פרק ראשון
המפגש
עמדתי לפתוח את הדלת ולצאת כשבטני פרפרה מפחד משתק. 'אולי הוא יודע שאני מסתתרת כאן וממתין לי שם בחוץ', חשבתי בחשש, 'וגם אם לא, תמיד קיים סיכוי שאפגוש אותו סתם ברחוב'. הורדתי את ידי מידית דלת המעון ולקחתי צעד לאחור, ואחריו – עוד צעד, ברגל כבדה, שכמו השתתקה מן הפחד מהגרוע מכול.
יד חמימה הונחה על כתפי וכמו בלמה אותי מלשוב על עקבותיי. זו הייתה יהודית, מנהלת המחסה, שעקבה מבעד לדלת הזגוגית של משרדה אחרי ניסיון יציאתי הראשון מהמעון, כנראה מתוך ניסיון קודם ומתוך ההבנה שאולי לא יהיה בי האומץ לעזוב את שערי המוסד לאחר שמונה חודשים רצופים של שהייה במקום.
"אני יודעת מה את עוברת", אמרה יהודית והביטה בי ברוך שהביא עמו תחושת ביטחון ושלווה, תחושה שאליה התמכרתי במהלך החודשים שבהם שהיתי במעון המוגן שאותו ניהלה.
"אל תדאגי", הוסיפה, "הוא שוב נעצר והפעם – יישאר שם תקופה ארוכה, לפני מספר ימים בדקתי זאת עם העובדת הסוציאלית. צאי לדרך בבטחה ושובי עם האוטובוס הראשון במוצאי השבת".
הנהנתי בראשי, מנותקת, כמו מתוך בועה, ומבלי לענות על דבריה של יהודית, בצעדים מהוססים, חזרתי לעבר שער הברזל, לחצתי על הידית ויצאתי אל הרחוב. בתוכי חשתי הקלה רבה בעקבות דבריה של יהודית ובשל הידיעה שהמפגש שממנו חששתי כל כך אינו עומד להתקיים.
'מוזר לראות את הרחוב מצדו השני של שער הברזל', הרהרתי והתחלתי לצעוד לעבר תחנת האוטובוס, מעבירה את התיק הקטן שבו אחזתי אל ידי השנייה, כדי לנגב את הזיעה הקרה שהצטברה בכף ידי בדקות האחרונות.
שמי דורית ואני אישה מוכה. מזה שמונה חודשים שאני חוסה במעון לנשים מוכות במרכז הארץ. לפני כחודש פנתה אליי יהודית וסיפרה לי על אישה מיוחדת במינה שהקימה קבוצת תמיכה לנשים נפגעות-אלימות שנמצאות במצוקה. היא הסבירה שהקבוצה אמורה להיפגש פעם בחודש, בימים שישי ושבת, ושאלה אם אהיה מוכנה להצטרף.
לא ידעתי במה מדובר, אך הדבר הראשון שעלה על לשוני היה "כן, בהחלט אהיה מוכנה להצטרף לקבוצה כזו". האמת היא שבאותו הרגע חשבתי שכדאי לי לעשות זאת רק בשל ההזדמנות לצאת מגבולות המוסד ולשנות אווירה.
כשבוע לאחר מכן כבר נכחתי בפגישה הראשונה, שבה השתתפו שבע נשים במצבי ואישה אחת שאכן הייתה מיוחדת במינה. שמה היה יסכה לאה והיא הייתה זו שיזמה את רעיון המפגש וגם זו שהנחתה אותו.
שבעת המפגשים החודשיים שערכה איתנו יסכה לאה היו עבורי חוויה מעצימה ששינתה את חיי ואת חייהן של עוד שש נשים חזקות ואמיצות. שש נשים שנאלצו להתמודד עם מציאות קשה, לא צפויה ואכזרית, אך למרות זאת, אף אחת מהן לא הרכינה ראש. כולן התמידו ובאו לכל מפגש כדי לרכוש בו כלים שבהם יוכלו להיעזר, כלים שיחשלו אותן ויעזרו להן להפוך ללוחמות אמיצות ולשאת את דגלן של מיליוני ילדות, נערות ונשים בכל העולם, שעברו התעללות דומה ושמספרן הולך וגדל בכל יום ובכל שעה.
בבוקר יום שישי, הבוקר שבו עמד להיערך המפגש הראשון, צעדתי ברחוב, עדיין מהוססת, לעבר תחנת האוטובוס, ולמרות דבריה המרגיעים של יהודית, לא יכולתי שלא להביט בחשש לצדדים ומדי פעם לאחור. הפחד נחרת בי עמוק כל כך, ששום דבר לא יכול היה למחות אותו כבמחי יד.
בלב פועם הגעתי אל התחנה והתיישבתי על הספסל כשגבי מופנה אל הזגוגית העבה שמאחוריי. השענתי עליה את ראשי וקרירותה כמו נסכה בי תחושת ביטחון שכל רעה לא תגיח מאחוריי. הייתי לחוצה ורציתי לעזוב את הסביבה אך רק לאחר המתנה מורטת עצבים הגיע האוטובוס והסיע אותי אל צדה השני של העיר. שם, באכסניה הידועה כמכובדת, היה אמור להתקיים המפגש הראשון עם מנחת הקבוצה והבנות.
