הכבלים שמחברים בינינו 2 - כבלים פראיים

פרולוג 
 
נורת

סלילים שחורים של עשן מתפתלים סביב גופו של בסינג'ר כשהוא נאבק בסיוטים שלי, הגפיים המנותקות מהגוף שורטות את עורו כשאני מונע מהן לחסל אותו לחלוטין.
הוא קוץ בתחת ואין לי זמן להרגיע אותו עכשיו כי אפילו האחיין של אתנה בסינג'ר לא יכול להסיח את דעתי מאסון הכישלון והניהול המחפיר שהתרחש הבוקר בקמפוס.
אחרי שפינינו את המבנים הקדמיים, פילסנו את דרכנו בחצר בדיוק כשגריפין קיבל את השיחה מבלק, שבה נמסר לו שאוליאנדר נחטפה. רק כשהצטרפנו לגייב ולבסינג'ר הבנו שהיא נטשה אותם בשנייה שהם הפנו לה את הגב.
פעם בורחת, תמיד בורחת.
"היא הכבולה שלי, אתם לא יכולים למנוע ממני לגשת אליה," נוהם בסינג'ר ואני נאלץ להתאפק ולא לגלגל עיניים לעומתו. זה אותו בולשיט שהוא מתיז לכיווני מהרגע שנאלצתי לנטרל אותו כשהאחרים עזבו.
איחרתי ולא הספקתי לעצור את גייב, ואם החרא הקטן ייפצע, הוא יצרח באימה כל חייו על שרדף אחריה. אם היא הייתה כבולה נורמלית, מישהי שבאמת אכפת לה מאיתנו, הייתי סלחן יותר, אבל היא הוכיחה עד כמה היא לא שמה עלינו כבר מזמן. קראו לי בחיים בהרבה יותר מדי כינויים, אבל טיפש עיוור הוא לא אחד מהם.
אני מושך את העניבה שלי מצווארי ומניח למשי להתרפות לאיטו. "לא לימדו אותך לחלוק, מה? רואים שיש לך את תסמונת הבן היחיד. היא הכבולה שלנו והיא ברחה ברגע שצצו סימנים לכאוס, בדיוק כמו שכולנו ידענו שיקרה. כבר הבנת שהכול אצלה משחק והעמדת פנים? או שאתה עדיין מאוהב בכבולה שלך ולא מסוגל לראות מעבר לזין?"
הקעקועים בצווארו בולטים כשהוא נמתח שוב על רקע העשן בניסיון נואש להשתחרר וככל הנראה לפרק לי את השיניים הקדמיות. אנחנו סגורים במשרד שלי, מחכים לאות מגריפין ומנוקס שאפשר להתפנות, וכיוון שאין עדים בסביבה, אני מרגיש בנוח לחייך אליו בחשיפת שיניים חייתית. שום חלק בי עכשיו הוא לא חבר המועצה המתוחכם. לא, אני מאה אחוז המפלצת.
הגבר הבא לבית דרייבן בשושלת ארוכה של גברים מקוללים שלא יודעים שלווה או נחת.
אני צופה בשפתיו של בסינג'ר מתעקלות לעומתי, אין בו שום פחד וזה אומר שאין לו מושג לְמה אני מסוגל או שלדעתו הוא מסוגל לגבור עליי. בכל מקרה, הוא טיפש ופזיז, עוד עול על קבוצת הכבולים שלנו.
אוליאנדר מספיק גרועה.
דפיקה על הדלת קוטעת אותנו, צליל מהוסס שקל להבחין שמגיע מהעוזרת שלי. היא אחוזת בהלה לחלוטין בעקבות מה שקרה בארבע השעות האחרונות. אני מחזיר את המסכה הרגועה והבוטחת אל פניי, אמצעים שעליי לנקוט בהם כדי לחיות בעולם הזה בלי שיצודו אותי בלילה.
הם לא יודעים שהכי נוח לי בחשכה.
"יבוא."
פנלופי נראית מבועתת כשהיא נכנסת ונושמת נשימה עמוקה בזמן שהיא מתקרבת אליי. כל סנטימטר בגופה רועד כשהיא מכחכחת בגרונה פעמיים לפני שהיא מסוגלת לדבר. "הצוות הטקטי של דלתא עבר בין כל הסטודנטים שהיו בקמפוס בזמן המתקפה. יש ארבעים ושניים פצועים, אבל למרבה המזל אין עדיין דיווח על מתים."
