכת כנס של מומחים לאומיים להתעללות בילדים בוושינגטון בעוד שבועיים. נשמח אם תשתתף."

אחרי הסברים נוספים התברר שבפגישה ישתתפו הרבה אנשים וארגונים מבוססים וידועי שם. המחקר שלי — על השפעות הטראומה על התפתחות המוח — יטבע בים הפרספקטיבות הרווחות והמקובלות פוליטית. סירבתי בנימוס.

כעבור כמה שבועות קיבלתי טלפון נוסף. "אופרה מזמינה אותך לריטריט של יום אחד בחווה שלה באינדיאנה. יהיו שם שני אנשים נוספים, אתה ואופרה. אנחנו רוצים לערוך סיעור מוחות ולהעלות פתרונות אפשריים לסוגיית ההתעללות בילדים."

הפעם, כשחשבתי שאוכל לתרום בצורה משמעותית יותר, קיבלתי את ההזמנה. הקול הדומיננטי באותו יום היה של אנדרו וקס, סופר ועורך דין בעל מומחיות בייצוג ילדים. עבודתו החלוצית הדגישה את הצורך לאתר אנשים שהורשעו בהתעללות בילדים; באותה עת הם יכלו לנוע ממדינה למדינה, ולא הייתה שום אפשרות לעקוב אחריהם ולבדוק אם הם עומדים במגבלות שהוטלו עליהם ומתרחקים מחברת ילדים. הפגישה באינדיאנה ב־1989 הובילה לניסוח הטיוטה של החוק הלאומי להגנת הילד בשנת 1991, שבמסגרתו הוקם מסד הנתונים הלאומי של אנשים שהורשעו בהתעללות בילדים. ב־20 בדצמבר 1993, אחרי שנתיים של פעילות שכללה מתן עדות בפני ועדת המשפט של הסנאט האמריקני, הפכה "הצעת החוק של אופרה" לחוק בעל תוקף מחייב.

היום ההוא ב־1989 הניב הרבה שיחות נוספות ביני לבין אופרה. אחדות מהן התקיימו במסגרת תוכנית האירוח שלה, וכללו סיפורים של ילדים אמיתיים, וקמפיינים להגברת המודעות באשר להשפעתה של הילדות המוקדמת על ההתפתחות המוחית. אבל רוב השיחות שלנו התנהלו במסגרת "אקדמיית המנהיגות לילדוֹת של אופרה וינפרי" (OWLAG), שאופרה ייסדה בדרום אפריקה ב־2007. ארגון יוצא דופן זה נועד לאתר ילדות "טעונות טיפוח" בעלות פוטנציאל גבוה, לתמוך בהן ולהעניק להן השכלה והעשרה. מטרתו המוצהרת הייתה ליצור צוות של מנהיגות עתידיות. תלמידות רבות הפגינו חוסן נפשי והגיעו להישגים אקדמיים גבוהים למרות המצוקות המגוונות שחוו, ובהן עוני, אובדן טראומטי ואלימות במשפחה או בקהילה. בית הספר החל ליישם רבים מהרעיונות שנידונים בספר זה כבר בשלב מוקדם; וכיום OWLAG הוא דוגמה ומופת למוסד חינוכי בעל מודעות התפתחותית ורגישות לטראומה.

ב־2018 התראיינתי עם אופרה לכתבה לתוכנית "60 דקות", שעסקה ב"טיפול מוכוון־טראומה". במשדר הוצגו רק שתי דקות מתוך השיחה שלנו, אבל מיליוני אנשים צפו בו, והתרגשות גדולה שררה בקרב אנשי המקצוע העוסקים בטראומה. אבל דברים רבים טרם נאמרו.

ההתלהבות מהשיחה שלנו שיקפה בין היתר את ההתלהבות של אופרה עצמה מהנושא. בתוכנית הבוקר של סי־בי־אס, אופרה אמרה לגייל קינג שהיא תרקוד על שולחנות כדי למשוך את תשומת הלב הציבורית להשפעותיה של הטראומה על התפתחות המוח אצל ילדים. בכתבת המשך למשדר ב"60 דקות", ששודרה בחדשות סי־בי־אס, אופרה אמרה שזה הסיפור החשוב ביותר בחייה.

