הבהוב באפלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבהוב באפלה
מכר
אלפי
עותקים
הבהוב באפלה
מכר
אלפי
עותקים

הבהוב באפלה

4.2 כוכבים (110 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
78.4 מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
39
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: יסמין קלין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 43 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

רב מכר של הניו יורק טיימס
"מבריק באופן יוצא דופן", הוושינגטון פוסט

קלואי לא שוכחת ולא תשכח לעולם את השנה ההיא. היא היתה רק בת 12. הנערות שנעלמו בעיירת ילדותה היו מבוגרות ממנה בשלוש שנים, בערך. בזו אחר זו הן נמוגו, כאילו בלעה אותן האדמה. אף אחת מהן לא חזרה. הרוצח הסדרתי הורשע מקץ זמן קצר על סמך הודאתו וראיות שנמצאו בביתו. כלומר, בביתה של קלואי. זה היה אבא שלה. קלואי היתה זו שהסגירה אותו, בבלי דעת, לידי המשטרה.

עשרים שנה חלפו מאז. קלואי עברה לעיירה אחרת בלואיזיאנה. עכשיו היא הפסיכולוגית ד"ר קלואי דייוויס. החיים שלה מספקים, העולם שלה מצוי בשליטה, עוד רגע היא גם תתחתן. זה נכון שמעת לעת היא נוטלת כדורים פסיכיאטריים, אבל זה רק הגיוני בעיניה, לאור הטראומה שעברה. 

אבל אז, לפתע, נעלמת נערה שביעית. 

ושמינית.

וקלואי מוצאת את עצמה בלב פרשה חדשה, נאבקת על שפיותה תוך שהיא מנסה לעצור את הרצח הבא.
 
הבהוב באפלה הוא רומן מתח פסיכולוגי המסופר בכישרון רב ובקצב מסחרר, ומצליח להפתיע עד לעמוד האחרון ממש.

ספרה של סטייסי ווילינגהם זכה להצלחה מסחררת, לביקורות משבחות ותורגם לשפות רבות.

פרק ראשון

פרולוג

חשבתי שאני יודעת מה הן מפלצות.

כשהייתי קטנה דמיינתי צללים מסתוריים אורבים לי בארון הבגדים, מסתתרים מתחת למיטה שלי, או בתוך היער. הרגשתי את נוכחותם מאחורי, הרגשתי אותם מתקרבים אלי כשהייתי חוזרת מבית הספר לאור השמש השוקעת. לא הצלחתי לתאר את התחושה הזאת — כמו צמרמורת שעוברת בך רגע לפני שמישהו מניח יד על הכתף שלך — אבל ידעתי שהם נמצאים שם. הגוף שלי הרגיש את הסכנה, כמו ברגע שבו את מבינה שלתחושה המטרידה שתקפה אותך יש ביסוס, ושלמעשה מדובר באדם שמסתתר מאחורי שיח גדול ונועץ בך עיניים.

אבל אז את מסתובבת והוא נעלם.

אני זוכרת שהרגשתי שאני דורכת על קרקע לא יציבה ושכמעט עיקמתי את קרסולי הדקיקים כשירדתי מאוטובוס ההסעות וצעדתי במהירות על שביל החצץ שהוביל לבית שלי. הצללים ביער ריצדו בשעה שקרני השמש הגיחו מבין ענפי העצים והצללית שלי נראתה גדולה כמו חיה שעומדת לזנק על טרפה.

הייתי נושמת נשימות עמוקות, סופרת עד עשר ועוצמת את עיני בחוזקה.

ואז הייתי מתחילה לרוץ.

מדי יום כשרצתי על הכביש השומם הייתי רואה את הבית שלי באופק, ותמיד נדמה היה לי שהוא הולך ומתרחק ממני. נעלי ההתעמלות שלי היו מעיפות גושי דשא ואבנים קטנות בשעה שנמלטתי מ... משהו. מהדבר שהיה שם בפנים והסתכל עלי. וארב. ארב לי. הייתי מועדת על שרוכי הנעליים שלי, עולה בריצה במדרגות ומזנקת הישר אל זרועותיו המושטות של אבי. נשימתו החמה היתה מדגדגת לי את האוזן בשעה שהיה לוחש לי: אני פה. אני פה. ידיו היו חופנות את שערי והריאות שלי היו שורפות עם כל נשימה. הלב שלי היה הולם בפראות בחזי ומילה אחת היתה מהדהדת במוחי: ביטחון.

