מאבק מתמשך

לשכון "בַּמֵעֵבֶר" זה גם להיות חלק מזמן של רביזיה, של חזרה להווה כדי לתאר מחדש את עכשוויוּתנו התרבותית; לכתוב מחדש את הקהילה האנושית, ההיסטורית שלנו; לגעת בעתיד מהצד הקרוב שלו.

הומי באבא, המקום של התרבות

השאלה היא לא אילו אפשרויות היו גלומות בעבר באופן ריאלי, אלא אילו אפשרויות ניתן להציע להווה על סמך הדיון הביקורתי באותו עבר מעצב. השאלה איננה "מה היה באמת", אלא כיצד משפיעים דימויי העבר על המציאות שבתוכה קוראים את אותו עבר.

אמנון רז־קרקוצקין, "גלות בתוך ריבונות"

פוסט בחברותא, 2066

היי לכולם.ן, במסגרת מחקר לקראת כתיבת נובלה על מהפכת הפוסטקפ נתקלתי בשם לוטה קונטינואה, שרשומה כאוצרת של התערוכה "הוּדְהוּד", שהתקיימה בתל אביב ב-2061. מי שיודע.ת משהו על הזהות האמיתית של האישה שמאחורי השם, או יכול.ה לספר פרטים על החיים והפעילות שלה, או יש לה.ו מושג איך ולאן היא נעלמה, או סתם רוצה להתבטא בנושא או קרוב אליו, במציאות או בבדיון, אשמח לשמוע. מוזמנות.ים לשתף בחוויות שקרו לכם.ן, לעזור לכתוב את הסיפור, לתקן באגים. תודה מראש!

קרן האַלוני

היי קרן. אין ולא הייתה אישה כזאת. זה השם של הקולקטיב שהעלה את התערוכה.

הנפשות הפועלות

כבר בדרך לשם חששתי שאלך לאיבוד. הרחפנית הגיעה בלי בעיות לאזור גינת לוינסקי, אבל לא ידעה בדיוק איפה להוריד אותי. השכונה נראתה שונה לגמרי ממה שזכרתי. מין שיכונים ירוקים שהזכירו קצת את אזור השימור העירוני של רמת אביב הישנה, רק יותר גבוהים. המון דירות מגורים, אופניים חונים בכל מקום, די הרבה פינות ישיבה ומגרשי משחקים, פה ושם גינה קהילתית עם פחי קומפוסט. ראיתי גם הרבה יותר ערבית על שלטים ומודעות, כנראה מאז חוק השפה של 2060. בכל מקרה, הכלאם מיד תרגם לי הכול לעברית.

רפרפנו שם לרגע מעל הפינה הצפונית־מערבית של הגינה; היונים התעופפו מעל המדרכה כמו הבזקים של השמש ושינו כיוון בחזרה לעבר פירורי הלחם, ואני נָחַתי יחד אתן. אוטובוס צפר על הכביש, ופעמוני חשמליות ענו לו, ורחפניות הצטרפו לחגיגה, תזמורת מקרקשת שלמה. היה ערב סתיו קריר. הווֹקיט אמר חמש דקות.

לידי עברה חבורת צעירים, הם התווכחו ביניהם על משהו בלחיים סמוקות. נשמע כמו מיזם של מכונות קפה. לא הצלחתי להבין את כל מה שהם אמרו: אולי זה היה סלנג, או ז'רגון. נזכרתי בלימוזינות הארוכות האלה שהיו מתגלגלות פעם ברעש בשדרות לכיוון דאון טאון, הנהג בכובע רשמי ופנים חתומות, האורות הקטנים מנצנצים, בחורי מכללה שיכורים צועקים מהחלונות.

במרכז השכונתי בגדוד העברי הייתה המולה לא קטנה. אנשים התקבצו ונפרדו במסדרונות, פעילויות זלגו מתוך חדרים, ילדים רצו לכולם בין הרגליים. קודי QR הבהבו בכל פינה. ראיתי בחדר מרוחק חבר'ה בכל מיני גילים, חלקם לבושים בשחור עם הוּדים ונעליים גבוהות וכאלה; הלכתי לשם. זה באמת היה הם. אמרתי משהו כמו היי, אני פלג, עברתי לפה לא מזמן מניו יורק, דיברתי אתכם בַּחברותא, הם לא עשו עניין גדול. שלום שלום, חיוכים. הכול עדיין נראה די פשוט באותו רגע, בלי כל הסיבוכים שהתפתחו אחר כך.

