מארז הכבלים שמחברים בינינו

פרולוג

זה תמיד אותו חלום.
כולנו יחד במכונית, נוסעים בכביש המהיר. אני מתווכחת עם אימא שלי, שיושבת לידי, וזה בגלל שאני כועסת כל כך שהיא שוב מכריחה אותנו לעבור דירה. הכרתי חברים בקונטיקט, חברים אמיתיים, ולראשונה בחיי הרגשתי... נורמלית. רגילה. אחת מהבנות ולא איזו הזויה.
זאת תהיה הפעם האחרונה שיֵצא לי להרגיש ככה.
אבא שלי נוהג, אנחנו נראים דומים כל כך שאי אפשר לטעות. אני הבת שלו. הוא מקשיב לחדשות ומקמט את מצחו, מעיף כמעט בכל רגע מבט לאחור כדי לוודא שאני בסדר. תמיד משגיח עליי, על בתו האהובה.
אנדרו הוא עוד אחד מהכבולים של אימא שלי. הוא יושב במושב הנוסע הקדמי עם המחשב הנייד פתוח בזמן שהוא עובד. בחור רציני מאוד, קר ואדיש כלפי כל מי שמחוץ למשפחה שלנו אבל כלפיי הוא חם ואוהב. הוא קורא לי הסיבה שלו. הסיבה שבגללה הוא עובד קשה, הסיבה שבגללה הוא שואף לעוד.
וינצ'נזו הוא הכבול השלישי והאחרון של אימא שלי והוא יושב איתנו מאחור, אוחז בידי בכוח בשעה שאגודלו מלטף את אגודלי בעידוד. הוא תמיד היה טוב לב, שופע חיבה ואהבה, בכל מקום שהיינו בו. לעיתים קרובות, כשאנחנו גרים בקרב הלא כבולים, אנשים מניחים שהוא האבא הביולוגי שלי כי הוא מבלה איתי רוב הזמן. הוא עקר בית, הטיפוס שטיפול בבית ובכבולה שלו ממלאים אותו באושר.
אני כועסת אבל זאת גם תהיה הפעם האחרונה שבה אני ארגיש שלווה. ומוגנת.
אני נאבקת לא לבכות. תמיד הייתי הטיפוס שפורץ בבכי זועם. אימא שלי מנסה לדבר איתי, מילים שקטות שאני לא זוכרת, אבל הצליל שלהן מרגיע אותי בעמקי נשמתי. זה הדבר האחרון שאני זוכרת מהם ומהרגעים האחרונים של החלום.
רגע לפני שהוא נהפך לסיוט שלי.
הסיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו, הסיוט שמבשר שזה לא חלום. זיכרון של יום שאני לא מסוגלת לקרצף מקירות המוח שלי, לא משנה עד כמה אנסה.
משהו פוגע בצד המכונית במהירות גבוהה, דוחק אותה הצידה עד שהיא מתהפכת ועפה אל תוך העמק.
מרוב ההלם, הכוח פורץ מתוך ידיי.
אני נבהלת ומנסה לאמץ אותו שוב אל גופי אבל אז אני חוטפת מכה בראש ונעשית כל כך מטושטשת עד שכבר אי אפשר לעצור את המתרחש.
אני הניצולה היחידה.
ולעולם לא אפסיק לשנוא את עצמי על כך.
לעולם לא.
 

1 
כעבור חמש שנים

חדר החקירות קר כקרח.
אני עדיין לובשת את אותם הבגדים שלבשתי כשהצוות הטקטי גרר אותי מהמכונית, בגדים שלמען האמת הייתי צריכה לזרוק לפח כבר לפני חודשים, אבל לא רציתי לבזבז את הכסף שלי על פריטים חדשים, בשעה שאלה עדיין מילאו את תפקידם כמו שצריך. החיים במנוסה לא היו קלים או זולים ולא ציפיתי להיגרר מהחום של הדרום אל אחת המדינות הקרות בארצות הברית. אורגון.
