אם המצלמה תתקרב יתברר כמה העיר עתיקה. לא ישישה, לא כורעת מזוקן, עתיקה, בת מאות בשנים, זמן דרוש לשכלול בקיעים כאלה. כלומר, זה העתיד. קפצנו עידן, אבל האדריכלות לא השתנתה, הגיאוגרפיה קפאה, אוסף המבנים המכוער, האפרפר, נותר על תִלו, טבוע באוויר זך. זה העתיד. מדי פעם אפשר לראות חללית מבקעת את התכלת הנהדרת, הטרופה, בדרכה לאנשהו. מדי פעם חללית מהבהבת, והיהודים ברחובות — יש אלוהים מעבר למחיצת החמצן — לא נושאים מבט, אבל לא עכשיו, עכשיו לא רואים דבר, אולי אוושה עוברת. עכשיו שחורף, והאור אצור בעננים, קב של חסד נופל על העיר רק בחורף, כמו בתוך נחושת, ומבני הכרום שצמחו בינתיים שבים אל הכרום. מילה יפה כרום, מחוספסת, עמומה.