למאטיס יש את השמש בבטן

פרק ראשון: ברחוב העצב החד־סיטרי

המכונית עם זוג האוהבים בתוכה שעטה אל קצה הגשר, התהפכה, וצללה בנהר. הכתובת ׳FIN׳ הלבינה על רקע בית־הקברות. מלבן־האור השרוט היבהב, וכבה. לרגע נבהלה מהחושך, כמו כשהיתה בת שמונה או תשע והתעוררה באמצע הלילה, ידה מגששת אחר מתג החשמל, והמנורה לא נדלקה, והיא ידעה שהתעוורה לכל החיים, אבל לא יצאה מן החדר ולא קראה לאף אחד, אלא התיישבה במיטה ותיכננה איך תלמד כתב ברייל, ואיך תגמור אוניברסיטה למרות הכל, ותכתוב ספר על חייה, כמו הלן קלר, עד ששורות עיני התריס המוארכות הציצו בה בכחול־כהה, מעט בהיר מן השחור שבחדר, והיא צחקה לעצמה בהקלה מהולה טיפת אכזבה, ומאז ישנה תמיד כשהמנורה הקטנה במסדרון דולקת.
גם עכשיו, כשהיא כבר בת עשרים־ושתיים, וגרה לבד בדירה שכורה ברחוב יוחנן הסנדלר, היא משאירה בלילה את האור בשירותים, למרות שצריך לחסוך בחשמל, הלוא בכל פעם שאמה נותנת לה את הצ'ק בשביל שכר הדירה והחשבונות היא אומרת, ״אני לא מבינה למה את מוכרחה לגור בתל־אביב, את ממילא לא עושה שם כלום, סתם ביזבוז זמן וכסף, לפחות היית לומדת איזה מקצוע,״ והיא לא עונה, כבר מזמן היא יודעת שאין טעם להתווכח איתה, כי הכל כתוב אצלה באיזה ספר פנימי נחרץ, שאין לשנות בו אפילו פסיק, מה כן ומה לא ואיך כל דבר צריך להיות, וכבר מזמן, מגיל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה, אחרי הגירושים שלהם, היא עושה מה שהיא רוצה בלי לשאול ובלי לספר.
וגם עכשיו היא לא מסגירה לידיה את הדברים שהיא יודעת שהם הכי חשובים שעשתה אי־פעם בחייה - שמאז ומתמיד יש לה הרגשה ששום דבר בהם לא מיקרי, וכל מה שקורה לה, לטוב ולרע, מכוון אותה למטרה האחת שהיא עוד לא ממש יודעת מהי, אבל כבר היא מתנחשת בתוכה, אפילו אם יסתבר בסוף שהיתה רק לבנות את חייה כמו רומאן עשיר ומרתק, פרק אחר פרק, אבל יש לה הרגשה שגם יותר מזה, ושכל החודשים האלה בתל־אביב מכשירים אותה לכך - השוטטויות ברחובות ובחנויות הספרים, והשעות שהיא יושבת על החוף וקוראת, ומדי פעם מביטה בים, שלפעמים הוא אפור וחלקלק כמו דג מונח על צידו וקשקשיו מחזירים את השמש, ולפעמים הגלים כחולים וגבוהים כארמונות זכוכית, צריחיהם הלבנים מתנפצים ברוח, נגרפים אל החול ומקציפים כמו בירה או ספרייט, ולפעמים הם ירקרקים־שקופים ואפשר לראות דרכם שוניות וסלעים, ואז צפה ועולה בה המלה ׳מצולות׳, אולי בגלל הצלילות, כי הרי המצולות האמיתיות הן יותר בעומק ובאפילה, היכן שדממו הספינות הטבועות וכל השעונים עמדו מלכת, ולפעמים היא מוציאה דף־שורות ועט ומנסה לכתוב שיר.
