צילום אחד יותר מדי

פרולוג

הייתי צריכה למצוא דרך להימלט משם.
כבר זמן מה שהבנתי שמשהו לא בסדר קורה. איתי, איתו, איתנו, במשרד.
אני עוד לא יודעת להצביע על הנקודה שבה נפל לי האסימון והבנתי שהעולם שלי נהרס, שיש לפני ויש אחרי — והאחרי הולך להיות נורא.
אני מבולבלת. אולי אני טועה? אבל אני יודעת שקורה פה משהו אסור. אני מרגישה. כמו חטא. זה עבר את גבול הטעם הטוב, זה כבר לא טוב אפילו, זה רע וזה כואב בגוף.
אני לא מבינה מתי הכול התחיל, הרי היה טוב בהתחלה. מתי הכול התפרק?
אני רוצה לצעוק לעולם שכואב לי, אבל אפילו לחישה לא יוצאת. אני מחייכת אבל בפנים שורף לי.
אני ממשיכה להגיע יום יום לעבודה כשחיוך על פניי, כשהכול בפנים כבר כבוי, רועד, מפוחד.
אני לא מזהה את עצמי, אני לא אני. איך מסבירים דבר כזה? ולמי?
וכשאני מספרת, זה לא מגיע לאוזניים הנכונות. אני מספרת בנקודות, מנסה לברור את המילים, מנסה להסביר גם לעצמי את התחושות, הרגשות. אבל כרגע המילים מתקשות לצאת. הן מבולבלות בראש, הן לא מתחברות לכדי משפט תקין.
אני מרגישה שכולם מנסים להשתיק אותי.
אבל אני לא אישה ששותקת. להפך, אני דומיננטית ויש לי דעה, אמונות, רצון ויכולות.
אני מרגישה שכולם מסרבים להאמין, וגם אני איתם, מסרבת. מסרבת להביט לאמת בפרצוף, מסרבת לקרוא לילד בשמו. אז עדיף שאשתוק.
אבל קורה משהו, זה כבר לא רק בראש שלי, זה גם בגוף. אני מרגישה תחושות מוזרות שמעולם לא הרגשתי. הגוף קפוא במקום, הפנים מאדימות והלב דופק חזק מדי, כאילו הוא רוצה לצאת מהמקום, גם הוא רוצה לברוח.
התחושות האלו מלוות אותי בכל מקום. בכל רגע כזה אני מייחלת שהאדמה תבלע אותי, עד כדי כך הכאב בגוף הוא עצום.
אני עדיין לא יודעת להסביר לעצמי מה אני מרגישה ואני עדיין לא יודעת איך הכול קשור זה בזה. אבל למה לעזאזל התחלתי לסבול מחרדות איומות? חרדות שמופיעות תמיד בלי לשאול אם זה מתאים או לא. הן מוכיחות לי שחומות ההגנה לא מספיק חזקות, והן מופיעות בעיקר כשאני מול אנשים.
אני מוקפת בחומות הגנה שיצרתי לעצמי עם השנים, ״אני אישה חזקה!״ אני יודעת לקרוא בקול רם ולהוכיח כשצריך, אבל האמת שמבפנים אני רועדת כמו עלה נידף.
נכשלתי.
לקחתי על עצמי תפקיד גדול מדי בהצגה של חיי, אבל איך מציגים אחרת?
איך מנפצים את החומות ולומדים להיחשף, להציג אמת, כאב, פחד?
אני לא תמיד צריכה להיות חזקה — אני מקבלת החלטה אמיצה. אז אני מחליטה לעזוב, כמה קשה זה כבר להתפטר? בסך הכול להגיד תודה, היה נעים, אני יוצאת לדרך חדשה. שלום.
אבל אני לא מצליחה.
הוא לא מרפה. כל היום מחמיא לי, מחזיק אותי בשארית כוחותיו, מתחנן, מוכן להתפשר על כל דבר. אפילו שאעבוד מרחוק, רק שלא אעזוב.
אני לא מצליחה לעזוב. יש לי בית, שכר דירה לשלם, ילדה מתוקה, לימודים. מה אעשה בלי עבודה? אני לא מצליחה, אף על פי שזה הדבר שאני הכי רוצה עכשיו, אני רוצה כבר הרבה זמן.
