כשל זיכרון

שוב פקד את אמו כשל זיכרון. דריה יצא מהחדר במרוצה, מה גרם לו להידרך, להישלף מהסוגיה שהיה שקוע במעקב אחר פיתוליה, איזה גירוד בקצה התודעה. כפות ידיה של אמו היו קפוצות סביב משענת הכיסא. כנראה נעמדה בדיוק כשהתחיה לה אחד המראות הנושנים, פעם במוחה שמיהר להטליאו בתוך נתוני החושים האחרים. עיניה היו מצומצמות והיא בהתה בו.

כן, הנַח־יד שלה, יישומית המעקב הרפואית החדשה שבו, שידרה אות מצוקה אל זה שלו. טרם היה מיומן בהבחנה באיתותים. אבל צמיד הנח־יד שלו רטט סביב מפרק הזרוע בתדר שמסך בו תחושת חירום, בהלה. הגוף הזה ומדוחיו. תמיד מהמורת הבשר, גם בשעה שהנפש כבר גואה, מתעלה. לפחות הטכנולוגיה פועלת, גם אם הטיפולים הקוגניטיביים והתרופתיים לא. ד"ר עליאן לא הבטיחה דבר. בזהירות אמרה, כשקיבלה את אמו לניסוי, שהמחקרים בתחום עדיין בחיתוליהם. אבל בתרפיית הבינם תלתה תקוות.

שפתיה של אמו היו הדוקות, ובעיניה המצומצמות, המתלחלחות בדמעות עצורות, בצע גוון תכלכל את כהות הקשתיות. כמעט מוכנית פקד על הנח־יד להעלות את מסך התחבורה. רחפנית עצמונית פנויה תלתה לא הרחק ממגדל המגורים שלהם, ספרות זמן ההגעה, דקה וחצי, דלקו באַלְצָג, תחת לצלמית הרחפנית. אבל אז נזכר בהוראותיה של ד״ר עליאן. הוא אמר בדחיפות לאמו, תעדי, תעדי.

יישומית התנפוש זינקה לחזית האלצג שלה. היא לחשה, מבלי להרפות את לחץ השפתיים או את האחיזה ברום הכיסא, כרגע אבא שלך ואתה נכנסתם, חזרתם מהפתיחה של היכל השעשועים במרכז הציבורי הקרוב, המצח שלך היה קמוט בריכוז, העיניים שלך היו תקועות באלצג של הנח־יד שלך, ובאמצע הדרך לחדר שלך הרמת את העיניים וצחקת. צחקת אליי, בן שבע, הפנים שלך היו מלאות אור, הבנת משהו, משהו שאני אף פעם לא אתפוס, אמרת מדהים, מדהים, מוּדְהִישוּנֵשֵן. היו אומרים בתקופתי, אמרת מדהים בלי שאשאל שום שאלה, ונכנסת לחדר, ומיד יצאת, בריצה, בגילך, כמו שאתה עכשיו.

כל משך הדקלום הקצר היו אצבעותיו ממוללות את הכיפה לראשו, עצם זר שנחת לפתע, ומשקלו העיק על הפדחת. דקלום, זה מה שהיה זרם המילים. ההברות בקעו נבובות. כאילו סיפרה ממרחק, סיפור דהוי, סיפור של מישהי אחרת. אבל הרגש נטבע בבשר, טעון, גדוש, בהבעות המהבהבות על הפנים, במתח השרירים. היא ידעה בבירור שהמעמד שתיארה התרחש זמן רב קודם, שנים שהיא ואביו גרושים, שנים שלא דיברו, שנים שהוא עצמו אינו ילד, כאילו שצריך לציין את העובדה הזאת, כאילו היא לא חוזרת ומהדהדת ביניהם, בינו לבין הרב הונא שרביט, הרב הראשי של קהילות קודש ירושלים רבתי.