אופרה מדברת על התעללות, הזנחה והחלמה לאורך כל הקריירה שלה. מסירותה להפצת הידע הנוגע לטראומה ניכרת בכל תוכניותיה. מיליוני אנשים צופים באופרה מאזינה לאנשים בעלי ניסיון או מומחיוּת בטראומה מכל הסוגים, מתחברת אליהם, מנחמת אותם ולומדת מהם. היא חוקרת את השפעתם של אובדן טראומטי, טיפול לקוי, התעללות מינית, גזענות, מיזוגניה, אלימות במשפחה, אלימות בקהילה, סוגיות של מגדר וזהות מינית, מאסרי שווא ועוד, ובכך מסייעת לכולנו להתוודע לסוגיות של בריאות, החלמה, צמיחה לאחר טראומה וחוסן נפשי.

במשך 25 שנה חשפה התוכנית של אופרה נושאים כגון מצוקה התפתחותית, אתגרים, קשיים, מצבי דחק, טראומה וחוסן נפשי, ועשתה זאת ברצינות ולעומק. בין היתר היא עסקה בהפרעת אישיות דיסוציאטיבית (1989); בהשפעתן של חוויות הילדות המוקדמות על התפתחות המוח (1997); בזכויותיהם של ילדים מאומצים (2005); בהשפעתה של הזנחה פושעת (2009); ועוד. במובנים רבים, התוכנית של אופרה הגבירה את המודעות המערכתית לסוגיות אלה. העונה האחרונה כללה פרק שהציג מאתיים גברים, ובהם טיילר פרי, שחשפו את סיפורי ההתעללות המינית שעברו. היא תמכה באנשים שעברו מצוקות וטראומות והנחתה אותם, והיא ממשיכה לעשות זאת.

אופרה ואני מדברים על טראומות, על המוח, על חוסן נפשי ועל החלמה כבר למעלה משלושים שנה, והספר הזה הוא במובנים רבים גולת הכותרת של שיחותינו. הוא משתמש בשיחות ובסיפורים אנושיים כדי לשפוך אור על המחקר המדעי בתחומים אלה.

ספר אחד לא יכול לכלול את כל ההיבטים הקשורים בהתפתחות, במוח ובטראומה, ובמיוחד לא ספר שמורכב מסיפורים. השפה המקצועית והמושגים המופיעים בספר זה משקפים את עמלם של אלפי מדענים, קלינאים וחוקרים בתחומים שונים, החל בגנטיקה, דרך אפידמיולוגיה וכלה באנתרופולוגיה. זהו ספר שמתאים לכל אחד.

הכותרת "מה קרה לך?" מייצגת שינוי בתפיסה, שמעניק כבוד וכוח לעָבָר כמעצב התפקוד שלנו בהווה. מקור השאלה בעבודה הקבוצתית החלוצית של ד"ר סנדרה בלום, שפיתחה את "מודל המפלט". ובמילותיה של ד"ר בלום:

בשנת 1991 קיימנו [אנשי הצוות הטיפולי של "המפלט"] ישיבה בנושא יחידת האשפוז שלנו, וניסינו לתאר את השינוי שחל בנו כשגילינו שטראומות, ובמיוחד מה שנודע כיום כמצוקות ילדות — הן הגורם לבעיות אצל רוב המטופלים שלנו — וג'ו פודררו, עובד סוציאלי קליני שתמיד הצטיין בהבחנות חדות, אמר, "שינינו את השאלה הבסיסית מ'מה הבעיה שלך?' ל'מה קרה לך?'"

אופרה ואני משוכנעים ששאלת המפתח "מה קרה לך?" עשויה לסייע לכל אחד מאיתנו להבין טוב יותר איך החוויות מעצבות אותנו — לטוב ולרע. אנחנו מקווים שהסיפורים האישיים והמושגים המדעיים יאפשרו לכל קורא וקוראת להגיע לתובנות שיסייעו לכולנו לחיות טוב יותר, ולהגשים את עצמנו באופן מלא יותר.

ד"ר ברוס פרי

ותר מ־130 מיליון תינוקות נולדים בעולם מדי שנה. כל אחד מהם נולד למערך ייחודי של נסיבות חברתיות, כלכליות ותרבותיות. יש תינוקות שהוריהם וקרוביהם מקבלים את פניהם בתודה ובאושר, מערסלים אותם בזרועותיהם וחשים התרוממות רוח. אחרים, דומים יותר לי, חווים דחייה מצד אם צעירה שחלמה על חיים אחרים, או זוג שכורע תחת נטל העוני, או אב שמשחזר דפוסי התעללות.

