קרב סולטן יעקוב הקטן

מבוא

לעת ערב קם המלך דוד  להתהלך על גג הארמון. אותה שעה רבץ צל על מצחו ורוחו הייתה רעה מאוד.
ימים רבים ספון המלך בין כותלי הארמון. שְֹבע קרבות ודם. כבר הונח לו מכל אויביו, ושגרת חייו הייתה לו לזרא.
תחילה הגה מחשבה כבירה, לבנות בית ארזים ולהושיב בו את ארון האלוהים שעדיין היה שוכן בין היריעות.
הוא נועץ בנתן ונדמה שהרעיון חביב עליו, אבל לאחר מכן שב הנביא והודיעו כי לא יזכה לבנות את בית-המקדש אשר גם לא ייבנה בימי חייו, שכן ידיו מגואלות בדמים רבים מכל המלחמות שעשה מיום הכריעו באבן הקלע את גוליית הפלִשתי שאת ראשו כרת.
אף שקיבל את הדין, היטב חרה לו למלך, שהרי את מלחמות אלוהים נלחם והדם המציף את כפות רגליו, דם אויבי ישראל שהכרית מפניהם. 
גם לא מצא נחמה בזִיכְרון משה, אדון הנביאים וגדול המחוקקים, שגם הוא – חֵלף טרחתו הרבה – לא זכה לחצות את הירדן ורק מנגד ראה את הארץ המובטחת, מראש פסגת הר נבו – וימות שם, בארץ מואב.
אך משה – בן מאה ועשרים שנה היה אותה שעה. ודוד – בהלת שיממון גדולה אחזה בו למחשבה אודות רוב משתאות תפלים, ריבי נשים ופילגשים, צער הבנים, כפיות הטובה וימי הקטנות הרבים שעוד נכונו לו.
כך, קודר וזעף, היה המלך משוטט על גג הארמון שקוע בשרעפיו.
אחר עמד מול מעקה המזרח והשקיף על ערבות ים-המלח ומדבר-יהודה. לבו נחמץ וגעגועים עזים אחזו בו עת נזכר בימי בחרותו, אז בחבר נעריו עזי-הנפש הטיל חיתתו על כל שבטי המדבר.
זכר לילות בדולח ושמים עטורי רבבות ריבוא כוכבים. מרחבי אינסוף, דממת הצייה, טעם המים הצוננים, ריח הלחם הקלוי על מדורות לילה, צחוק הבחורים ורשף עיניהן השחורות של רועות העדרים מעל רדידי צנעתן.
דמעה חמה חרצה תלם לח על לחיו של דוד עת ניצת מול עיניו תוארו של יונתן בן-שאול, היפה, הנועז, הנעים שבבחורים. שוב ניחם על שהניחו להיהרג על הר גלבוע ולא עמד לגונן עליו ולמלט את נפשו.
פתאום חש המלך מלוא כובד הר הזִּקנה שנערם על כתפיו וקומתו שחה.
החיים הנרפים בין כותלי הארמון כופפו את גבו. לאחרונה תקפוהו מחושים שונים וטעם רע עמד תדיר בפיו. ידע שהוא מאריך בשינה. גם את הכינור והעוגב עזב.
בקריו, שברק ניצחון היה משוח בהם תמיד, הדיפו עתה את ריחה הבואש של תבוסה.
ניתק דוד מפאת קדם ופנה ימה. שם היה תלוי גלגל החמה, מהביל ורוטט באד העולה מן הים הגדול. עוד מעט ישקע השמש ויערב עליו גם יומו.
מרום גג הארמון סקר המלך את עירו ואת חומותיה. בתים רבים בנה מאז לכד את העיר מיד היבוסי, רחובות ושווקים.
מה יפתה ירושלים בשלוות גגותיה הלבנים וכיפותיה שנמשחו עתה בגווני סגול וארגמן. ירושלים, הרים סביב לה ובטבורה – הר המוריה, עליו בנה אבי האומה את המזבח שעה שנקרא לעמוד בניסיון הגדול.
עדיין קֵרחת פסגת ההר. לוּ אך זכה להכתיר את עירו ואת פועל חייו באותו בניין שאת חומריו – ארזי לבנון, סלעי שיש, כסף וזהב – כבר אגר במחסניו, ואת מתווהו כבר הגה לפרטים.
השפיל דוד מבטו ונשימתו נעתקה. על גג בית סמוך ראה אישה רוחצת בקערת נחושת.
היא עמדה בגבה אליו. שערה אסוף על ראשה כטורבן, זרועה האחת חבויה בחיקה ובזרועה האחרת מונף כד חרס ממנו הייתה שופכת את המים, שניגרו וירדו על צווארה, כתפיה העגולות וגבה שהאדים באור  השמש השוקעת.
