הכבלים שמחברים בינינו 5 - כבלים טרגיים

פרולוג
 
נורת, בן שש־עשרה

הבית נראה רדוף.
אני מבוגר מכדי להאמין ברוחות רפאים ולנערים בגילי אין זמן לדברים כאלה. היכולת לתמרן צללים להיהפך לחיות פרא בצורה כלשהי לא משנה את העובדה הזאת בכלל. כשאני מביט בבית שאימי גדלה בו, הבית שבו גדלה עם אחותה ובני משפחתה, אני מרגיש יותר מאי פעם את היכולת להאמין שיש רוחות ושדים שמסתובבים במישור הקיום הזה לאחר שגופם נטמן באדמה.
אם יש מקום רדוף בעולם, זה הבית הזה.
״ממש לא מתאים לגדל נער במקום כזה. אני לא מאמין שאמלין גרה כאן עם נוקס. מה עבר לה בראש? מה עבר לנולאן בראש?״ ויליאם ממלמל חרש ונשמע רגוע כמו תמיד, למרות ההאשמה בדבריו.
ויליאם חונך להיות משכין שלום.
הוא ההפך הרגוע והמנומס מאבי הסוער והנלהב, הדמות הצעירה והמתורבתת יותר במשפחת דרייבן. פעם חשבתי שהוא רך וחלש מכדי להנהיג את המשפחה, אבל אחרי מותו של אבא, הוא הוכיח לי שטעיתי פעם אחר פעם.
יש דרכים רבות להיות אדם חזק ואני מקווה שוויליאם יוכל ללמד אותי למשול בכעס שלי, למנוע ממני להשתלח כמו שאבי נהג לעשות, לבלום אותי מלפגוע באהובי ליבי.
למנוע ממני להיהפך למפלצת.
״תשאיר לי את אמלין, נורת. אני לא רוצה שתאבד את קור הרוח שלך מולה היום, גם אם... זה מאתגר. אנחנו צריכים להתנהל בזהירות אם אנחנו רוצים לראות את נוקס לעיתים קרובות יותר. תחשוב על אחיך.״
אנחנו כאן רק מפני שזו הייתה בקשתו של אבי, לפני שמת.
במשך שנים ניסיתי לשכנע את ההורים שלי לאפשר לי לראות את אחי, ללא הצלחה. אבל ביום שאבי איבד שליטה והמועצה הגיעה כדי לוודא שהוא שילם את המחיר על המעידה הקטלנית, זה היה הדבר האחרון שהוא אמר לוויליאם. המילים האחרונות שאמר למשפחתו לפני שהומת בעוון פשעיו.
תמצא את נוקס ותביא אותו הביתה. בכל מחיר, אחי.
אני מהנהן אל דודי כי אין ברירה אחרת, ואז אנחנו עולים שנינו במדרגות המתפוררות והמטות ליפול. יש גפנים שגדלות לצד המעקה, מכוסות בקוצים ובזרדים דקים שנתפסים בשולי המכנסיים שלנו כשאנחנו חולפים על פניהן ואני מרגיש שזו אזהרה מבשרת רעות.
אני יודע שאסור לנו להתעלם מסימן כזה.
אני לא צריך את הקול של הכבול שבראשי שיאשר זאת. הדבר שנמצא שם בפנים לא קיים ובכל זאת הוא כן. אֵל מעשה ידיי.
פנים הבית מוזנח ונראה מזוויע בדיוק כמו החוץ. אני מסתכל לאחור ורואה שצעדינו משאירים עקבות בולטים באבק הסמיך שמכסה את הכניסה.
ברור שדודתי לא מקבלת אורחים רבים.
ויליאם עוקב אחרי המבט שלי ומתכווץ. הוא ממלמל אליי, ״נורת, גם אני רואה את זה. אנא, תשאיר את זה לי.״
המחשבה שוויליאם מתחנן בפניי שאתאפק מציקה לי ואני לא מצליח לכבוש את כעסי, לא משנה כמה אני מנסה. אני מתפרץ בתגובה, ״אני אעשה את זה! אני לא מטומטם.״
ויליאם עוצר את שנינו, פונה אליי ומגונן עליי מפני הנעשה בחדר, למרות שאנחנו לבד. ״תנשום. העיניים שלך השתנו והצללים זוחלים על הזרועות שלך. אתה צריך להשתלט על עצמך ומהר. אני לא מפקפק בך עכשיו. אני רואה באיזה מצב אתה נמצא ואני מנסה לוודא שאף אחד מאיתנו לא יחמיר אותו. לא מדובר כאן אך ורק במילוי רצונו של אביך. יש כאן ילד שחי בתוך כל הדבר הזה ואנחנו צריכים לחשוב עליו.״ לעזאזל.
אפילו לא שמתי לב, אבל כן, הבטתי בזרועותיי וראיתי את הכתמים השחורים כמו דיו זוחלים מכפות ידיי במעלה זרועותיי. בדרך כלל אני מרגיש את זה, כי עוצמת הכעס שאני צריך להתמלא בו היא לא ממש מעודנת, אבל הפעם אי־הנוחות שמילאה אותי הסיחה את דעתי ולא הצלחתי להתרכז במה שעושה הכבול שלי.