היא כותבת מאז שמצאה בספריית בית־הספר את הקובץ 'שירה צעירה׳ והחליטה לא להחזירו, שכן בכרטיס הכתום שבפנים הכריכה נרשם, שהקורא האחרון שאל אותו חמש שנים לפניה, ואף־על־פי שחששה שהגנבה תתגלה יום אחד, המשיכה גִיזָה הספרנית להאיר לה פנים ונראה כי שכחה מהספר, שהיא הניחה אותו ליד מיטתה וקראה בו עד שזכרה על־פה כמעט את כל השירים, שאומנם לא הבינה אותם ממש, אבל צלילי המלים והקצב והתמונות והריחות הפילו עליה מין כישוף. רק כעבור שנים אחדות התחילה להבחין בין המשוררים וקנתה לה ספרים של האהובים עליה; כשהיתה בת שתים־עשרה נראו לה כל השירים - וגם שמות המשוררים, שצליליהם קסמו לה ולפעמים התחרזו ביניהם, כמו ׳אנדד אלדן׳ ו׳דויד אבידן׳ - כאילו כתבה אותם ישות אחת, שחשה אותה גם בתוך עצמה כשכתבה, ואז הואץ הדופק שלה, והשורות הנולדות כמו החרישו את אוזניה מבפנים, אבל כשקראה את השירים שלה לאחר זמן ידעה שהם עוד בוסר. כך גם אמר בנימין קינן, המורה שלה לספרות, שהיתה מראה לו את השירים משום שהחשיבה מאוד את דעתו, ובעיקר משום שהיתה מאוהבת בו כל תקופת התיכון והתענגה שהוא קורא בתשומת־לב את שירי האהבה שלה בלי לנחש שנכתבו אליו. היא זכרה את חיוכו הנדיב ואת עיניו החומות שהביטו בה בחיבה ובליגלוג קל מאחורי זגוגיות־משקפיו העבות, כשאמר, ״שירים חמצמצים־מתוקים, כמו במיסעדה סינית,״ והמליץ לה ללמוד באוניברסיטה, כי ״אדם כותב צריך, מלבד כישרון, גם השכלה הומאניסטית רחבה.״
ובאמת נרשמה השנה לאוניברסיטה, ללימודים כלליים במדעי־הרוח ובאמנויות, והיא לוקחת קורסים בהיסטוריה ובפילוסופיה ובתולדות־האמנות ובקולנוע ובפסיכולוגיה ובספרות, ולפני כמה לילות חלמה משום מה על אחד המרצים לקולנוע, גבר לא צעיר ולא יפה, שלא עורר בה עניין מיוחד, ובחלום הוא בא לביתה וישב על הריצפה למרגלות מיטתה ותלה בה עיניים חומות לחות, ואמר, ״אני אשב כאן עד שתאהבי אותי,״ והיא התעוררה נסערת, לא בגללו אלא בגלל המסירות המוחלטת הזו, שלא ידעה כמותה מאף אחד מן החברים שהיו לה עד היום, ובטח שלא משַׁי, והחלום ליווה אותה במשך כל היום באוניברסיטה, וגם בערב, בבית־הבלינצ׳ס־ההונגרי בדיזנגוף, שם היא מלצרית שלושה ערבים בשבוע, כי אמה הודיעה לה שיש גבול לכמה שהיא מוכנה לממן אותה.
אבל גם בעבודה הזו, השנואה עליה, היא מוצאת עניין להתבונן באנשים שבדרך־כלל נראים לה משועממים וקצת עלובים, לועסים את הבלינצ׳ס באיזו להיטות אילמת, והמקום לא חדש ולא אופנתי, ורק אנשים שלא מעודכנים באופנות הכרך המשתנות, או כאלה שלא איכפת להם - זרים שבאים לבלות בעיר הגדולה, או קשישים שמתיישבים לבהות בטלוויזיה בשחור־לבן שמעל לדלפק, ולפעמים כמה חיילים ב׳אַפטֶר׳ - ממשיכים לבוא לשם. ואז פתאום נכנס המרצה ההוא מהחלום, לבדו, והתיישב, והזמין בלינצ׳ס עם חצילים וגבינה בולגרית, וכשהגישה לו תלה בה עיניים חומות עייפות ושאל, ״אני מכיר אותך מאיזשהו מקום?״ והיא אמרה, ״אני לומדת אצלך קורס בקולנוע איטלקי,״ והרגישה שפניה מאדימים עד צווארון החולצה. הם שוחחו כמה דקות על סרטים, והיא גילתה בקיאות רבה, כי את כל הערבים הפנויים בילתה בסינמטק, לפעמים ראתה שני סרטים בזה אחר זה בחיפוש אחר הדבר שאינה יכולה לקרוא לו בשם, ורק יודעת שהוא התמצית שעושה את הדרך שלה לנכונה, ואת הכל לכדאי, ככה בדיוק היא מרגישה אחרי הסרט הזה, ׳ז'יל וז'ים׳ של טריפוֹ, והנה הדליקו את האור באולם וכולם קמים באיזה עצלתיים רוויי־טוב, מתמתחים בעיניים מכווצות ומתנהלים לכיוון היציאה, והיא עוד נשארת לשבת, מהדקת את ברכיה אל מיסעד העץ הקשה שלפניה, ומניחה לתמונת המכונית השחורה המזנקת לנהר הסיין, ולחיוך האכזרי בתמימותו של קתרין, לצלול בה ולשקוע.