אני גם די בטוחה שהם מנסים להרגיז אותי.
מה שעשיתי, בריחה מהכבולים שלי, מהאנשים שנועדו להיות איתי, הוא לא משהו שקורה הרבה. או קורה בכלל, למען האמת. בריחה מהאנשים שמשלימים את הנשמה שלי היא דבר שרק אדם מטורף היה עושה.
אני המטורפת.
אבל לא עשיתי את זה סתם... האמת שעשיתי את זה בגלל הרבה סיבות וכולן שפויות לחלוטין. הן פשוט לא משהו שאני יכולה לדבר עליו בלי שאסכן את חיי, את חיי הכבולים שלי ואת חייו של כל אדם אחר על פני כוכב הלכת הארור הזה. באמת.
אבל אסור לי לספר להם.
נראה שאצטרך לסתום את הפה ולהתמודד עם ההשלכות של מעשיי. אני מנסה לא לשפשף את זרועותיי או בכלל להראות עד כמה אני מרגישה לא בנוח, כי זה בדיוק מה שהם רוצים. אני מרגישה צמרמורת מרוב צורך לעזוב, לצאת, לברוח עד שאגיע לעיר גדולה שבה איש לא מכיר אותי ולא ינסה לכלוא אותי שוב. המבט שלי חוזר אל הדלת אבל אני יודעת בוודאות שיש שומר מגודל בצד השני, שרק מחכה שאני אנסה לעשות משהו.
כשזרקו אותי לכאן, הם טרחו לספר לי הכול עליו ועל יכולותיו, כדי להיות בטוחים שאני לא אזיז את התחת שלי מהכיסא הזה כמו ילדה טובה. הקטע הוא שאני בהחלט אשאיר את התחת שלי כאן כי שיתוק לא מופיע ברשימת המשאלות שלי להיום. לא, ממש לא. חרדה מקפיאת דם מחלחלת בגופי רק מעצם המחשבה.
אני רותחת לרגע בגלל ההתנהגות של הגברים ואז לבסוף נפתחת הדלת ונכנס גבר גבוה ומרשים, אדם בצורת חומה, האמת, ולעזאזל, אני מקווה שהוא לא אחד הכבולים שלי.
הוא בטח יקשור ויענה אותי רק לשם ההנאה החולנית שלו.
"אה, מיס פֵלוֹז. לא נראה לי שנפגשנו עדיין. שמי בריאן נוקס ואני כאן כדי לעבור על כמה פרטים חשובים לפני שהכבולים שלך מגיעים."
אני נשבעת שאני מרגישה אגלי זיעה נוצרים על מצחי למרות הקור שבחדר. "בוודאי, הרי לא השארתם לי הרבה ברירות."
הוא מתיישב מולי ומחליק תיקייה על פני השולחן. "אני לא חושב שאת מבינה עד הסוף את המצב שאליו נקלעת, מיס פלוז. בריחה של כבולה היא עניין יוצא דופן במיוחד."
אני מנסה לשמור על הבעת פנים רגועה ואדישה. "לא עברתי על שום חוק, לא תוכלו להחזיק אותי כאן בניגוד לרצוני."
האיש מחייך בשעה שעיניו סוקרות אותי, אבל החיוך שלו לא נעים. הוא בעיקר חושף שיניים כמו טורף שמתכונן להסתער על טרפו. "המועצה הצביעה. אף על פי שאין חוקים נגד נטישת כבולים, יש להביא בחשבון שיקול מיוחד במקרה הזה. נורת דרייבן הוא חבר במועצה, הוא עמוד התווך של החברה שלנו ובגלל מעמדו, כל ה...'הרפתקה' שלך הביכה אותו מאוד."
אני חורקת שיניים והלסת שלי ננעלת כדי לא לענות לו גם אם ארצה, אבל בואו נודה באמת, לא עולות לי הרבה מחשבות בראש מלבד הרצון העז לחנוק אותו בעזרת המוח שלי ותו לא.
זה יהיה שימוש מדהים בכוח.