זה מה שחשבתי אז.

פחד אמור להתפתח בהדרגה. זה מתחיל במפגש עם סנטה קלאוס במתחם הקניות המקומי וממשיך במפלצת שמסתתרת מתחת למיטה, בסרט למבוגרים בלבד שהבייביסיטר מרשה לך לצפות בו ובגבר שיושב במכונית עם חלונות כהים ובוהה בך כשאת צועדת על המדרכה לאור השמש השוקעת. את רואה אותו מתקרב אלייך לאט בזווית העין, והלב שלך מתחיל לפעום בפראות. זה תהליך למידה שהולך ומתפתח מאיום מדומה אחד למשנהו, וכל אחד מהם נראה מציאותי יותר מקודמו.

אבל עלי השתלט הפחד בבת אחת כשהתחלתי להתבגר, טלטל אותי בעוצמה שמעולם לא חוויתי וכמעט הקשה עלי לנשום. ובאותו הרגע הבנתי שמפלצות לא מסתתרות במעבה היער. הן לא צללים מאיימים בין העצים, או יצורים בלתי נראים שאורבים בפינות חשוכות.

לא. מפלצות אמיתיות פועלות לעיני כול.

הייתי בת שתים־עשרה כשהצללים האלה לבשו צורה ופנים, והפכו מחזיונות למשהו מוחשי, אמיתי יותר. אז הבנתי שייתכן שהמפלצות מתגוררות בינינו.

והיתה מפלצת מסוימת שממנה למדתי לפחד יותר מכל השאר.

מאי 2018

1

יש לי דגדוג בגרון.

בהתחלה הוא כמעט בלתי מורגש, כמו קצה של נוצה שמלטפת את הוושט שלי מלמעלה למטה. אני דוחפת את הלשון עמוק לתוך הפה ומנסה לגרד בפנים.

זה לא עוזר.

אני מקווה שאני לא מפתחת איזו מחלה. האם הייתי ליד אדם חולה לאחרונה? מישהו מצונן? אי אפשר לדעת. אני נמצאת ליד אנשים כל היום. אף אחד מהם לא נראה חולה, אבל אפשר להידבק ממישהו בצינון עוד לפני שהתסמינים מתחילים להופיע.

אני מנסה לגרד שוב.

אולי זאת אלרגיה. כמות האבקנים באוויר גבוהה מהרגיל, שמונה מתוך עשר על פי מדד האלרגנים. השבשבת הקטנה באפליקציית מזג האוויר שלי צבועה באדום עז.

אני מרימה את כוס המים שלי, לוגמת ממנה ומגרגרת לפני שאני בולעת אותם.

גם זה לא עוזר. אני מכחכחת בגרוני.

"כן?"

אני מרימה את מבטי אל המטופלת שיושבת דרוכה על כורסת העור הגדולה שמולי. אצבעותיה הדקיקות שלובות בחיקה. אני בקושי רואה את הצלקות העדינות על רקע עור הידיים המושלם שלה. אני שמה לב שהיא עונדת צמיד על מפרק ידה כדי להסתיר צלקת מכוערת — עמוקה, משוננת וסגולה. זה צמיד מחרוזי עץ עם קמע כסוף קטן בצורת צלב שמשתלשל מהם כמו במחרוזת תפילה.

אני בוחנת את הבעת פניה של הנערה, את עיניה. היא לא בוכה, אבל רק עכשיו התחלנו.

"סליחה, לֶייסי." אני משפילה את מבטי אל ההערות שכתבתי לי. "יש לי דגדוג בגרון. תמשיכי בבקשה."

"אה," היא אומרת. "בסדר. אמרתי שלפעמים אני ממש כועסת ואני לא יודעת למה. הכעס הולך ומצטבר ואז אני פשוט חייבת —"

היא משפילה את מבטה אל זרועותיה ופורשת את אצבעותיה. חתכים זעירים רבים מסתתרים בשקעים שבין האצבעות.

"זאת דרך לשחרר מתח," היא אומרת. "זה עוזר לי להירגע."