זה היה הליקוי הקוגניטיבי שהעיב על אמו, המוח שלה ניקה אירועי עבר מסימני העתים, וחווה אותם כאילו לא היו זיכרון שעובד ואוחסן בפקעות הנוירוניות, בצבירים, אלא דבר־מה שאך קרה, זה עתה חדל מלקרות, והוא התיך אותם עם נתוני החושים האחרים, עם תמונת המציאות שברא.

סברות רבות אופפות את התופעה, אמרה להם ד"ר עליאן. היא ניכרה רק בבני דורה של אמו. ייחסו אותה לפגם סמוי, מצטבר, בפעילות העצבית שגרם וריאנט של נגיף הקורונה, ייחסו אותה לאסון הגז האזורי, ולהשפעות חסרות התקדים שהיו לו על הביוכימיה של נערים ונערות. אמו הייתה אז בפתח גיל ההתבגרות. מדי פעם תעתה בדיבורה, כשהרשתה לעצמה, אל הדליפה, ואיך נלכדה עם אזרחים רבים של מדינת ישראל דאז בתחנת הרכבת התת־קרקעית בירושלים. אבל מקרים דומים נרשמו ברחבי העולם, ואולי היו תוצאה של זיהום הסביבה הגובר, ושל העלייה ברעילות האוויר.

מים, הוא אמר לכָּלבּוֹט, והלה נסע חרישית עד לאמו, ועל מגש החזה הנשלף שלו כוס מלאה בנוזל צלול, מטוהר. בשיתוק שנפל עליו לא תפס אם כוס המים הייתה מוכנה עם הכלבוט בטרם פקד. הרי מסנן הברז כה אטי. אולי הבינם שמנטרת את פעילות המוח של אמו מעדכנת גם את תוכנת הניהול של הכלבוט. הוא יבדוק.

אמו לגמה באטיות. תוויה הפשירו. הבעתה התחלפה בהרהור, בהשתהות על הזיכרון, חלום שהקיצה ממנו משתאה. למה דווקא הזיכרון הזה, מה הצית אותו דווקא עכשיו, מה בא לומר לה. היא אמרה, ברעד, שבוודאי היה בלתי נשלט, חזרתם מהיכל השעשועים, ואני כבר החלטתי, האושר שלך עמד בניגוד להחלטה. תהיתי אם תשנא אותי, אם אי־פעם תדע למחול לי.

הוא שתק.

היא הרהרה משהו. היא שאלה איך עורכים את התיעוד. הייתה רוצה להשמיט את המשפטים האחרונים שלה.

הוא אמר שהתיעוד נשלח מאליו למרכז המחקר של ד"ר עליאן.

מתי, שאלה, הכול?

הוא אמר, לא, רק השחזור נשלח. הבינם מסוגלת לזהות שינויים בגובה קול, בדחיסות שלו. היא מאבחנת מתי סיימת את הדיווח. את בסדר?

היא הנהנה, פיתוח הפרח על גליל הזכוכית שהגישה לפיה לכד את הזכות התכולה, המתעתעת, שנפרשה בחלון. ימי חנוכה קרבים, ושוב אין סימן לגשם. רק היופי השקט הזה, הדעוך, של זוהר הצהריים המרוקע לאין־קץ.

אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי, מלמל לעצמו דריה בחדרו. מתוך הרגל טרטר הציטוט על לשונו. המלך שאול הגוסס, על הגלבוע, משתמש לפתע במילה יחידאית, שבץ, אם להאמין לעדותו של הנער השליח, שהמיתו מיתת חסד. שבץ, בתרגום יונתן, רתיתא, ורש״י אומר שכותנת התשבץ של כוהני נוב שציווה שאול להרוג לפי חרב נרמזת בה, עוונו השיג אותו. ואת אמו, מה השיג, איזה — מספיק, די, הקול המחמר בדריה קרא, השוט שהצליף בו לחרוק שיניים ולהמשיך.