הוא רותח על הכול. הזעם הרצחני שלו עולה על גדותיו וזולג למוחי כשהוא רואה משהו באבק, שוויליאם ואני לא ראינו.
אני עוצם את עיניי ומבצע את תרגילי הנשימה שהחדירו בי מהרגע שהגעתי לגיל שבו יכולתי למלא הוראות. אבא ללא ספק לימד אותי שליטה כזאת זמן רב לפני שהעיניים שלי השחירו, כי כנראה הוא הרגיש שאזדקק לכך.
עברו שנים מאז שנאלצתי להתמקד בצורה כזאת.
״אמלין! נפלא לראות אותך, יקירתי. את נראית מדהימה בשמלה הזאת. היא בגוון אפור מושלם לעור הפנים שלך.״
אני צריך לכבוש את החיוך שעולה על שפתיי. אין שום דבר בנימת קולו של ויליאם שמסגיר זאת אבל לאורך כל הנסיעה במכונית הוא סיפר לי את התאוריות שלפיהן דודתי היא מכשפה אכזרית. ברור שהוא מקניט אותה, בלי שתוכל להעמיד אותו על טעותו.
הוא פוליטיקאי מיומן להחריד ואני בטוח שבהנחייתו, גם אני אגדל להיות כזה.
״ויליאם. תהיתי כמה זמן ייקח לך לבוא לחטט כאן. אין כאן שום דבר בשבילך; לא אני, ובוודאי שלא הבן שלי. אנחנו שמחים שמניחים לנו לנפשנו.״
אני פוקח את עיניי בדיוק בזמן ורואה את ויליאם צועד לעברה, נוטה קלות לכיווני כאילו הוא מגונן עליי עוד יותר, כאילו הוא יודע שצליל קולה שוחק את מסכת האיפוק שלי.
במקום לצפות בשניהם מתקוטטים, אני מנצל את ההזדמנות כדי לחמוק.
מעולם לא הייתי בבית הזה קודם לכן אבל הקדשתי את הימים האחרונים לתרגול הכוח שלי כדי שאוכל להתכונן. בדרך כלל אני נמנע מיצורי הצל ככל האפשר, ועל אחת כמה וכמה מאז מותה של אימי, אבל ידעתי שהזמן שלי כאן יהיה מוגבל.
אני צריך להשתמש בכל כלי נשק שיש בארסנל שלי.
כשאני יוצא למסדרון אני מוציא את אחד מיצורי הצל שלי. הסיוטים של הקהילה שלי מופיעים לצידי בתור כלב נוהם בעל לסת רחבה ושיניים חדות כתער, ועיניים ריקות וחלולות שאיכשהו רואות דרכך.
הייתי עושה הכול כדי לעקור את הדברים האלה מתוכי.
היצור מביט בי לרגע, כאילו שופט את המחויבות ואת היכולת שלי לקרוא לו לחזור אליי, כאילו הוא מנסה להבין אם מותר לו להתרוצץ בבית ולהרוג את כל מי שנקרה בדרכו, בלי שאוכל לעצור בעדו.
קשה לשקר ליצור כזה שהוא חלק ממך.
בלתי אפשרי למען האמת, אבל מה שהוא רואה בי כשאני מורה לו למצוא את אחי, הכוח והמגבלות, גורמים לו להסס לרגע אחד בלבד לפני שהוא נענה לפקודתי. הוא נע במהירות כזאת שקווי דמותו מיטשטשים עד שהוא נראה בעיקר כמו עשן ופחות כמו חיה. אני נדחק לאחת הפינות במסדרון כדי לעצום את עיניי ולהביט על הנעשה מבעד לעיניו של יצור הצל.
הבית נראה אפל ומאיים מבפנים לא פחות משהוא נראה מבחוץ. הווילונות מוגפים בכל החדרים בקומה הראשונה. יש אוכל מרקיב במטבח, צלחות וכוסות בערמה בכיור, בלי שנגעו בהם. ברור שהם שם כבר שבועות רבים, אם לא חודשים. למרות שאני לא מריח שום דבר דרך החיבור עם יצור הצל, הזבובים והרימות בכל פינה מגעילים ומפלילים כאחד.
משהו נורא ואיום קורה כאן.
אני מוציא את יצור הצל מהמטבח והוא עולה במדרגות ועובר בחדרים עד שלבסוף הוא מגיע לעליית הגג הגדולה והמאובקת.
נוקס לא מתכווץ או מגיב למראה יצור הצל שלי.
יצור צל משלו ישן למרגלותיו כאילו הוא רק חיית מחמד צייתנית.
אני קורא ליצור הצל לחזור אליי כשאני מפלס את דרכי אליו, מתכווץ אל מול ענני האבק שעולים עם כל צעד שלי ומשכבות הזוהמה העבות שיש על כל משטח. אני מדחיק את הכול ממחשבותיי עד שאני מגיע לעליית הגג ורואה את אחי הקטן, אחרי שש שנים שאנחנו חיים בנפרד. שש שנים לא נראו לי כמו תקופה ארוכה עד עכשיו, כשאני מביט בזר הקטן שדומה לי כל כך, עד שאין ספק שאנחנו אחים.
