ימי כפר דרום האחרונים

 קורות חיים
יצחק נולד בשנת תר"פ (1920) בעיר ז'לוכוב שבפולין. עלה לארץ בשנת 1928. התגורר בתל־אביב. למד בבית החינוך לילדי העובדים, יחד עם יצחק רבין ומשה נצר. בכיתה ז' הצטרף לקבוצת "תלם" של תנועת הנוער העובד, שחלק מאנשיה נמנו עם מקימי קיבוץ רמת־יוחנן. למד בכיתות ההמשך בגבעת־השלושה. בשנת 1938 יצא להכשרה באשדות־יעקב.

בהמשך עבד בהכשרת השטח הבוצי להקמת בתי הזיקוק בחיפה, ובעבודת סבלות בנמל. בשנת 1940 נשלח לרמת־יוחנן. נפגש שוב עם נעמי אבישר, נשא אותה לאשה ובשנת 1943 נולד בנם הבכור — ניב.

בנובמבר 1941 התגייס ליחידות העבריות של הצבא הבריטי ושרת בארץ ישראל, מצרים ולוב. בהמשך, צורף לגדוד השני של הבריגדה היהודית במועד הקמתה בסתיו 1944 והשתחרר עם פרוקה ביולי 1946. הוא לחם בחזית בצפון איטליה. עם סיום המלחמה נשאר באירופה ופעל בהולנד ובבלגיה למעל ניצולי שואה והעלאתם לארץ ישראל.

היה פעיל בארגון ה"הגנה", ובמסגרת פעילותו יצא לקורסי פיקוד שונים. יצחק התגייס לפלמ"ח ביולי 1947 ושרת כקצין מטה והסברה בגדוד השני. בליל 13-14 במאי 1948 ירד עם תגבורת ושיירת ציוד לכפר דרום. הוא נשאר במקום כמפקד הנקודה. הוא פעל בקור רוח כל תקופת ההפגזות וההתקפות על המקום.

המקום פונה על פי פקודה ב-8 ביולי 1948. יצחק עבר קורס קצינים ושב לגדוד השני, הפעם כמפקד פלוגה של טירונים, עימה לחם בקרבות הגדוד השונים.

כאיש מילואים, שרת בחטיבה 33 כסמג״ד בגדוד ה-3. בהמשך כמפקד חבל זבולון במסגרת ההגנה המרחבית. סיים את השירות הפעיל כאיש מילואים בספטמבר 1974. לאחר המלחמה השתחרר וחזר לקיבוצו, בו התגורר כול ימי חייו.

בשנות ה-50 הקים משפחה חדשה עם שרה שהגיעה מקריית ענבים. אימץ את בתה, תלמה, והפך לאב לשני ילדים נוספים: לאה ואבנר. בראשית 1952 נבחר כמזכיר המשק. לאחר מכן עבד בענף האבוקדו עד גיל 80 שנה. יצחק אחיטוב נפטר באפריל שנת 2014 ה'תשע"ד. הותיר אחריו את אשתו שרה, ארבעה ילדים, 11 נכדים ועשרה נינים.

מבוא (א.פ.) רמת־יוחנן אפריל 2021
"מאז ומתמיד" ידעתי שבמלחמת השחרור היה יצחק אחיטוב "מפקדו האחרון של כפר דרום". "איכשהו" גם "ידעתי" שפרק זה בחייו, ובעיקר עניין פינוי היישוב מהווה נקודה מאוד רגישה אצל יצחק שאותה אין מזכירים ועליה אין מדברים.

עלילות גבורה ממלחמת השחרור שבו תמיד את ליבי. כאשר התחולל "הקרב על רמת יוחנן", הייתי תינוק בן שנתיים, ופוניתי עם התינוקות האחרים למוסד "אהבה" בכפר ביאליק. הקפדתי תמיד שלא להחמיץ את טקס האזכרה השנתי ליד מצבת הזיכרון, שם היינו עומדים מול האנדרטה שבראשה מהבהבת הלהבה בתוך כובע פלדה מפוחם, מדקלמים בעל־פה את "מגש הכסף" של נתן אלתרמן, ונמתחים דום לשמע הצפירה. שירי גבורה: "באב־אל־ואד", "דודו", "שועליו של שמשון"... נמסכו בדמנו כשירי ערש עוד בבית־התינוקות.