אני מהנהנת ומנסה להתעלם מהדגדוג בגרון שלי. הוא הולך ומחמיר. אולי זה רק אבק, אני אומרת לעצמי. יש פה הרבה אבק. אני מסתכלת על אדן החלון, על מדף הספרים, על התעודות הממוסגרות שעל הקיר שלי. הם מכוסים בשכבה דקה של אבק שמתנוצץ באור השמש.

תתרכזי, קלואי.

אני נפנית בחזרה אל הנערה.

"ולמה זה קורה לדעתך, לייסי?"

"הרגע אמרתי לך שאני לא יודעת."

"תנסי לחשוב."

היא נאנחת ומסובבת את הראש שלה הצידה, בוהה בחלל. היא נמנעת מקשר עין. בקרוב היא תתחיל לבכות.

"זה בטח קשור לאבא שלי," היא אומרת, והשפה התחתונה שלה מתחילה לרעוד קלות. היא מסיטה את שערהּ הבלונדיני ממצחה. "כי הוא עזב וכל זה."

"מתי אבא שלך עזב?"

"לפני שנתיים," היא עונה. ואז, בתזמון מושלם, זולגת דמעה בודדה על הלחי המנומשת שלה. היא מנגבת אותה בכעס. "הוא אפילו לא נפרד מאיתנו. הוא לא הסביר למה. הוא פשוט עזב."

אני מהנהנת וכותבת עוד הערות.

"את חושבת שאת עדיין כועסת על אבא שלך כי הוא עזב אותך בצורה כזאת?"

השפה שלה שוב רועדת.

"והוא גם לא נפרד ממך, אז לא יכולת להגיד לו איך הרגשת."

היא בוהה במדף הספרים בפינת החדר ומהנהנת, עדיין מסרבת להישיר אלי מבט.

"כן," היא אומרת. "זה נכון."

"יש עוד מישהו שאת כועסת עליו?"

"אמא שלי. אני לא יודעת למה. תמיד חשבתי שהוא עזב באשמתה."

"אוקיי," אני אומרת. "עוד מישהו?"

היא שותקת וכוססת את העור סביב הציפורן שלה.

"אני כועסת על עצמי," היא לוחשת, ולא טורחת לנגב את הדמעות שנקוות בזוויות עיניה. "שלא הייתי מספיק טובה כדי לגרום לו להישאר."

"זה בסדר לכעוס," אני אומרת. "כולנו כועסים. ועכשיו, אחרי שסיפרת לי את הסיבה לכעס שלך, אנחנו יכולות לשתף פעולה ולמצוא דרכים לעזור לך להתמודד איתו טוב יותר כדי שלא תכאיבי לעצמך. מה דעתך?"

"זה דפוק לגמרי," היא ממלמלת.

"מה?"

"הכול. הוא, הדבר הזה. להיות פה."

"למה את חושבת שלהיות פה זה דפוק, לייסי?"

"למה אני בכלל צריכה להיות פה?"

היא צועקת עכשיו. אני נשענת אחורה ומשלבת את אצבעותי. אני נותנת לה לצעוק.

"כן, אני כועסת," היא אומרת. "אז מה? אבא שלי עזב אותי! הוא עזב אותי. את יודעת איך זה להיות ילדה שאין לה אבא? ללכת לבית הספר ולראות את כולם מסתכלים עלייך ומדברים עלייך מאחורי הגב שלך?"

"האמת שכן, אני יודעת איך זה," אני אומרת. "זה לא כיף."

היא שותקת עכשיו. ידיה רועדות בחיקה והיא משפשפת את הצמיד שלה באגודל ובאצבע המורה. למעלה ולמטה. למעלה ולמטה.

"גם אבא שלך עזב אותך?"

"משהו כזה."

"בת כמה היית?"

"שתים־עשרה," אני עונה.

היא מהנהנת. "אני בת חמש־עשרה."

"אחי היה בן חמש־עשרה."

"אז את מבינה על מה אני מדברת?"

הפעם אני זו שמהנהנת ומחייכת אליה. החלק הכי קשה הוא לרכוש את האמון שלה.

