עמיזאדה

עָמִיזַאדָה — הקשר האיראני
(עכשיו כבר מותר לגלות) 

רשימת הדמויות מרכזיות:

יוסף עמיזאדה. הדמות המרכזית. היום (2022) בן 69, אדם מבריק, שאפתן, משכיל. יליד טהרן, נולד למשפחה יהודית חילונית מהמעמד העליון. סיים בהצטיינות לימודי רפואה באוניברסיטת טהרן ונכונה לו קריירה מבטיחה בתחום חקר מחלת הסרטן. כאשר מתחוללת ב-1979 מהפכת חומייני והאייתולות עולים לשלטון — משתנה הכול.

רחל עמיזאדה. אשתו של יוסף. אישה נאה, חמה משפחתית ואוהבת, נולדה בטהרן למשפחה יהודית אמידה. קיבלה חינוך דתי עם זיקה ציונית. היא הכירה את יוסף כרופא צעיר ליד מיטת חוליו של אביה. רחל מקדישה את עצמה לטיפוח הבית ולגידול הילדים: הבן הבכור - רג'י, והבת - ריטה.

ריטה עמיזאדה. בתם של יוסף ורחל. ריטה היא מיזוג מושלם של תכונות הוריה. מאביה היא קיבלה סקרנות, חקרנות ושאיפה לרכישת השכלה, כמו גם חוסר נכונות להתפשר על מטרותיה, ומאימה את העדינות, הסבלנות ויכולת ההכלה.

הניגודיות בין התכונות הללו יצרה אצל ריטה קונפליקט בגיל הנעורים. רצון להתמרד נגד החינוך המסורתי שניסתה אימה להנחיל בבית ונטייה ללכת בעקבות אביה הדוגל באורח חיים חופשי ובהשכלה רחבה. הנטייה למרדנות הביאה את ריטה להסתבכות שבעקבותיה תחווה המשפחה רצף טרגי של אירועים בלתי הפיכים.

בני כהן. קיבוצניק מהצפון, לוחם סיירת מטכ"ל בעברו, מלח הארץ, נפצע קשה בפעילות מבצעית, השתחרר מהצבא והתגייס למוסד. בני, שהוריו הם יוצאי איראן, דובר איראנית מהבית. היום הוא מכהן כראש המחלקה האיראנית במוסד. הוא פועל תחת סיפור כיסוי של משרה בסוכנות היהודית בתחום הקשר עם יהדות ארצות האסלם. חוץ מאשתו דינה, אף אחד מחברי הקבוץ אינו יודע אודות פועלו בשירות המוסד.

משה בּאום — מוֹשיק. חריף, עקשן ושורד בלתי נלאה. נולד בבני־ברק להורים חסידי גור. בגיל הנעורים מרגיש מוֹשיק שהמסגרת החסידית חונקת אותו. הוא מתמרד, עוזב את הישיבה ומתחיל להסתובב ברחובות. הוריו מנסים לסייע לו אך בשלב מסוים, כתוצאה מלחץ חברתי המופעל עליהם, הם מרימים ידיים ומחליטים להתנכּר לו.

מושיק הופך לחסר בית, מתגלגל ברחובות, לומד לשרוד, פה ושם מתחכך עם עולם הפשע. כאשר חבר שלו, שעזב ביחד אתו את הישיבה, מתמכר לסמים ומתאשפז, מחליט מושיק לקחת את עצמו בידיים, מתיישר ומתגייס ביוזמתו לצבא.

הוא מסיים בהצטיינות קורס קציני חי"ר. עם שחרורו מצה"ל, ביציאה מהבקו"ם, מחכה לו איש שב"כ עם הצעה לעבור הכשרה מתאימה ולסייע בהקמת המחלקה החרדית החדשה. מושיק אינו מסרב.

"קיצור תולדות הזמן" — המסגרת הכרונולוגית של העלילה:

1953 — יוסף עמיזאדה נולד בטהרן.

1971 — עמיזאדה (18) מתחיל לימודי רפואה באונ. טהרן.