מה אספר כשיציפו אותי בשאלות, כל בני משפחתי? כי הוא הרי קרוב רחוק שכזה.
וכמה אני רוצה עכשיו שהוא יהיה הכי רחוק שאפשר. אבל הוא פה. ממש קרוב, וזה מפחיד כל כך.
אני מרגישה שברגע שיסתכלו עליי, מייד ידעו, יאשימו אותי, יכעסו עליי, ינדו אותי.
זה יהרוס את כולם, זה יפרק את המשפחה. האחריות היא גדולה מדי.
אני לא מסוגלת לעמוד בזה.
״את לא אשמה!״ הנפש שלי זועקת. אבל לכי תסבירי.
אז אשתוק? זאת הברירה היחידה שלי כרגע.
אני מפחדת, אני חושבת שזה ייגמר רע.
אני לא יודעת מה לעשות. המון שאלות עולות לי בראש: איך אני יוצאת מזה? איך אני מספרת? מה אני אומרת? מי יאמין לי? איך אני מתחילה לצאת מהבוץ שאליו נכנסתי?
זהו, קיבלתי החלטה. אני לא יכולה להיות פה יותר. זה לא יכול להימשך.
אני צריכה לשים לזה סוף.

פרק 1

היא מְדַדָּה ברחוב, חודש שביעי של היריון אבל מרגישה כמו רגע לפני לידה. לא שהיא יודעת איך מרגישים לפני לידה, זה ההיריון הראשון שלה והוא לא פשוט. היא ענקית, עצומה, וזה בעיקר הכי קשה — הפיל שהפכה להיות. שמונים קילו מתהלכים להם באיטיות לעבר המשרד הממוקם בבניין משרדים ישן בלב רחוב סואן, עם הפנים לכביש הראשי.
היא חוצה את הכביש, חמש דקות הליכה מביתה והיא כבר בכניסה. כל הכבוד לך שלא התעצלת ועלית שתי קומות ברגל — היא טופחת לעצמה על השכם.
איזה מזל יש לי — היא מחייכת לעצמה בסיפוק. תמיד האמינה שזאת ברכה לעבוד ליד הבית, והמנהל שלה הוא חלק ממשפחתה. פריבילגיה שלא כולם זוכים לה, אבל היא זכתה.
היא מתנשמת בכבדות. ״איזה חום, אני מתה. העיקר שבחרתי לעלות ברגל. הרי בשביל מה המציאו את המעלית?״ היא ממלמלת לעצמה בפותחה את דלת המשרד, ״טיפשה.״ היא מדליקה את המזגן ונעמדת מולו, מורידה את הטמפרטורה ל-16 מעלות. כמה זמן לוקח לחדר להתקרר?! היא לא זזה מהתריסים של המזגן, נהנית מהקור שיוצא באיטיות, מהרוח שנושבת על פניה. היא רוצה לקפוא, להחזיר לפניה את צבען הלבן ולא להישאר אדומה כמו עגבנייה בשלה, היא שונאת את עצמה אדומה, מתנשפת, טנק מרכבה אדום.
צלצול של הודעה בטלפון מנתק אותה מהרהוריה.
״מה קורה? הגעת?״
״כן, בדיוק מתקררת מול המזגן,״ היא כותבת בחזרה.
זה הבוס שלה, הוא שונא שהיא קוראת לו ככה, בוס. ״זה מרחיק,״ הוא אומר ומעדיף שתתייחס אליו כבן משפחה, כי זה מה שהם, משפחה.
״אנחנו בני דודים, אני זוכר אותך בתור ילדה,״ הוא תמיד אומר לה, וזה נכון מבחינת ההיכרות ביניהם — הוא באמת ראה אותה גדלה, אבל הם לא בני דודים, חשוב לה לדייק. לעצמה ובעיקר לו. היא אף פעם לא הבינה למה הדיוק חשוב כל כך עבורה אבל התייחסה להבדל הזה בקנאות.
הוא נכנס לחייה בגיל עשר, כשהתחתן עם קרובת משפחתה. הוא נעשה קרוב־רחוק כזה שפוגשים באירועים ובחגים. זה נמשך בכך ששמרה על ילדיהם באופן די תדיר. היא הייתה הבייביסיטר של כל ארבעת ילדיהם, והם גדלו יחד כמשפחה.