לימים שמעתי ממישהו שיצחק מחזיק בעליית ביתו או במגירותיו, חומרים אוטנטיים מימי הקרב על כפר־דרום, יומנים, זיכרונות, ועוד גם שהוא נחוש החלטה, או ציווה לאחר מותו, לשרוף ולהשמיד חומרים אלה.

העזתי ופניתי ליצחק, והצעתי לו למסור את החומרים לידיו של איזה "סופר צללים". החומרים האלה — החצפתי פנים — אינם רכושך הפרטי. הם רכושו של כול עם ישראל.

מאחר ולא עלה בידי לשכנע את יצחק בדבר, פניתי למשה נצר — גם הוא חבר קיבוץ רמת־יוחנן — חברו הקרוב של יצחק ומפקדו הישיר בגדוד השני של הפלמ"ח ובחטיבת הנגב, שיבדוק הנושא, ואם אמת הדבר — שייחלץ את החומרים מידיו של יצחק בטרם יהיה מאוחר מדיי.

יצחק ז"ל נפטר בחודש אפריל שנת 2014. עברו שנים, ודבר "החומרים" לא נשתכח ממני. פניתי אל ידידי אבנר אחיטוב — בנו של יצחק — ושאלתיו מה עלה לבסוף בגורלם של אותם כתבים. בתשובה חזר אבנר ומסר לידיי קלסר עב־כרס ובו דפים בכתב־יד ודפים מודפסים במכונת כתיבה ישנה, דפים בשלל צבעים: צהוב, כתום, חום... ובהם אוצר בלום, קטעי יומן וזיכרונות של יצחק, והכול, סביב אותה חוויה — שאין לי ספק שהייתה החוויה המעצבת, או אולי אף "הצלקת" ממנה לא החלים מעולם — קורות ימי כפר־דרום האחרונים.

אני מביא את הסיפור בגוף ראשון, ומקווה שאינני חוטא לרצונו של יצחק — אולי אפילו מבטא במידה מסוימת את צוואתו — להביא את הסיפור בפני עם ישראל, כאות ומופת וחוליה חשובה בשרשרת הגבורה והתקומה של עם ישראל בארצו. הדברים מובאים בלשונו של יצחק, לשון "הימים ההם", עם עריכה מינימלית במקומות שבהם הדבר חיוני ממש מבחינת

הקשר הדברים.

כול הקטעים המופיעים להלן, כולל אלה המתארים את המצב הכללי בנגב ואת קורות כפר דרום והגרעין המיישב — עוד לפני כניסת יצחק ל"נקודה", וכן — תשדורות שונות ומובאות מהעלון היומי "החפרפרת", גם הם לקוחים מכתביו של יצחק. חלקים שונים וקטעי דברים חוזרים על עצמם. אם משום שמדובר בנוסחים מוקדמים ומאוחרים יותר, ואם — והדבר ניכר — משום שאותן חוויות, "הכריחו" כפו את יצחק לחזור ולתארן מזוויות שונות. לפעמים אף מצאתי בגוף כתב היד הערה מאוחרת יותר של יצחק כגון: יותר מדי "פילוסופיה", יש לקצר, אבל השארתי כפי שנכתב במקור.

יצחק יצא לבסוף מכפר דרום אשר פונתה, נכבשה ונהרסה. לאחר קריאת הכתבים, אני יודע שכפר־דרום מעולם לא יצא מיצחק.

יצחק אחיטוב — הקדמת דברים
בשנים 1947-1948 הייתי מפקד וקצין הסברה בחטיבת

הנגב ויחידותיה.

לכפר דרום נכנסתי ביום שישי 14 במאי 1948 ואף שפיקדתי על פינוי המקום ביום 8.7.1948 - מעולם לא ממש יצאתי משם.

במשך עשרות שנים שוכנת בראשי המחשבה ועל כתפיי תחושת החובה, לכתוב את קורות ימי כפר דרום האחרונים. שלוש פעמים אספתי את עצמי במאמץ מרוכז לשבת ולכתוב... ולא עלה בידי.