הוא... קטן כל כך.
במידה חריגה, כאילו הוא סובל מתת־תזונה או מחולי. אני לא זוכר שאבי אמר משהו על בעיות בריאות, אבל אין סיכוי שאחי הקטן בריא כרגע. אין סיכוי שהמצב שלו תקין. הורשיתי לראות אותו רק פעמים ספורות מאז שאימא שלו הוציאה אותו מהאחוזה שבה התגוררה חבורת הכבולים, אבל אז הוא היה בסדר גמור.
מה קורה בבית הזה?
אני מתקדם אליו, לאט ובזהירות, כאילו אני מתקרב לחיה עצבנית. יצור הצל שישן למרגלותיו מרים את ראשו כדי להביט בי בעיניו הריקות והחלולות, שלמרבה הפלא נראות כאילו הן מבינות.
הוא רגוע מדי.
היצורים שלי הם חיות פרא אכזריות וחסרות שליטה ברגע שמשחררים אותם. אז כשאני רואה יצור כזה רובץ כמו כלב מאולף זו חוויה מטלטלת במובן השלילי של המילה. איך יש לאחי איפוק מופתי כזה ובגיל צעיר כל כך? איך יש לו יצור מחונך יותר מכל אחד מהיצורים שלי?
משהו פה לא כשורה.
הכבול שלי, הקול בראשי שלעולם לא אודה בקיומו, למקרה שמישהו יכלא אותי במוסד לחולי נפש או פשוט יהרוג אותי כי אני מטורלל, מדבר אליי בקול תקיף, קול שהוא לא משתמש בו בדרך כלל. זה הקול שאבי היה משתמש בו אם התפרעתי בשיעורים או איימתי על אנשים בעיניים החלולות שלי, סתם בשביל להשתעשע.
אבל אני לא זקוק לאזהרה. אני יודע היטב שמשהו כאן לא כשורה. אני יודע היטב שלא משנה מה הייתה התוכנית שלנו כשהגענו לכאן היום, ויליאם ואני לא נצא מכאן בלי אחי.
העניין כבר לא פתוח יותר למשא ומתן.
מדובר בחילוץ או בחטיפה, תלוי באיזה קצה של השיחה נמצאים.
אני מכוון את עצמי לנימת קול שלווה ומרגיעה כשאני מדבר אל אחי אבל הוא לא מגיב לקולי בכלל. ״אני יכול לבוא לשבת איתך, נוקס? זה בסדר אם פשוט... אשב איתך?״
הוא מושך בכתפיו ועיניו עדיין ממוקדות ביצור הצל שלמרגלותיו. הוא מביט בו כאילו הוא בטרנס ולא כאילו הוא מחכה לו שיתקוף בפראות עוד מישהו שנמצא בחדר.
כמו שאני מביט ביצור שלי.
״אני גם יכול להישאר במקום שבו אני עומד אם לשבת לצידך יגרום לך להרגיש לא בנוח. אתה זוכר אותי?״
אתה זוכר מישהו מהמשפחה שלך חוץ מהאימא הדפוקה שלך, שניתקה אותך מכולנו?
אלא שאסור לי לומר לו את זה. זה לא יהיה הוגן וזה יהיה לא יפה מצידי לסכסך ביניהם. ויליאם אמר זאת במפורש, הוא הבהיר שאסור לי לומר את שמה אל אמלין בנוכחותו של נוקס. שנינו ידענו שלא אוכל להסוות את הארס בקולי.
אני מתעב את האישה הזאת על שנטשה את אבא שלי.
שנאתי אותה עוד יותר על שלקחה איתה את אחי כשעזבה, ופיצלה את המשפחה שלנו. זה היה הסדק הראשון שפירק את הכול.
האם אימא שלי הייתה עדיין בחיים אלמלא עזבה?
האם הטירוף שהשתלט על אבי היה מתרחש בכלל אם שתי הכבולות שלו היו איתו?
האם יצורי הצל —
״נוקס! הנה אתה! אני רואה שנורת מצא אותך לפניי. אני לא מופתע. הוא התלהב מאוד לפגוש אותך.״
אני לא מסתובב אל דודי כשהוא נכנס לעליית הגג אבל נוכחותו המרגיעה ממלאת את החדר כאילו היא דבר מוחשי. אני ממשיך להתמקד באחי כשוויליאם מתחיל לדבר עוד ועוד על כל מיני דברים נעימים ומאושרים, בכל הדרכים שבהן הוא יודע למלא שתיקות מביכות ולגרום לאנשים ללכת שבי אחר קסמו, שכולו דבש ונופת צופים, אבל ההלמות בראשי מחרישה את קולו כי סוף־סוף אני מגלה מה לא כשורה אצל נוקס. משהו לא כשורה באופן כה נוראי, עד שאין אפשרות שמישהו יצליח לתרץ אותו.
האצבעות שלו מעוותות.