לפני מספר חודשים, שמרגישים כבר כמו נצח, התחילה לעבוד אצלו במשרד, בעסק שלו.
היא עדיין רק לומדת את העבודה האדמיניסטרטיבית, ״להיות המזכירה שלו,״ כמו שהוא נהנה להגיד בכל אירוע משפחתי. ״מבייביסיטר הפכתי אותה למזכירה, העליתי אותה רמה,״ הוא השתחצן מול שאר הקרובים, בני משפחתה, וגרם לה להסמיק כמו עגבנייה.
היא נזכרה איך כולם צחקו מהבדיחה הלא מצחיקה בעיצומו של מפגש משפחתי. היא גם הצליחה להשחיל חיוך עקום למרות הסומק העז. המשפט הזה נשמע לה רע, אבל כולם צחקו, אז אולי היא סתם הגזימה? חלפה מחשבה בראשה.
הוא תמיד גרם לה להרגיש לא בנוח במפגשים האלה, באירועים המשפחתיים שבהם גם הוא נמצא. זה כנראה חלק מהקונספט שמשפחה לא בוחרים, היא בוחרת בך. היא התבוננה בו תופס את כל הפוקוס, מקניט את כולם וצוחק בקול רם. הוא דיבר בלי סוף ורק אותו שמעו, היה לו קול רם, ולא היה אפשר לפספס את נוכחותו בחדר. היא לא הכירה הרבה אנשים כמוהו הזקוקים לכל כך הרבה תשומת לב מהסביבה, גם במחיר השפלתם של אחרים. המחשבה הזו הדהדה לה בראש מאז הכירה אותו בהיותה ילדה.
״אין לו ביטחון עצמי, בגלל זה הוא כזה,״ אמרה לה אימהּ בדרך חזרה הביתה מהאירוע המשפחתי.
״ככה מתנהגים אנשים בלי ביטחון?״ היא פקפקה בקול.
הוא גרם לה להרגשה לא נעימה בכל פעם מחדש, והיא שנאה להסמיק לידו. נראה היה גם שהוא נהנה להקניט אותה ואת אחיה הגדול בצורה עקבית. ״מה אתם אדומים?״ הוא היה פורץ בצחוק בקול רם מדי, כדי שכולם ישמעו. בכוונה. והם החליפו צבעים כמו זיקוקי דינור ברגע ההתפרצות, בכל צבעי הקשת. תמיד שתקו וחייכו חיוך מבויש, ייחלו לרגע שהסיטואציה המשפילה תסתיים.
אבל לא רק הם נראו כך, נבוכים.
מאז ומעולם היא אהבה לצפות בהתנהגותם של אנשים ולהסיק מסקנות. ״האח הגדול״ בתוך ראשה. גם ילדה בת שתים־עשרה מסוגלת להבחין באנשים הזזים באי נוחות בכיסא או מחייכים חיוך מאולץ, מתים שהאדמה תבלע אותם. אך למרות הכול, רובם נשארים במקומם, מפזרים חיוכים, שותקים. זה ריתק והרגיע אותה במקביל. איך אומר הפתגם? צרת רבים חצי נחמה. או שמא זו נחמת טיפשים? מה שבטוח, נחמה הייתה שם, והיא הייתה זקוקה לה.
״מעניין אם גם הוא מבחין בהשפעה שיש לו על המשפחה החדשה שלו...״ היא חשבה בקול והמשיכה לשתף את אימהּ בהרהורי ליבה.
״הוא כזה, לא חושבת שהוא עסוק במחשבות על איך הוא משפיע על אחרים. כולם מקבלים אותו, אז אין לו באמת סיבה להשתנות. אי אפשר לשנות את כולם,״ פסקה אימהּ והחליפה נושא.
עיניה נתקלו בסטיקר המודבק לחלון מכונית חונה: ״משפחה אוהבת היא כזו שבה הכול נסלח״, נכתב באותיות שחורות על רקע אדום. זאת כנראה הסיבה שלמרות הכול היא מצאה את עצמה בין ארבעת הקירות האלו איתו. שוכחת את כל ההתנהגויות שמהן סלדה כל ילדותה ולאורך השנים. סולחת.