וכבר היא בחוץ, ברחוב אבן־גבירול, בלילה שרבי של תחילת אפריל שנושא איזה ניחוח תועה של פריחת הדרים ושואב אל הרחובות את בעלי התאווה ואת החתולים הבוכים, ועיניה בריבוע אפלולי בקומה השלישית של אחד הבתים: שי כבר ישן, או איננו, והיא שבה ומחליטה שלא תתקשר אליו, אולי תראה אותו מחר באוניברסיטה, למרות שהרבה ימים לא היה, מאז שראתה אותו בקפטריה עם הג׳ינג׳ית ההיא, שלומדת אתו לתואר שני, והוא נופף אליה מרחוק בחיוך קפוא, והיא הלוא הרגישה כבר כמה שבועות שמשהו לא בסדר - בעצם, כמעט מן ההתחלה, רק היומיים הראשונים היו נהדרים ממש, איך עצר אותה בקפטריה ואמר לה במין פליאה, ״איזו אשה יפה שאת,״ ועיניו מלאות אור, והיא צחקה בהפתעה: אמה יפה, את זה ראתה יום יום, כל חייה, וכך אמרו כולם, אבל היא לא דומה לאמה בשום דבר, גם את זה לא קשה לראות, וגם את זה אמרו לה, באכזבה מסויימת, מאז שהיא זוכרת את עצמה, הרי אמה דקה ועדינה ותלתליה בלונדיים ועיניה הגדולות מתחלפות בכחול ירוק וטורקיז כשני זנבות טווסים מרהיבים, ואפה ישר ומפוסל, ושפתיה מדוייקות כפרפר, וצווארה ארוך ואצילי, וגיזרתה מושלמת כבקבוק ׳טמפו׳ ורגליה נהדרות, ואילו היא עצמה גבוהה ורחבה קצת, במיוחד בכתפיים ובאגן־הירכיים, ושדיה קטנים, ושערה החום הארוך סמיך ופרוע קווצות שרופות משמש מעל גבה, ועיניה אפורות וצרות תחת גבותיה העבות, וגשר האף שלה רחב מדי, ושפתה התחתונה עבה מן העליונה, וכפות ידיה ורגליה גדולות כמעט כמו אצל אביה, שממנו ירשה גם את ההליכה, צעדים ארוכים ומהירים - כשהלכה ברחוב עם אמה נאלצה תמיד לחכות לה - וירשה ממנו גם את גון עורה שנוטה להשחים בקייץ, בעוד אמה, בהירה כמו נסיכה אנגליה, ישבה תמיד בצל שלא להיכוות, וגם קוצר־הראיה שלה בא לה מאביה, וכל ילדותה ונעוריה נאלצה להרכיב משקפיים שהסתירו את חצי פניה והחליקו במורד אפה בשיעורי ההתעמלות ובטיולים ובמסיבות, והזגוגיות התערפלו כשירד גשם, והתכסו אדים כשבכתה, ונלחצו אל פניה כשנרדמה באמצע הקריאה, ולפעמים התעקמה הידית ונשברה, ובעיקר הבדילו אותה המשקפיים מן האחרים וחצצו בינה לבין המראות, והיא אפילו לא ידעה, עד שהחליטה, לקראת הגיוס לצבא, ללכת לאופטיקאי שיתאים לה עדשות־מגע, ורק אז, מגע האוויר בעפעפיה, בלחייה, אמרה לאמה, מופתעת, ״את יודעת, פתאום אני ממש רואה.״
כן, היא לא דומה לאמה בשום דבר, ורק הפנים הרחבים הפתוחים, ועצמות הלחיים הסלאביות, דומים מעט למשפחת אמה, לתמונות של סבתא רבקה, שגם עליה אמרו שהיתה אשה יפה מאוד, והיא הרי לא מרגישה את עצמה בכלל אשה, וגם לא ילדה או נערה או בחורה, אלא פשוט בן־אדם בעולם, ואף פעם לא עשתה את הדברים שאמה נוהגת להקדיש להם חלק גדול מזמנה, כמו ללכת למיספרה ולקוסמטיקאית ולמרוח את הפנים בקרמים, ולצבוע את הציפורניים בלאק, ולהוריד שערות מהרגליים ברצועות סדין לבנות טבולות בשעווה אדמדמה שנקרעו בכאב מן השוקיים: על רגליה שלה צמחו רק שערות בודדות, זהובות, שלא הפריעו לה, ומעולם לא לבשה חזיה, ולא התאפרה, ותמיד ג׳ינס וחולצת טריקו או סוודר גדול, ונעלי התעמלות, ומצחיק אבל גם נעים לשמוע את הבחור הזה עם פני הילד הממושקפים והשיער החלק והשפתיים המשורטטות, שהביטה בו לפעמים בשיעורים שלמדו יחד, וכבר ביררה וידעה ששמו שי, אומר פתאום ככה, איזו אשה יפה.