הוא מהנהן לעברי כאילו דיברתי וממשיך לדבר בטון מרחם ומתנשא. "את מבינה? היינו צריכים להחליט. אסור לך לברוח שוב, לא כשאלה הם הכבולים שלך וכשההונאות שלך לאורך השנים מלמדות שאי אפשר לסמוך עלייך."
נדרש לי יותר כוח רצון ממה שחשבתי אבל אני מכריחה את הלסת שלי להתרפות ומתיזה, "אז אתם מתכוונים לכלוא אותי כאן? אתם שמים סורגים על החלונות ומתכוונים להחזיק בי כמו בחיית מחמד? לא משנה מי הכבולים שלי, כשאתם מכריחים אותי להשלים את הכבילה אתם אונסים אותי ואני לא אתכופף בשבילם כמו שפחה נרצעת."
העמדת הפנים המנומסת שלו מתפוגגת וחיוכו המלאכותי נהפך לעווית. הוא ממלמל משהו על נימוסיי הגרועים ואז הדלת נפתחת שוב. הפעם שומר מגודל נכנס ואני מתכווצת בכיסאי. לא הבנתי באיזו עמדת נחיתות אני נמצאת, כעת כשאני לא יכולה להשתמש בכוח שלי.
למרות שזה הדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות עכשיו, אני מתחילה להיבהל.
המחשבה שאהיה משותקת בחדר הזה, עם שני הגברים האלה... אני לא מצליחה לבלום את החרדה שמתפשטת בתוכי. ההזעה מחמירה והידיים שלי מתחילות לרעוד כשאני אוחזת את ברכיי מתחת לשולחן כדי שהם לא יראו, אבל אין טעם. השומר מחייך אליי כשהוא מבחין באימה שגואה בתוכי והוא כנראה מתענג עליה. חולה נפש מזדיין.
"אה, ג'נינגס, תודה שבאת. אני מקווה שמיס פלוז תסכים גם בלי שניאלץ להשתמש בצעדים קיצוניים."
תסכים לְמה?!
הוא שולף נרתיק עור קטן ופותח אותו. אני רואה את האזמל ומאבדת את זה. "מה נדמה לכם שאתם עומדים לעשות לי?"
ג'נינגס מחייך בלעג ואז אני מרגישה את צריבת הכוח שלו מתפשטת בי, את השרירים שלי ננעלים ואת עצמי לכודה בתוך גופי.
אני לא מצליחה בכלל להניע את האישונים כדי להביט בו בזעם או לראות מה עומד לקרות. אני נאלצת פשוט לשבת שם ולספוג את זה.
לעולם לא אשכח את האיש הזה. יום אחד אנקום בו. אם זה לא היה מסכן את כל מה שברחתי מפניו, הייתי מפעילה את הכוח שלי עליו, ואז היינו רואים אם זה מוצא חן בעיניו, אבל במקום זאת אני נאלצת פשוט... לספוג את זה.
בינתיים.
"די, די, ג'נינגס. חשבתי שניתן לה הזדמנות להתנהג יפה אבל אני מעדיף לגמור עם זה בלי שהפה המתחכם שלה יתערב. אני ממש לא מקנא בדרייבן."
ג'נינגס צוחק והם נעים סביבי, עומדים מאחוריי כך שאין לי שמץ של מושג מה הם עושים.
"לא יודע, נשמע שכיף לשבור אותה. המתחכמות תמיד נשברות נהדר."
אלוהים אדירים.
זהו זה, אני אצטרך להשתמש בכוח ולברוח, אין מצב שהבחור הזה יאנוס אותי היום. לא. לא יקרה בחיים.
שערי מורם מצווארי והבהלה מתחילה לכווץ לי את החזה. הכוח מתפשט לי בבטן, מותח את המעצורים שבהם כלאתי אותו, מבקש לצאת ולהגן עליי. אני לא מצליחה לחשוב. אני בקושי מצליחה לנשום. אם זה לא ייגמר בקרוב, לא אצליח להתאפק. זה כמו רפלקס, ברגע שהוא מופעל, אי אפשר למנוע מהכוח לצאת בתור אמצעי הגנה.