1979 — מהפיכת חומייני. (דוקטור עמיזאדה כבן 26).

1983 — עמיזאדה (30) נושא לאשה את רחל.

1984 — נולד הבן הבכור — רג'י.

1985 — הולדת הבת — ריטה. (עמיזאדה בן 32).

1993 — עמיזדה (40) משולב בפרויקט הגרעין האיראני.

2003 — ריטה נאנסת על ידי חוסיין (בנו של עלי).

2003 — ריטה "מתאבדת".

2009 — במסגרת ועידה בג'נבה שבשווייץ, מגויס יוסף עמיזאדה (56) על ידי סוכן המוסד.

2011 — עמיזאדה (58) נעצר בעוון ריגול למען המוסד ובגידה במולדת.

2012 — 2013 — עמיזאדה "מוצא להורג"

2017 — עמיזאדה — בשינוי זהות — יוצא מאיראן לקהילת נטורי־קרתא בלונדון.

2020 — עמיזאדה משודך ועובר לקהילת נטורי קרתא במאה שערים בירושלים.

2022 — אירוע הר־הבית. עמיזאדה בן 69 ריטה בת 37

חלק ראשון — 1953-2008

בחודש אוגוסט 1969 הצית צעיר נוצרי בעל אזרחות אוסטרלית את מסגד אל־אקצא המוסלמי שעל הר־הבית בירושלים. הצעיר נכנס למסגד בשעת בוקר מוקדמת באישור שומר הוואקף המוסלמי, והצית צעיף טבול בחומר דליק. האש התפשטה במהירות. עשן השריפה היתמר מעל למסגד. צוותי כיבוי אש הגיעו מירושלים, רמאללה, חברון ושכם. המון ערבי התנפל על הכבאים שהגיעו מירושלים המערבית ותקף אותם.

האש כובתה. בשריפה נפגע חלק ניכר מריהוט המסגד, כולל פריטים נדירים בני מאות שנים.

בשל רגישות הנושא, מינתה ממשלת ישראל — בראשות גולדה מאיר — ועדת חקירה בראשות שופט עליון לחקירת המקרה.

ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי. בעקבות השריפה קראו נשיא מצרים גמאל עבד־אל־נאסר, פייסל מלך ערב הסעודית, ומנהיגי פקיסטן, ירדן, אלג'יריה, תוניסיה ואיראן, לג'יהאד — מלחמת מצווה — נגד מדינת ישראל ו"היישות הציונית".

בחודש ספטמבר אותה שנה, התקבלה החלטה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות אשר גינתה את האירוע. אחרי ההצתה התעוררה מחלוקת במועצה המוסלמית העליונה, בשאלה אם להשאיר את המסגד חרב כדי להפיק מכך תועלת פוליטית נגד ישראל, או להשיב את המצב לקדמותו.

המסגד שוקם באיטיות לאורך כארבעים שנה בסיוע מומחים מממספר מדינות.

1

יוסף עמיזאדה נולד בשנת 1953 בטהרן, בן בכור למשפחה יהודית מסורתית אמידה ללא זיקה ציונית. אביו של יוסף, שהיה רופא בעל מוניטין ומקורב לחצר השאה מוחמד רזא פהלווי, שלח את בנו ללמוד רפואה באוניברסיטה של טהרן.

יוסף, בחור נאה, שחור שיער, גבוה ורחב כתפיים, גדל כצעיר מרדן שאינו הולך בתלם הבורגני שהכתיבו לו הוריו. בהשראת עלי, בן גילו של יוסף, בנם של השכנים, משפחה מוסלמית שיעית עימה היו למשפחת עמיזאדה קשרי ידידות ארוכת שנים, הצטרף יוסף ללא ידיעת הוריו ל"תא" אוניברסיטאי של פעילים מוסלמים שיעים המתנגדים בסתר לשלטונו המושחת של השאה.