ובאותו יום החליטו לוותר על השיעורים שנותרו להם, ונסעו לים באופנוע שלו, ושתו בירה בשמש על החוף, והוא סיפר לה על המטופלים שלו במחלקה הסגורה בבית־החולים שעשה בו את הסטאז׳ במקביל לסיום התואר, והיא ביקשה שיתאר לה את ההתנהגויות של כל אחד מהם, ואיך הם מדברים וחושבים, חולי־נפש בספרים ובסרטים תמיד ריתקו אותה - היא נזכרה ב׳פנים אל פנים׳ של ברגמן, שראתה לא מזמן בסינמטק, ובכמה מן הדמויות אצל דוסטוייבסקי: היכולת ליצור מציאות אחרת, על סף ההזיה והסיוט, שחוקיה תקפים לא פחות, ולהאמין בהם ולחיות על פיהם, וגם היכולת לחצות את כל הגבולות, כמו כשהיתה צעירה יותר והתעורר בה דחף עצום לקום פתאום בכיתה ולהגיד בשקט, המורה, את פרה מטומטמת, או להרים את החולצה לנגד עיניו המתפלצות של המנהל, כשהיה מזמין אותה לחדרו להתרות בה שוב שתקפיד על התלבושת האחידה, או לצחוק בפראות בטקס סיום הטירונות בגיבעת התחמושת, כשנתבעו להישבע שהן מוכנות להקריב את חייהן למען המולדת, הרי ממש בקושי התאפקה מלעשות את הדברים האלה - ובמיוחד שבה את לבה אופן דיבורו על החולים שלו, בחום ובלי התנשאות, ולפנות ערב, כשהמים נהיו כתומים וחמים, נכנסו, היא בתחתונים ובחולצת טריקו שתיכף נרטבה ונדבקה לגוף, ונלפתו והתנשקו בטעם מי־מלח, זרמי מים קרים וחמים בין רגליהם, והמשיכו להתנשק בלילה במיטה שלו, למן הריפרוף הכי קל בזוויות השפתיים, רק הבל פה בהבל פה, ועד התגוששות לשונות ונשיכות פצועות, ושוב ושוב חמדה למצוץ את שפתו התחתונה, התפוחה והקשה כשזיף, וכשבא אל תוכה היתה כל־כך נסערת, שלא גמרה, יותר מדי התרכזה בעור החדש ובריח ובמגע הידיים ובעיניים ואיך נשברים פניו לקראת הסוף והעונג מפציע, ואת עצמה הלוא היא כבר מכירה וזה לא כל­־כך חשוב. אבל לפנות־בוקר רכבה עליו בפראות שלא הצליחה לרסן, וכשישן על גבו, זרועו כפופה על מצחו ומסתירה את עיניו - אמה נהגה לישון כך, כמתגוננת - אמרה לעצמה שהיא כנראה אוהבת אותו.
איכשהו, כעבור כמה ימים, התחיל משהו להשתבש: כמה פעמים אמר לה שלא יוכל לפגוש אותה כי הוא צריך ללמוד, והיא חדלה להתקשר והיתה מחכה לטלפון ממנו, וכשהתקשר היו הולכים לסרט ואחר־כך שוכבים, ושוב היה נעלם לכמה ימים, לפעמים לשבוע־שבועיים, והיא אמרה לעצמה שהוא בטח נפגש גם עם בחורות אחרות, וחזרה ללכת לסרטים לבדה, כדי לא לשבת לחכות לטלפון שידעה שלא יגיע, וכך לפחות נשאר לה הספק אולי בכל־זאת צילצל כשיצאה, ובדרך הביתה לא יכלה שלא לעבור ליד ביתו לראות אם האופנוע למטה ואם יש אור בחלון, ואחר המשיכה לאורך אבן־גבירול בגרון חנוק, כי הלילה היה ריחני וחמים, והסרט עורר בה חשק לחבק את כל העולם, או לפחות אדם אחד, אבל היא אמרה לעצמה שאפילו האהבה איננה התכלית, היא רק איזה חומר־נפש, שהכמיהה אליו חזקה לפעמים ממנו עצמו, כי אהבות נולדות וגוועות כמו עונות, ורק מה שנשאר לה מהן, המישקע, חשוב באמת, וכבר ידעה שהיא שמחה להרגיש את העצב הזה, כמו את מגע החמסין בעור, כמו את ריח הים שהתחיל פתאום מרחוק, כמו את זכרון פניה היפים של ז'אן מוֹרוֹ.