לאחר נסיעה ארוכה ברחובות העיר, הגעתי אל הרחוב שאת שמו כתבה לי יהודית אתמול על דף לבן וגדול ששלפה מהמדפסת שלה, וירדתי מהאוטובוס.
התחלתי לצעוד, מביטה על הבניינים הישנים ומחפשת את מספר הבית. הרחוב היה כמעט ריק מאדם, 'כנראה שמוקדם בבוקר יום שישי אין לאנשים עדיין מה לחפש ברחובות', הרהרתי. לאחר מספר דקות של צעידה, ראיתי מישהי צועדת מולי. כשהגיעה אליי – נעצרה, ובהיסוס מהול בביישנות שאלה אם אני יודעת היכן תוכל למצוא את אותה האכסניה שאליה היו מועדות פני.
הבטתי בה, על פי מראיה הבנתי מייד שהאישה חרדית, ותהיתי מה יכולה להיות הסיבה שהיא מבקשת להגיע למקום שאליו אני צועדת, אך הנהנתי ואמרתי, "נראה לי שעברת את המקום, גם אני הולכת לשם, בואי נלך יחד". היא חייכה וכמו נשמה לרווחה, "תודה לך", אמרה ועברה לצעוד לצדי. צעדנו בשתיקה כמה רגעים ואז פתחה, "שמי רבקה ואני מירושלים, מה שמך?".
אמרתי את שמי ומאין אני מגיעה והמשכתי לצעוד בשתיקה, אך רבקה לא הניחה לי להחריש. "גם את משתתפת במפגש הנשים?" שאלה בישירות ובקול מתנגן. הנהנתי בהיסוס תוך שחשבתי, 'מי היא? האם גם היא במצבי?' ושוב שאלה בישירות, שהחלה למצוא חן בעיניי, "גם את באת להתחזק ולרפא את נפשך?".
חייכתי. לא יכולתי שלא לחייך אל מול הישירות שהייתה באישה-ילדה הזו, ישירות טהורה שעד כה ראיתי רק בילדים. אי־אפשר היה שלא להתאהב ממבט ראשון בטוהר הישיר שלה, וזה מה שקרה לי.
"כן". עניתי לה ברוך והמשכתי בפתיחות שהפתיעה אותי, "גם אני הגעתי לכאן כדי לחזק את רוחי אל מול סבל גדול שעבר עליי". אחר המשכתי, "נראה שהגענו, אבל ודאי עוד יצא לנו לדבר על הדברים באריכות, בואי ניכנס פנימה". ויחד טיפסנו את חמש המדרגות שהפרידו בין מדרכת הרחוב לדלת הכניסה לאכסניה ששכנה בבניין הקטן. הגענו אל דלת הזכוכית, הדפתי אותה פנימה ונכנסנו אל חדר הקבלה של האכסניה. מאחורי דלפק נמוך ישבה אישה מבוגרת אך לא זקנה. היא הביטה בשתינו בעיניים צלולות ובמבט נעים ואמרה, "בוקר טוב, בטח הגעתן למפגש הנשים". הנהנתי ורבקה אמרה בקולה הבוטח והמתנגן, "כן, באנו למפגש הנשים". "אם כך שבו שם מספר דקות, ביחד עם שאר הבנות, עד שיסכה לאה תסיים לסדר את הסטודיו עבורכן". אמרה והצביעה לעבר קצה חדר הקבלה.
'למה אותה יסכה לאה, צריכה לסדר עבורנו את הסטודיו?' שאלתי את עצמי בעודי הולכת אחרי רבקה, שהתקדמה והתיישבה מול שלוש נשים שכבר ישבו והמתינו.
מבלי להמתין רגע, פנתה רבקה אל אחת מהנשים שישבו מולה והחלה לתחקר אותה כפי שתחקרה אותי, "גם אתן לכנס הנשים?" שאלה. הנשאלת רק הנהנה בראשה ובשעה שסקרה אותה מלמעלה למטה, מבטה נעשה חשדני מעט.
התיישבתי סמוך לרבקה והבטתי בשלוש הנשים שישבו שותקות, שתיים מהן סקרו את רבקה ואותי והשלישית, ראשה מטה, הביטה בנעליה, כמו אינה מעזה להרים את מבטה. כל אחת מהן נראתה שונה מרעותה ומשפת גופן ניכר היה שאינן מכירות זו את זו.
רבקה, שכנראה חשה שאף אחת אינה מעוניינת לפתח שיחה, פנתה שוב אליי ושאלה, "למי אנחנו ממתינות?" הבטתי בה ועניתי, "כפי שהבנתי מהגברת שמאחורי הדלפק, אנחנו ממתינות שיסדרו עבורנו את הסטודיו. מישהי בשם יסכה לאה דואגת לכך, בטח יקראו לנו בקרוב". "יסכה לאה", חזרה רבקה על השם, "זה שם של מישהי מהמגזר הדתי, מעניין מי היא".