בשנת 1979, כאשר פרצה מהפיכת חומייני, היה יוסף עמיזאדה — עכשיו כבר רופא צעיר ומבריק — שקוע עמוק בעבודתו במחלקה האונקולוגית בבית־החולים המרכזי של טהרן. כרופא מוכשר ואמביציוזי, הוא התקדם והגיע לדרגת סגן מנהל המחלקה. בסיוע תקציב נדיב פתח עמיזאדה והחל לנהל בתחום בית־החולים, מעבדה משוכללת לחקר הסרטן. מאמרים שכתב בתחום התפרסמו בירחוני ושנתוני רפואה ומדע בין־לאומיים, והקנו לו מוניטין עולמיים.

בשנת 1983, הכיר יוסף עמיזאדה את רחל.

אביה של רחל היה מאושפז במחלקה האונקולוגית. רחל הייתה באה לבקרו לעתים תכופות. בדרך־כלל הייתה רחל מגיעה לביקורים יחד עם אימה. באותו יום הגיעה בגפה. רחל ישבה ליד מיטת אביה בעת שיוסף עבר במחלקה. הוא הבחין בה — שיער שחור היורד בגלים רכים על כתפיה, עור פנים בהיר וחלק, עיניים בצבע תכלת עמוק, שפתיים מלאות — ונדלק. היא שאלה אותו לגבי מצבו של האב, יוסף השיב והזמין אותה לכוס קפה בקפיטריה של המחלקה.

ביקוריו של דוקטור עמיזאדה בחדר בו היה מאושפז אביה של רחל הלכו ותכפו. היו גם פגישות נוספות על כוס קפה ומאפה. יוסף לא הסתיר מרחל את חיבתו אליה, ורחל לא הראתה שום סימנים של דחייה או הסתייגות.

שלא כמו יוסף, גדלה רחל והתחנכה בבית יהודי מסורתי. היא הייתה רווקה צעירה שהגיעה לפרקה, וחיזוריו העדינים של יוסף, בעל המעמד ויפה התואר, נעמו לה מאוד. הדברים הגיעו עד לנגיעות ידיים קלות ומלטפות על גב השולחן בקפטריה, אבל ניסיונותיו של יוסף להתקדם מעבר לכך, נתקלו בסירוב עדין ומנומס, אך החלטי.

יום אחד, באמתלה או צורך להראות לרחל על צג המחשב תוצאות בדיקות סי.טי. אחרונות של אביה, הזמין יוסף את רחל לבוא עימו למשרדו. המשרד הקטן כלל רק שולחן עליו היו מוצבים המחשב ומדפסת קטנה, וארון חסר דלתות שעל מדפיו מסודרים קלסרים ותיקים בגוונים שונים.

יוסף הושיב את רחל על הכיסא היחיד המוצב מול המכתבה, ונעמד מאחוריה שעה שבעזרת "העכבר" האלקטרוני העלה על הצג את תוצאות הבדיקה, תוך שהוא מסביר, פיו קרוב אל אזנה של רחל, את הממצאים המופיעים על המסך.

ריח הבושם העולה משערה המבריק של רחל הציף את מוחו של יוסף ובּלבּל את חושיו.

לפתע, וכאילו תוך ניתוק רגעי של שליטת המוח בגוף, שלח יוסף את שתי זרועותיו וחפן בשתי כפות ידיו את שדיה של רחל שהייתה רכונה על הכיסא מול המחשב.

רחל השמיעה צווחת הפתעה חנוקה. היא ניסתה להסיט את כפות ידיו של יוסף המונחות על חזה, אבל לפיתתו של יוסף את שני החרוטים הרכים הייתה חזקה יותר.

עכשיו — כבר במודע אבל מתוך דחף שאינו בר־כיבוש — סובב יוסף אליו את הכיסא עליו הייתה רחל ישובה מכווצת. הוא העביר את זרועותיו אל מתחת לבתי־שחיה, הרים אותה מעל המושב והצמידה אליו. רחל טלטלה את גופה וניסתה לדחות את הגבר מעליה, אבל שקשוק האגן והירכיים רק ליבו והסעירו את הלבה הרותחת שפשטה עתה בכול איבריו של יוסף. הוא שלח יד ארוכה מאחורי גבו וסובב את בריח הדלת, אחר דחף במלוא כובד משקלו והטיל את רחל על השטיח העבה המכסה את רצפת החדר.