"אני מבינה." אני רוכנת קדימה ושוב מצמצמת את המרחק בינינו. היא נפנית אלי עכשיו ועיניה הדומעות מישירות אלי מבט מלא תחנונים. "אני מבינה אותך לגמרי."

עוד על הספר

  • תרגום: יסמין קלין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 43 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
110 דירוגים
57 דירוגים
33 דירוגים
10 דירוגים
8 דירוגים
2 דירוגים
11/8/2024

ספר בנגיעות אימה. תענוג!

6/8/2024

מותח ומרתך מהתחלה ועד הסוף. מומלץ

1/4/2024

ספר מתח אפל ומבריק. אחד הטובים שקראתי בז'אנר

7/3/2024

לא ציפיתי למה שקרה לקראת הסוף, אבל הייתי רוצה שהסוף יהיה יותר ברור

20/2/2024

ספר מותח טוב.

13/2/2024

מצוין ומושך כל דף. הסוף חלש ודמיוני יתר על המידה. מומלץ.

20/10/2023

איזה ספרררררר!! מרתק, אי אפשר להוריד מהיד

25/9/2023

ספר מתח מרתק שכתוב היטב מאוד אהבתי!

2/9/2023

ספר מעולה!

31/8/2023

נפלא סוחף קראתי ביומיים

7/8/2023

ספר מעניין,מותח,מפתיע.

8/6/2023

מותח ומרתק

8/6/2023

כתיבה מותחת, טוויסטים בלי סוף, כיף גדול!

16/3/2023

סוחף וכיפי לקריאה

11/3/2023

מתח לאורך כל הספר, אפל ומצמרר

21/2/2023

מותחן מעניין, אהבתי.

15/2/2023

ספר מרתק , מותח מההתחלה ועד הסוף. תענוג היה לקרוא.

19/1/2023

לא הצלחתי להניח את הספר,ספר קולח מאוד

26/12/2022

מתח כתוב היטב.

19/12/2022

מעולה, כתיבה יפה ומתח נבנה שמוביל לסוף בלתי צפוי. שווה ביותר

10/12/2022

קריא באופן בלתי רגיל, צפוי ולא צפוי באותה המידה.

25/11/2022

סוחף כתוב היטב מחכה לספר הבא

17/11/2022

במשך יומיים קראתי את הספר עד שסיימתי לקרוא. ספר מרתק, מותח ומומלץ מאד.

2/11/2022

מ ו ש ל ם!

31/10/2022

ספר מיוחד👌👌👌

5/10/2022

ספר מרתק. מסופר היטב ומותח עד סופו. אי אפשר להניח מהיד

2/10/2022

מעולה וסוחף!

25/9/2022

מתח מצוין.ן אי אפשרלהפסיק לקרוא ר

24/9/2022

מצויין!!!!

19/9/2022

מדהים.

18/9/2022

ספר מתח מעולה. אחד הטובים שקראתי בתקופה האחרונה.

16/9/2022

ספר מתח קריא, זורם, מוצלח ומפתיע. מומלץ!

6/9/2022

מעולה

5/9/2022

סיפור מפתיע מותח דמויות מהממות

3/9/2022

מותח! לא הפסקתי לקרוא לרגע

31/8/2022

נקרא ביממה- מותחן מעולה ומומלץ

28/8/2022

קצת צפוי

28/8/2022

מעולה. קולח, תופס, מותח ולא צפוי. ממליץ!!!!!

25/8/2022

ואוווו,ספר מעולה!!מומלץ

11/8/2022

מתח נפלא. כל פעם טורף את הקלפים ומהיר בלבול על בלבול. כתיבה טובה. שווה קריאה.

11/8/2022

מותחן מצויין, כתוב טוב,סוחף ומפתיע.

5/8/2022

וואוו...חזק..מותח ומפתיע קשה היה לעזוב מהיד

31/7/2022

ספר מצוין. מעניין ומותח. כתוב בצורה ברורה מלווה בפרטים שמעשירים את העלילה ותורמים לאותנטיות שלה. אהבתי מאוד.

19/7/2022

מצויין. חכם מותח ומפתיע

18/7/2022

מצוין!!!!!

