הכריכה של סיפור אישי בסיפור לאומי היא פרקטיקה ותיקה ומקובלת בספרות העברית, שבעשורים האחרונים הניבה יצירות מוצלחות סיפור'( על אהבה )'וחושך בצד יצירות חלשות בשבילה'( גיבורים .)'עפים אבל יותר ויותר אני תוהה אם משימתן החשובה של החברה ושל התרבות הישראלית אינה דווקא להפריד מבחינה נפשית בין חיי היחיד לחיי השבט )לא רק מהלאום - גם מהעדה שמיהרה לתפוס את מקומו, מהמשפחה המורחבת או מ"החבר'ה.)" האם לא הגיע הזמן למהפכה ליברלית-אינדיבידואליסטית אמיתית )נרקיסיזם, אגב, הוא לא אינדיבידואליזם, כמו שאינני מדבר גם על אינדיבידואליזם כלכלי, שבו דווקא הרחקנו לכת.) במידה רבה, עצם הכריכה הכפייתית הזו של הסיפור האישי בלאומי - גם זו שנובעת מכוונות טהורות ולא משאפתנות ריקה של הסופר "להלך בגדולות" )או לפחות למכור בגדולות( - היא כשלעצמה סימפטום של המצב הישראלי. באחד הרומנים המעניינים שיצאו כאן בשנים האחרונות, 'חזרה' של יואב בר-חיים, מנסה הסופר למקם את התרבות הישראלית על הרצף שבין החברות האפריקאיות השבטיות לבין האינדיבידואליזם האנגלוסקסי. אולי כדאי לנו להיות קצת פחות שבטיים.
'אם אשמע קול ,'אחר ספרה החדש של חיותה דויטש, הוא רומן בעל כוונות טובות, אבל הוא מציג את מלוא הבעייתיות של הז'אנר. מרוב רצון לכרוך בין סיפור אישי "קטן" בסיפור לאומי "גדול" - לא הסיפור הקטן ולא הסיפור הגדול מטופלים כיאות. ההווה של הרומן מתרחש 2007-ב ומספר על עוזיה, עיתונאית באמצע שנות 40-ה שלה, שנפרדה זה עתה מאברהם, בעלה הרב, שבנישואיהם לא הצליחו להביא ילד לעולם. עוזיה מסתלקת לקצה הארץ, לצפון הרחוק, כדי לערוך חשבון נפש. עברה עוד ירדוף אותה צפונה. היא ואברהם הכירו מאז נעוריהם בקהילה דתית לאומית בתל-אביב. אברהם הנער היה מאוהב בהדסה, ואילו אחיה של הדסה, שניאור, היה מאוהב בעוזיה, שמצידה הייתה מאוהבת באברהם. יחסיהם של הארבעה נפרשים ברומן לאורך עשרות שנים, משנות 70-ה עד שנות האלפיים.
אבל דויטש, כאמור, אינה מסתפקת בסיפור הפרטי "(עוזיה פירסמה עוד ועוד מאמרים על חירשות, על אטימות ועל היעדר הקשבה. היא כתבה על החברה הישראלית, אבל לכל המילים שכתבה היה רובד נוסף, פרטי מאוד, שנגע ליחסים בינה ובין אברהם בעלה.)" בסיפורם של הארבעה היא כורכת תחנות רבות משמעות בהיסטוריה הישראלית בכלל ובהיסטוריה של הציונות הדתית בפרט: ראשית ההתנחלויות, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות. היא מבקשת לשרטט את הקרע בין הקיצונים למתונים בציונות הדתית באמצעות ארבעת גיבוריה )אברהם ועוזיה שייכים למתונים; שניאור והדסה חוברים לקיצונים( ובאמצעות קליעתם של הארבעה בתוך עלילה בדויה על מחתרת קיצונית שקמה בישראל ומבקשת למחות על השחיתות שפשתה בארץ.