***

״שלחי לי תמונה,״ התקבלה הודעה חדשה. זה הנוהל במשרד שלו. בכל בוקר הוא רוצה תמונה. היא ניסתה כמה פעמים לסרב, בעיקר כי לא הייתה מסוגלת להסתכל על הפיל שהציץ אליה מן המראה, אז בטח לא להצטלם, ועוד סלפי. נו באמת! כששאלה אותו מה הקטע של התמונות בבקרים, הוא ענה שחשוב לו לדעת שהיא הגיעה למשרד. ״מי ישמע מאיזה מרחקים אני מגיעה,״ היא צחקה על המנהג המשונה וזרמה איתו. זה לא באמת הטריד אותה. אז שתחייך אליו פילה מהמסך, אם זה מה שעושה לו טוב בחיים.
״אני מת עליהן, זה כל כך יפה אישה בהיריון,״ הוא אומר בחיוך נוגה בכל פעם שהוא רואה אישה הרה מתהלכת ברחוב. הוא בעיקר אוהב אותן מטופחות, עם לק ג'ל ועקבים — כל מה שלא הייתה וכל מה שלא אהבה. אם יש מישהו שבו קינאה אלו נשים בהיריון. אוי הקנאה… נשים יפות שגדלה להן רק הבטן. הן יולדות וחוזרות לג'ינס מידה 34. זה לא המקרה שלה. היא הייתה אכולת קנאה בכל פעם שדיבר על נשים יפות בהיריון. היא לא הצליחה למצוא שום קווי דמיון בין התיאורים. התגעגעה לגופה, לממדים שהכירה וכאילו התנדפו וכבר לא קיימים עוד. בלתי ייאמן איך התנפחה בכל הגוף. אפילו האף שינה צורה. בקושי היא מצליחה למצוא שמלה מתאימה והוא רוצה תמונה כל בוקר? לפחות יש מישהו שאוהב מה שהוא רואה, גיחכה לעצמה ושלחה לו תמונה מחויכת.
״הגעתי,״ כתבה.

***

״איזה יפה התלבשת היום, את נראית מעולה!״ הוא החמיא לה בהגיעו, הניח את המחשב על השולחן והתיישב על הכיסא בשביעות רצון. הוא החמיא לה די הרבה — או הקניט. זה נע ככה מאז הכירה אותו. או שעף עליה — או שעקץ בכל הזדמנות אם דברים לא נראו לו. העיקר להגיד משהו. היא למדה להסתדר עם זה ולהתעלם מההקנטות. היא נזכרה איך שנא כשגררה את מגפי ה״האג״ שלה על רצפת הפרקט של המשרד. ״שלוכית,״ הוא קרא לה. הוא התחרפן והיא המשיכה לגרור רגליים. בכוונה. היא לא הייתה מוכנה להשתנות בשביל אחרים, בטח לא בשבילו. ״זה מה יש,״ ענתה לו בדרכה לשירותים בגרירת רגליים מכוונת. שיתמודד.
כמה פיפי יש לה. כל חצי שעה עגולה היא מתייצבת בשירותים ומרוקנת את הכנרת. ״עדיף שתעבדי בשירותים בקצב הזה,״ הקניט אותה בצחוק, והיא רק ייחלה שיבוא יום שישבו לו על השלפוחית וילחצו בדיוק כמו שהתינוקת הזאת לוחצת. ושירגיש זאת בעיקר בלילה, בדיוק כשישכב לישון לא תהיה לו ברירה אלא שוב לקום — נקמה מתוקה על צחוקים על חשבונה. הראש שלה עבד שעות נוספות ללא הפסקה. ״גברים,״ מלמלה לעצמה, ״מי שאמר שהיריון זה כיף, כנראה לא היה בהריון מימיו!״
״את שומעת,״ הוא אמר לה ברגע שחזרה והתיישבה במקומה מול המחשב. היא נאנחה בכבדות. היא צריכה כבר להתחיל לעבוד, חשבה לעצמה. ללמוד את התוכנה החדשה ואת השימוש במצלמה המיוחדת. הם מוכרים מצלמות לחברות. היא צחקה כשהציע לה גם לעבוד במכירות בנוסף לעבודה האדמיניסטרטיבית. ״מה הקשר ביני לבין לשכנע אנשים לקנות משהו?״ היא שאלה בחוסר אמון משווע אבל הוא הרגיע ואמר שהיא תהיה מעולה, שתלמד מהר את העבודה ותצבור ביטחון. ״זה יהיה מעולה לקורות חיים שלך בהמשך,״ הוא התעקש והיא השתכנעה בקלות. גם ככה חיפשה עבודה בנרות. ומי יקבל לעבודה סטודנטית בהיריון מתקדם? רק משפחה.