העיניים שלי נעוצות בהן, בצורה שבה הן מזדקרות לכיוונים הלא נכונים, עם גושים ועצמות שבולטים מתחת לעור. פציעה ישנה שלא החלימה כמו שצריך.
המשפחה שלנו עשירה כקורח.
זה לא משהו שאני מתרברב או מפריז בו, זאת פשוט עובדה. אבי וויליאם הוציאו לאורך כל חייהם הבוגרים מאות מיליוני דולרים בשנה על כל צדקה וגם על כל פינוק ומותרות שיש למען משפחתם. ועדיין השווי הנקי המצטבר שלהם רק הלך וגדל. אנחנו עמוד התווך של הקהילה שלנו כי אנחנו באים מכסף ישן שלעולם לא ייגמר. אני אומר את כל זה כדי לשאול למה אף אחד לא בדק את נוקס וריפא אותו לפני שאצבעותיו השבורות התקבעו ככה?
למה אף אחד לא התקשר לאבא שלנו?
״האם זה החדר שלך, נוקס? די נעים כאן למעלה. הייתי בונה מבצרים בעליית הגג כשהייתי בגילך. השתמשתי בסדינים ובכריות מכל המיטות בבית. זה היה מטריף את אימא שלי. אני רואה מזרן וכריות. יצור הצל שלך נראה מאושר מאוד לשכב עליהם. אני יכול לתת לך חיבוק או שזה ירגיז את שניכם?״
נוקס לא מרים את ראשו אבל יצור הצל כן, עיניו החלולות מביטות בוויליאם כאילו מתגרות בו לנסות ולגעת בנער הקטן והמכווץ שלפנינו. אני מתחיל לתהות אם הוא שרוי באיזה טרנס... או שאולי הוא בתוך היצור שלו עכשיו במעין מפלט מהחדר הזה, דרך להתנתק מאיתנו בלי לברוח בפועל או להתעמת איתנו כדי לצאת מזה.
האם הוא מפחד מאיתנו?
או ממה שיקרה אם ידבר איתנו?
אני רוצה לצרוח ולשחרר את כל הסיוטים והצללים הכי גרועים שלי אל תוך הבית הזה ועל כל יושביו, מתוך תסכול צרוף. אני שונא את השקרים ואת הלחישות, את ההונאה ואת השיטות העקלקלות שבהן עושים דברים שאמורים להיות פשוטים.
נוקס צריך לבוא הביתה איתי ועם ויליאם, להשאיר מאחור את כל מה שקרה במקום הזה.
אני עומד להתפוצץ כשהדלת מאחורינו נפתחת בכוח כזה עד שהיא מכה בקיר, ודודתי פורצת לחדר בצעקה צורמנית, ״מה שניכם עושים כאן?! אמרתי לכם שאני אביא אותו לדבר איתכם, ויליאם. אתם לא רצויים כאן.״
אני לא מסוגל להסתובב ולהביט בה, לא כרגע, לאחר שהעיניים שלי כבר השתנו ויש בי כעס בעוצמות אדירות. למה היא השאירה אותו להחלים ככה? איזו אימא שוללת מהבן שלה טיפול רפואי?
לא חשבתי שאני מסוגל לשנוא אותה יותר ממה שכבר שנאתי אבל היא מוכיחה לי שוב שטעיתי.
״נוקס, בוא הנה. נדבר עם האנשים האלה בטרקלין במשך כמה דקות ואז הם יוכלו ללכת.״
לראשונה נוקס זז אבל רק שפתיו נעות כשהוא ממלמל בקול רובוטי חדגוני שתי מילים שמנפצות את עולמי ושוברות אותו באופן חסר תקנה.
״כן, כבולה.״
כל החמצן בחדר אוזל.
העולם שלי נאטם במהירות עד שאני מתמקד בדיוק מרבי במילה שיוצאת מפיו של אחי הקטן.
מופנית אל אימא שלו.
כבולה.
אמלין צועדת קדימה אל נוקס אבל הצניחה בקרבי נהפכה למכתש אדיר, ועכשיו חלקים שלא אמורים להתחבר זה לזה מתגבשים בראשי.
המילים האחרונות של אבא שלי לאימא שלי לפני שהיצורים טרפו אותה.
את ידעת.
״נורת — ״ מזהיר ויליאם כאילו לא שמע את מה שנוקס אמר ולא חווה את אותה טלטלה שאני עובר עכשיו, ולכן אני מתעלם ממנו לחלוטין.
גם הכבול שלי מתעלם ממנו לחלוטין.
״למה הוא קרא לך ככה? אמלין, למה הבן שלך קרא לך כבולה?״
ויליאם משמיע קול מאחוריי ואז אני שומע חבטה של גוף ברצפה כאשר דודתי מטיחה בו את הכוח שלה. הגניחה שבוקעת מפיו חלושה, מגיעה באיחור. אני מרגיש שאותו כוח מציף אותי ומתחכך בעורי כשהיא מנסה להיכנס לראש שלי ולפתוח את מחשבותיי בכל עוצמת הטירוף שיש ברשותה.
אני יותר חזק ממנה.