אלא שהרצון לתפוס מרובה הוא בעוכריה של הסופרת. הדמויות הראשיות אינן מפותחות דיין או אינן מתפתחות באופן טבעי, כזה שאינו מואץ או מאולץ. התזה ההיסטורית הגדולה גם היא אינה מקבלת פיתוח משלה ואינה חורגת לפרשנות מקורית או מעמיקה של ההיסטוריה הישראלית. יש חלקים יפים ומסקרנים הן בחלק הפרטי )למשל, תיאור הילדות הדתית-לאומית בתל-אביב של שנות 60-ה)70-וה והן בחלק הלאומי )המחתרת הקיצונית שדויטש בדתה, מחתרת ניהיליסטית במסווה של מתקנת עולם, מאחדת ביקורת מתנחלית על הישראליות עם ביקורת שנשמעת דווקא מצד שמאל של המפה על הריקבון ועל האדישות של האליטות.) אבל הרצון להגדיל את קנה המידה של מפת הרומן מקטין את הרזולוציה שלה. אם זה לא מספיק, דויטש מוסיפה לרומן הגדוש עוד נושא דשן בפני עצמו: דיון על הכתיבה, שעולה כאן באמצעות קבוצת כתיבה שמייסדת עוזיה במושבה הצפונית שהגיעה אליה. כך שהרומן הולך ומתפזר עוד יותר.
יש בספר ייצוג חשוב ומעורר הזדהות של כאב )עקרות, אהבה נכזבת, מכאובים אותנטיים של הציונות הדתית ובראשם טראומת ההתנתקות;) יש אפילו הנצה של פתרון אפשרי למצב הישראלי הסוער )צפון הארץ כמקום מפלט הן מהימניות-דתיות הירושלמית והן מהחילוניות שמאלנות התל-אביבית;) אבל בניגוד לקובץ הסיפורים של דויטש, 'ככה נראית ,'גאולה שהיו בו כמה גילויים ספרותיים מרשימים - כאן החומרים הראויים, העזים, שבהם עוסקת הסופרת כמו הדיחו את הקברניט-הסופר מגשר הפיקוד, וסירת הרומן מיטלטלת על פני מים סוערים אנה ואנה.
עוד 3 רומנים על השבר בציונות הדתית:
הדברים עצמם > יאיר אסולין
עוד חמש דקות > יונתן ברג
חמש נפשות > יותם טולוב
המדינה ואני
'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש נופל לבורות המוכרים של רומנים ישראליים שמתעקשים לכרוך סיפור אישי בסיפור הלאומי הגדול
הכריכה של סיפור אישי בסיפור לאומי היא פרקטיקה ותיקה ומקובלת בספרות העברית, שבעשורים האחרונים הניבה יצירות מוצלחות סיפור'( על אהבה )'וחושך בצד יצירות חלשות בשבילה'( גיבורים .)'עפים אבל יותר ויותר אני תוהה אם משימתן החשובה של החברה ושל התרבות הישראלית אינה דווקא להפריד מבחינה נפשית בין חיי היחיד לחיי השבט )לא רק מהלאום - גם מהעדה שמיהרה לתפוס את מקומו, מהמשפחה המורחבת או מ"החבר'ה.)" האם לא הגיע הזמן למהפכה ליברלית-אינדיבידואליסטית אמיתית )נרקיסיזם, אגב, הוא לא אינדיבידואליזם, כמו שאינני מדבר גם על אינדיבידואליזם כלכלי, שבו דווקא הרחקנו לכת.) במידה רבה, עצם הכריכה הכפייתית הזו של הסיפור האישי בלאומי - גם זו שנובעת מכוונות טהורות ולא משאפתנות ריקה של הסופר "להלך בגדולות" )או לפחות למכור בגדולות( - היא כשלעצמה סימפטום של המצב הישראלי. באחד הרומנים המעניינים שיצאו כאן בשנים האחרונות, 'חזרה' של יואב בר-חיים, מנסה הסופר למקם את התרבות הישראלית על הרצף שבין החברות האפריקאיות השבטיות לבין האינדיבידואליזם האנגלוסקסי. אולי כדאי לנו להיות קצת פחות שבטיים.