"אתה יכול לרכך מעט את השרירים שלה כאן? לא אצליח להכניס אותו אחרת."
הראייה שלי מתחילה להתפוגג באור לבן ואני מתנשמת ממש בכבדות.
"אני יכול לרכך אותה קצת."
ואז אני חשה כאב עז בעורפי שמוציא אותי מהבהלה. המזדיין הזה חותך אותי! הוא דוחף ומותח את עורי, מעמיק את הפצע ואז מכניס משהו פנימה. מה לעזאזל קורה פה?
ג'נינגס רוכן קדימה כך שאני מרגישה את הבל פיו על צווארי. "רק משהו קטן כדי שנדע איפה את נמצאת בכל עת, אוֹליאַנדֶר. אם מר דרייבן יצטרך עזרה איתך, אני הראשון שיתנדב."
שבב מעקב עם ג'י־פי־אס.
הם הכניסו מתחת לעור שלי שבב מעקב. עוד לא פגשתי את הכבולים שלי ואני כבר שונאת אותם. זה נכון שברחתי, אבל הייתה לי סיבה מוצדקת. לא שיכולתי להגיד להם את זה בלי לסכן את חייהם שוב. הם בכלל לא יודעים על מה ויתרתי למענם.
חוץ מזה, אני בן אדם. כבולה. יש לי דעה משלי ואני מחליטה בכוחות עצמי. הם לא יכולים לכפות עליי שום דבר!
אחד מהם תופר את הפצע. אני לא רואה מי אבל מקווה שזה נוקס. ואז הם מקיפים את השולחן כך שהם מופיעים שוב בשדה הראייה שלי.
שניהם ברשימה שלי עכשיו. רשימת האנשים שארדוף אחריהם יום אחד בעזרת הכוח שלי היא לא ארוכה במיוחד. אני אצוד אותם ואבצע נקמה ראוותנית.
"אתה יכול לצאת עכשיו, ג'נינגס. אני אנהל את המשך התשאול."
הכוח שלו מתהדק סביבי כמו צבת לפני שהוא מרפה ממני לבסוף, כאילו מבקש להזכיר לי כמה שליטה יש לו עליי. אני נושמת עמוק וברטט.
לפחות הם לא ניסו לאנוס אותי בפועל. אני בטוחה שאוכל להוציא את הג'י־פי־אס אם אצטרך.
"השבב הזה מוליך די וולט של חשמל כדי להרוג אותך אם תנסי להוציא אותו. אני גם יכול לגרום לך לאבד את ההכרה בעזרתו, אם ארצה. כל החיים שלך נמצאים בכף ידי עכשיו, פלוז. הכבולים שלך יגיעו בקרוב ורציתי שיחסמו לך את הפה לפני שהם יבואו. דרייבן הוא חבר קרוב ואישי שלי. אין הרבה דברים שנחשבים מבחינתי מחוץ לתחום כדי לוודא שהכבולה שלו תהיה קרובה אליו. כדאי לך מאוד להשלים את תהליך הכבילה איתו בהקדם האפשרי. רק תשכבי ותיכנעי."
אוקיי, אולי לא.
מיצי מרה עולים בירכתי גרוני במקביל לדמעות הכעס.
הוא מחייך ושוב קם. הוא מצביע על התיקייה שהשאיר בשבילי. "אלה כל הכללים וההנחיות לגבי מה שאנחנו מצפים ממך עכשיו. אני מציע שתשנני אותם, שתתנהלי על פיהם. ככל שתיכנסי לתלם מהר יותר, כך החיים שלך יהיו קלים הרבה יותר."
ואז הוא יוצא.
אני פאקינג לכודה פה.

אני לא טורחת להסתכל עכשיו בתיקייה, בעיקר כי אני לא רוצה לדעת שום דבר על הגברים שאני תקועה איתם ועל מה שהם עלולים לעשות. במקום זאת אני מעבירה את אצבעותיי על הפצע התפור בעורפי ומתכווצת מהכאב החד והפועם. מנוולים.