עיניה מרצדות למקום שבו אטלס קשור ומעט הצבע שנותר בפניה נעלם עד שהיא עוטה גוון צח כשלג. אני פוסע חצי צעד לפניו ומחייך אליה כדי להרגיע אותה. "מר בסינג'ר לא חושב בהיגיון. נאלצתי לנקוט בצעדים קיצוניים כדי להשאיר אותו כאן, אבל אני מבטיח לך שהוא בריא ושלם."
היא בולעת את הרוק שוב ועיניה שבות אליי כשסנטרה רועד מעט. היא חדשה כאן, בת לאחת המשפחות האמידות והיא מרחרחת סביבי כאילו חשבה שלשכב עם הבוס תהיה הדרך הטובה והקלה ביותר לזכות בחיים נוחים ובמשכורת טובה.
עברתי עשרות עוזרות שבאו עם אותה גישה, אבל אף אחת מהן לא צלחה את הרגע הזה, הרגע שבו מוסט הפרגוד ואי אפשר לטעות ולא לקלוט מי אני באמת.
היא מכחכחת בגרונה שוב ומושיטה לי דף נייר. ידה רועדת מעט. "יש גם דיווחים לפיהם מיס פלוז הלכה בעקבות החברה שלה, סייג' בנסון. היא לא ניסתה לברוח, למרות ההשערות שהועלו קודם לכן. דיברנו עם גרייסי דבנפורט והיא התעקשה שמיס פלוז הלכה בעקבות החברה שלה. חשבתי שתרצה לשמוע את המידע הזה."
אני מתקשה מאוד להאמין.
החזה שלי עדיין מכווץ והלסת שלי כואבת בגלל חריקת השיניים וכשהיא בולעת את הרוק בכבדות מולי, אני לא מצליח לאזור כוחות כדי להרגיע אותה. היא מתנצלת וכמעט בורחת מהחדר בצעדים מדודים.
בסינג'ר מחכה עד שהדלת נסגרת לפני שהוא מתפרץ, "רואה? תשנא אותה כמה שבא לך, אבל אתה טועה. היא לא בורחת מהכבולים שלה. היא לא בורחת ממני."
הטלפון שלי מתחיל לזמזם בכיסי וכשאני מוציא אותו אני רואה את שמו של גריפין מהבהב אליי, קואורדינטות ג'י־פי־אס, ושורה בודדת שמבשרת לי שהוא תפס את אוליאנדר ואת גייב.
"תמשיך לחשוב ככה, בסינג'ר, והיא תוביל אותך היישר לגיהינום."
 

1 

התוצאה החיובית היחידה מכל המצב הזה שנקלעתי אליו היא שאני לא צריכה להתמודד עם הזעם של נורת דרייבן בכוחות עצמי.
כולנו צופים בגלגלי המטוס שנוגעים במסלול העפר, המנוע שואג כשהוא נכנס להילוך אחורי כדי להאט ולבסוף נעצר במרחק של כמה מאות מטרים מהמקום שבו אנחנו עומדים. ברגע שהידיים שלי נרגעו מהרעד לאחר השימוש בכוח, סייג' באה ונעמדה לידי והחזיקה את גייב בינינו. בהתחלה היא נעה באיטיות, אבל זה לא היה מפחד כמו שהרגשתי מהצוות הטקטי של גריפין. במקום זאת, היא הבינה כמה מסוכנים כבולים יכולים להיות כשיש איום על הכבולים שלהם.
היא כיבדה את הטירוף שבמצב הזה כי היא החברה הכי טובה שיכולתי לבקש.
גייב עדיין לא נראה טוב. הפנים שלו ירוקות והוא מתנודד מעט על הרגליים, אבל יש לו עדיין את אותו מבט עיקש על הפנים, כמו תמיד. אני מביטה מעבר לו אל סייג' והיא שולחת אליי מבט כאילו היא מתפללת שאשרוד את מה שעומד לקרות בגלל כל הבלגן.