אבל בין שאוהבים אותנו ובין שלא, כל תינוק ותינוקת בני יומם, בעבר ובהווה (אני מתכוונת אליכם ואליי), ניחנו בתכונה אחת חשובה. בכל הנסיבות המגוונות שילדים נולדים לתוכן, הם יוצאים לאוויר העולם מצוידים בתחושה מולדת של כּוּליוּת. אנחנו לא מתחילים את חיינו בשאלה: האם אני מספיקה? האם אני ראוי? האם אפשר לאהוב אותי?

שום תינוק, ברגעי המודעוּת הראשונים שלו, לא שואל, "האם אני חשוב?" העולם מעורר פליאה. וכבר בנשימות הראשונות בני האנוש הזערוריים האלה מנסים להבין את סביבתם. מי יזין אותם ויטפל בהם? מה ינחם אותם? ואצל רבים מהם, שחווים התפרצויות אלימות מצד המבוגרים המטפלים, או סתם לא שומעים קול מרגיע או זוכים לליטוף, החיים כבר מתחילים לגבות מחיר. החוויה האנושית שלנו מתפצלת במפגשים הראשונים עם העולם.

התחושה העמוקה ביותר שאני זוכרת מילדותי היא בדידות. אימא ואבא שלי שכבו פעם אחת בלבד, תחת עץ אלון עתיק לא הרחק מהבית שבו גדלה אימי וֶרניטה בקוֹסיוּסקוֹ, מיסיסיפי. אבי, וֶרנון, אמר שלא הייתי נולדת אלמלא הוא הסתקרן לדעת מה יש מתחת לחצאית המִידִי הוורודה של אימא. תשעה חודשים אחרי המפגש הבודד ההוא הגעתי לעולם. ומרגע שהתחלתי להבין אותו, ידעתי שאני לא רצויה. אבי כלל לא ידע על קיומי, עד שאימא שלחה לו הודעה וביקשה כסף כדי לקנות לי בגדי תינוקות.

ביתה של סבתא האטי מיי היה מקום שילדים נראו בו, אבל לא נשמעו. אני זוכרת בבירור את סבא מגרש אותי במקל — אבל לא זוכרת שהוא אי־פעם פנה אליי ישירות. אחרי שסבתא הלכה לעולמה, העבירו אותי בין אימא, שכבר גרה במילווקי, לבין אבא בנאשוויל. כיוון שלא הכרתי אותם, היה לי קשה להצמיח שורשים ולפתח קשרים חזקים עם הוריי. אימא עבדה כמשרתת בפוקס פוינט, לחופה הצפוני של מילווקי, תמורת חמישים דולר לשבוע, ועשתה כמיטב יכולתה כדי לגדל שלושה ילדים קטנים. לא היה לה זמן להעניק אהבה. תמיד השתדלתי לא להטריד אותה או להדאיג אותה. אימא נראתה לי מרוחקת, אדישה לצרכיי כילדה קטנה. היא הקדישה את כל מרצה להחזקת הראש מעל המים, להישרדות. תמיד הרגשתי כמו נטל, "עוד פה שצריך להאכיל". בקושי הרגשתי אהובה. מאז שאני זוכרת את עצמי, ידעתי שאני צריכה להסתדר לבד.

משיחות שניהלתי עם הרבה קורבנות של אירועים טראומטיים, התעללות או הזנחה, למדתי שאחרי חוויות קשות כאלה ילדים מפתחים כיסופים. הם נמלאים כמיהה עזה וכואבת להרגיש נחוצים, לקבל תוקף והערכה. כשהילדים האלה גדלים, אין להם אמת מידה לקבוע לְמה הם ראויים. ואם לא מטפלים בחסך הזה, בדרך כלל מתפתח דפוס מורכב ומתסכל של חבלה עצמית, אלימות, הפקרות או התמכרות.

כאן מתחילה העבודה — לעקור את השורשים שניטעו זמן רב לפני שהיו לנו מילים להביע את מה שקורה לנו.

ד"ר פרי האיר את עיניי והראה לי כיצד חוויות חושיות חזקות, מפחידות או מבוֹדדות, שנמשכות בין שניות ספורות לשנים ארוכות, נותרות כלואות במוח. ובעוד המוח המתפתח ממשיך להבין את העולם וסופג ללא הרף חוויות חדשות, כל אחת מהן מונחת על גבי החוויות שקדמו לה.

תמיד הרגשתי שיש אמת עמוקה באִמרה, "הבּלוּט מכיל את האלון". בזכות עבודתי עם ד"ר פרי, גיליתי שצדקתי: אם רוצים להבין את האלון, חייבים לחזור אל הבּלוט.

אופרה