בדיוק אז נפתחה הדלת הראשית ואל רחבת הכניסה נכנסה אישה צעירה שנראתה בשנות העשרים לחייה. כל המבטים הופנו אליה. היא הייתה לבושה בבגד מסורתי, דיברה בערבית בקול רם אל הטלפון הנייד שהחזיקה בידה, תוך שסקרה במבט מהיר את כל הנוכחים, כולל הגברת שישבה מאחורי דלפק הקבלה. היא הנמיכה קולה, נפרדה בחופזה וניתקה את הטלפון. בעברית מהולה במבטא ערבי, פנתה אל הגברת בדלפק ואמרה, "סליחה על ההפרעה, גברת, האם כאן נערך מפגש הנשים?".
"כן גברתי", ענתה המבוגרת בנימוס והמשיכה, "אנא שבי שם עם האחרות, בעוד מספר דקות יקראו לכולכן". "תודה רבה", ענתה הצעירה והחלה לצעוד לעברנו, תוך שהיא מנסה להכניס את מכשיר הטלפון שלה אל תיקה ומפילה אותו בדרך. היא התכופפה והרימה אותו, מסננת משהו מבין שפתיה, קובלת על הטלפון שנפל ונחבל. נסערת מעט, התיישבה לידי והביטה בטלפון, אומדת את הנזק שנגרם למכשיר, אחר־כך הכניסה אותו לתיקה ונפנתה להביט בנוכחות שעטו על פניהן ארשת סתומה, כמו לא הבחינו במתרחש.
היחידה שלא התעלמה ממבטה של הצעירה הייתה רבקה, שפנתה אליה באופן ישיר ואמרה בקולה המתנגן, "אני מקווה שהטלפון שלך לא נשבר, בדקת שהוא פועל?" שאלה בקול שהקרין עניין אמיתי.
"כן, הוא בסדר, תודה רבה לך", אמרה הצעירה במבטא שהיה נעים לאוזניי והמשיכה ושאלה, "גם את באת למפגש הנשים?". "כן", ענתה רבקה, "כולן כאן למפגש הנשים, אנחנו ממתינים שיקראו לנו אל הסטודיו", הוסיפה ובדיוק אז נפתחה דלת הסטודיו ואל הרחבה יצאה אישה תמירה שנראתה כאישה שלה המתנו. היא הביטה בכל הנוכחות בעיניים התכולות והצלולות ביותר שראיתי מעודי. עיניה הבהיקו בחיוך ובשעה שסקרה את כולנו התקדמה לעברנו ואמרה, "שלום, אני יסכה לאה, תודה שבאתן, אתן מוזמנות להיכנס לסטודיו".
היא שבה אל דלת הסטודיו ופתחה אותה לרווחה בפנינו. היא נעמדה בפתחה וקיבלה כל אחת מאיתנו בחיוך מואר, תוך שאמרה שלום אישי במבטא שהיה ספוג בשרידי השפה האנגלית. כשעברתי בפתח, הביטה אל תוך עיניי בעיניה התכולות ואני טבעתי מייד בעומקן. אחת-אחת חלפנו על פניה ונכנסנו אל תוך אולם קטן שניחוחו עטף אותי והזכיר לי חמימות ביתית ונעימה שכמותה לא חוויתי מזמן.
מבטי סרק את המקום. על רצפת הפרקט היו פרוסים שטיחים, כרים צבעוניים היו מונחים עליהם ובמרכז החדר דלקו במעגל גדול שבעה נרות גדולים שהזכירו לי נרות נשמה. ליד כל נר דולק הייתה מונחת קונכייה לבנה וגדולה שהייתה מלאה במים ובמרכזה צף לו פרח לבן שנראה כמו פרח הלוטוס הנדיר. האורות בחדר היו עמומים והאוויר היה ספוג בניחוח עדין ומוכר של קטורת שעלה מארבע פינותיו.
"אני מבקשת שכל אחת תשב על כר", אמרה יסכה לאה והמשיכה, "שבו באופן אקראי כאשר הנר והקונכייה לפניכן ומבטכן מופנה אל מרכז המעגל".
צעדתי יחד עם האחרות והתיישבתי היכן שחשתי שמתאים לי. לאחר שהתמקמתי, הבחנתי שמצדי האחד יושבת רבקה ומצדי האחר ישובה אותה צעירה שהפילה בחוץ את הטלפון שלה.
הבטתי אל רבקה וחייכתי כשעיניי פגשו את עיניה ואף היא הביטה בי וחייכה. מבטי עבר וסרק את המשתתפות האחרות שהתיישבו אף הן, כל אחת במקום שבחרה. היינו שש בנות, ודלקו שבעה נרות, לכן הנחתי שהנר השביעי סימן את מקומה של יסכה לאה וכי בקרוב תתיישב אף היא. אך לא כך היה.