למען גיבורי כפר־דרום ומשפחותיהם, למען עם ישראל, ואולי בראש וראשונה למען עצמי, התיישבתי כבר אינספור פעמים לכתוב, והרי בכתיבה איני מתקשה כלל (בין שאר עיסוקי חיי גם הייתי מורה לספרות בבית החינוך בגוש־זבולון), והנה, מעין מחסום בלתי מובן אוטם את מוחי, עומד כפקעת בגרוני, משתק את ידי ואינו מאפשר לי לכתוב.

"רמת־יוחנן. שבט תש"י. מאז פינוי כפר־דרום חלפו עברו למעלה משנתיים. זהו משך זמן מספיק כדי להבקיע בעד החומה המגובשת שהייתי אפוף בה, ולנסות לשזור הפרטים.

כפר־דרום, כמו כול פרק חיים עז, הוא יותר מצירוף הפרטים והעובדות שאפשר להעלותם בכתב. זה היה פרק קצר אך מגובש ביותר. פרק חיים שלם, אבל רק דרך הפרטים אנו מסוגלים למסור דבר לזולתנו.

סבורני שמן הדרוש היה להעלות את הדברים בחרט אמן, אך אין זה משחררני מלנסות להעלות את אשר עמי, בטרם יצלול בשכחה, ולו גם מיועד לי בכך חוסר סיפוק — כי רב מכוחי הדבר להעלותם במלוא אורם.

אשזור את הדברים בצורה של יומן, אם כי מעולם לא רשמתי שכזה, ובוודאי שלא ניתן לעשותו בתנאי המצור. דרך זו נראית לי כהולמת לבטא את הדברים בצורה הפשוטה והעובדתית.. מסייע לזיכרוני יומן הגדוד השני, שרשם את התשדורות שנשלחו מן הנקודה הנצורה בסדר השלחן, ויותר מזה מסייע עמי פנקס הכיס הבלוי ששרד עמי משם, ובו מצויות הערות ופרטי הוראות ומלאכות שהייתי מציינם לעצמי, כדי לחזור ולציינם בפני מפקדי העמדות והגזרות עימם הייתי מקפיד להיוועד מדי יום־ביומו, להחליף הערות ותגובות. כמו־כן, מצויים בו קטעי דברים ורשמים שציינתי לעצמי והחשבתי זיכרונם. משמע, התכוונתי להעלותם בשעה המתאימה. ואמנם, ברגעים שנדמה היה כי צפוי הכיליון על כולנו, הייתי מצטער על כך שלא יוותר מי אשר יספר את פרשת ההאבקות של כפר־דרום המבודד.

ואם כי, כאמור, הייתה בי התחושה כי ראויים הדברים ומאלפים לספרם, ואף חייבים לשיחה — הלכתי ודחיתי והתחמקתי מלהעלותם. אני מנסה לקבוע כי שניים הם הדברים המכבידים:

הראשון: כדי להעלות את הדברים נאמנה, יש לחיותם ממש בשנית, וגם הפעם הראשונה הייתה כבדה מדי. והטעם השני: לא נוח לאדם לגלגל בעלילה שנפל בגורלו לשמש במרכזה.

כול אדם שטבל באש קרב ועמד במאמץ של קרב קשה ויגע, לא ישיש לעסוק ברשמיו ולהחיות חוויותיו. ואם יספר, ישיח בפרטים שאין בהם עיקר, והם באים לכסות על העיקר (גלוי וכסוי בלשון ביאליק).

ככול שיש במעללי קרב מה שמתכנה גבורה, רב וגדול מזה המורא והחרדה. הגבורה אינה אלא התלקחות, היא ניצוץ של רגע על לוח השעות הזוחלות באימה. ואם הגבורה הגדולה המרקיעה, הינה גילויה של שעה גדולה, האימה הנה היום הארוך המשתרך לאטו, ויש ככול שתתעצם האימה — כן יתלקחו נצנוצי הגבורה. ואין בזה חרפה ואף לא תמיהה. ההיפך, אין אדם מתיירא אלא מפני שמשתוקק לחיות, לחיות ולא ליפול, ורק משתוקק לחיות, וחייו יקרים לו, רק זה מסוגל לגלות גבורה של ממש, ולהתמיד בה יותר מאחר. הגבורה המתלקחת עדיפה מן האימה הממושכת כי היא פתרונה והיא תכליתה.