הוא קם ופתח את החלון. משב רוח שחריפות האורן נבללה בו נהדף פנימה, האוויר שהיה צר על הזגוגית נדחף להיכנס. במעלה הגינה המשופעת, התלולה, בכוכי הכורכר הפזורים בו, רבצו שני חתולים, רוחצים באור הצהריים המתאחר. תכף יתכהה הרקיע בלא התראה, אבל עתותיהם המנומנמות, זמן דמדומי התודעה, בכפותיהם. אילו נקרתה לו ההזדמנות היה מתגלגל בבעל חיים או בעץ בלא שיהוי. העצמות היו נקמרות ומתעוות, העור מצמח פרווה, הלסת מתארכת, השיניים והאף חומקים משליטה, צלם האדם היה נמס ומתכייר בצלם אחר, פטור מהנקיבה של ההשגחה. אולי כאב היה כרוך בזה, אבל גם שכחה, גלישה רוגעת את המחר, התקופה הזאת, מכל התקופות, היא פתח העידן של תמורות הצורה —

לא, לא, הרהורי כפירה, שריד של הזיית ילדות שמירק מעליו. הוא שאף עמוקות. נדמה שמכוח השאיפה מזדעזע האלצג שלו, הוא התיישב למולו, והתרכז בסוגיה ששלח לו אלמוג. עדיין חיזר אחרי דעתו. חברותא היא לנצח, שיננו להם בישיבה, לא רק את המחשבה ואת כושר הטיעון אתם מחדדים זה כנגד זה, אלא תבניות שלמות אתם מפנימים, מנגנונים של היסק וליבון. בן החברותא שלכם יהפוך לצופר בתודעה שלכם, לחוט של היגיון המוכלב ברעיונותיכם. אבל האמירה הכינה גם את הפרֵדה הממשית, כשחלקם שבו לקהילות שלהם ברחבי אמ״ת, וחלקם נשלחו לקהילות אחרות, ללימודי המשך, או להיות סמוכים על שולחנם של הרבנים המקומיים ולרשת אותם.

הוא הרחיב את האלצג לכדי חצי מן הקיר, והאותיות שבו בהקו בדיו המחושמלת שלהן. על אף המנגנונים שסייעו בעד הקריאה, חרף הקישוריות, הגיון הטכנולוגיה, וגם נשמת אפם של הדיונים ההלכתיים, הוא העדיף את הדפוס. לפחות תלמוד בבלי שהיה פתוח על שולחנו היה עצם ממשי. סוגיה מעניינת. היא עסקה בדיוק בכך. רבנית בקהילת איזמיר, באזור שבע, טורקפריסין, התירה הדפסה תלת־ממדית של ספר תורה, מהחל עד כלה, הגוויל — שכבר נפסק בעניינו שאפשר להפיקו מגידולי תאי עור של בני בקר במעבדה — והכתובים כולם, בגופן שנסרק ממגילות הקלף בבתי כנסיות, ועודן, והותקן במיוחד. הוא שמע על אודותיה קודם, נעימה אגוז, בימי הישיבה שלו, אלמוג והוא התנצחו על הדעות שהביעה בערוצי השידור, המקומיים והכלל איחודיים.

ממש אגם אברג'יל של החופשיים, אמר עליה אלמוג באחד מוויכוחיהם. דריה כשל לפענח את הארשת שנרשמה בתוויו, עורמה או התרסה. טור שיניו העליון הבריק. הוא אמר בתגובה, היא לא פחות אדוקה ממך. אלמוג הניד בראשו בביטול. או ממני, הוסיף דריה. אלמוג גיחך. הוא תיעב את נטייתה של הרבנית אגוז להתאים את ההלכה אל רוח הזמנים בקצב מזורז מדי, בטרם ייקלטו השינויים ויהפכו לאורח חיים. גישתו של אלמוג לא הייתה שמרנית בהכרח, הוא גרס שאפילו בשעת משבר אין תפקידה של ההלכה לחזות תהליכים, אלא להתמודד עם האתגרים הבוקעים מההסתגלות אליהם. אבל היא, הרבנית אגוז, הייתה חלק מעילית דתית, שהורכבה מפוסקים בני הדתות השונות באמ״ת, שהאמינו שהניאו־סוציאליזם שבישר פוסטקפ, מאפשר חזרה אל הבסיס הקהילתי, שהרי שלד הקהילה היה תמיד דתי, ובגבולות הקהילה נועד להתממש, לא אימפריה ולא כנסייה עולמית היו אזור המחיה הטבעי של הדת. ולפיכך עליהם להתאים את כליה לחיזוק הדבק הקהילתי, להבחין מחדש בין עיקר לטפל, בין טקס נחוץ לבין סממן של דורות עברו.