אני מוכרחה להשתלט על עצמי, למצוא את הרוגע בתוכי כדי לא לאבד שליטה על הכוח. זה אולי נשמע חולני אבל אני מדמיינת איך אשתמש ביכולות שלי כדי לצאת מכאן ולהירגע. אני מתכננת כל רגע קטן. איך אצא ואיך אנקום בגברים שזה עתה נגעו בי. אני עוברת על התוכניות האלה שוב ושוב עד שאני מרגישה רגועה.
דקות נהפכות לשעות ולבסוף אני יודעת שהשמש שקעה ואני עדיין תקועה כאן. אני חייבת להשתין אבל אני לא מתכוונת לדפוק על הדלת ולבקש הפסקת שירותים. הבטן שלי מתחילה לקרקר. מתי הם מצאו אותי וגררו אותי מהרחוב, לפני יומיים? אולי כבר עברו שלושה. הייתי בדרך לעבודה, איחרתי ודילגתי על ארוחת הבוקר.
אף אחד לא נתן לי אוכל מאז. אחד הנהגים דחף לי ליד בקבוק מים ושתיתי ממנו בשקיקה אבל זה כנראה קרה לפני יום שלם לפחות. הבחורים האלה לא מפחדים מעינויים כי אני מרגישה עכשיו כמו שבויית מלחמה.
הדלת נפתחת שוב והפעם אישה מבוגרת וקשוחה למראה נכנסת. הרגל שלי מתחילה לקפץ במתח מתחת לשולחן, עווית ישנה שלא הצלחתי להיפטר ממנה.
"בואי אחריי, אקח אותך להתרענן."
להתרענן? אני מסתכלת על בגדיי המלוכלכים. אני כנראה מסריחה אחרי ימים שלמים באותם בגדים. "אה, כן. תודה."
ראשי מסתחרר כשאני קמה. אני לא יודעת אם זה בגלל אובדן דם או רעב, אבל האישה לא שמה לב שאני מתנודדת על רגליי. היא רק מעקמת את אפה לעומתי ואז מסתובבת ומובילה אותי החוצה מהחדר.
המבנה שאנחנו נמצאות בו נראה כמו בניין משרדים. כולם לובשים חליפות ועניבות. כשאנחנו עוברות יחד במסדרונות, העור שלי מתחיל להימתח כשאני מרגישה את עיני העובדים מביטות בי. יש הרבה עניין במבטיהם וברור שכולם כאן יודעים מי אני.
אוליאנדר פלוז.
הכבולה הנמלטת.
הרוצחת.
לא שהם יודעים שאני רוצחת. אני בטוחה שכולם היו הולכים סביבי בצורה אחרת לגמרי אילו היו יודעים. גוש נתקע בגרוני כשאני חושבת על זה. לעזאזל, זאת הדרך המהירה ביותר להיבהל ולאבד שליטה. אני מנערת את עצמי. תפסיקי לחשוב על זה, אוֹלִי!
חדר האמבטיה נקי יחסית והמקלחת היא תא של ממש, תודה לאל. האישה דוחפת לעברי שקית, שקית שלא שמתי לב שהיא נשאה בגלל הבהלה שאחזה בי. היא אומרת בכעס, "אין לי את כל הלילה, אז כדאי שתזדרזי. אגרור אותך עירומה אם אצטרך."
בסדר.
זין על הכלבה הזאת.
אני שולחת אליה מבט מלא שנאה ולוקחת את השקית. אני צועדת בכעס לתוך התא כמו ילדה בת ארבע ולא כמו בת תשע־עשרה בוגרת. טוב, בעיניי אני בוגרת. שרדתי חמש שנים במנוסה וגרתי ברחובות כשהייתי צריכה. זה לא היה קל אבל זה היה עדיף על החלופה.
זאת החלופה.