ניסיון קרב, ניסיון ממושך, הנו מבחן קשה ביותר שכול יסודות הישות ההכרתיים והתת־הכרתיים, הרגשיים והאידאיים, כולם נמזגים בתוכך, ושלא כמו במסלול החיים האזרחי, אין במבחן הזה דרגי ביניים, שנוח לו לאדם לחמוק ולהינפש בהם. וזהו הקשה — וזהו המקל... או שכשלת, או שעמדת. וכיוון שיכולת, הנך נתון במצב שבו הנך חזק מעצמך. נעלה מכוחך. הכרח העמידה והוויית העמידה שבהם ריתקת עצמך ללא מנוס וללא נסיגה, מפעילים בכך כוחות שטרם ידעת וניחשת כי ניחנת בהם, וכשם שאין הכושל אחראי עוד לכול הדרדורים שהוא מתדרדר בהם מתחת לכול גבולותיו וכוחות הנפש שמצויים בו — מצויים בכול אדם — כך אין המתעצם אחראי עוד לכול הפסיעות ולכול השלבים שהוא עולה, ולכול הגילויים שהוא מגלה, אף למעלה מגבולותיו הנתונים עמו!

איני סבור בשום פנים שנקודת מוקד זו, עליה אם ירידה, פחדים או תעוזה, התעצמות אם דרדור, הוא דבר שבמקרה. לא ולא! אבל אין אדם יודע ויכול לבטוח מראש כיצד יעמוד במבחן. מבחן הוא! ואם עמד, חלק בכך לכול מי שליווהו בדרכו, לכול אלה שנתנו בו אמון, ולכול אלה שהאמין בהם, כי ניצבים הם מאחוריו ותומכים בו ונכונים לעשות כדוגמתו.

אלמלא האמון הבלתי מוגבל שהאמנתי במפקדיי ובחטיבת הפלמ"ח שבשליחותה הלכתי, והאמון שרחשו לי, לא יכולתי לעמוד יום אחד במבחן הקשה מכול שיכולתי לשער.

אין דבר מחייב כמו אמון שנותנים בך.

הכרתי זו מאמצת אותי לסיים את המלאכה שלפניי, על־אף שיש עליי לספר על עצמי יותר ממה שהייתי רוצה. כי סוף־סוף איני בא לספר, אלא את רשמיי אני." (הערה של יצחק: יש לקצר המבוא. יש בו חזרות יתר).

"רמת־יוחנן אדר א' תש"י - ובזה התאריך חדלתי בהחלטה שלא לחדש ניסיוני."

ועדיין, הצטברו עם השנים קטעים שכתבתי בזמן אמת, קטעים שכתבתי בסמוך לאחר האירועים, קטעים שהעליתי על הכתב מזיכרוני כעבור שנים, וקטעים מתוך תמלול הקלטת דברים שהצליחו מראיינים זריזים לדלות מפי.

תוצאת חיבור המקורות הללו, היא מה שפרוס לפניכם.

חיבור זה יתפרסם — אם והיכן שיתפרסם — לאחר שכבר לא אהיה בין החיים. היו רגעים שבהם כמעט שהתפתיתי למחשבה לשרוף את כול החומר שאגרתי. אם לא עשיתי זאת, הרי זה במידה רבה מתוך תחושת החובה כלפי אחיי ואחיותיי — "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים" .

"חיבור זה מוגש ומוקדש בהוקרה וחיבוק רעים למגיני כפר־דרום במלחמת העצמאות — תש"ח. לכולם, ובראשם מא"ז הישוב ומפקדו אברהם דיאמנט — ורעייתו יהודית.. אברהם, שהיה צעיר בשנים, כמו חבריו בגרעין המתיישב (כבני 18-20) גילה כול העת מנהיגות, תושייה, אומץ לב והתמדה, והמשיך כך לתפקד ולסייע עמי, שכם אל שכם, כשנתמניתי כמפקד המקום והאזור, החל מה-18 במאי 1948, ועד לפינוי.

לו היה בידי, שהייתי וחוויתי אותם במלחמה הקשה והמתישה, הייתי מעניק לכולם אות וציון על גבורתם. זה מגיע להם!

כפר־דרום התפנתה על ידי מגיניה בליל 8 ביולי 1948, וזאת בפקודתו הישירה של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, ובאישורו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון, שהיה הסמכות העליונה לצוות ולאשר פינוי ישוב יהודי בעת מלחמה."

*המשך הפרק בספר המלא*