דוקטור איזה דג יש לי?

פרק ראשון — ״הדג״

״דוקטור, איזה דג יש לי?״
״לא דג, סרטן סרטן!!!״
אמיל נזכר בבדיחה המקאברית ובעיניו עלו דמעות. לזכותו ייאמר שדילג על שלב ההכחשה, הכעס והרחמים העצמיים, ונחת נחיתה מהירה ורכה יחסית אל השלב הפילוסופי. לא ‘למה דווקא אני’, אלא ‘כן, דווקא אני’. לא כהתרסה מול בורא עולם או גורל אכזר, אלא דווקא כמבוא אופרטיבי למסכת חיים חדשה ושונה.
לא שהשלים עם המצב, אבל גם לא יצא בהכרזת מלחמה לא רציונאלית בנוסח של ‘אני אנצח את המחלה’. בסך הכול בדק עם מנהל המחלקה האונקולוגית בבית־החולים את הנתונים הסטטיסטיים, ורשם לעצמו ללא תחושת הקלה שהסיכויים להדביר את ״הדג״ השוחה ממש ברגע זה בעורקיו, עומדים על כעשרים למאה. בעלי החזקה על שאר שמונים האחוזים, הולכים לעולמם תוך שנה עד עשר שנים מיום פרוץ המחלה. הכול תלוי במידת אלימותו של ״הדג״, שדרך אגב לא התחייב בפני הרופאים או החולה על התנהלות לינארית עקבית דווקא, וכפי שהוא יכול להתנדף לחלוטין כחלום רע, כך הוא יכול גם לחשוף את מלתעותיו ולטרוף את קורבנו בפרץ קצר של אלימות.
‘אני חולה סרטן, אני חולה סרטן, אני חולה סרטן’ שינן אמיל לעצמו. לא ״דג״ לא ״המחלה״ לא ״ש...ש...ש...״ — סרטן!!! — חד וחלק.
קודם־כול אני צריך לקרוא לילד בשמו. בלי ברבורים, בלי רגשי נחיתות. להביט לחיה יש לתוך הלבן שבעיניים... ונראה מי ימצמץ ראשון. השאר הוא סטטיסטיקה יבשה.
הכול החל כשלושה חודשים קודם לכן. אמיל, רווק בן שלושים־ושתיים, בן מזל סרטן (בדיעבד — ביש מזל סרטן) גובה מטר שבעים ושמונה, עיניים חומות, שיער שטני, מבנה גוף רזה אבל לא ספורטיבי, וחיוך נוסך אמון. סוכן ביטוח בינוני בסוכנות ביטוח בינונית. עובד על שכר פלוס אחוזים. גר בגפו בדירה שכורה.
עד היום באו לו הדברים בצורה נינוחה וקלה למדי. חיים שוטפים, מאוזנים, ללא מאמץ וללא הישגים מיוחדים. מן הסתם היה מתחתן לפני גיל שלושים־וחמש (אף שלא הייתה כרגע שום מועמדת), מוליד ילד אחד או שניים, גר בפרבר העיר, אולי מתאלמן בגיל מבוגר, נפטר בגיל מתקדם, נקבר בהלוויה צנועה בה היו נוטלים חלק שני ילדיו, נשותיהם ואולי גם כמה סוכני ביטוח, קולגות. אולי גם נכד או שניים.
אבל עכשיו התקצרו לוחות הזמנים באופן דרמטי. לפני שלושה חודשים החל חש בלאות, דופק מהיר ובהמשך גם חום נמוך. אף שלא היה מודאג, החליט ללכת לבדיקה שגרתית. מיד התגלה שהוא סובל מסוג כלשהו של סרטן הדם. לא משהו מקורי. סוג שכיח למדי שאינו מחדש שום אתגר מדעי או ריגוש מדיציני. דרכי הטיפול מוכרות וידועות (עלות הטיפול מכוסה ב״ביטוח רפואי משלים״ שנערך עבורו על ידי סוכנות הביטוח). הסיכוי להחלמה מלאה, כאמור לעיל — עשרים למאה.
בהגדרת תוחלת החיים של ״עד עשר שנים״, היה טמון עבור אמיל משהו מאוד מבלבל. אם היו הרופאים נותנים לו משהו קצר יותר, נניח חודש או חודשיים, אפילו שלושה חודשים, היו הדברים ברורים יותר. שלושה חודשים הם זמן סביר לארגן ולסדר עניינים (לא היו הרבה עניינים לארגן ולסדר), פרידה פיסית ונפשית, התארגנות כספית ולוגיסטית לבילוי שארית החיים בצורה האינטנסיבית ביותר. לשרוף את כול הכסף בטיול לאיים, להזמין כול לילה נערת ליווי אחרת (אולי אפילו שתיים) לאכול ולזלול בלי חשבון, להפסיק לשלוח בגדים לכביסה, לחדול מלקנות בננות ירוקות.
אבל עשר שנים? הרי לשום אדם, גם אם אינו חולה סרטן, גם אם הוא בריא כשור, לא מובטח שיחיה עוד עשר שנים. למען הדיוק — אפילו לא אם יחיה עוד יום. הוא עלול להידרס ברחוב או להיירות בשוגג תוך ביצוע שוד מזויין בסניף הבנק השכונתי, או להימחץ בבניין רב קומות בעת רעידת אדמה, או להתפוצץ באיזה פיגוע טרור ששום ארגון לא ייקח עליו אחריות. אז מה כאן ההבדל?
הרי שום אדם אינו מתכנן את חייו כאילו הוא עומד לסיימם בעוד עשר שנים. כול בני האדם יודעים שסופם למות, אלא שאינם יודעים כיצד ומתי. אף שמחשבה זו מטרידה אותם לפעמים, אין לה השפעה של ממש על חיי היום־יום. בעומדם ליד קבר פתוח של ידידי או בן משפחה, או בהתבוננם בחדשות הטלוויזיה בקטסטרופות הכרוכות במוות סיטונאי פתאומי, הם עשויים לשאול את עצמם לפתע — מה היא התכלית, אולי אפילו להרהר בצורך לשנות משהו במרוץ חייהם, אבל אחר־כך הם יוצאים דרך שער בית־הקברות, או שוקעים בפרסומות, וחוזרים לשגרת יומם.
שורה תחתונה — בהגדרת תוחלת החיים המסורטנת של אמיל, לא נאמר דבר שהוא יותר מוגדר, יותר סופני, ממה שידוע ממילא לכול בן־תמותה. לא הובטח לו אפילו ״שיזכה״ למות בשל מחלתו דווקא. תוך פרק הזמן הקצוב לו ימותו כול־כך הרבה אנשים, מבוגרים ממנו, צעירים ממנו, מאלף סיבות שונות ומשונות. היום חיים על פני האדמה כעשרה מיליארד בני־אנוש — ובעוד פחות ממאה שנים יהיו כולם מתחת לאדמה.
ומאה שנים... מה הן מול הנצח... אז מה ???
ובכול־זאת, הידיעה שיש לו סרטן אשר באחוז גבוה מהמקרים עשוי להתפתח למחלה סופנית, הוציאה את אמיל משלוותו, דכדכה את רוחו, השרתה עליו בלבול, ריקנות ועצב חסר פשר.
הוא החליט לרדת לבר הקרוב ולהשתכר — לראשונה בחייו — ו’אחר כך נראה’