"אחת חסרה", אמרה יסכה לאה, "כדאי שנמתין לה עוד מספר דקות על מנת שנתחיל בהרכב אנרגטי מלא, ולא – הדברים לא יקרו כפי שתכננתי". בעוד כולנו ממתינות לבואה של המאחרת, ניצלה כל אחת מהמשתתפות את השהות כדי לבחון את האחרות באופן דיסקרטי.
גם אני עשיתי כמותן כשלבסוף נתקל מבטי בצעירה היושבת לצדי וכיוון שמבטה היה נעוץ בפניי הבטתי בעיניה וראיתי בהן תקווה לחיוך. חייכתי אליה חיוך שקרן מתוכי בטבעיות ושנענה בשמחה על־ידי שכנתי הצעירה.
"מה שמך?" שאלתי אותה בלחש, "אני אמינה", ענתה הצעירה, אף היא לוחשת, והמשיכה, "אני מיישוב בדואי בדרום". הנדתי בראשי, אמרתי לה את שמי וציינתי, "אני מתל אביב". סקרתי את פניה של אמינה שככל הנראה היו פעם יפות וחלקות, אך עתה עיטרו אותן מספר צלקות והבולטת ביותר חצתה את גבתה הימנית לשתיים.
"הנה הגיעה השביעית והאחרונה", נשמע קולה של יסכה לאה בטון שהייתה בו עליצות ושמחה. כולנו הפננו מבטינו אל דלת האולם ובחנו את האחרונה, אישה בשנות הארבעים לחייה, נאה ומטופחת, שנראתה כאחרונה שהייתי מצפה לפגוש במקום מעין זה.
"שלום", קראה יסכה לאה לעברה וניגשה לקראתה אל הדלת תוך שהיא מחייכת אליה את חיוכה המאיר וביקשה ממנה לתפוס את מקומה בין האחרות. האישה התיישבה בדיוק מולי, מצדו השני של המעגל.
יסכה לאה סגרה את הדלת ושבה אלינו. היא השתהתה מעט ואמרה, "לפני שנתחיל את המפגש, אציג את עצמי בקצרה". היא החלה לפסוע סביבנו אט ופתחה, "שמי יסכה לאה, נולדתי למשפחה חרדית בבני ברק. בגיל שמונה־עשרה עזבתי את הארץ, מסיבות שאפרט בהמשך, ועברתי לגור כשנה באשרם בהודו. לאחר מכן חייתי שנה במנזר בנפאל ושנים אחדות במנזר ביפן, ובסוף התהליך חזרתי להודו, שם הייתי לתלמידתו של מורה יוגה ידוע".
היא סרקה אותנו במבטה והמשיכה, "לאחר מספר שנים, נשלחתי על־ידי מורי לאמריקה, כדי לפתוח שם בית ספר רוחני, שממשיך כיום להתנהל על־ידי אחד מתלמידיי", שוב השתהתה מעט והמשיכה, "עוד אוסיף כי בשנתיים האחרונות חזרתי לכאן על מנת להקים את הפרויקט הזה, שמטרתו לעזור בהעצמת נשים שהן קורבן לאלימות מכל סוג".
מבטי כולנו ליוו את יסכה לאה בשעה שצעדה מחוץ למעגל וסיפרה על עצמה. כיוון שהיינו ישובות, דמותה התמירה התנשאה ונראתה גבוהה אף יותר. על ראשה הייתה כרוכה בנדנה סגולה ותחתיה היה שערה הבהיר פזור והגיע אל כתפיה. אפה המחודד התנשא גאה מפניה בהרמוניה מוחלטת עם מצחה המשורטט ויחד שיוו לפניה מראה נאה מאוד. בזמן שדיברה, סקרה כל אחת מאיתנו, וחייכה שוב אל כל אחת ואחת, חיוך שקרנה ממנו עוצמה אין סופית.
אמדתי את גילה, היא נראתה באמצע שנות הארבעים לחייה. אך למרות גילה התנועעה בחתוליות, כרקדנית צעירה, כשכפות רגליה היחפות מבצבצות מתחת לסארי הארוך שעטתה על גופה והיו כמתופפות ומרחפות מעל השטיחים הפזורים על רצפת החדר.
היא המשיכה ואמרה במבטאה האנגלוסקסי, "עכשיו אתן יודעות עליי קצת יותר ממה שידעתן קודם, ואני מודה שגם אני יודעת על כל אחת מכן מעט יותר", חייכה. "אני אסביר", המשיכה, "על כל אחת מכן קיבלתי סקירה טרם הגעתכן לכאן ועל־פיה בחרתי אתכן, לאחר שבחנתי את התאמתכן לתהליך שנעבור כאן יחד".
מבטה של יסכה לאה סרק את כולנו והיא פנתה אל זו שישבה מימינה של האחרונה שנכנסה ואמרה, "את תהיי הראשונה. ואת תהיי השביעית והאחרונה", המשיכה ואמרה לאלגנטית האחרונה שנכנסה. "מעתה בנות, שבו תמיד בסדר שבו התיישבתן היום, יש לכך סיבה, כמו שיש סיבה לכך שעוד מעט אכנס ואשב במרכז המעגל ופניי יופנו אל הראשונה".