המתקפה שלה חסרת משמעות מבחינתי. היא רק מתדלקת את הזעם שבוער בתוכי.
הצללים ברחבי החדר מתעוותים וגדלים, הולכים ומתעצמים עד שכולם רוכנים אליי ואל הסיוט שאליו נקלעתי. יצור הצל יושב בצייתנות למרגלות נוקס ולא מגיב, מלבד בהידוק של מלתעותיו כשהצללים שלי מתקרבים יותר מדי ובכל זאת, אחי לא מגיב כלל לסערה שמתחוללת סביבו. זה אומר הכול מבחינתי. אם הכאוס הזה לא משפיע עליו... מה לעזאזל קרה בבית הזה?
כבולה.
ואז מגיע הרגע שאמלין נכנעת סוף־סוף ועיניה מבזיקות שוב לצבען הכחול הקבוע, דומה כל כך לצבע עיניה של אימי. היא מרימה את ראשה ומביטה בי והפחד הספוג באשמה מהווה אישור.
יצורי הצל שלי פורצים מתוך החזה שלי, תמונת מראה של מה שאבי עשה לאימי.
אני אותה מפלצת כמוהו, אבל אשמח להישרף על כך בגיהינום.
ועכשיו אני יודע שכאשר אבי מת, הוא הרגיש ככה בדיוק.
 
 

1

 
אוֹלי

אני לא שומעת שום דבר מהנעשה סביבי חוץ מהלמות כפות רגליי על הקרקע ואת קול נשימתי הכבדה כשהיפחות בוקעות מחזי.
גופות מפוזרות בכל מקום על פני אדמת המחנה, כולן נהרגו בגלל התגבור בכוח שניתן לי ולכבולים שלי. הכבולה שלי ממשיכה לחפש עוד, כל דבר שתוכל לקחת כדי לתת עוד כוח לכבולים שלנו בזמן שאנחנו רצות אל תוך הסכנה שבתוכה הם נמצאים.
עדיין כואב להם. הם עדיין מתמודדים עם האדם הלא ידוע שזה עתה רצח את נוקס.
לא יכול להיות שהוא מת.
אני מזהה עשרות פרצופים בין ערמות הגופות, אנשים שראיתי בתקופה שלי כאן, אנשים שהיו חלק מהאימה שחוויתי, אבל אני לא מרגישה תחושת ניצחון על כך שמחיתי אותם מעל פני האדמה.
לא.
אני מרגישה רק את ליבי הולם בחזי ואת הזיעה הקרה על עורי, שלא קשורה למהירות התנועה של רגליי.
לא יכול להיות שהוא איננו.
אין אפשרות כזאת, לא כשעשיתי הכול כדי להגן על כל הכבולים שלי. לא כשסוף־סוף קיבלתי את כולם לתוך ליבי והחלטתי להשתמש בכוחות המזוויעים שלי כדי להגן עליהם, להתפייס עם האלָה המרושעת שבתוך נפשי אם זה אומר שכולם יצליחו לשרוד את הקרב עם כוחות ההתנגדות. לא כשסוף־סוף יש לי את היכולת לתת להם כוח בלתי מוגבל. לא כשעשיתי כל מה שביכולתי כדי למצוא גשר בין נוקס וביני, ונכון, עוד לא ממש עשיתי את זה עד הסוף אבל אני מרגישה שהצלחתי ליצוק את היסודות לקשר.
משהו שנוכל לבנות עליו.
אני מרגישה עדיין את הכאב של גריפין בוקע אליי דרך הכבילה. הכאב הפיזי עדיין שם, כמובן, אבל עכשיו אני מרגישה רק את סערת הרגשות שלו, לאחר שצפה בחברו הטוב מת ומקריב את עצמו כדי להבטיח את שלומו של אחיו. מי שגורם להם את הכאב הזה... אני אטפל בו אישית. לא מעניין אותי מה יידרש לשם כך. לא מעניין אותי אם אצטרך לעמוד מול סיילס דייוויס בעצמי. אני אקרע את האדם הזה לגזרים במו ידיי, אם זה מה שצריך.
ככל שאני מתקרבת לאוהלים כך אני מרגישה שהכבולה שלי פונה החוצה. הרשת מתרחבת כשהיא מחפשת עוד נשמות לזלול כדי לעשות את מה שאנחנו צריכות לעשות, מתמתחת ומתמתחת עוד ועוד. היא רוצה בכל מאודה להקריב את אנשי הצוות הטקטי, לקחת גם את הנשמות שלהם עם כל הכוח שיש להם כדי לנצח בקרב, אבל אסור לי להרשות לה להיהפך למפלצת כזאת.
כשאני קרובה יותר לאוהלים, אני רואה את הראשון מבין יצורי הצל של נורת, את הקו התוחם שהציב סביבם כדי להגן עליהם מפני כל מי שינסה להתקרב. היצורים מתעלמים ממני לחלוטין ואפילו לא מביטים לעברי כשאני מקיפה אותם ומתקדמת לעבר הכבולים שלי. ואז אני מתחילה להרגיש את הכאב בעצמי, הוא כבר לא מגיע אליי דרך החיבור לכבולים שלי אלא מתקיים בתוך ראשי. השרירים שלי מתכווצים ומתעוררים לחיים כאילו הלמו בי באלפי וולט של זרם חשמל. המוח שלי רוצה להיאטם אבל הכבולה שלי דוחפת אותי קדימה.