כאשר התכופפה האישה למלא את כדה, נפשקו ונתפרדו מעט גושי ירכיה ובעיניו – שחדות היו עדיין כבנעוריו – יכול המלך להבחין בטיפות מים כבדות הנושרות מתוך סבך ערוותה.
האישה הזדקפה ופתאום, כאילו חשה בצריבת המבט הלוהט בגבה, סבה באחת על צירה ועמדה מול פני המלך במלוא הדר חמוקיה הבוהקים.
רטט עבר בכתפיו של דוד. לרגע חשב לסגת מעם המעקה, אך נוכח מבטה הבהיר של האישה נותר קופא על עמדו, כאשר יקפא הירבוּע בפני השפיפון.
מתחת לשערה האסוף היה מצחה של האישה גבוה וחלק, קלסתרה כדמות הלב, מוגבה בפסגות לחייה וצר בשולי סנטרה.
שדיה התפרצו מתוך חזה כחרוטי הר-געש ובקצותיהם גבישים אדומים סגלגלים, כפרי פטל-הבר הבשל. 
האישה לא טרחה לכסות על מערומיה. היא הרימה את זרועותיה על ראשה ובעת מעשה, נגלו תלתלים זהובים תחת בתי-שחייה ושדיה נמתחו מעט, והיו תלויים, כבדים ותפוחים, כנאדות יין מלאים. אחר פרמה את קישורי שערה וקווצותיו צנחו מטה כמפלי דבש, מכסים על כתפיה וחזה.
המלך עקב אחר נחל מים דק שזרם מתוך ערוץ מפתח לבה של האישה אל טבורה השקוע עמוק בין גביני בשר לבן, ומשם התנקז ונספג אל מדשאת ערוותה הנפרשת משולי בקעת אגן ירכיה אל סבך נקיק נשיותה.
עמדו המלך והאישה ורגע ארוך התבוננו זה בזו. אחר כופפה האישה את ברכיה, נטלה צעיף מלמלה שהיה מונח ליד הגיגית, עטפה את גופה, יצאה, ירדה ונעלמה בתוך הבית.
נותר המלך על עמדו, איבריו רוטטים ונשימתו רפה כנשימתו של תינוק.
בערב שלח המלך לדרוש לאישה ומה שנאמר לו הרי ידע. "הלא זאת בת-שבע בת אליעם, אשת אוריה החיתי."
אותו לילה גירש המלך מלפניו את כל ידידיו, נשיו ופילגשיו, ופרש יחידי ונסער אל חדרו. את הגיבורים השומרים על דלתו ציווה לגונן על בדידותו, ויהי-מה.
שכב המלך בין כרים וכסתות, נועץ מבטו במחול להבות האש הבוקעות מן הלפיד הבוער תחת חלונו, הדמעות זולגות מעיניו ובמוחו מרצדות מחשבות של שיגעון.
לבו נחרד מן החטא הנורא שכבר הבשיל בדמו, מפחד העבירה על דיבר מפורש.
אותה שעה מלאו חדרי הארמון נשים ופילגשים. אלה שבאו עמו מחברון ועוד אחרות שלקח מבנות ירושלים. אך לא היה גם באחת מהן כדי להצית בבשרו של המלך את להט נעוריו. לא אחינועם הכנועה, לא אביגיל הלוהטת כלהבה ואף לא מיכל, שלפנים די היה במבט אחד מעיניה הנוגות בכדי להפילו על פניו. עתה לא הספיקו כולן להפיג את שגרת ימיו הארוכים, לפוגג את ייאוש שיממונו.
ובת-שבע זו, שאת לובן חמוקיה הכבדים לא היה יכול להסיר מנגד עיניו, מי היא? אישה אחת, נאה כבנות ירושלים, דשנה כבנות ירושלים, מבטה שורף כבנות ירושלים. מדוע דווקא היא, אשת-איש, הציתה בבטנו אותה מדורה ישנה, שגחליה, כך דימה, כבר כבו מזה ימים רבים.
מה פשר הדבר הנורא ולאיזו תכלית בא. האם האלוהים מעמידו בניסיון, או שמא השטן מקטרג ואף ניתנה לו הרשות להסתולל במלך. האם בא הניסיון על-מנת לגדלו ולקרבו אל מידת האבות, אל מדרגת אברהם הצדיק שאלוהים ניסהו ביצחק בנו. אם ייכשל ויחטא – יכהו ברק, ואם יגבר ויכבוש את יצרו, הרי מת הוא – ועודנו חי.
ממעמקים, מתהום התִּפלות, רוממה אותו פתאום אותה אישה. זרע הנץ והחל מלבלב בירקות חדשה, והוא חשב שנבל ושוב לא ידע חדוות הניצן לעולם. כל הלילה התהפך המלך על משכבו ולא עצם עין. 