המתנה קצרה והיא המשיכה, "אני מבקשת שכל אחת תציג את עצמה בכמה מילים, כדי שגם האחרות יוכלו להכירה, נתחיל איתך", אמרה יסכה לאה ופנתה אל הראשונה, צעירה נאה, בעלת שיער חלק ובהיר שהסתיר את כתפיה, וגזרתה חטובה כשל דוגמנית. היא העלתה חיוך נבוך על פניה, הביטה באחרות בעיני שקד ירוקות, השפילה מבט ופתחה בקול רועד, "שמי ליזה, אני בת עשרים ושש, מנתניה, לא נשואה, ללא ילדים, אך נמצאת בזוגיות".
"יפה ליזה, לעת עתה זה מספיק, תודה רבה לך", אמרה יסכה לאה והמשיכה ופנתה אל השנייה בחיוך, "אנא הציגי עצמך".
השנייה, אישה נאה, בעלת שיער שחור, אסוף גבוה באופן שהבליט את תווי פניה ואת עצמות לחייה הגבוהות. עיניים גדולות וחומות, סנטר בולט מעט ובמרכזו גומת אופי, גזרתה הייתה דקה. היא כבר הייתה מוכנה לשאלה וגילתה ביטחון רב יותר מהראשונה. "שמי נטלי, אני בת ארבעים ושתיים, מפתח תקווה, אם לשתי בנות, בנות עשרים וארבע ושבע־עשרה".
"תודה רבה נטלי", אמרה יסכה לאה והמשיכה ונעמדה מאחורי אמינה. היא הניחה את שתי כפות ידיה על כתפיה, כנראה כדי להרגיעה. הצעירה סובבה את פניה אל יסכה לאה ובמבטה הודתה לה על המחווה הקטנה שעשתה למענה. יסכה לאה חייכה אליה חיוך מרגיע ואמרה בעדינות, "את השלישית, אנא הציגי עצמך".
אמינה פתחה ואמרה, "שמי אמינה ואני מיישוב בדואי קטן ליד דימונה שבנגב, אני בת עשרים ושש ואם לארבעה ילדים". ליבי התכווץ בקרבי וחשבתי, 'היא רק ילדה וכבר אם לכל כך הרבה ילדים'. היא השתתקה והביטה ביסכה לאה כמו סיימה לדבר, אך זו הביטה בה בחיוכה העדין ושאלה, "בני כמה הילדים?". אמינה השפילה את עיניה ואמרה בקול נמוך שרק אני ויסכה לאה יכולנו לשמוע, "הקטן בן ארבע והגדולה בת תשע".
"תודה רבה אמינה", אמרה יסכה לאה, מביטה אל תוך עיניה ומחייכת אליה את חיוכה המאיר, "תודה על שהצגת עצמך באופן כל כך יפה. נעבור אל הרביעית", אמרה והעבירה מבטה אליי. "אנא הציגי עצמך", חייכה אליי והביטה בי במבט שקרן תבונה וטוב אין סופיים. חיוכה נסך בי ביטחון להתחיל ולהציג את עצמי בפני כולן.
"שמי דורית, אני בת ארבעים ושש, מתל אביב. אם לשני בנים תאומים בני עשרים ושתיים".
"תודה רבה דורית", אמרה יסכה לאה, "נעבור אלייך, את החמישית", אמרה ופנתה אל רבקה ובחיוך גדול ומעודד המשיכה, "אנא הציגי עצמך".
רבקה הייתה אישה חרדית בעלת פנים נאות, על ראשה הייתה פאה נוכרית חלקה וערמונית שגלשה אל מתחת לכתפיה. פניה היו בהירות, עיניה כחולות ירקרקות, מבנה גופה היה ארוך וגבוה וגזרתה עדינה. היא פתחה בחיוך רחב ומואר ובזמן שהחלה לספר על עצמה, הביטה בכל אחת מהנוכחות מבלי שהחיוך מש לרגע משפתיה, "שמי רבקה, אני מירושלים, אני בת שלושים ושתיים, אם לילד אחד, בן תשע".
"תודה גם לך רבקה, על שהצגת עצמך באופן כל כך נעים. נעבור אלייך, את השישית", אמרה בחיוך וניגשה אל מחוץ למעגל ונעמדה לצדה של השישית שישבה על הכר כשמבטה נעוץ בנר שדלק לרגליה.
השישית הייתה אישה נאה, בעלת פנים עגולות, שערה השחור והחלק כיסה את עורפה. היא הרימה את מבטה אל יסכה לאה, שחייכה אליה, ומבלי להשיב חיוך פתחה במבטא ששורשים ישנים של השפה הרוסית נשמעו בו, "שמי איה, אני בת שלושים וארבע, מאשדוד, אם לשתי בנות בגילאי חמש ושבע".