לא משנה איך אני משליכה את הכוח שלי, אני לא מרגישה מי נמצא בחדר. אני דוחפת ודוחפת, אבל לא מרגישה שום דבר לגבי האדם. שום דבר.
עיניי צונחות אל גופת הכבול שלי, חסרת נשמה וריקה ומתה.
אני רוצה לשכב לצידו ולמות יחד איתו.
הכאב פוסק. אני מרגישה את זה בדיוק כאשר המעתיק מופיע שוב בצליל פקיעה. סיילס דייוויס, הכבולה שלו, לידיה והאדם שאחראי לכל מה שקרה עוזבים איתו. גל בחילה מתפשט בגופי, רגע של אי־נוחות כשאני לא מרגישה עוד את הכאב העז שהתפשט בתוכי.
בזווית העין אני רואה את נורת יורד אל ברכיו ותופס את עצמו בשתי ידיו כשהוא מביט בגופת אחיו. דמעות זולגות על פניו. נדרשים לי ארבעה צעדים כדי להגיע אל שניהם ואז אני מוצאת את עצמי על ברכיי כמותו, מביטה בעיניו של נוקס שאינן רואות עוד כשהוא בוהה באחיו, המראה האחרון שבו חזה לפני שנשמתו נעקרה מגופו.
אנחנו צריכות לזוז במהירות, בחורה. אנחנו צריכות לזוז במהירות, אחרת נאבד אותו.
אני נשנקת מרוב בכי. ידיי מושטות כדי לרחף מעל חזהו, על המקום שבו אני רוצה נואשות להשליך את עצמי עליו אבל הוא מעולם לא רצה שאגע בו, ואני מרגישה שאחלל את כבודו אם אעשה את זה עכשיו, אף שהוא כבר איננו.
את לא מקשיבה לי. את צריכה להקשיב. אנחנו צריכות לזוז עכשיו.
עיניי נעצמות בכוח לשמע הדיבורים המיותרים של הכבולה שלי בתוך ראשי.
ברור שאני לא מקשיבה! הכבול שלי מת!
גריפין גורר את עצמו אל נוקס וכורע ברך מצידו השני. הוא לא מהסס כשהוא מסיט את השיער מפניו ומצווארו, בודק את הדופק כאילו יש עוד תקווה, כאילו אנחנו לא מביטים עכשיו בגופה. אני לא מרגישה ככה.
אני רק מרגישה כמה הוא ריק, אני מרגישה את החלל שנפער בחזה שלו, במקום שבו אמורה להיות הנשמה, ואת השקט בתוכי, במקום שבו הייתה האנרגיה האלימה והתקיפה שלו.
הכלי נשבר, לא הכבול הפנימי.
אני נופלת שוב על התחת בעפר, בוץ ניתז עליי כשהיפחות מטלטלות את גופי.
הוא היה הרבה יותר מכלי! שלא תעזי לקרוא לו ככה, הוא היה הרבה יותר מסתם —
אבל הכבולה שלי קוטעת אותי.
אני לא קוראת לאדם כלי. אני קוראת ככה לגוף שלו. הכבולים שלנו — שניהם — נמצאים כאן. תקני את הכלי, בחורה.
אני מצמידה את כפות ידיי לעיניי כשאני יורדת בעקבות הכבולה שלי אל מעמקי קרביי, אל החלקים העמוקים ביותר שבתוכי, שם היא נחבאת במקומות הנסתרים הקטנים בתוכי, במקום שבו היא ישנה, במקום שבו היא אוכלת כבולים חזקים, במקום שבו היא פורצת בהתקף זעם ומסתתרת כשאני לא מצייתת לכל גחמה שלה. שם אני מוצאת, רפה כמו כנפי פרפר ברוח, את נשמתו של נוקס.

מעולם עד כה לא החזקתי בתוכי נשמה שלא נועדה להיטרף על ידי הכבולה שלי, ולכן מטבע הדברים אני נבהלת.
בהלה מיוזעת, רועדת ומטלטלת שגורמת לי לדפיקות לב.
כמה זמן הוא יוכל להישאר כך בתוכנו? איך הבאת אותו... לכאן? האם הוא יודע שהוא כאן? מה קורה כאן, לעזאזל?
אני מקשקשת, מבוהלת לחלוטין, אבל הכבולה שלי לגמרי רגועה ושלווה.
אני יכולה להחזיק אותו כאן כמה זמן שנצטרך אבל את חייבת לתקן את הכלי כדי שיהיה לנשמה לאן ללכת.
אין בעיה. אני לגמרי יכולה לתקן את הכלי. הרי זה הקטע שלי, נכון!? תיקנתי את הכבולים שלי מיליון ואחת פעמים. זה קלי קלות. אבל ברגע שבו אני מנסה לתקן אותו, מתברר שלמרות שהכבולה שלי חושבת שאין כאן שום נזק שאי אפשר לתקן, הכוח שלי בהחלט לא חושב ככה. לא משנה כמה אני לוחצת, אני לא מצליחה לרפא את נוקס.