כן, הטיעונים שלה, בסוגיה, היו מוצקים. כתב ההתנגדות שניסח אלמוג, ואסף בשבילו חתימות של ראשי קהילות, שיתמכו בו, לא השיג על אף סעיף מסעיפיו. השימוש של גוויל מעור בקר, נפסק, נגזר מתנאי התקופה שבה נכתבו ספרי תורה, לא מצו אלוהי, לא איכותו של הגוויל היא שעושה את הספר. והאזהרות הכבדות, העוון והמצווה, סביב מלאכת המעתיק, קשורות לנאמנות למקור, ולהימנעות מטעויות. עשרות בדיקות השוואה בין סריקות מגילות הקלף לבין האבטיפוס להדפסה אישרו את התקינות שלו. מה תפקידו של הסוכן האנושי באמנות הכתיבה?

רוח הקודש, טען אלמוג, נפשו של המעתיק היא צינור המאציל את השפיעה האלוהית ומשקעת אותן באותיות, בעת שרטוטן, המילים בספר חיות. זו סיבת האזהרה שמזהיר רבי ישמעאל את רבי מאיר במסכת עירובין בבבלי, שיקפיד על מלאכתו ולא ידלל את הדיו, שחיסור אות מעמיד את העולם בפני הרס. ואיפה מצינו שפגם בכתוב מסכן את הקיים, רק ברוח הקודש.

דריה נאנח, היגיון עקמומי, שהרבנית אגוז כבר השיבה עליו, אם אין שמיטה מן המקרא, גם האיום שבה בטל. אבל אלמוג לא הקשיב לו אז, ולא היה מטה לו אוזן עתה. מדוע שלח לו את הסוגיה, שיתף אותו בה. דריה ויתר על הסמיכה שלו, על הייעוד. חתימתו לא תתרום למחלוקת, ולא תטה את הכף. מדוע אלמוג מתעקש לערב אותו במריבותיו, משגר אליו בערוץ הפרטי תְּלַצְּלוּמִים של בנו בכורו, ושל אשתו ההרה. גם לברר את מין העובר שבבטנה הוא מסרב, בשם אותה רוח קודש, המזדהרת לו מכל סיג וחוט של החיים, חייו הברוכים, אי־שם, בקהילת ארם נהריים, ליד שרידי נינווה. דריה עצם את שמורותיו, וקלסתר פניו של אלמוג, משנתם הראשונה בישיבה, ריחף לנגדו — איבי זקן על סנטרו, ועיניו המלוכסנות אדמומיות עוד מן השינה, הנימים מתפקעים מן הערות החופזת אליהם, ופיסות החלום שטרם נפוגו בהם. תוויו השתנו מאז, אספו כבדות ומוצקות, החוטם התגסס משהו ולימד על גבנוניותו המתהווה, וקמטים נחרצו בזוויות הפה, המרבה להתכווץ בכעס. אבל לא הלהט של המבט, זה תמיד היה על סף התלקחות, סקרנות, איבה, עלבון, גאווה, כולם היו מרעומים שלו —