היא החזיקה את המצלמה בידיה ופתחה את תוכנת המחשב במקביל. לא הפתיע אותה שהוא מתעסק במצלמות. כל היום הוא צילם. ״אתם מתכוונים לעשות צילומי היריון?״ שאל אותה, והתגובה הראשונה שלה הייתה צחוק מתגלגל. ״איזה צילומי היריון בראש שלך?! ראית איך אני נראית?״ הופתעה משאלתו. הוא לא קלט מה עומד מולו כנראה, חשבה לעצמה והשתגעה מחוסר הביטחון שהגיע יחד עם המשקל העודף. ״את נראית נהדר, את מחמירה עם עצמך,״ החמיא לה. עוד פעם חזרנו לשיחה הזאת? שאלה את עצמה. ״נשים בהיריון זה הדבר הכי מהמם בעולם,״ הוא המשיך. כן, בטח, חשבה לעצמה. לא האמינה לו. אריאלה מהממת בהיריון. אשתו היא מסוג הנשים שחוזרות לג'ינס יומיים אחרי הלידה ויולדות גם כל שנתיים, בטח לא היא.
״לא,״ ענתה לשאלה הקודמת, היא לא מעוניינת בצילומי היריון. היא לא יכולה להסתכל על עצמה במראה והוא שואל על צילומי היריון. איפה הוא חי?!
״בואי נעשה לך פה בוק. אני אצלם אותך שיהיה לך למזכרת. תוכלי להראות לתינוק שלך כשיגדל,״ הוא התלהב והתרגש מהרעיון שהציע. ״זה בן או בת בעצם? לא זוכר שסיפרת לי.״ היא באמת לא סיפרה, לאף אחד. העדיפה לשמור זאת בסוד והרחיקה התערבויות מיותרות הקשורות במין העובר. ״תקשיבי, זה יהיה מהמם לראות את התהליך,״ הוא דחק בה.
״איזה תהליך בדיוק? אני צריכה ללדת,״ גיחכה בקול. בתחושה שליוותה אותה בחודשים האחרונים, לא היה שום תהליך. היא רצתה ללדת כאן ועכשיו, כמה שיותר מהר. כך תוכל לחזור לישון כמו שצריך ולא עם שלוש כריות התומכות בכל חלק מגופה. המחשבות על שינה רציפה לא עזבו אותה. ״בסדר,״ התרצתה לפני שיתחילו החפירות שהכירה. כל כך קל לשכנע אותה, נדהמה מהקלות שבה הסכימה להצטלם למרות חוסר רצונה.
״מה לעשות?״ שאלה בתמימות.
״תעמדי פה, יופי עכשיו פרופיל. מהמם!״ חיוך זחוח על פניו, קם למשימה ומחא כפיים בשביעות רצון. ״תראי אותך,״ הראה לה תמונות שמציגות בטן ענקית ופנים עייפות שצילם בטלפון שלו. יש לו טלפון חדש, איכות מעולה של תמונות.
״מגניב, אני לא נראית כל כך נורא,״ אמרה בקול ושיקרה לעצמה בלי להסס.
״נורא? את נראית מדהים. נשים בהיריון תמיד זורחות. תראי איזה יפה את!״
״לפחות מישהו חושב שאני היפופוטם יפה,״ צחקה בקול וירדה על עצמה בלי להתבייש. מלאת מודעות עצמית, הכנות נטפה ממנה.
״אני לא מבין, ניר לא אומר לך שאת יפה? הוא לא אוהב שאת בהיריון, שאת ככה יורדת על עצמך בלי סוף?״ שאל תוך כדי התמקדות במסך המצלמה, מינימום הצלם הבא של ישראל.