4/5/2025

מותח, קצת מפתיע בסוף. עזר לי לצאת מסדרה של 5 ספרים שלא הצלחתי לסיים

18/12/2024

כתוב היטב, עלילה סוחפת טוויסט מעולה בסוף למרות שהרגשתי בכללי שהספר די צפוי

17/8/2024

ספר מתח קולח. התפניות בעלילה מרתקות ולמרות שלקוראים מיומנים, שמרבים לקרוא ספרות מתח, הסוף עשוי להיות צפוי, הספר כתוב טוב מאוד. ספר מתח מצויין.

10/5/2024

ספר מרתק והיה מקבל 5 כוכבים אילולא פיתולי העלילה בסוף העלילה שנוצרו כמובן לשם יצירת הטוויסט הדרמתי אינם הגיוניים. לא אפרט כדי לא להרוס את הקריאה. עדיין נהנתי ואני מניחה שיהיו קוראים שיסברו שהם הגיוניים, ככה ששורה תחתונה די מומלץ.

7/1/2024

נחמד ולא יותר. קצת צפוי, לא מעט דברים חסרי הגיון. לא התחברתי לגיבורת הספר

22/11/2023

עלילת הספר מובאת כלבבי בגוף ראשון מפיה של קלואי ומדלגת לסירוגין בין ההווה לעבר. בנוגע לזהות הרוצח- מתחילת הספר חשדתי בדמות מסוימת ולעיתים קלואי הרגישה לי תמימה מדי והתחשק לי לצעוק לה: "איך את לא רואה??" אבל אני מודה שאת זהותו האמיתית והמורכבת גם אני לא ניחשתי (למרות שחשדתי בו אבל היי, זה לא נחשב אם חשדתי בערך בכולם נכון? :) ). נהניתי גם מהסיום המסועף למרות שהוא יצר אצלי כמה חורים לא פתורים אבל הם זניחים. לסיכום, ספר נהדר. נהניתי ממנו ובע"ה אקרא ספרים נוספים של הסופרת אם יתורגמו

22/10/2023

לא רע! מותחן שלעיתים קצת צפוי מידי אבל סה״כ מעניין ומותח וכתוב היטב

18/9/2023

חביב. יש הרבה דברים לא הגיוניים בסיפור

23/6/2023

ספר מתח כובש שקשה להניח מהיד עד הסוף

28/4/2023

ספר מתח בקצב גבוה, מעט צפוי, אבל שווה

10/4/2023

ספר טוב, מעניין, אם כי קצת איטי לטעמי וסוף לא לגמרי מפתיע.

8/4/2023

מותח ומעניין יש מקום לשיפור

17/2/2023

מרתק, סוחף, מפתיע

16/2/2023

מותח קצת איטי

10/11/2022

ספר מתח טוב. מתח שהולך ונבנה, מעניין ומפתיע. לעיתים מאריך מידי וחוזר על נושאים.

22/10/2022

מותח מאד וכתוב טוב

10/10/2022

מפותל, מושך לקריאה. הסוף קצת מאולץ לטעמי אך נהנתי.

30/9/2022

מותח ומפתיע

1/9/2022

מאוד מרתק, קשה להפסיק לקרוא.

30/8/2022

חביב

23/8/2022

מצוין מסוגו! קריאה לא קלה אבל סוחפת ומרתקת.

10/7/2022

ספר מעולה, כתיבה מושכת ועלילה מהודקת. אני מודה שדי בהתחלה חשדתי בפתרון ורק הייתי צריכה לחבר את כל הקצוות, ובכל זאת נהניתי כל כך לקרוא.

27/8/2024

הסוף די ברור מההתחלה, אז אין הרבה מתח. אבל כתוב היטב ביחס לז'אנר

31/7/2023

אחד המעצבנים. מצד אחד ספר מתח מטריד מאוד. מצד שני נמרח ואיטי, יותר מדי מחשבות וחזרות על תיאורים שוב ושוב. הגיבורה חלשה ומוחלשת ולא מצליחה להבין את מה שקורה סביבה, וגם כשהיא מבינה ההתנהלות שלה היא על גבול הלא הגיונית. והסוף מעצבן. בקיצור לא נהניתי.

