נצח ישראל - תיק סודי ביותר

 מבוא  

הנוגע ביסוד המקריות השוררת בעולמנו

כאשר הגיע אבי לגיל תשעים, כבדו עיניו ואני הייתי קורא לפניו מעיתון הערב. לבד מהחדשות הפוליטיות בעמוד הראשון וחדשות עולם הפשע בעמוד האחרון, אהב במיוחד שאקרא את מודעות האבל.
קרה לפעמים, שהכיר אחד הנפטרים ואז היה מפטיר בפליאה: "ואני כלל לא ידעתי שהיה חולה". כאילו היה מישהו אמור לדווח לו על כך, והיה מספר לי היכן ומתי הצטלב מסלול חייו בזה של המנוח. בדרך כלל, גם היה מחלק לידידיו שהלכו לעולמם "מחמאות", שאילמלא נאמרו בארבע עיניים ותוך חיוך של אמפטיה, הייתי רואה בהן גנאי. כגון: "ההוא היה בחור טוב אבל אידיוט מושלם", או "ההיא חשבה עצמה כיפהפייה, אבל אני לא הייתי נוגע בה אפילו במוט שאורכו שני מטר". אני חושד שבעיקר עקב אבא אחר הנשמטים מספר החיים בשל גאווה ויצר תחרות ילדותיים, בבחינת – הנה אתם כבר שם ואני עודני כאן, חי ובועט.
אבא השביע אותי שלא "אסנן" ולא "אצנזר", ואקרא לפניו את הקטעים השמחים יחד עם העגומים. בדרך כלל מילאתי את בקשתו, בעיקר משום שלמדתי לדעת שמה שנחשב כעגום או שמח בעיניי, אינו בהכרח כן בעיני אבי, שרק הקירבה הגדולה שנוצרה – דווקא בשנים האחרונות – יכולה הייתה להשכיח את פער התרבויות האדיר הפעור בינינו. יכולתי, למשל, להקריא לאבא ידיעה משמחת על חנוכתו של אולם תרבות מפואר בקריה סמוכה ועיניו היו מצטעפות דמעות משום שזכר כיצד בימי בחרותו, עוד טרם המלחמה העולמית, היה מנוי קבוע באופרה של וינה והיה שומע שם את האריות הגדולות של ואגנר, היישר מגרונו הקטיפתי של ליאופולד סְלֵזַאק. או שהייתי מספר לו בדחילו על תאונת דרכים בה נספתה משפחה שלמה והוא היה מושך בגבותיו ואומר, "מוטב ככה".
אבל הכי הרבה אהב אבא לשמוע מחידושי המדע. "מדענים באוניברסיטת פרינסטון חישבו ומצאו שבעוד כך וכך ביליוני שנה תכלה השמש, תכבה ועימה החיים על כדור ארצנו", הייתי מקריא לו כותרת.
"עוד כמה שנים"? היה שואל בחרדה מעושה, "כך וכך בּיליונים", הייתי משיב. הוא היה מנדנד בראשו רגע ארוך, "אם כך אינני מודאג במיוחד" היה אומר.
או שהייתי מספר לו מן הכתוב אודות אסטרונומים מהר פַּלוּמָאר, שגילו גרם שמיים הדוהר לכיוון כדור ארצנו במהירות מסחררת ואשר בעוד כך וכך מיליוני שנים עשוי להחטיא אותנו באלפי קילומטרים בלבד, שזהו טווח זניח במונחים אסטרונומיים.
"אלפי קילומטרים בלבד אמרת"? היה מבקש לוודא את העובדות.
"אכן".
"אָ...ה...מ...מ", היה מהמהם, מניע מפלי סנטרו ומקָפלל בקפלי מצחו הבשרני, "הרי שזה באמת נשמע מסוכן ביותר, נחוץ למלא איזה ג'ריקן מים או שניים לחירום. עם המזל של העם היהודי, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהכוכב הזה ייפול דווקא ישר לתוך הכנרת המסכנה שלנו ומעט המים שעוד נותרו לנו, יגלשו  ויישפכו החוצה".
מתוך הכותרות היינו גולשים לדיונים בעניין המקריות השולטת בעולם. המקריות, כיסוד הקבוע והדומיננטי ביותר בחיינו, הילכה על אבא קסם מיוחד והשרתה עליו השראה פילוסופית. אבא היה פילוסוף של המקריות.
"מצד אחד", אמר אבא, "החלל מלא אינספור גופים השטים באינסוף מסלולים, ובמונחים של נצח אינך יכול למנוע, כביכול, שאחד מהם אכן יפגע בנו פגיעה ישירה, שהרי גם מקריות של אחד לאינסוף, הופכת עם התקיימותו של אותו אינסוף לוודאות מוחלטת. ומאידך", הניח אבא את מלוא כובד  מצחו הענק בכף ידו המגויידת, "ברי לי לחלוטין, שגם אם יתקיים העולם לנצח, עדיין אפס הוא הסיכוי שהיָאנג-צֶה, האוֹרינוֹקוֹ והדָנוּבּה, יישפכו אל הכנרת". אכן, שאלת המים הטרידה את אבא מאוד.
אפשר שדברים כגון אלה ייראו בעיניכם כדבר עמוק מאוד, ואפשר כשטות מוחלטת. אני אינני יודע לשפוט. נזכרתי בכל אלה בבואי לכתוב את הספר הזה.
שלושה נהרות יבשת לא יזדמנו כאן, אבל מספר גברים ואישה אחת נזדמנו אל רכבת שדים, בתזמון מדהים הנושק לפאתי האמינות, בדהרתם אל עבר סוף טרגי – אבל גם שמח.
 

פרק ראשון
זהו הפרק הקצר ביותר בסיפורנו, אבל חשוב להקדיש לו תשומת לב מיוחדת

_____

בפרוץ השנה הראשונה למאה החדשה, התפוצצה בעיתונות הפרשה הידועה בשם "שערוריית הביציות". חקירה עיתונאית חשפה שבמרכז הרפואי המוביל בישראל בתחום ההפריה החוץ-גופית, ה"פֵרְטיליטי סֵנטר" בהרצלייה, השתמש מנהל המכון, רופא מומחה בעל שם עולמי בתחום, הפרופסור יחיאל פוֹירשטיין, באמצעים רפואיים כדי לשאוב מן הנשים בהן טיפל יותר ביציות מן הנדרש. לפעמים כמאה ביציות ויותר במקום כשלושים או פחות הנדרשות בטיפול רגיל.
פרופסור פוירשטיין נחשד בכך שהשתמש בביציות העודפות למסחר, בארץ ובחו"ל, תמורת בצע כסף, תוך ניצול המצוקה הקיימת בתחום זה בישראל והתעלמות משרד הבריאות מן הנושא לאורך שנים.
לנושא הסבוך של טיפולי ההפריה, הרגיש כל-כך מבחינה רגשית, מוסרית, דתית ופוליטית, היה פוטנציאל על להפוך לתיבת פנדורה לאומית, אבל חקירת המקרה דעכה בנסיבות טרגיות, לאחר שהפרופסור שסרח שם קץ לחייו.
מכסה תהום הנשייה היה נסגר בטריקה על הפרשה כולה, אילמלא צירוף מקרים מוזר שגרם לה להתפרץ שנית.
מעשה שאיבת היתר של ביציות מנשים כמהות אימהות, התברר כקצהו של קרחון אימתני, שלעומתו נראה ההר הלבן שטיבע את הטיטָאניק, כקוביית קרח תמימה, המשתכשכת בכוס וויסקי מר.