הכוח שלי רוחש לי בחזה כאילו הוא משתוקק להציג את עצמו בפני שאר הכבולים שלי. הרגליים שלי עדיין חלשות מעט וראשי הולם. אני צריכה לנמנם כדי למלא מצברים בעקבות השימוש בכוח, ואני מקווה שהמטוס יהיה מרווח ומפואר כמו כל שאר הרכוש של נורת.
אני שומעת מלמולים מאחורינו וויכוח בין שני בחורים מהצוות הטקטי, אבל הראש שלי כואב מדי ואני לא מצליחה לקלוט את המילים. כשזרועו של גייב מתהדקת סביב כתפי וגריפין חוזר לעמוד לצידי, אני עורכת ניחוש מושכל ומבינה שכבודי נקרע לגזרים.
כאילו אכפת לי.
"אתה צריך פאקינג צוות חדש," נוהם גייב וגריפין מושך בכתפיו לעברו. עיניו נוקבות כשהחלק האחורי של המטוס מתחיל סוף־סוף להיפתח.
"אני מברר מי נאמן ומי לא, אני אצטרך לעשות התאמות."
אלוהים, הוא לא נשמע כועס ואני מתחילה לתהות כמה זמן הוא כבר עובד עם הקבוצה הזאת. קירן ונוקס עומדים עם גריפין וכשהמילה "מפלצת" חודרת למחשבותיי שוב, קירן מקלל בפראות אך בשקט ומסתובב כדי לגרור את שני חברי הצוות המתקוטטים החוצה.
גריפין מעיף אליי מבט כאילו הוא מצפה ממני להגיב על דבריהם, אבל הדעות שלהם ממש לא מעניינות אותי.
מעניין אותי רק הגיהינום שנורת יעביר אותי בגלל זה. מעניין אותי איך נוקס נגע בכוח שלי בעזרת הכוח שלו, כאילו רצה לדעת בדיוק לְמה אני מסוגלת.
מעניין אותי שגייב עדיין מתנודד על רגליו בגלל הסם שקיבל.
"יש לך כבר הסבר בשבילנו, פלוז? משהו שיתרץ למה שיקרת לנו במשך חודשים לגבי היכולות שלך?" הוא אומר וגייב פונה להביט בו בזעם כדי לגונן עליי.
החתיך השרירי עם הקוביות בבטן ממש מתחיל להתחבב עליי, לעזאזל.
כשגייב פותח את הפה, אני חותכת אותו כי אין סיכוי שאני אשב בשקט ואתן לו להילחם את המלחמות שלי במקומי, זה פשוט לא הסגנון שלי. "לא. זה שאתם הכבולים שלי לא אומר שאני חייבת לכם משהו. אני ממש מצטערת שהייתם צריכים לגלות ככה שנתקעתם עם מפלצת."
העוקצנות נוטפת מקולי ואני מצפה ממנו להגיב, אבל זה לא קורה, עיניו עדיין רק מביטות בי בקרירות. בזווית העין אני רואה את הלעג בפניו של נוקס מכוון היישר אליי, אבל שילכו להזדיין הוא ומצב הרוח הדפוק שלו.
גם גייב נועץ בי כעת מבט במקום גריפין ומתפרץ, "פאקינג אל תעזי להגיד דברים כאלה. אַת הרגע הצלת את כולנו. מפלצת לא הייתה עושה דבר כזה, וכל אחד מהאנשים כאן שמדבר ככה הוא מניאק כפוי טובה וחסר עמוד שדרה, שהיה מוכן לשרוף את המציל שלו על המוקד רק כי הוא חזק ממנו. מניאקים קנאים ועלובים."
חה.
הנה אומץ שלא ידעתי בכלל שיש להם וכשאני נעצרת לרגע להסתכל על שאר הכבולים שלי, הדבר ניכר גם בפניהם. משהו לגבי מה שנאמר עליי מטלטל אותם ואני יודעת בוודאות שזה לא לטובתי, כי נוקס נראה צמא דם במיוחד לגבי העניין והוא פאקינג ממש, אבל ממש שונא אותי.