"תודה רבה איה", אמרה יסכה לאה והמשיכה, "הגענו אל האחרונה-חביבה, השביעית, אנא הציגי עצמך", אמרה וליוותה את דבריה בחיוכה הקבוע, פסעה מסביב למעגל אל מול השביעית ונעצרה מאחורי רבקה, תוך שהיא מחייכת אל היושבת מולה.
השביעית הייתה שונה מכולנו, היא נראתה בסוף שנות השלושים לחייה והייתה נאה ומטופחת, בגדיה נראו יוקרתיים ואף נעליה ותיקה התואם נראו באיכות גבוהה. מבטה סרק את כל הנוכחות וחיוכה המאיר תמך בתחושת הביטחון שהעבירה. היא פתחה ואמרה, "שמי שרון, אני בת ארבעים ואחת, מרמת השרון, אם לשני ילדים, רעות בת השמונה ואלון בן השש".
"תודה רבה שרון", אמרה יסכה לאה והביטה בה בחיוך חם שהעביר בי תחושה שהייתה ביניהן היכרות קודמת. אחר־כך, העבירה את מבטה אל כל אחת משבע הבנות ואמרה, "כולכן הצגתן את עצמכן בצורה נפלאה ועל כך מגיע לכן הכבוד הראוי", המתינה מעט והמשיכה, "לפני שנמשיך במפגש, או יותר נכון, לפני שנתחיל, אני רוצה להזכיר לכולכן שהמפגשים שלנו ייערכו פעם בחודש, בשבוע האחרון של החודש, הם יחלו בשישי בבוקר ויסתיימו במוצאי השבת".
"הארוחות יתקיימו בחדר האוכל של האכסניה ובה גם נלון". יסכה לאה המשיכה לשאת את דבריה כשהיא פוסעת מחוץ למעגל, מאחורינו. כולנו הבטנו בה, ממוגנטות לעוצמות שנבעו מהאישה התמירה שנשאה בקלילות את הדברים. "כל מפגש יהיה שונה מקודמו ובכל פעם נעשה דברים חדשים ומגוונים, לעיתים בשטח האכסניה ולעיתים מחוצה לה. אבל דבר אחד נעשה תמיד", אמרה והמתינה מעט לפני שהמשיכה, "בכל מפגש נקשיב לסיפורה של אחת מכן, כלומר, בכל מפגש ננתח סיפור חדש ונביא פתרונות פרקטיים לסיטואציות שיושמעו באוזנינו. בנוסף, נביא גם את נקודת המבט הרוחנית המתייחסת לכל מקרה ומקרה, הן מהצד הסיבתי והן מצד ההתמודדות עם המצב".
"אנא הביטו סביב. לכל דבר שמונח כאן יש מטרה וסיבה", המשיכה ואמרה. "אתן שבע נשים שיושבות קרוב האחת לרעותה, במעגל, מול כל אחת בוער נר. כלומר, שבעה נרות דולקים ולצדם – שבע קונכיות מלאות במים. לכל אחד מהפרטים שמניתי יש משמעות, יש איכות ויש עוצמה משלו, וביחד כולם מביאים אל תוך המעגל את כוחות התודעה והריפוי שלהם תהיו זקוקות כדי להחלים, להתחזק ולהמשיך בחיים בריאים".
יסכה לאה המתינה מעט. כנראה כדי לבחון את הרושם שהותירו עלינו דבריה. בעודי ממתינה להמשך, עבר מבטי בחטף על פניהן של חברותיי למעגל וראיתי איך ראשיהן מזדקרים בעניין למשמע הדברים. כל אחת סקרה את החפצים המונחים לפניה וכולן בחנו ממקום שבתן את מראהו של האולם שבו שהינו.
יסכה לאה המשיכה, "המעגל עצמו הוא מנדלה, שפרושה מעגל. הטיבטים משתמשים כבר אלפי שנים בציורי מנדלות, המסמלות את היקום כולו בזעיר אנפין. מעגל המנדלה משקף את העולם הגדול והשלם ומדמה אותו לשלמות של נשמתנו. המעגל הפיזי שנוצר מגופינו ביחד עם יתר החפצים המונחים לפנינו, הוא בעל עוצמה אין סופית, כך, ככל שמודעותנו תעלה באמצעות התהליך שנעבור כאן יחד, כך התובנות שנקבל יהיו עוצמתיות יותר ובעלות ערך רב יותר".
שוב המתינה מעט וסקרה את הבעותינו ומשהייתה בטוחה שירדנו לסוף דעתה, המשיכה, "בעזרת מודעות זו, יחל בכל אחת מאיתנו תהליך חדש, תהליך של שינוי פנימי שכמוהו כבריאת עולם שלם משלנו, כלומר, בעזרת התובנות שנקבל, נברא בתוכנו עולם חדש שילך ויגדל, יתפתח וישתפר, בדומה לעולם שבו אנו חיים".
יסכה לאה סקרה את מבטינו וכדי להיות בטוחה שהובנה כהלכה, המשיכה ואמרה, "על מנת לפשט את הדברים אדגיש, חשוב שנשב במעגל לאורך כל המפגשים, כיוון שמעגל זה – הוא מעגל עוצמה, שיזמן אל תוכו תובנות שיסייעו לנו בהמשך הדרך".