השחר עלה על ירושלים, וישלח דוד מלאכים וייקח את בת-שבע ותבוא אליו וישכב עמה.

 
חלק ראשון
פרק אחרון

הטקס תם. הלכו כולם. גם אותם אחדים שהתעכבו. גם בתיה. נותרה דינה לבדה, ניצבת בין תלולית העפר החומה ולוח השיש הלבן ירקרק, עיניה לחות וסנטרה מורכן. כף ידה הימנית הייתה מונחת על קפלי שמלתה, אצבעותיה הארוכות הדקות פרושות על בטנה כמחושים, כמנסות לנחש מבעד לבד הדק, לרקמות הבשר.
רק בת שמונה-עשרה, ופתאום כמו הוגפו בנקישה כבדה כל תריסי חייה.
זקפה ראשה. מעבר לשמורות עפעפיה ריצדו צמרות כידוני הברוש השחורים, בצבצה פיסת שמים שהשתקפו, כחולים מתמיד, בשתי דמעות אחיות שירדו בקשת רכה על לחייה, נקוו מלוחות בזוויות פיה ונספגו בחריצי שפתיה שהיו נפוחות, לוהטות וחרבות כדיונות שבמדבר.
שלחה דינה מבט לאורכו של שביל החצץ האפור הנעלם בפאתי החורשה, שם נעלם לפני רגע, או נצח, זה שטמן בה בחצי לילה כתב חידה. 
לאור השמש השוקעת נפרשו שוב שולי מבטה על צדודיתם של הקברים.
הרהרה באחים השניים, שבחייהם ובמותם צרבו את דמות גורלה.
אבא, שרק את תמונתו הכירה ופני עלם שלו רכות ועדינות מכל פנים שבעולם, ואבא, שאתמול כמעט פרחה נשמתה עת ראתה כיצד התכרכמו פני לוחם שלו, חדות, שזופות וקשות, ונפל ואחז בכפות רגליה – והיא נמלטה מהחדר בבעתה.
עכשיו הלכו כולם. גם אימא. אחרון הלך דניאל ודינה נעצה מבט לוהט בגבו ולבה מתחנן ומבקש ולוחש: "עמוד, רק עמוד, לא אוכל לבדי... הן תעמוד." אבל הוא לא עמד וגם לא הסב את פניו אחור.
השמש שקעה. רוח ערב חרישית ערסלה את צמרות עצי הברוש והאורן. נותרה דינה לבדה. רק בת שמונה-עשרה. כף ידה מונחת כמשותקת על שמלתה, אצבעותיה הארוכות, הדקות, מגששות וממשמשות על בטנה כחיישנים, מנסות לפענח את גזר-דינה.
 

פרק ראשון

כאשר עלתה העגלה על גבעת הטרשים שבשיפולי הגליל התחתון, עמוסה באוהלים ובכלונסאות, התיזו גלגלי העץ המחושקים בברזל שברי סלעים עתיקים ונחשפו פתאום שני קווים ישרים וחומים של אדמה.
החברים הסתכלו בתחריט כמהופנטים.
אף שפיללו ליום ואף שהכשירו עצמם לעלייה על הקרקע, רק עכשיו, לראשונה, הפנימו את המשמעות האמיתית של בעילת אדמה זו הנחה בבתוליה הדוממים אלפיים שנים ויותר.
חמש-עשרה שנים מאוחר יותר עדיין עמדו אוהלים אחדים בפינתו המערבית של הקיבוץ הצופה פני כרמל, אבל החברים הוותיקים כבר התגוררו בצריפים וחלקם, בעלי המשפחות, אפילו בבתי בטון ואבן.
דודו נולד פחות משנה לאחר תום המלחמה הגדולה. אורי נולד פחות משנתיים אחריו, חודשים ספורים לפני הכרזת המדינה.
שניהם פונו בליל פרוץ הקרב על רמת-יוחנן למוסד "אהבה" שבכפר-ביאליק הסמוך בעורף מערב.
בשנת חמישים ירד שלג ברמה, לראשונה ואף לאחרונה באותה מאה. הצינורות קפאו והיה צורך להמס את הגושים הלבנים על גבי הפתיליות לשם שתייה ורחצה.
את כפות רגליהם של הילדים עטפו בפיסות נייר עיתון מגורבות לבל יקפאו. באלבום המשפחה שרדה תמונה יחידה של דוד בן הארבע אוחז כדור שלג בכף ידו המונפת, ואורי בן השנתיים טומן פנים מכורכמות-בכי בסינורה של רחל, הזורחת בחיוכה הטוב כלבנה במילואה.