'אם אשמע קול ,'אחר ספרה החדש של חיותה דויטש, הוא רומן בעל כוונות טובות, אבל הוא מציג את מלוא הבעייתיות של הז'אנר. מרוב רצון לכרוך בין סיפור אישי "קטן" בסיפור לאומי "גדול" - לא הסיפור הקטן ולא הסיפור הגדול מטופלים כיאות. ההווה של הרומן מתרחש 2007-ב ומספר על עוזיה, עיתונאית באמצע שנות 40-ה שלה, שנפרדה זה עתה מאברהם, בעלה הרב, שבנישואיהם לא הצליחו להביא ילד לעולם. עוזיה מסתלקת לקצה הארץ, לצפון הרחוק, כדי לערוך חשבון נפש. עברה עוד ירדוף אותה צפונה. היא ואברהם הכירו מאז נעוריהם בקהילה דתית לאומית בתל-אביב. אברהם הנער היה מאוהב בהדסה, ואילו אחיה של הדסה, שניאור, היה מאוהב בעוזיה, שמצידה הייתה מאוהבת באברהם. יחסיהם של הארבעה נפרשים ברומן לאורך עשרות שנים, משנות 70-ה עד שנות האלפיים.
אבל דויטש, כאמור, אינה מסתפקת בסיפור הפרטי "(עוזיה פירסמה עוד ועוד מאמרים על חירשות, על אטימות ועל היעדר הקשבה. היא כתבה על החברה הישראלית, אבל לכל המילים שכתבה היה רובד נוסף, פרטי מאוד, שנגע ליחסים בינה ובין אברהם בעלה.)" בסיפורם של הארבעה היא כורכת תחנות רבות משמעות בהיסטוריה הישראלית בכלל ובהיסטוריה של הציונות הדתית בפרט: ראשית ההתנחלויות, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות. היא מבקשת לשרטט את הקרע בין הקיצונים למתונים בציונות הדתית באמצעות ארבעת גיבוריה )אברהם ועוזיה שייכים למתונים; שניאור והדסה חוברים לקיצונים( ובאמצעות קליעתם של הארבעה בתוך עלילה בדויה על מחתרת קיצונית שקמה בישראל ומבקשת למחות על השחיתות שפשתה בארץ.
אלא שהרצון לתפוס מרובה הוא בעוכריה של הסופרת. הדמויות הראשיות אינן מפותחות דיין או אינן מתפתחות באופן טבעי, כזה שאינו מואץ או מאולץ. התזה ההיסטורית הגדולה גם היא אינה מקבלת פיתוח משלה ואינה חורגת לפרשנות מקורית או מעמיקה של ההיסטוריה הישראלית. יש חלקים יפים ומסקרנים הן בחלק הפרטי )למשל, תיאור הילדות הדתית-לאומית בתל-אביב של שנות 60-ה)70-וה והן בחלק הלאומי )המחתרת הקיצונית שדויטש בדתה, מחתרת ניהיליסטית במסווה של מתקנת עולם, מאחדת ביקורת מתנחלית על הישראליות עם ביקורת שנשמעת דווקא מצד שמאל של המפה על הריקבון ועל האדישות של האליטות.) אבל הרצון להגדיל את קנה המידה של מפת הרומן מקטין את הרזולוציה שלה. אם זה לא מספיק, דויטש מוסיפה לרומן הגדוש עוד נושא דשן בפני עצמו: דיון על הכתיבה, שעולה כאן באמצעות קבוצת כתיבה שמייסדת עוזיה במושבה הצפונית שהגיעה אליה. כך שהרומן הולך ומתפזר עוד יותר.
יש בספר ייצוג חשוב ומעורר הזדהות של כאב )עקרות, אהבה נכזבת, מכאובים אותנטיים של הציונות הדתית ובראשם טראומת ההתנתקות;) יש אפילו הנצה של פתרון אפשרי למצב הישראלי הסוער )צפון הארץ כמקום מפלט הן מהימניות-דתיות הירושלמית והן מהחילוניות שמאלנות התל-אביבית;) אבל בניגוד לקובץ הסיפורים של דויטש, 'ככה נראית ,'גאולה שהיו בו כמה גילויים ספרותיים מרשימים - כאן החומרים הראויים, העזים, שבהם עוסקת הסופרת כמו הדיחו את הקברניט-הסופר מגשר הפיקוד, וסירת הרומן מיטלטלת על פני מים סוערים אנה ואנה.
עוד 3 רומנים על השבר בציונות הדתית:
הדברים עצמם > יאיר אסולין
עוד חמש דקות > יונתן ברג
חמש נפשות > יותם טולוב
אריק גלסנר
7 לילות
06/02/2015
לקריאת הסקירה המלאה >