״הוא לא הבעיה,״ ענתה. ניר, בעלה, הוא גבר שרואים רק בסרטים. אחד כזה שכיף להביא הביתה להורים. כזה שכולם מכירים. אי אפשר ללכת ברחוב בלי שיברכו אותו לשלום. היא תמיד חלמה להתחתן עם גבר שדומה לסבא שלה, וניר היה בדיוק הגשמת החלומות, בעל עיניים טובות ורגיש לסביבה, ממש כמו סבא שלה. בכל פעם שנזכרה בסבא, נתקפה בגל גדול של געגוע. התנחמה בחיוך של ניר בכל פעם שליבה חיפש נחמה. הוא הצליח לספק את כל הביטחון שחסר לה והשלים אותה בלי להתאמץ יותר מדי. טוב, ככה היא הרגישה. הם היו הפכים גמורים, וזה מה שכנראה חולל את כל הקסם. היא לא הכירה גברים כמוהו, ואהבה את מה שהרגישה כאשר הייתה איתו. היא הרגישה בנוח, וזה מה שהיה לה חשוב.
״הוא יכול להחמיא לי עד מחר. כל עוד אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה, זה לא משנה. גברים יכולים לעמוד בתור ולהחמיא לי — אני פשוט לא אאמין להם. אבל לא נורא, תכף אלד ואקבל את הגוף שלי בחזרה,״ ענתה. הוא משך בכתפיו, מרוכז בצילום. בכלל לא הקשיב לה, היא קלטה.
היא יכלה לשבת עוד שעות רבות ולהפליג במחשבות. ההיריון הפך אותה לבטטה. כמעט שכחה שהיא עדיין נוכחת בסשן לא נגמר של צילומי היריון. ״היי,״ העירה את תשומת ליבו לכך שתכף היא צריכה לצאת ללימודים, אז כדאי שיואיל בטובו לעבור איתה על רשימת המטלות של מחר. ״כדאי שנחזור לעבוד, לא?״ היא הופתעה שרק היא הרגישה רע עם כל הזמן המבוזבז הזה המוקדש לצילומים חסרי תועלת, היא הרי לא הולכת לפתח את התמונות האלה.
היא הרגישה את עיניה נעצמות, היא תירדם מולו בסוף. ככה אולי יבין שכאשר היא לא בעשייה, היא פשוט נרדמת. ההיריון הזה גמר לה את הכוחות. במחצית מהזמן היא עייפה ובמחצית השנייה רעבה. או שהיא אוכלת או שהיא ישנה. לא הפתיע אותה שהפכה לפיל גדול ממדים. אבל רק היא יכולה לצחוק כך על עצמה. לניר היא לא מרשה. פעם אחת העז להגיד לה בצחוק שהיא דומה להיפופוטם, והיא לא דיברה איתו יום שלם. לפחות הוא הבין שאפשר להתבדח איתה על הרבה נושאים אבל המראה שלה הוא מחוץ לתחום.
״תראי איזה תמונות יפות.״
היא לקחה את הטלפון שלו מהיד ודפדפה בין עשרות התמונות. ״מקסים, לפחות חייכתי. סך הכול בחורה חמודה,״ נתנה לעצמה ציון. ״תשלח לי,״ ביקשה.

***

״תראי מה הבאתי!״ הוא נכנס בתרועת ניצחון למשרד כשקופסה קטנה בידיו. ״בוקר טוב, איזה אנרגיות על הבוקר,״ הרימה את ראשה ממסך המחשב והסתכלה בשעון. כבר צוהריים בכלל. ״אני אחרי לילה ללא שינה, נראה לי שאני הולכת ללדת בכל רגע,״ עדכנה אותו, שידע שמצב־הרוח שלה לא בשיא. ״מעולה, אז תראי מה הבאתי לנו,״ הוא פתח את הקופסה.
אוכל? זו המחשבה היחידה שיש לה בראש. ניר הכין לה הבוקר ארבעה סנדוויצ'ים, והיא חיסלה את כולם בשעה, כאילו היא אחרי צום כיפור. היא לא הכירה את עצמה בהיריון — כאילו אישה אחרת השתלטה לה על הגוף. אישה רעבה.
לא, זה לא אוכל — היא הבינה די מהר והרהרה בתשוקה על סופלה שוקולד חם — זאת מצלמה, שחורה עם עדשה גדולה. היא לא מבינה במצלמות, אבל מבינה מספיק כדי לדעת שמדובר במצלמה איכותית, כמו של צלמים מקצועיים.