9/4/2023

ארוך מדיי... סוף מפתיע

24/3/2023

הסיפור מעניין אבל הכתיבה לא לטעמי. יותר מדי חזרות על אותו דבר. כשזה קרה, כשהיא חושבת על זה, כשהיא נזכרת בזה, כשהיא חושבת על זה שוב... עניין של טעם אני מניחה

12/12/2022

מתח מניפולטיבי מידי לטעמי

16/11/2022

צפוי

29/8/2022

פיתולי עלילה לא מדויקים בפרטים. גיבורה נאיבית מידי ותיאורים כפולים וארוכים

9/8/2022

לא רע. למרות שהיה ברור לי מי הרוצח די מהתחלה. יותר ספר של אווירה .

9/7/2022

ספר מתח לא רע. קצת עריכה וקיצור לא היו מזיקים כאן.

21/1/2024

למרוץ ההתחכמות , צפוי ומשעמם ארוך מידיי.

15/12/2022

עלילה לא הגיונית בכלל

12/10/2022

סיפור לא אמין

10/10/2022

ספר גרוע. צפוי. טרחני. נוסחה מוכרת שלא עובדת פה

24/9/2022

ספר מעניין; אבל כתיבה לא ברמה גבוה לדעתי. די פשוט וברור מה יקרא בסוף

19/8/2022

מה יותר גרוע: משעמם או מעצבן? הספר הזה הוא גם וגם.

19/7/2022

סיפור לא הגיוני מסופר בצורה נוירוטית. לא אמין. קראתי עד הסוף אבל לא רוויתי נחת. המון קפיצות בעובדות ושב סוף הסיפור האמיתי מסופר הוא לא מתישב עם העלילה.

15/11/2024

קריינות טובה של מירי גידרון (כרגיל) אבל הסיפור לא טוב בשום צורה: רדוד, קלישאתי, לא ממש מותח, דמויות משעממות שלא יוצרות הזדהות. מסופר כולו בגוף ראשון-הווה, שזה די מעצבן.. רומן רומנטי טלנובלה סטייל

הבהוב באפלה סטייסי ווילינגהם

פרולוג

חשבתי שאני יודעת מה הן מפלצות.

כשהייתי קטנה דמיינתי צללים מסתוריים אורבים לי בארון הבגדים, מסתתרים מתחת למיטה שלי, או בתוך היער. הרגשתי את נוכחותם מאחורי, הרגשתי אותם מתקרבים אלי כשהייתי חוזרת מבית הספר לאור השמש השוקעת. לא הצלחתי לתאר את התחושה הזאת — כמו צמרמורת שעוברת בך רגע לפני שמישהו מניח יד על הכתף שלך — אבל ידעתי שהם נמצאים שם. הגוף שלי הרגיש את הסכנה, כמו ברגע שבו את מבינה שלתחושה המטרידה שתקפה אותך יש ביסוס, ושלמעשה מדובר באדם שמסתתר מאחורי שיח גדול ונועץ בך עיניים.

אבל אז את מסתובבת והוא נעלם.

אני זוכרת שהרגשתי שאני דורכת על קרקע לא יציבה ושכמעט עיקמתי את קרסולי הדקיקים כשירדתי מאוטובוס ההסעות וצעדתי במהירות על שביל החצץ שהוביל לבית שלי. הצללים ביער ריצדו בשעה שקרני השמש הגיחו מבין ענפי העצים והצללית שלי נראתה גדולה כמו חיה שעומדת לזנק על טרפה.

הייתי נושמת נשימות עמוקות, סופרת עד עשר ועוצמת את עיני בחוזקה.

ואז הייתי מתחילה לרוץ.

מדי יום כשרצתי על הכביש השומם הייתי רואה את הבית שלי באופק, ותמיד נדמה היה לי שהוא הולך ומתרחק ממני. נעלי ההתעמלות שלי היו מעיפות גושי דשא ואבנים קטנות בשעה שנמלטתי מ... משהו. מהדבר שהיה שם בפנים והסתכל עלי. וארב. ארב לי. הייתי מועדת על שרוכי הנעליים שלי, עולה בריצה במדרגות ומזנקת הישר אל זרועותיו המושטות של אבי. נשימתו החמה היתה מדגדגת לי את האוזן בשעה שהיה לוחש לי: אני פה. אני פה. ידיו היו חופנות את שערי והריאות שלי היו שורפות עם כל נשימה. הלב שלי היה הולם בפראות בחזי ומילה אחת היתה מהדהדת במוחי: ביטחון.