שיחדירו לי שבב ויאלצו אותי לחיות עם הגברים שנגזר עליהם ביולוגית להיות חלק ממני... זה הסיוט הכי גרוע שאני מסוגלת לחשוב עליו. לא שפגשתי אותם. רק ראיתי תמונות שלהם, צילומי ראש קטנים שנמסרו לי יום לאחר שהמשפחה שלי נרצחה. אני בקושי זוכרת איך מישהו מהם נראה אבל אני זוכרת את השמות שלהם.
אני מתפשטת ומקרצפת את גופי. מתכווצת כשאני רואה את מצבי. אני מכוסה בחבורות. הצוות הטקטי לא נהג באדיבות כששבה אותי. שלושה גברים גדולים השליכו אותי על הארץ. אני לא ממש קטנטנה אבל, פאק... גם אם בחור אחד היה תופס אותי הם היו מצליחים להשלים את המשימה.
השיער שלי פרוע ולכן אני חופפת אותו ואז מייבשת בקפידה. הבגדים שהשאירו לי מכוערים, טרנינג שגדול עליי בשלוש מידות לפחות וסווטשירט ישן. ריח האפטרשייב עליו מעורר בי רצון להקיא. נראה שהכבול שלי בררן מאוד בענייני ריחות.
אני שומעת את האישה בחוץ מתחילה לזוז בחוסר סבלנות ואני מגלגלת עיניים. איזו כלבה.
אני יוצאת מהתא עם הבגדים הישנים צרורים בשקית ועם מסרק ביד השנייה.
"אין לך זמן לנסות להתייפות. אני בספק אם תצליחי לעשות משהו," מתפרצת האישה.
אני בחורה עקשנית והדרך המהירה ביותר לגרום לי להתעקש היא להטיח בי עלבונות כאלה.
ולכן אני נעמדת כאן מול המראה ומברישה את השיער, לאט ובקפידה, עד שהוא נטול קשרים ואני קולעת אותו לצמה. אני קולעת את הצמה המסובכת ביותר שאפשר לעשות עם גומייה אחת להידוק. אני מוכרחה להתרכז כדי לוודא שהידיים שלי לא רועדות למראה קווצות השיער הכסופות. אני לא חושבת שאי פעם אתרגל לצבע הזה.
היא נושפת ורוטנת בשקט אבל אני מתעלמת ממנה. היא לא יודעת מה אני מסוגלת לעשות ולכן היא מהססת אם ללחוץ עליי. זה דווקא טוב כי אני לא יכולה להשתמש ביכולות שלי ובסוף איאלץ לתקוע לה אגרוף בגרון.
ואני לא אהסס.
אני גם איהנה מכל רגע.
בסופו של דבר, כשאני לא מצליחה לדחות את זה יותר, אני הולכת בעקבותיה חזרה לחדר החקירות הזעיר שהוא כעת הגיהינום שלי עלי אדמות. שום דבר לא השתנה, התיקייה עדיין כאן, ממתינה לי. האישה משאירה אותי שם בלי לומר מילה נוספת.
לבסוף אני נשברת ופותחת את התיקייה.
פאק.
טעות חמורה.
יש שם תמונות מעודכנות של הכבולים שלי. לעזאזל, אם החיים שלי לא היו כזה בלגן מטורף, הייתי מאושרת. כל תמונה לוהטת מקודמתה. כולם יפי תואר במידה מגוחכת, יפי תואר הרבה מעבר למה שמגיע למישהי כמוני.
אוקיי, אני יודעת שאני לא דוחה או משהו כזה, אבל בתמונה של גבריאל רואים אותו רץ בלי חולצה ואני חושבת שלבחור הזה יש שמונה ריבועים בבטן. אני מוכרחה לומר לכבול שבחזה שלי להרגיע ומהר כי הוא לא יהיה שלי לעולם. בהחלט לא אוכל להשלים את הכבילה אליו.
לי אין ריבועים בבטן. יש לי קצת כרס שמעידה שאני נהנית משוקולד הרבה יותר מדי כשאני הורמונלית, ואני רוצה להבהיר שאני לא אוותר על דבר כזה בשביל בטן שטוחה.