גריפין מביט בצוות שלו בעיניים קרות ומבין היטב מה קורה בינינו. קירן עדיין תולש במו ידיו חתיכות מהגברים שמאחורינו והאחרים צופים מהצד בסלידה, אבל כשעיניי נחות על שאר הסטודנטים שמביטים בי באימה, דמי קופא מעט.
ואז אני נזכרת שכל מי שנמצאים כאן עכשיו, חיים ונושמים ולא עוברים עינויים, נמצאים כאן בזכותי, ובמקום להרגיש חרא לגבי מי שאני ומה שאני מסוגלת לעשות, אני מגחכת ומרימה את הגבות שלי לעומתם במעט שעשוע ובהתרסה.
אני נשבעת שאחת הבנות כמעט מתעלפת.
היא בחיים לא הייתה שורדת את כוחות ההתנגדות ואת המחנות שלהם.
החלק האחורי של המטוס נפתח כעת עד הסוף ועוד קבוצה של חברי הצוות הטקטי, כולם לבושים בשחור, נוהרים במורד הרמפה לעברנו. פקודה נאמרת במילות צופן שהן חסרות משמעות מבחינתי. זרועו של גייב מתהדקת סביבי שוב, הלסת שלו נחשקת כשהוא משקיף על הבאים כאילו הוא מצפה למתקפה נוספת. אבל אני קצת מקווה שעברנו את זה, עד כמה שאפשר, כשאני רואה שתי דמויות נוספות יורדות מהמטוס ואני בולעת את הרוק.
אני לא יודעת כמה כוח לחימה עוד נשאר בי וסוג הכוח של נורת הוא בעייתי עבורי גם כשאני בשיאי. אבל כרגע, אחרי כל מה שהייתי צריכה לעשות? שיט, יכול להיות שנגרד חתיכות מהקרביים שלו מגוף המטוס אם הוא רק ישלח לעברי מבט עקום אחד, כי הכבולה הפנימית שלי לא משחקת משחקים יותר.
הכוח שלי חזר אליי והוא משתוקק לצאת לשחק.
אני עוצמת את עיניי בכוח לרגע רק כדי לנשום עמוק ולנקות את הראש, למצוא מעין רוגע או שלווה או משהו שיעזור לי לעבור את זה בלי להשמיד את כל מי שסביבי.
"פאק, הוא נראה מעוצבן. שנינו ביחד בסיפור הזה, כבולה," גייב ממלמל אליי בלחש ואני פוקחת את עיניי ורואה את סייג' מכווצת ונראית מבועתת מהתופת שעושה את דרכה אל כולנו.
נורת מתחיל להסתער לעברנו, אבל צעדיו מאיטים כשהוא רואה את הנזק שמפוזר בשדות סביבנו, כל תשעים ושניים הקורבנות שלי מתפתלים ומתעוותים על האדמה כשדם ניגר מעיניהם ומאוזניהם והמוחות שלהם מתחילים להתפורר בתוך הגולגולות שלהם.
אטלס לא מניד עפעף, כפות רגליו מניעות אותו לעברי בלי להעיף אפילו מבט אחד לכיוון אחר. רק בשנייה האחרונה נראה שהוא מבחין בגייב ובאופן שבו אנחנו חבוקים, אבל הוא לא מגיב כשהוא מתנגש בי בעוצמה שמוציאה ממני את כל האוויר ותולש אותי מבין זרועותיו של גייב, אוחז בי ומצמיד אותי קרוב אל חזהו.
"מה קרה פה עכשיו, אוֹלִי? למה יצאת בלעדיי? הייתי בא איתך למצוא את סייג'," הוא ממלמל אל תוך שערי ואני מרגישה כאילו זרועותיי שוקלות טון כשאני מרימה אותן כדי להשיב לו חיבוק.
אני נושפת ברטט כשאני מניחה לעצמי פשוט להימס אל בין זרועותיו, מותשת מדי מהשימוש בכוח שלי בצורה מופרזת כל כך אחרי שנים של הסתרה. אני תוחבת את פניי אל צווארו וממלמלת בתגובה, "לא היה זמן. הם כבר תפסו אותה ולא יכולתי לתת לה ללכת ולא לחלץ אותה. אני לא טיפוס כזה, אטלס."