זה מה שחשבתי אז.

פחד אמור להתפתח בהדרגה. זה מתחיל במפגש עם סנטה קלאוס במתחם הקניות המקומי וממשיך במפלצת שמסתתרת מתחת למיטה, בסרט למבוגרים בלבד שהבייביסיטר מרשה לך לצפות בו ובגבר שיושב במכונית עם חלונות כהים ובוהה בך כשאת צועדת על המדרכה לאור השמש השוקעת. את רואה אותו מתקרב אלייך לאט בזווית העין, והלב שלך מתחיל לפעום בפראות. זה תהליך למידה שהולך ומתפתח מאיום מדומה אחד למשנהו, וכל אחד מהם נראה מציאותי יותר מקודמו.

אבל עלי השתלט הפחד בבת אחת כשהתחלתי להתבגר, טלטל אותי בעוצמה שמעולם לא חוויתי וכמעט הקשה עלי לנשום. ובאותו הרגע הבנתי שמפלצות לא מסתתרות במעבה היער. הן לא צללים מאיימים בין העצים, או יצורים בלתי נראים שאורבים בפינות חשוכות.

לא. מפלצות אמיתיות פועלות לעיני כול.

הייתי בת שתים־עשרה כשהצללים האלה לבשו צורה ופנים, והפכו מחזיונות למשהו מוחשי, אמיתי יותר. אז הבנתי שייתכן שהמפלצות מתגוררות בינינו.

והיתה מפלצת מסוימת שממנה למדתי לפחד יותר מכל השאר.

מאי 2018

1

יש לי דגדוג בגרון.

בהתחלה הוא כמעט בלתי מורגש, כמו קצה של נוצה שמלטפת את הוושט שלי מלמעלה למטה. אני דוחפת את הלשון עמוק לתוך הפה ומנסה לגרד בפנים.

זה לא עוזר.

אני מקווה שאני לא מפתחת איזו מחלה. האם הייתי ליד אדם חולה לאחרונה? מישהו מצונן? אי אפשר לדעת. אני נמצאת ליד אנשים כל היום. אף אחד מהם לא נראה חולה, אבל אפשר להידבק ממישהו בצינון עוד לפני שהתסמינים מתחילים להופיע.

אני מנסה לגרד שוב.

אולי זאת אלרגיה. כמות האבקנים באוויר גבוהה מהרגיל, שמונה מתוך עשר על פי מדד האלרגנים. השבשבת הקטנה באפליקציית מזג האוויר שלי צבועה באדום עז.

אני מרימה את כוס המים שלי, לוגמת ממנה ומגרגרת לפני שאני בולעת אותם.

גם זה לא עוזר. אני מכחכחת בגרוני.

"כן?"

אני מרימה את מבטי אל המטופלת שיושבת דרוכה על כורסת העור הגדולה שמולי. אצבעותיה הדקיקות שלובות בחיקה. אני בקושי רואה את הצלקות העדינות על רקע עור הידיים המושלם שלה. אני שמה לב שהיא עונדת צמיד על מפרק ידה כדי להסתיר צלקת מכוערת — עמוקה, משוננת וסגולה. זה צמיד מחרוזי עץ עם קמע כסוף קטן בצורת צלב שמשתלשל מהם כמו במחרוזת תפילה.

אני בוחנת את הבעת פניה של הנערה, את עיניה. היא לא בוכה, אבל רק עכשיו התחלנו.

"סליחה, לֶייסי." אני משפילה את מבטי אל ההערות שכתבתי לי. "יש לי דגדוג בגרון. תמשיכי בבקשה."

"אה," היא אומרת. "בסדר. אמרתי שלפעמים אני ממש כועסת ואני לא יודעת למה. הכעס הולך ומצטבר ואז אני פשוט חייבת —"

היא משפילה את מבטה אל זרועותיה ופורשת את אצבעותיה. חתכים זעירים רבים מסתתרים בשקעים שבין האצבעות.

"זאת דרך לשחרר מתח," היא אומרת. "זה עוזר לי להירגע."