אני מרגישה את הכעס של הכבולה הפנימית שלי ואני מתפרצת:
אני יודעת שאני צריכה לעשות את זה. אני מתאמצת אבל זה לא קל כמו שנדמה לך!
היא מתפרצת בתגובה:
את לא באמת מאמינה שנוכל להחזיר אותו, לכן זה מונע ממך לעשות את מה שנדרש!
טוב, ברור שאני לא חושבת שאנחנו יכולות להקים אדם לתחייה!
אפילו באוזניי הקול שלי נשמע צורמני. אני מרגישה שהכבולה שלי מתוסכלת ממני אבל היא נאחזת בנשמה שבתוכי בכוח כזה, עד שאין לה ברירה אלא לאפשר לעצמי להיבהל לגבי מה שקורה, לרעוד ולהיחרד בתוך המצב המסויט הזה.
אנחנו צריכות את המרפא. תשלחי את המעתיק שיביא את המרפא.
אוקיי, אבל זה קל רק להגיד. קודם כול, הם יסתכלו עליי כאילו יצאתי מדעתי אם אדרוש שיביאו מרפא לגופה. ודבר שני, אם אני לא יכולה לרפא את נוקס במצבו, מי אומר שפליקס יוכל?
את מוכנה להפסיק עם הבהלה האנושית המיותרת שלך ולשמוע בקולי? בחורה, אני מסתובבת כאן יותר ממיליון שנה, את חושבת שאני לא יודעת מה צריך לעשות כשמשהו כזה קורה?
אני עדיין מרגישה כאילו היא מזינה אותי בתקווה במצב טרגי מובהק אבל לבסוף אני פוקחת את עיניי ומביטה בגריפין. ״אנחנו צריכים לקחת אותו לפליקס.״
המבט ההמום והחלול בפניו נסדק מעט לשמע קולי ואני חושבת שאני תכף עומדת לראות שניים מהכבולים שלי מתחילים לבכות. אני לא מצליחה להתמקד בשום דבר מלבד במה שקורה בתוך גופי כרגע. אני לא מצליחה להתקרב אליו ולנסות לנחם מישהו מאיתנו.
אם לנוקס יש כאן סיכוי, קטן ככל שיהיה, אני אעשה כל מה שצריך.
״כבולה, מאוחר מדי לפליקס.״ הרכות בקולו של גריפין, הצורה שבה הוא מנסה לדבר איתי בעדינות, אפילו עכשיו, מכאיבה לי.
אני מהנהנת כי אי אפשר להתווכח עם זה, לא באמת. הקול שלי נסדק כשאני אומרת, ״אני יודעת. אני לא טיפשה. אבל אנחנו צריכים להגיע לפליקס עכשיו. בבקשה פשוט... תקשיב לי.״
גריפין מביט בנורת אבל אני לא מסוגלת להסתכל עליו. זה לא שאני כועסת כי הם לא הקשיבו לי כשהתחננתי בפניהם לחזור, למרות שהם בהחלט היו אמורים לשמוע בקולי. כולם אומרים לי כל הזמן לסמוך על הכבולה שלי, ובכל זאת ברגע כה מכריע אף אחד מהם לא סמך עליה. אבל זה לא העניין.
לא, אם אני מסתכלת על נורת, שמתאבל עכשיו על אחיו, האחרון מבני משפחתו שנשאר לו בעולם, אין מצב שאוכל להתאפס על עצמי מספיק כדי לתת לריפוי של נוקס את ההזדמנות הראויה, ולכן אני מסיטה את עיניי ממנו ומתמקדת בגריפין, שמצליח לא לאבד עשתונות.
הוא מביט בי בזהירות ואז מסתכל סביבו. הוא כרגע הבין שטכנית אנחנו בשטח האויב ויש סיכוי לא רע שאנחנו מוקפים.
צעדים נשמעים כשגייב ואטלס חוברים אלינו סוף־סוף ושניהם שואלים מיליון שאלות בו־זמנית.
״מה קרה כאן עכשיו?״
״למה לא הקשבת כשאוֹלי דיברה? אנחנו אמורים להקשיב לה!״
״מה עבר לך בראש?״
״אלוהים, מה קרה לעזאזל?״
נורת לא מגיב ולא עונה לאף אחד מהם. הוא לא זע ולא נע, הוא תקוע במקום, ואני פונה לכיוון השני כדי לוודא שלא אראה אותו כשאני מישירה מבט אל גייב. ״אני צריכה את קירן. אני צריכה שתשיג אותו ותביא אותו לכאן עכשיו. אני צריכה אותו.״
עיניו של גייב נודדות אל נוקס ואז שוב אליי. הוא עוצר רגע ומביט בדמעות שממשיכות לזלוג על לחיי. ״אני אביא אותו, כבולה. תני לי רגע.״
ואז הוא מסתלק ונע בתוך השחור העז של יצורי הצל של נורת. הם כולם עומדים בלא ניע, כאילו בטרנס.