״זאת מצלמה חדשה לעבודה?״ שאלה בחשש. ״אני תכף צריכה ללדת, זה לא הזמן ללמד אותי לעבוד על מצלמה נוספת.״
״אל תדאגי, זה לא לעבודה,״ הרגיע והסתכל על המצלמה בהערצה. זאת המצלמה של אבא שלו, מסתבר. היא מיוחדת, והוא השאיל לו אותה לזמן קצר.
״בואי נראה איך היא עובדת. יאללה קומי, אני אצלם אותך,״ אמר לה בהתלהבות מוגזמת, ״את לא מבינה, אין מה להשוות בין המצלמה של הטלפון למצלמה הזאת. זה משהו אחר מטורף.״
הוא דיבר מהר, בקצב, בהתלהבות. היא לא הצליחה לעקוב אחרי כל הדברים שאמר בשבחי המצלמה השחורה. היא איבדה אותו בתחילת המשפט, כשהוא אמר לה לקום. היא גמורה מעייפות, מה פתאום לקום עכשיו?
״אין לי כוח,״ ענתה לו, ״מצטערת לבאס אותך אבל אני ממש לא במוד של צילומים היום.״ התנצלה בכנות. ״אני צריכה ללדת כל רגע,״ המשיכה באותו טון שמוריד את ההתלהבות, קיוותה להוריד גם את שלו. לא התחשק לה להיות נחמדה היום. היא רעבה, עייפה וכבדה. ״לא כל יום צריך להצטלם,״ אמרה.
״אז את קמה?״
היא לא הבינה את השאלה והסתכלה עליו במבט משתומם. הוא הקשיב לה בכלל? לא זכור לה שדיברה בלחש. היא סירבה לקום. דווקא. כי הוא לא הקשיב לה. ״אם אני קמה להצטלם, אני הולכת הביתה,״ איימה.
הוא הסתכל בשעון, מהורהר. ״טוב, בואי אני אצלם אותך רגע ונלך לאכול צוהריים, כבר זמן הפסקה,״ הכריז.
או, עכשיו הוא מדבר לעניין, היא קמה בשמחה. שיצלם, שיתנסה במצלמה השחורה. העיקר שתלך לאכול אחר כך, היא שוב מורעבת.
״יא תראי איזה מהמם, איכות מטורפת,״ הוא התלהב. מהמצלמה, כן? לא ממנה. כמו ילד שקיבל צעצוע חדש, צחקה לעצמה. הגברים האלה, הם עם מיוחד. לא חכמים במיוחד.
״איזה מזל שניר לא כמוך. הייתי משתגעת אם הוא כל היום היה מצלם אותי,״ אמרה לו בעיצומם של הצילומים. התעייפה כבר מכל ההעמדות האלו. והוא צילם במרץ ובהתלהבות, כאילו מעניקים כאן פרס על התמונה הכי טובה.
״אממ... כן? למה?״ הוא שאל שאלה רטורית. כמה תמונות הוא מצלם בדקה? היא לא הצליחה לספור, רק הסתנוורה מההבזקים. היא התחילה לאבד את הסבלנות, ״אני רעבה!״ היא אמרה. לא התאים לה לדגמן אישה עצבנית בהיריון. ״אני לא אוהבת להצטלם,״ אמרה בצורה ברורה, ענתה על השאלה שהוא לא ציפה לקבל עליה תשובה.
״תסתכלי,״ הוא התעלם מתשובתה והראה לה על צג המצלמה את התמונות שצילם. אחת ועוד אחת ועוד הרבה. הוא חייך, מרוצה מעצמו.
״אני רעבה!״ אמרה שוב, הפעם בעצבנות.
״יאללה, שתי דקות וסיימתי. שלא תלדי לי פה מעצבים,״ ממש סטנדאפיסט, חשבה לעצמה.
הם התהלכו בקצב לא אחיד למסעדה שמעבר לכביש. היא הלכה בצעדי צב ענק, ניסתה ללא הצלחה לעמוד בקצב המהיר שלו. הם אכלו יחד צוהריים לפחות פעם בשבועיים במסעדה שמעבר לכביש, ותמיד הזמינו אותו דבר: שניצל ענק, צ'יפס ושעועית ירוקה, אף על פי שהייתה זו בכלל מסעדה של אוכל ביתי, של מאמות שמבשלות בסירי ענק.