לא ולא.
גם לא הבנתי ששניים מהכבולים שלי הם אחים. זה יהיה... שונה. חבר המועצה ואחיו המלומד. לעזאזל, כל הסיפור הזה הוא חתיכת בלגן.
אני עוברת על שאר התמונות, להוטה למצוא נתיב מילוט. זאת אומרת, שבב העיקוב יסבך את המצב אבל כבר נחלצתי מצרות כאלה בעבר. אני בטוחה שאצליח למצוא פתרון ואני צריכה שזה יקרה בקרוב. נדרש לי רגע לקלוט שמשהו חיוני חסר במסמכים ואני עוברת על כל דף רק כדי להיות בטוחה.
הכוח של כל אחד מהם לא רשום.
יש שדה בכל אחד מהמסמכים שבו רשום "כוח" אבל הוא נשאר ריק בכל עמוד ועמוד. אין אפילו רמז שיסביר לְמה כל אחד מהם מסוגל ופתאום אני מרגישה רצון מטורף לדעת מה הם יודעים לעשות.
אני עדיין שקועה במסמכים כשמנעול הדלת מסתובב ואני מרגישה את הצביטה בחזה שמבשרת לי שאחד הכבולים שלי כאן. כל שריר בגופי מתאבן בעודי ממתינה.
כל גופי רוטט מרוב מתח כשהדלת נפתחת ואני מרימה את עיניי, יוצרת קשר עין עם החתיך בעל הריבועים בבטן בכבודו ובעצמו, אבל הוא מייד מסיט את המבט.
לעזאזל.
תמיד הנחתי שהם יכעסו עליי או יתאכזבו ממני, אבל אני בכלל לא ערוכה לראות את התיעוב הצרוף שניבט מעיניהם של ארבעת הגברים כשהם נכנסים לחדר החקירות.
תיעוב ושנאה.
אני בולעת את הרוק ומרכינה את הראש.
אחד מהם מחייך אליי בציניות אבל אני מתעלמת ממנו, עיניי נעוצות בידיי הצמודות על השולחן לפניי. אני לא צריכה לראות עוד מהשנאה שלהם. אני שונאת את עצמי מספיק בשביל כולנו. עוד שנאה תגרום לי לחפש גשר ולקפוץ ממנו.
רוצחת.
לא. אסור לי לחשוב על זה עכשיו, לא כשאני כבר על סף איבוד השפיות. לאן נעלמה האש שלי? הרגשתי כאילו היא נשאבה מתוכי כשכולם נכנסו לחדר.
אני שומעת חריקת כיסאות, אוזרת אומץ ומרימה את המבט. אני סוקרת את כולם לאיטי. קל להבדיל ביניהם ובין כל השאר, גם בלי התמונות הפרושות לפניי על השולחן.
גריפין זועף ונראה רטנוני, הצלקת שחוצה את הגבה שלו בולטת עוד יותר. הוא נראה בדיוק כמו בתמונה, כולל הזעפנות.
גבריאל מתעסק עם כוס הקפה שבידיו ונראה שהוא לחוץ בדיוק כמוני. החתיך המחייך לא מציץ משום מקום. זאת אומרת, הוא עדיין חתיך אבל הוא נראה... אומלל.
פאק.
נורת, חבר המועצה והסיבה לשבב שלי, יושב שם בחליפתו המחויטת להפליא. הוא היחיד שמנסה להסוות מעט את התיעוב. הוא נכשל בהסתרתו, אבל אני מעריכה את המאמץ.
נוקס ממשיך להביט בי כאילו אני הדבר הכי גרוע שקרה לו בחיים. ופאק, אולי זה נכון, אבל לפחות אני לא הדבר הכי גרוע ששוחרר אל אוכלוסיית הארץ הזאת.
אני יכולה לחיות עם זה שאני שנואה. אני שונאת את עצמי ויודעת כמה קל לתעב אותי.