אני מהנהנת ומנסה להתעלם מהדגדוג בגרון שלי. הוא הולך ומחמיר. אולי זה רק אבק, אני אומרת לעצמי. יש פה הרבה אבק. אני מסתכלת על אדן החלון, על מדף הספרים, על התעודות הממוסגרות שעל הקיר שלי. הם מכוסים בשכבה דקה של אבק שמתנוצץ באור השמש.

תתרכזי, קלואי.

אני נפנית בחזרה אל הנערה.

"ולמה זה קורה לדעתך, לייסי?"

"הרגע אמרתי לך שאני לא יודעת."

"תנסי לחשוב."

היא נאנחת ומסובבת את הראש שלה הצידה, בוהה בחלל. היא נמנעת מקשר עין. בקרוב היא תתחיל לבכות.

"זה בטח קשור לאבא שלי," היא אומרת, והשפה התחתונה שלה מתחילה לרעוד קלות. היא מסיטה את שערהּ הבלונדיני ממצחה. "כי הוא עזב וכל זה."

"מתי אבא שלך עזב?"

"לפני שנתיים," היא עונה. ואז, בתזמון מושלם, זולגת דמעה בודדה על הלחי המנומשת שלה. היא מנגבת אותה בכעס. "הוא אפילו לא נפרד מאיתנו. הוא לא הסביר למה. הוא פשוט עזב."

אני מהנהנת וכותבת עוד הערות.

"את חושבת שאת עדיין כועסת על אבא שלך כי הוא עזב אותך בצורה כזאת?"

השפה שלה שוב רועדת.

"והוא גם לא נפרד ממך, אז לא יכולת להגיד לו איך הרגשת."

היא בוהה במדף הספרים בפינת החדר ומהנהנת, עדיין מסרבת להישיר אלי מבט.

"כן," היא אומרת. "זה נכון."

"יש עוד מישהו שאת כועסת עליו?"

"אמא שלי. אני לא יודעת למה. תמיד חשבתי שהוא עזב באשמתה."

"אוקיי," אני אומרת. "עוד מישהו?"

היא שותקת וכוססת את העור סביב הציפורן שלה.

"אני כועסת על עצמי," היא לוחשת, ולא טורחת לנגב את הדמעות שנקוות בזוויות עיניה. "שלא הייתי מספיק טובה כדי לגרום לו להישאר."

"זה בסדר לכעוס," אני אומרת. "כולנו כועסים. ועכשיו, אחרי שסיפרת לי את הסיבה לכעס שלך, אנחנו יכולות לשתף פעולה ולמצוא דרכים לעזור לך להתמודד איתו טוב יותר כדי שלא תכאיבי לעצמך. מה דעתך?"

"זה דפוק לגמרי," היא ממלמלת.

"מה?"

"הכול. הוא, הדבר הזה. להיות פה."

"למה את חושבת שלהיות פה זה דפוק, לייסי?"

"למה אני בכלל צריכה להיות פה?"

היא צועקת עכשיו. אני נשענת אחורה ומשלבת את אצבעותי. אני נותנת לה לצעוק.

"כן, אני כועסת," היא אומרת. "אז מה? אבא שלי עזב אותי! הוא עזב אותי. את יודעת איך זה להיות ילדה שאין לה אבא? ללכת לבית הספר ולראות את כולם מסתכלים עלייך ומדברים עלייך מאחורי הגב שלך?"

"האמת שכן, אני יודעת איך זה," אני אומרת. "זה לא כיף."

היא שותקת עכשיו. ידיה רועדות בחיקה והיא משפשפת את הצמיד שלה באגודל ובאצבע המורה. למעלה ולמטה. למעלה ולמטה.

"גם אבא שלך עזב אותך?"

"משהו כזה."

"בת כמה היית?"

"שתים־עשרה," אני עונה.

היא מהנהנת. "אני בת חמש־עשרה."

"אחי היה בן חמש־עשרה."

"אז את מבינה על מה אני מדברת?"

הפעם אני זו שמהנהנת ומחייכת אליה. החלק הכי קשה הוא לרכוש את האמון שלה.

"אני מבינה." אני רוכנת קדימה ושוב מצמצמת את המרחק בינינו. היא נפנית אלי עכשיו ועיניה הדומעות מישירות אלי מבט מלא תחנונים. "אני מבינה אותך לגמרי."