אטלס ניגש אליי ונזהר לא לגעת בי או בנוקס כשהוא כורע ברך לצידי. עיניו מתבוננות בכול ולשם שינוי הוא לא משמיע שום עקיצה לגבי נוקס.
״מה קרה כאן עכשיו?״
גריפין מביט אליו בזעם. ״אתה באמת חושב שזה הזמן המתאים?״
אטלס מהנהן ולא כובש את הנימה התוקפנית שבקולו. ״אם הדבר הזה יכול לחזור ולהרוג את כולנו בכל רגע נתון? כן, אני חושב שזה הזמן המתאים. הוא מחק הרגע את דרייבן. הוא היה יכול להרוג את שלושתכם אם אוֹלי לא הייתה מעבירה אליכם תגבור כוח.״
הקול שבוקע מהחזה שלי הוא לא אנושי, איום ומזעזע, והדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי בלי שאתייחס. אני מנסה להתמקד בנשמה שבתוכי ולשדל אותה לא לזוז כדי שאצליח לרפא את נוקס.
אני לא יודעת אם הוא שומע אותי אבל אני מנסה בכל זאת.
רק עוד כמה דקות ואחזיר אותך. נוכל למצוא פתרון. פשוט תישאר איתי. אני יודעת שאתה לא רוצה, אבל פשוט תישאר איתי ונמצא פתרון.
הוא לא עונה לי, כמובן. אני לא יודעת אם הוא יכול. אני בכלל לא יודעת אם הוא שומע אותי או שאני סתם מדברת אל עצמי עכשיו, אבל אני מנסה.
אני מנסה כי אני לא רוצה שהוא יחכה עד הפעם הבאה כדי למצוא דרך שנוכל לאהוב זה את זה. אני רוצה למצוא את הדרך כבר בחיים האלה. אני רוצה לדעת הכול. אני רוצה לראות הכול ולהשלים את מה שאני צריכה להשלים איתו. אני רוצה לגלות איך מישהו כמו נוקס דרייבן יכול לזכות באהבה ובהכלה, ואז אני רוצה לעשות את זה עד יומי האחרון.
אני רוצה ללמוד את כל מה שאני צריכה ללמוד ואני רוצה לגלות את זה יחד איתו. הוא אולי הגבר השחצן, המכעיס, המניפולטיבי והאכזרי ביותר שפגשתי מעודי אבל אני גם יודעת ללא ספק שהוא שלי. לא משנה באיזה קרב הוא נלחם עכשיו עם עצמו, אני צריכה להיות לצידו ולהילחם יחד איתו. יום אחד נגיע למקום שבו הוא ישלים עם זה וישלים איתי.
אולי אפילו אזכה להתנצלות ממנו על הדברים שעשה בזמן שהתמודד עם כל מה שעבר עליו.
״אלוהים אדירים,״ אני שומעת את קירן מסנן כשהוא וגייב מתקרבים אלינו ואני מרימה את עיניי כדי לראות אותו מביט בעיניו הריקות של נוקס. הוא ממשיך להסתכל על אחיו במבט חלול שלא רואה.
כל יצורי הצל של נורת עדיין עומדים סביבנו, כאילו הם מחכים שהכבול שלי יחזור משולי התהום שעל פיה הוא ניצב, מוצף כולו בצער ובאבֶל. כל סנטימטר בישותי משתוקק לגשת אליו.
אבל אני לא יכולה.
גריפין קם וניגש אל נורת. אני שומעת אותו מדבר בשקט ומנסה להעיר אותו מהטרנס שהוא שרוי בו, אבל נורת לא עונה לו.
אני עדיין כורעת לצד נוקס. לא הייתי מצליחה להתרחק ממנו גם אם הייתי רוצה.
״אני צריכה שתיקח אותי לפליקס,״ אני אומרת לקירן והוא מביט בי בהלם.
הוא מכוסה בדם ובבוץ מהמעבר שלו בין המחנות ומהעתקת אנשים החוצה. הוא עייף, נראה כמעט מובס, כמו שנראים אנשים שמנהלים קרב אבוד.
״פלוז, אני לא חושב שיש משהו שפליקס יוכל לעשות בשבילו עכשיו,״ הוא אומר בקול עדין מאין כמוהו, קול שגורם לסנטר שלי לרטוט ולדמעות להמשיך לזלוג על לחיי.
״תעשה את זה בשבילי. בבקשה,״ אני אומרת בקול סדוק. הוא בולע את הרוק ואני רואה בעיניו שליבו נשבר בגללי.
הוא תופס את גייב כשהוא ניגש אליי, מושיט זרוע לגריפין ולנורת כדי שיתפסו בה בזמן שהוא מניח יד על חזהו של נוקס. אני אוחזת את מפרק כף ידו של נוקס. זה הכי קרוב שהגעתי לגעת בו עד כה ואני מביטה אל תוך עיניו הלא רואות כשאנחנו נעלמים בצליל פקיעה.
אני נאחזת בנשמתו של נוקס בלפיתה עזה שאי אפשר לנתק.