הפעם, אחרי ההבהרה, כל הראשים הנהנו ונראה היה שכולן הצליחו לרדת לסוף דעתה. אני כשלעצמי, הייתי נרגשת להיות חלק מהמעגל ובהחלט הבנתי את חשיבותו. הבטתי באחרות וראיתי בעיניהן את זיק ההתרגשות שחשתי גם אני ועל פי שפת גופן, נראה היה שכמוני רצו כבר להתחיל במפגש, אך יסכה לאה המשיכה להלך סביבנו תוך שהיא צופה בנו ושוקלת את המשך הדברים שעמדה לומר.
"אתן שבע נשים המרכיבות את המעגל ואת הכנס שנקיים כאן, חשוב שתדעו למה דווקא שבע ומה המיוחד במספר הזה, המכיל בתוכו את הכול. אם תחשבו על כך, תראו שהמספר שבע מופיע כמעט בכל דבר: שבעת הימים ושבע היבשות, שבעת ימי השבוע, שבעת התווים שבסולמות המוזיקליים. אף ביהדות יש אין־ספור שימושים למספר שבע: מנורת שבעת הקנים, שבעת ימי חג הפסח וסוכות, שבעת המינים, שבע שנים לשמיטה".
"המספר שבע מסמל את אחדות העולם הכולל את ארבע רוחות השמיים, מעלה ומטה והנקודה הפנימית המאחדת. גם בהודו מדברים על שבע צ'קרות שהן שבעה מרכזים אנרגטיים בתוך האדם. למעשה, אני יכולה לעמוד כאן ולתת עוד מאות דוגמאות על חשיבותו של המספר שבע ועל השימושים שנעשים ונעשו בו במשך אלפי שנים. יש בו שלמות ואם יש שלמות – יש מלאות, יש שמחה, עוצמה ואחדות וכך אני רוצה שתהיו אתן – שתתמלאו בסודו של השבע ותהיו מלאות, שמחות, עוצמתיות ומאוחדות, אחת עם השנייה וכל אחת עם עצמה ועם נשמתה", אמרה בהתלהבות שחדרה אל תוכי.
לא יכולתי להסיר את עיניי מיסכה לאה בשעה שהעלתה את הדברים. דבריה גרמו לי, וגם לאחרות, לריגוש שנבע מעצם ההבנה שכל אחת מאיתנו חשובה לאחרות ומהווה צלע שבלעדיה לא יוכל הכנס להתקיים. הבטתי בה וחשבתי כמה חכמה האישה הזו, שכבר בשעה הראשונה למפגש הצליחה להעביר לכל אחת מאיתנו את המסר ולרתום את כולנו להבנה שעלינו לקבל האחת את השנייה כאילו הכרנו כל חיינו, ולהבין שכל אחת מאיתנו תלויה ברעותה. ההבנה הזו גרמה באופן מיידי לכל אחת להרגיש שווה לאחרת וביטלה כל ריחוק שיכול היה להיווצר בשל הבדלים במראה, מצב כלכלי, השכלה, השקפה, דת או שפה.
הבטתי באחרות. כולנו מצאנו עצמנו סורקות האחת את השנייה, מביטות ובוחנות זו את זו, ללא הביקורת וללא השיפוט הראשוני המתעורר באופן טבעי בין בני אדם שנפגשים לראשונה וצריכים לבלות ביחד. חשיבותו של הרגע ניכרה על פני כולן ונראה היה שעתה אנחנו כבר באמת מוכנות להתחיל את המפגש הראשון, ואף יסכה לאה ראתה זאת.
החיוך הרגיש, המבין והתומך שוב עלה על פניה והיא הוסיפה, "על שאר הסמלים שנמצאים כאן בחדר נדבר בהמשך. אני חושבת שכדאי שנתחיל את המפגש", ונכנסה פנימה אל תוך המעגל והתיישבה במרכזו כשפניה מופנות אל ליזה.
"יקירותיי", פתחה יסכה לאה, "אנא הושיטו את כפות ידיכן האחת אל השנייה וסיגרו את המעגל". ידי כולנו הושטו לצדדים ואחזנו אחת ביד רעותה. "עתה עצמו את עיניכן", אמרה יסכה לאה. העיניים נעצמו והיא המשיכה, "מרגע זה אני פונה אליכן ביחיד ולא ברבים". היא השתתקה ואז המשיכה. "דמייני שהמעגל הוא המקום הבטוח שלך, דמייני שהידיים שלך, ביחד עם ידי חברותייך, יוצרות חומת ביטחון אנרגטית בלתי חדירה מהחוץ", אמרה והמתינה מספר שניות. אחר, שוב נשמע קולה.
"דמייני שיד שמאל שלך מזרימה אנרגיה לידה הימנית של חברתך וכי ידך הימנית קולטת את האנרגיה שמזרימה אלייך ידה השמאלית של חברתך והזרימה – בכיוון השעון". שוב המתינה כדקה לפני שהמשיכה.