הוא הזמין וגם בחר את האוכל, בכל פעם מחדש. ארוחות הצוהריים המשותפות שלהם היו צפויות מאוד. הוא גם שילם בסוף כל ארוחה, ועל זה היא לא שתקה. הצד הטוניסאי שלה פרץ החוצה במחאה. היא הוציאה את הארנק בכל פעם ואותתה למלצרית שהיא מעוניינת לשלם, אבל הוא לא אפשר לה. הוא רצה לצאת גבר אבל היא לא אהבה להרגיש חייבת ובטח לא להרגיש שהיא האישה הקטנה שמחכה שמישהו ישלם עליה. ״אני יכולה לשלם על עצמי,״ התעקשה בשבוע שעבר וסירבה שישלם עליה שוב. אבל הוא ביטל את מחאתה בהינף יד. ״עזבי אותה, עליי,״ אמר למלצרית עם השיער המקורזל וטריליון הקעקועים שעיטרו את ידיה ורגליה. אחר כך הסתכל עליה ונזף: ״אנחנו משפחה, במשפחה לא מתחשבנים אחד עם השני,״ אמר, חייך וסיים את הדיון.
אצלה במשפחה באמת לא מתחשבנים. זה לא נהוג אצל האירופאים אלופי הטאטוא מתחת לשטיח מטעמי נימוס. היא נזכרה איך אמרה לאימהּ בכעס שאצלם לא באמת פותחים דברים, לא מוציאים את החרא ומתמודדים. ככה זה כשיש משפחה קטנטנה בארץ: שומרים עליה מכל משמר ובוררים בפינצטה את הוויכוחים והעימותים. אם אפשר להשאיר בבית ולא להוציא החוצה, אז משאירים.
״את טובה מדי,״ אמרה לאימהּ לא פעם ולא פעמיים כשהחיוך המלאכי שלה ניבט לכל עבר. היא הייתה האישה הכי טובה שהכירה, והיא רצתה לפעמים שתהיה קצת רעה, שתעז יותר, שתעמוד על שלה. ״ממה את חוששת?״ שאלה אותה כשהתחמקה מעימות נוסף עם בן משפחה.
״הכול בסדר,״ היא השיבה. כמובן, היא לרגע לא חשבה שתגיד אחרת. החיוך היה השריון של אימהּ, וגם להגיד ״הכול יהיה בסדר״ שירת את המטרה.
״למה את תמיד אומרת שהכול יהיה בסדר? מאיפה את יודעת? את חוזה את העתיד?״ היא הקשתה ולא הרפתה. מאז שהייתה ילדה הייתה נודניקית ולא ויתרה.
״אני מאמינה באלוהים והוא מסדר לי הכול,״ הייתה אימהּ עונה ברוגע פעם אחר פעם ומוציאה אותה משלוותה. ״אני לא כמוך!״ הייתה מטיחה בה, ״אני מאמינה באלוהים אבל חשוב לי גם להגיד את מה שיושב עליי. לא תמיד הכול באמת בסדר וחשוב לי להגיד זאת בקול רם. שידעו!״
״את צודקת,״ אמרה אימה, ״אני מסכימה איתך. אני פשוט לא תמיד מצליחה. כל אחד צריך להשתפר במשהו.״
היא חיבקה אותה. אימה הייתה משכינת שלום מהגדולות ביותר, נדיר היה לראותה כועסת. ״אני לא דומה לך, לצערי,״ צחקה בקול.
״לך יותר קשה לסגור את הפה, זה נכון. יצאת דומה לאביך,״ חייכה אליה באהבה.
היא אהבה את אימהּ כל כך. למרות הדעות המנוגדות והשוני ביניהן, היא יכלה לדבר איתה שעות על גבי שעות. היא עזרה לה להיות אדם טוב יותר, ובאופן מפתיע, בדרכה המיוחדת גם הצליחה להשפיע עליה בגדול. אז מה אם אימהּ לא מתחשבנת עם אנשים? היא עשתה זאת גם בשבילה.