מצאתי לי מקום פנוי והתיישבתי. שאלתי אם זה בסדר שאני אקליט. לא הייתי בטוחה כבר כל כך עם העברית שלי, אחרי כל כך הרבה שנים בחו"ל, ועם כל השינויים שקרו בשנים האחרונות. בייחוד לא בנושאים שדיברנו עליהם, כי את כל לימודי האוצרות ותולדות האמנות עשיתי באנגלית. רציתי להקשיב אחר כך בבית ולוודא שהבנתי.

בערב ההוא שמעתי בפעם הראשונה על כל העניין הזה עם שנות השבעים. בחור רזה עם תלתלים שחורים חידש את השיחה מהמקום שהפסיקה כשנכנסתי: "אז בקיצור, כמו שאמרתי, הרשתות ממש גרועות בקטע של זיכרון — הן מתוכננות ככה שהזיכרון והפעילוּת יושבים בשני חלקים שונים של המכונה."

"אוקיי, תודה. הבאה בתור לדבר זאת יערה, ואחרי זה ביקשו לדבר עימאד ודנית."

"הדבר הזה שמעיין אמר, זה נראה לי ממש חשוב. כאילו, איך לחבר בין הפעילוּת לַזיכרון. כדי שהפעילות לא תיקח אותנו לכיוון לא טוב. אנחנו רואות לאן המדיניסטים מנסים להוביל. צריך להביא לזה קונטרה. זה מה שהייתי רוצה שנעשה עם התערוכה הזאת. שנייצר לנו מאגר של זיכרונות ו... אתם יודעים, חזונות, שיזינו היום ומחר את הפעילות שלנו."

"עימאד?"

"מה שיערה אומרת זה פּוֹרשוּר, אבל איך אנחנו משיגים מימון לתערוכה הזאת? איך אנחנו מציגים אותה לוועדות ככה שייראה להם שיש לה ערך בשביל כולם ושהיא לא אזוטרית מדי?"

"אז זהו," אמרה מישהי עם פנים מוארות ומהורהרות. "זה בדיוק מתקשר למה שרציתי לספר לכם. למה בכלל התחלנו לדבר על תערוכה? כי בלימודים שלי נתקלתי במאמר מ-2021 של חוקרת אחת, שלומית ליר, וקוראים לטקסט הזה 'פנתרה שחורה קובייה לבנה: התערוכה שלא הייתה'. השלומית הזאת מספרת שם על תערוכה שהיא ניסתה להעלות, תערוכה על התפקיד של הנשים במאבק של הפנתרים השחורים בשנות השבעים של המאה שעברה. ואיך בגלל כל מיני לחצים פוליטיים לא אפשרו לה להעלות את התערוכה. ואז היא כותבת באיזו הערת שוליים נידחת, רגע, אני אקריא לכם בדיוק, זה מדהים: 'אם בעוד ארבעים שנה תבקש מישהי לאצור תערוכה על מחאה, מעניין אם דלתות הקובייה הלבנה יהיו פתוחות בפניה.' אתם קולטים? 2021, ארבעים שנה? אנחנו חייבות להקשיב לה ולהעלות את התערוכה הזאת במקומה. ועכשיו, עם התנועה החדשה וההתעוררות ואגם אברג'יל וכל זה — נראה לכם שלא ייתנו לנו כסף בשביל דבר כזה?"

התחילו כל מיני לחשושים ושיחות צד. המודרייטור הרים יד לבקש שקט. "חברות!" הוא אמר. "טוב, אני רואה שיש עניין. אז בואו נראה אם אנחנו מסכימות על סיכום כזה: נחליט שאנחנו מתקדמימות עם התערוכה."

אנשים הביעו הסכמה בתנועות הידיים הסיבוביות האלה.

"מי רוצותים להמשיך במחקר ובחשיבה על התערוכה? דנית?"

"אני לגמרי על זה. מי מצטרפת?"

כמה מאתנו הרימו ידיים.

"תגידו," שאלה יערה. "מישהו ראה בזמן האחרון את אסף? אולי הוא יכול לעזור עם כל העניינים הבירוקרטיים והניירת."

"לאן באמת הוא נעלם?" אמר איש מבוגר בחולצת כפתורים מגוהצת ומבט קצת עצוב.

"עשה אקזיט," עימאד אמר. "מאז ועדות האמת והפיוס לא ראיתי אותו בשום פעילות."

"אני די חדשה," אמרתי, "אבל אשמח לעזור במה שצריך. אולי גם עם רקע על הפנתרים בארצות הברית."

"מעולה," אמרה דנית וחייכה אליי חיוך מסביר פנים. "ונצטרך גם למצוא שם לתערוכה."