זרועותיו מתהדקות סביבי עוד יותר ומכווצות אותי עד שאני לא מצליחה לנשום, אבל יש משהו מנחם כל כך במגע הזה שאני מוכנה פשוט למות כאן ולא לבקש ממנו להרפות. ידו עוטפת את עורפי והוא לוחש בתגובה, "אף פעם לא פקפקתי בזה או בך לדקה, מתוקה. זין על כל השאר, כבר אמרתי לך שזה אנחנו נגד העולם."
אני מתחילה להפנים שאני הולכת למות כאן עטופה בזרועותיו ולעולם לא אתחרט על זה, גם לא כשאירקב עמוק באדמה ואישרף בבורות הגיהינום על כל חטאיי.
"בסינג'ר, רד ממנה, אנחנו צריכים להוציא אותה מהשטח הפתוח לפני שהמהומה תתחיל," מתעצבן נורת, אבל המילים שלו נשמעות לי חסרות היגיון.
מהומה?
למה לעזאזל שתהיה מהומה ומי בדיוק יעורר אותה? אבל אטלס שומט את זרועותיו ממני לאט וזה ממש נהדר כי רגליי כושלות תחתיי.
הוא תופס אותי ומרים אותי שוב בזרועותיו תוך כדי שהוא מתפרץ על נורת, "היא צריכה מְרפא. חשבת להביא אחד לפה? זין על ארדרן, שהוא יחכה. על גופתי המתה מישהו מכם יזכה לטיפול לפני הכבולה שלי."
ואז הוא מתקדם עוד ואני עדיין עטופה בבטחה בזרועותיו, עד שהוא מגיע לסייג' ושומט זרוע אחת כדי להושיט גם לה עזרה אם היא צריכה. כשהיא מנענעת את הראש, הוא מסמן לה ללכת אחריו אל המטוס ושומר על ביטחונה של חברתי בלי שאצטרך להוציא מילה נוספת, כי גם בזמן הקצר שהכיר אותי, הוא כבר הספיק להבין היטב מהי הדרך אל ליבי העטוף בקרח.
אני נותנת לעיניי להיעצם וממלמלת תודה מהר ובשקט, תוך כדי שאני מאבדת הכרה.
אני חוזרת להכרה חלקית כשאטלס מתיישב ומיטיב את אחיזתו בי, מזיז אותי מעט ממקום למקום עד שאני בטוחה בזרועותיו.
אני מרגישה את ידה של סייג' גולשת על מצחי כשהיא ממלמלת לאטלס שצריך למצוא לי מרפא, אבל אני מצליחה לומר בקול צרוד, "אני בסדר. קחו אותי לפליקס כשנגיע הביתה. אני לא רוצה שאף אחד אחר ייגע בי כשאני לא בהכרה."
זרועותיו של אטלס מתהדקות שוב ולרגע נדמה לי שהוא כועס עליי, אבל אז הכבולה שלי מרגישה את גייב מתיישב לידנו ומטלטלת אותי מעט בזמן שהוא קורס שם. כשאטלס נוהם אליו, הוא מתעצבן, "תעשה לי טובה, הרגע סיממו אותי וכיסחו לי את הצורה."
הכבולה שלי לא אוהבת לשמוע את זה בכלל והכוח מתפרץ מתוכי לפני שאני מספיקה לעצור בעדו.
גייב צועק כשהכוח שלי פוגע בו ומזנק כאילו אני עומדת לפרק לו את המוח. אין לי מספיק אנרגיה אפילו כדי להרגיש לא נעים עם מעשיי. הרי הם לא באמת יודעים על כל שאר הדברים שאני יודעת לעשות.
הם לא באמת יודעים שום דבר.
גייב קולט את זה ראשון. "כאב הראש והסחרחורת שלי נעלמו."
אני שומעת קול צעדים והכבולה שלי מזהה את גריפין כשהוא מתקרב אלינו, קולו שקט וצרוד כשהוא מתפרץ, "מה לעזאזל קרה פה הרגע?"
אני מרגישה ששני האחים דרייבן מתקרבים ואפילו במצבי הכמעט משותק אני נדרכת מעט, ואז גייב מדבר שוב, בקול תקיף שכמוהו לא שמעתי ממנו קודם לכן, "אל תתקרבו אפילו צעד אחד נוסף אל הכבולה שלי אחרת אשסף לכם את הצוואר במו שיניי."