צלמית של נוצה הבזיקה בפינת האלצג. איזו מועקה לא נהירה נכרכה בה, צבעה, צורתה, קצב ההבהוב. דריה הניס אותה בתנועת יד —

גם הצעיר ההוא ששלח אליו הרב הראשי לייעוץ ניחן במבט דומה, בהול, אורב לבעור. הוא היה היהודי היחיד ביוזמה שלהם. שותפיו האחרים היו פלסטינית ילידת שכם, וסורי שמשפחתו עקרה מאזור סוריה־לבנון והתאקלמה בגדות הירדן, דווקא בנפת ירושלים רבתי, דווקא בה. את מענק הבגרות שלהם, שהופקד בחשבון שלהם עם הגיעם לפרקם, החליטו להשקיע בפיתוח בינם לפיקוח על מזון מלאכותי. הם רצו לשלב בה תכונה של השגחה על כשרות, אמר לדריה הצעיר. איש מהם לא היה דתי. הם הכירו בקבוצת הידברות בין יהודים למוסלמים. הם ויתרו על התיווך של הכלאם, ופיתחו מעין קוד פנימי של עברית ופלסטינית ואנגלית ישנה, מלפני ארבעים שנה, האנגלית הפוסט־קולוניאלית עם רגשות האשמה הקפיטליסטיים שלה. איזה שפה קורעת, אמר הצעיר, קַלְצ'וּרַל אַפְּרוֹפְּרִיאֵשְׁן, אוֹפְּרֵשֶׁן, סִיסְטֶמִיק רֵייסִיזֶם, שלושתם מתים על הנאיביות, הבידור הזה הוא שחיבר ביניהם, איך פעם היו הסבי־סבים בטוחים שהם נאורים, כשכל מה שהשתוקקו הוא לעשות כסף, להביא אותה באקזיט תרבותי. ככה היו מדברים אז, לא? הוא כמעט בטוח. שני האחרים הלכו להתייעץ עם האימאם הסוני ועם האימאם השיעי של ירושלים רבתי, ידוע שעמדתם משקפת את התפיסה של השריעה באזור גדות הירדן, ואפילו בכל מיאו.

דריה התחייך כשהצעיר נקב בשם מיאו, מידל איסטרן יוניון, ולא בנוטריקון העברי לאיחוד מזרח תיכון או הקיצור הערבי לאתחאד א־שרק אל־אווסט. היו יתרונות רבים לתוכנת הכלאם, שמוטטה את מחסומי השפה. היו מי שזקפו לזכותה את היציבות של סדרי הפוסטקפ בגושים השונים ואת היחלשות הקדחות הלאומניות של ראשית המאה. אבל גם חסרונות — או שמא יתרון שלא נתפס כיתרון — היא חידדה את הרגישות לשיחות שהכלאם הושתק בהן. הבינם של כלאם למדה את הדפוסים וההטיות של המשתמשים והציעה תרגום על פיהן. בלעדיה צצו הבחירות המודעות, המכוונות. מיאו ולא אמ״ת או אש״א —

אתה גם מתלהב, אמר לו הצעיר, רואים, רואים עליך, זה חיוך של התלהבות, אז מה אתה אומר, רעיון טוב, אתם תמליצו לאנשים שלכם להשתמש בשירות שלנו, סך הכול עם הקיצוב בחקלאות ובמשק החי לא מפסיקים לייצר להם תחליפי מעבדה, ולא המוסלמים ולא היהודים יודעים אם הוא חלאל או כשר, אז הבינם שלנו כל הזמן תתעדכן בחידושים, בהרכב המולקולרי של התחליפים, ובפסיקות של חכמי הדת, צריכים רק בדיקה על המוצר או לסרוק את הצלחת עם הנח־יד, והחיישן בכיור, או במקרר, או במדיח, יתריעו אם —

דריה, דריה, קראה אמו מחדר המגורים. שבו לקולה חדותו, בהירותו, קשיחות הפלדה השגורה שלו.

*המשך העלילה בספר המלא*