"אולי נקרא לה 'כיסופים'," חייך עימאד. "כמו התערוכות מְכירה האלה לגיוס כספים למען המטרה בשנות האלפיים, שהאנרכיסטים קראו להן 'מרווחים', כי לא היה להם נעים להגיד פשוט 'רווחים'."

פלג מיכאלי

הצחקת אותי. הדנית הזאת לא הבינה בכלל מה היא קוראת. היה ברור ששלומית ליר ניסתה להגיד לנו משהו רדיקלי. לא רק, כאילו, תרימו את הכפפה ותעלו תערוכה. זה בשביל בורגנים ליברלים. אנחנו הבנו מיד שהיא מתכוונת למשהו הרבה יותר נפיץ. שהיא רומזת שיש משהו שמי שתרצה להעלות תערוכה תצטרך להשיג אותו לעצמה. אולי איזה צילום שחושף משהו שלא רצו שנדע, אולי איזה טקסט גנוז שמגלה סוד שמסביר את הכול. משהו שינפץ לרסיסים את הרגע הקריטי הזה שנמצאנו בו. אז התחלנו לפשפש קצת בסיפורים של הפנתרות.

יש ספר מ-2015 של עיתונאי בריטי אחד, פול מייסון, שקוראים לו פוסטקפיטליזם: מדריך לעתיד שלנו. מייסון כותב שם שבאמצע שנות השבעים, לנוכח התבוסה של מאבקי 1967-1976, ואחרי הפירוק של הסולידריות המעמדית והאטומיזציה שבאה בעקבותיו, היו כאלה שהתחילו לדבר על זה שחייבים לחשוב על דרך חדשה. מייסון כותב באופן ספציפי, אני מצטט, כן? ש"אנשים כמו מרקוזה, מילס וגורץ טענו בעד 'שמאל חדש', שיהיה מבוסס על המאבקים של קבוצות מדוכאות ולא על הפועלים." והוא מוסיף: "אנחנו, המיליטנטים, לעגנו לאלה שהכריזו על מותן של צורות המאבק הישנות של מעמד הפועלים, אבל הם אלה שזכו לקבל הצצה אל העתיד." את קולטת? מייסון הזה מנסה לכתוב מדריך למשתמש, ספר הוראות בשביל המיליטנט החדש שיצטרך לעשות את המאבקים של העתיד. ברור מהדברים שלו שהיה שם בשנים ההן משהו, איזה ניצוץ, ושאם אנחנו רוצים להתייחס למדריך שלו ברצינות, אנחנו צריכים למצוא את הניצוץ הזה ולהביא אותו אלינו ולתת לו כמו אצל ולטר בנימין לפוצץ לנו את הצורה בהווה.

שמעת פעם על יהודית ק'? לא, ברור שלא. הם לא רצו שתשמעי. בטח בכלל לא ידעת שהיו פנתרות. אני צודק? זה לא מפתיע. לא ראו אותן בתקשורת, אבל מסתבר שהן היו במעגלים הראשונים וגם חטפו מכות ונעצרו. אז היהודית ק' הזאת הייתה אחת מהן. ומהמובילות דווקא. אבל אף אחד אף פעם לא הצליח לשים עליה את האצבע. משונה, לא? היא הייתה אחת כזאת שמתרוצצת בכל המקומות, אבל לא שייכת לאף אחד ולשום דבר. אומרים שהייתה ידידת נפש של ההיא שהגיעה מארצות הברית. ידידת נפש ספרי לסבתא. לדעתנו הן בכלל היו זוג. לא משנה.

קיצר, התברר שהבית של יהודית היה מלא במחברות, קלסרים, ספרים, מה שאת רק רוצה. היא כל החיים כתבה בלי סוף: מכתבים, מין פרוזה אוטוביוגרפית, שירים, אנא עארף. והיא תייקה כל פּיפּס. קראנו איפשהו שלאן שהיא הלכה היא לקחה אתה תמיד תיקייה עם כל מיני כתבות, מחקרים, תמונות. בינגו! הבנו שאנחנו חייבים לשים את היד על התיקייה הזאת. אם היא לקחה אותה אתה לכל מקום, בטוח היה שם משהו שהיא ממש רצתה לשמור עליו מפני מישהו. לא נכון? אבל מעניין מאוד שכל התיעוד הזה והכתיבה של יהודית ק' נעלמו. לא היה אפשר למצוא שום דבר מכל זה. התברר שמישהו נכנס לבית שלה, שעמד מוזנח בזמן שהיא גרה בבית אבות סיעודי או משהו כמה שנים לפני שמתה, ופינה משם לגמרי את כל החפצים. מחשיד, לא?

המְהַדֵּר

*המשך העלילה בספר המלא*