אף שחפצה מאוד בבת, נעצר רחמה של רחל לאחר לידתה את אורי. אולי משום שרצתה כל-כך בבת, השפיעה על תינוקה השני מכמני נשיקות וחיבוקים, ליטופים וגיפופים, עד שלא פעם אמר לה יצחק במורת-רוח: "את תראי רחל, בסוף עוד יתבלבל עליו מינו."
ממילא הפך דודו קרוב יותר לאביו ודבקו בו גם תווי תוארו, גופו רזה וחסון ומזגו זריז, נמרץ ותקיף. ואורי ירש את תוארה של אמו, עגלגל, אטי ומהורהר וכאילו אדיש ומרוחק. 
כבר בגן הילדים התבלטה מנהיגותו הטבעית של דודו. הוא היה חביבן של המטפלות, אף שלפעמים החציף פנים וגם העסיקן לא מעט בתעלוליו. לעומתו, היה אורי נחבא אל הכלים. למרות כל השידולים סירב בדרך-כלל להשתתף בכל הפעלה ומשחק. אפילו הפחידה מעט התבודדותו והתכנסותו בתוך עצמו. הוא גם התפרסם בקרב שומרות הלילה על בריחותיו התדירות מבית-הילדים – הלינה המשותפת –  אל חדרם של הוריו.
כאשר היה פותח באישון לילה את הדלת בלאט ונדחק למיטתם של יצחק ורחל,  כפות רגליו ותלתלי ראשו רטובים מטל, הייתה רחל עוטפת אותו אל חום גופה ויצחק מתהפך ורוטן אל הקיר: "מוטב כבר אילו נולד מלכתחילה ילדה."
בבית-החינוך המשותף בגוש-זבולון, שררה אותן שנים ההשקפה של "חנוך לנער על-פי דרכו". ביטויים כמו "הישגיות" או "מצוינות", לא היו מוכרים כלל. רק לקראת סיום התיכון הוכנסה בדחילו ורחימו שיטת הבחינות והציונים. היו כמובן תלמידים טובים יותר וטובים פחות. אורי היה תמיד תלמיד טוב יותר ודודו היה תלמיד טוב פחות.
בין שני האחים שררה סימטריה של קנאה הדדית שמעולם לא מצאה ביטוי מוחצן. דודו קינא באורי על הצלחותיו בלימודים, על ידיעותיו, על היותו בעל עצה אפילו בעיני המבוגרים, ובעיקר על אהבת אמו. אורי קינא בדודו על כוחו, חִבְרותו, הצטיינותו בכל מקצועות הספורט, קלילותו בריקודים, על מבטי ההערצה של הנערות, אבל בעיקר על חיבתו המובהקת של אביו, שלימד את דודו לירות באקדח הקוֹלְט האדיר ותמיד לקחו עמו לציד ברווזי-הבר.
יום שבת אחד ארב אורי לציידים מחוץ לדלת הכניסה לבית. אימא הבטיחה שהפעם ייקחו גם אותו. אבל אבא ודודו קפצו וחמקו החוצה מבעד לחלון הרשת. אורי לא התלונן בפני רחל, אבל נכנע ולא ניסה עוד לפרוץ את ברית הציידים.
מחוץ לבית ההורים מעולם לא באו האחים לכדי ריב. יתרה מזאת, היטב ידעו כל הנערים, עסק לך עם אורי'קה – עסק לך גם עם דודו.
בחדר ההורים לפעמים רבו. ככל שהיה דודו חזק, כך היה אורי עקשן. ככלל, היה מזגו של דודו נוח, אבל חוכמת הוויכוח של אורי הייתה מוציאה אותו לפעמים מכליו. ככל שהיה דיבורו של אורי שקט יותר, כך הייתה גוברת חמתו של דודו. לפעמים הגיעו לכדי בעיטות, דחיפות או תפיסות-חנק.
כל זה פסק באחת, כאשר נהיה אורי בר-מצווה. אותו ליל-שבת נשארו שני הנערים בחדר ההורים לבדם. פרץ ויכוח. אורי, במשפטיו השקטים הנכוחים הטריף את דעתו של דודו. לפתע, וללא שום הקדמה של מגע ידיים, סטר דודו לאורי סטירה עזה על לחיו: "הנה," התריס מולו, "ועכשיו נראה, חכמולוג, מה תשיב לי." 
אורי אפילו לא הניע את כתפיו. לחיו בערה. הוא שתק ודודו התבונן ממרחק סנטימטרים בעיניו היבשות הפעורות לרווחה של אורי, שעה שבלע את עלבונו.
"השבוע מלאו לי שלוש-עשרה ונהייתי בר-מצווה," אמר אורי לבסוף בקול שכמעט לא נשמע, "אני מבקש שיותר לא תרביץ לי. אף פעם". ודודו לא הכה את אורי שוב לעולם.