אני תוהה מי מאנשי הצוות היה מספיק טיפש לנסות להתקרב אלינו, כי אין מצב שהוא מדבר ככה אל אחד מהאחים דרייבן, אבל אז נוקס מדבר ולעג נוטף מפיו, "היא גם הכבולה שלי."
אטלס מגחך. "לא, היא שק החבטות שלך, הקורבן האהוב עליך. היא מרשעת ברירת המחדל בכל אחד מהסיפורים שלך. אם תתקרב אפילו עוד סנטימטר אחד אני אפרק את כל המטוס כדי לעצור אותך. לא יהיו יותר אזהרות."
אני מתקשה לפקוח את העיניים, מתכוננת למלחמה שעומדת לפרוץ כי נוקס דרייבן לא נסוג, אבל אני עייפה כל כך.
אולי עדיף שפשוט אמות בתגרה שתפרוץ פה בעוד רגע.
שוב נשמע קול תזוזה ואז נוקס אומר, "קח אותה לחדר השינה. אנחנו צריכים לדבר. עכשיו." חדר שינה?
ברור שבמטוס של נורת יהיה פאקינג חדר שינה. ברור.
כשאטלס מרים אותי בעדינות בזרועותיו כאילו אני במשקל נוצה, מערסל אותי על חזהו כאילו אני אוצר יקר ערך, אני שומעת שהמטוס מתחיל להתמלא ופקודות נמסרות בצעקות לכל עבר כשהם מתכוננים להמראה.
אני לא יודעת למה אטלס חושב שאני יקרת ערך, הרגע השמדתי עשרות אנשים, ובכל זאת הוא מתנהג כאילו אני חשובה לו יותר מאי פעם.
הוא מתקדם ושומר על יציבות למרות המוני האנשים סביבנו, ומוביל אותנו לחדר אחר ואז הוא משכיב אותי בזהירות על מיטה, מוציא שמיכות ומסדר אותן סביבי כשהוא מחכך את שפתיו על מצחי.
אני כמעט מעוצבנת מזה שאני לא יכול להודות לו או לבקש ממנו עוד.
אני שומעת צעדים מדשדשים לתוך החדר ואז קול של דלת נסגרת.
"תעשה את זה מהר, דרייבן. אני רוצה שתצא מהחדר ותתרחק מאוֹלִי עד כמה שאפשר במטוס הזה," אטלס מתעצבן ואני שוב מנסה לפקוח את עיניי. לא. כלום.
נוקס נוהם בשקט ואני שומעת צעדים מתקרבים אל המיטה. "היא הרגע ריפאה את כולנו. אתה לא חושב שאנחנו צריכים לדבר על זה? אתה לא רוצה שנבין בדיוק מה הכבולה הקטנה והשקרנית שלנו עשתה שם?"
ואז גייב נשמע נוחר בבוז. "כבולים יכולים לרפא זה את זה במצבים קשים, אתה כבר יודע את זה. תתקדם כבר, נוקס. אתה פשוט רוצה לריב על כל דבר קטן כי אתה לא רוצה להודות שטעית לגביה. אוי ואבוי אם תודה שטעית. ראיתי את כוחות ההתנגדות מסתכלים עליה טוב־טוב, נוקס. הם הכירו אותה. היא הייתה בבריחה כל התקופה ועכשיו אנחנו מבינים למה. הם רוצים אותה כי היא יודעת לעשות משהו שאף בעל כוח אחר לא מסוגל לעשות —"
נוקס קוטע אותו. "היא לא סתם בעלת כוח, זה מה שאני מנסה להגיד. היא לא סתם ריפאה אותנו מספיק כדי שנוכל לשרוד, היא תיקנה הכול. הכול! האצבעות שלי התיישרו, גייב. היא תיקנה פציעה שקרתה לפני פאקינג עשרים שנה!"
אופס.
אני מרגישה כאילו החיים שלי עומדים להיות הרבה יותר מסובכים אם זה אפשרי בכלל, אבל לא משנה מה התשובה למה שאמר, אני לא רוצה לשמוע אותה. במקום זאת, הנפש מדביקה את הפער מהגוף ואני מאבדת הכרה אל תוך האַין.