"דמייני שהאנרגיה שזורמת כרגע ממך אל חברותייך וחזרה, ממלאת אותך בביטחון, בשמחה ובאהבה. כל כך ממלאת, עד שאינה מתירה לשום חשש או פחד לחדור אלייך פנימה. הוא לא יחדור, אלא אם תאפשרי לו". שוב המתינה זמן מה כדי לאפשר לנו לעכל את הדברים.
"עתה, התמקדי בנשימתך", המשיכה יסכה לאה, "נשמי כך שנשימתך תהיה עדינה ורכה, דמייני שהשאיפה מחדירה אל גופך את הפראנה, כלומר את אנרגיית החיים, זו שנותנת חיים לגופך הפיזי ושבזכותה מתאפשרת לך התנועה. ואחרי השאיפה באה הנשיפה ומנקה מתוכך את הפסולת, פולטת מתוכך את כל שהגוף כבר אינו זקוק לו. נקי מתוכך את הפסולת הפיזית". יסכה לאה המתינה ארוכות ואז המשיכה, "את מתנקה מהפסולת האנרגטית, מהפסולת הרגשית והמנטלית. נפטרת מהן, כיוון שאינך רוצה שיישארו בתוכך ויזהמו את כל פנימיותך".
יסכה לאה המשיכה.
"כך, המשיכי ונשמי במודעות, תוך שאת חשה את האנרגיות הזורמות במעגל ממך ואלייך. הרפי את גופך, ומעתה – התמסרי לתחושת הזרימה, לנשימה המודעת, והתמזגי עם השקט ועם רחש נשימתך הרכה".
כאן סיימה יסכה לאה את דבריה והשתתקה למשך דקות אחדות.
ניסיתי לבצע את הנחיותיה. בתחילה זה לא היה פשוט, אך לאחר דקות אחדות, החלתי לחוש את הזרימה במעגל ושקעתי אל תוך הנשימה המרפה. בדיוק כשהתחלתי לחוש שאני מתחילה לשלוט בדברים, נשמע קולה של יסכה לאה שאמרה, "אט-אט, התחילי לחוש שהמודעות שלך חוזרת אל הקבוצה". היא השתתקה ואחר המשיכה, "בהדרגה, בקצב המתאים לך, פקחי את עינייך כך שיישארו עדיין מצומצמות והמשיכי לאחוז בידי חברותייך".
פקחתי סדק צר בעיניי וניסיתי להרגילן לאור הנרות שדלקו סביבנו באולם האינטימי. ידיי היו עדיין אחוזות, האחת בכף ידה של רבקה והשנייה בכף ידה של אמינה. הבטתי בחברותיי למעגל וסקרתי אותן אחת-אחת במבט מרפרף. הפנים שניבטו אליי היו רכות ומחויכות יותר, המבטים שהוחזרו אליי היו חמים וניטלה מהם האפתיות העמומה שהייתה מהולה בהם קודם, כשרק התיישבנו במעגל.
"המתכון להצלחתנו, הינו האחדות שתהיה בינינו", פתחה יסכה לאה את דבריה, "החיבור ביניכן כבר נעשה, מעתה, עליכן לשמור עליו כמו על פרח נדיר, עליכן להשקות אותו, לדשן אותו, להקרין אליו את אורכן ואת אור השמש, והחשוב ביותר – להעניק לו את אהבתכן, אהבה גדולה וללא תנאי. רק כך הקשר ביניכן יגדל, יתחזק ויפרח, בדיוק כפי שהפרח הנדיר היה פורח".
הריגוש שחשתי קודם, צף ועלה שוב כאשר העברתי את מבטי על חברותיי למעגל וראיתי שהמבטים האטומים התחלפו בחיוכים שהוחלפו ביניהן, חיוכים שהיה בהם הרבה מהמשותף. הם צפו בספונטניות, מתוך תחושה של קבלת האחרת כפי שהיא ומבלי להתעכב על הנבדלות בין אחת לרעותה. במבטים המחויכים כבר החלו לבצבץ ניצנים של אחדות מנחמת וממלאת וליבי קיווה שרק תימשך.
שוב עלה החיוך על פניה של יסכה לאה שאמרה, "ההיכרות ביניכן כבר נעשתה, גם החיבור מתחיל להיווצר. נראה לי שעכשיו כבר ניתן להתחיל את המפגש, אנא הרפו את אחיזת הידיים והניחו אותן על ברכיכן".
כולנו עשינו זאת והיא המשיכה. "האנרגיה שהבאתן אל תוך המעגל תישאר בתוכו, אבל היא תישמר בו רק אם תשמרו על האחדות שיצרתן כעת ותזינו אותה באהבה ובפרגון האחת לשנייה".
"לאורך כל המפגשים אשאר במעגל, פניי יופנו תמיד אל המספרת, כפי שגם פניכן יופנו אליה, הדבר יגביר את כוחותיה, יעזור לה להעלות את הדברים ויחזק בה את האנרגיה, בשעה שהדברים שתעלה, מטבעם, ינסו להחלישה".