מכאן השתלשלו הדברים כמו בחוסר שליטה מוחלט. "החיה בעלת שמונה הגפיים" התגלגלה על השטיח מצד אל צד כשהיא נחבטת בקיר או ברהיט. כף ידו האחת של יוסף אוחזת בעורפה של רחל ודוחקת את ראשה ושפתיה אל שפתיו, וידו האחרת מפשפשת בין קפלי בגדיה. מוחו של יוסף היה אטום בלהט התשוקה ועיניה של רחל היו עצומות בחוזקה. היא כאילו נכנעה, ואולי ניתקה עצמה מהמתרחש.

הכול קרה כהרף עין. גניחות הנבלמות במעלה הגרון, נחשולי גוף בהולים, גלים עולים ויורדים, גאות ושפל... ולפתע שכח הכול.

עמיזאדה הסב את פניו אל הקיר עת אספה רחל את תחתוניה הקרועים, והסדירה את מלבושיה ואת שיערה. יוסף עוד הספיק ללחוש אחריה, "אני אוהב אותך רחל, באמת, אני רוצה לשאתך לאישה" — עת חמקה רחל מהחדר.

עוד שעה ארוכה נשאר יוסף לבדו, ישוב מכווץ ומטומטם חושים, על השטיח המוכתם בדם.

כעבור שבוע ימים נפטר האב ממחלתו. זמן קצר לאחר תום ימי האבל נערכה בבית הכנסת של הקהילה היהודית חתונתם הצנועה של יוסף ורחל. בשמלה הלבנה הפשוטה נראתה רחל יפה כלבנה במילואה. עמיזאדה, בחליפת החתן, ענד את הטבעת על אצבעה של אשתו, חזר בקול רם אחר הרב: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני..." ושבר במהלומת עקב את הכוס העטופה בנייר הכסף.

תם הטקס. עמיזאדה קירב בעדינות את אשתו אליו ונשק לה בעדינות על פיה, נשיקה ראשונה מאז האחרת שאותה ביקשו שניהם לשכוח.

כעבור כתשעה חודשים מיום נשואיהם, נולד ליוסף ורחל בנם הבכור — רג'י. כעבור שנה נוספת באה לעולם בתם ריטה.

על אף "תנאי הפתיחה" הקשים, התקיימו בין בני הזוג עמיזאדה יחסי אהבה וכבוד הדדי, אך גם מתח שאינו ניתן לגישור שנבע מהפער ביחסם לזהות היהודית. יוסף התרחק במודע מזהותו היהודית אותה ראה כמכשול בדרך ליצירת הקשרים הנכונים עם השלטון השיעי, כמנוף ותנאי- שבלעדיו־אין לקידומו המקצועי, בעוד שרחל רצתה בקיום בית יהודי עם זיקה למסורת, לשבתות, לחגים, לבית־הכנסת, ושמירה על קשר הדוק עם הקהילה היהודית.

יוסף עמיזאדה הסתפק בעריכת הקידוש בליל שישי, אמירת התפילה ודקלום "אשת חיל" מאלף — "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה", ועד תו "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".

יוסף הניח לרחל את גידול וחינוך הילדים, בעוד שהוא השקיע את רוב זמנו ומרצו בקדום הקריירה הרפואית/מחקרית שלו. עם חלוף השנים, הלכו קשריו של יוסף עם השלטון השיעי והתהדקו. הוא הפך להיות מקורב למשמרות המהפכה והמשיך לשמור על קשר קרוב עם ידידו עלי, שבינתיים הקים גם הוא משפחה.

שתי המשפחות התגוררו בשכנות. בנו של עלי — חוסיין — נהיה מיודד עם בן גילו, רג'י, בנו של יוסף.