ואז עצרה לידה אלפא־רומיאו לבנה, ופרח הושט לה מבעד לחלון, ורד גדול כהה. היא הפטירה חיוך לעבר היד המשורבבת והמשיכה ללכת, משועשעת וקצת רגוזה למחשבה שהיא נראית כמו אחת שאפשר לקטוף ברחוב, והוא המשיך לנסוע - ורק כעבור ימים רבים תגיד לעצמה ולו, ״איזה טמבלית הייתי, הרי אם לא היית חוזר אז, לא הייתי מכירה אותך בכלל, וכל החיים שלי היו אחרים לגמרי,״ והוא יגיד, ״בגלל זה אני אוהב אותך, כי הכרחת אותי להסתבך ברחובות הצדדיים כדי להסתובב ולחזור בשבילך״ - ועכשיו הגיח מאחוריה שוב, מושיט לה אותו ורד באותה מחוות־יד טקסית. היא הציצה בו וראתה זקן בגוונים של פילפל־ומלח, שיער ארוך פרוע, עיני ימאי כחולות.
״טוב, תחנה באיזה מקום ותצא,״ אמרה בשקט, יודעת בביטחון גמור שיעשה זאת, והוא אכן חנה ויצא מן המכונית, קד לה בכיפוף ברכיים קל, פורש ידיו לצידי גופו כרקדנית, והיא ראתה שהוא מעט נמוך ממנה, והבחינה ששולי החולצה שלו - הכפתור העליון והכפתור התחתון חסרים - שמוטים מעל לג׳ינס להסתיר את הכרס, ושהוא נועל סנדלי־אצבע נעריים למרות שהוא כבר בערך בן ארבעים־וחמש, וכי נושב ממנו ריח של סיגריות ושל זיעה וּוודקה.
״גנבתי אותו בשבילך מהשיח הכי יפה בתל־אביב,״ הושיט לה את הפרח בשלישית. הד מיבטא רך שלא הצליחה לזהות.
״איך קוראים לךָ,״ לקחה את הוורד הפעור, מקרבת אותו לאפה בהיסח־הדעת.
״הֶהֶ הוּהוּ הִיהִי, מי יודע מה הוא שמי...״
״אתה עוץ לי גוץ לי?״ פערה את עיניה והרימה גבות בפליאה מדומה.
״שֵׁדָה. אני יגאל. ואת? ״
״ריבי.״
״והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה, והנערה טובת מראה מאוד, בתולה ואיש לא יְדָעָהּ״ - עיניו זיקוקים.
״תוציא לך את זה מהראש,״ העמידה פנים כעוסות. צוחקים חצו את כיכר מלכי ישראל וטיפסו בבן־גוריון לעבר ׳הבַּאר האדום׳.
״מה אתה עושה בחיים חוץ מלקטוף פרחים ובחורות באמצע הלילה?״ ניסתה להישמע מבודחת.
״בבוקר אני רוכל־בייגאלאך, בלילה - רוצח שכיר. ואת? רגע, תני לי לנחש, בבוקר את חובשת מידשאות ושוברת לבבות בקמפוס, ובלילה את מוכרת מזון ומשקאות באחד מפונדקי הכרך.״
״ואתה מדען, או אמן,״ ירתה.
״ובעיקר בטלן,״ נעגם לפתע, ״כן, אני מלמד מתמטיקה בטכניון.״
״אתה חיפאי?״
״לא, אני נוסע פעמיים בשבוע. אבל את חיפאית, הלא־כן?״
״איך אתה יודע?״ עכשיו התפלאה באמת.
״יש לך מין ריח כזה... של שרף אורנים ועשן בתי־זיקוק.״
״אם אתה בלהעליב אז אני הולכת, ויותר לא תראה אותי אף פעם בחיים.״
״אלף סליחות, כּוֹחַנְקָה,״ נטל את ידה והגישה אל שפתיו.
״מה זה כּוֹחַנְקָה?״
״זה בפולנית,״ הציץ בה וצחוק בעיניו, ״אהובה.״

כעבור שנים, זמן רב אחרי הפרידה וכבר אחרי מות אמה, כשתחליט לכתוב עליו כדי לכלוא אותו במקום אחד, שלא יפריע את חייה החדשים עם האיש האחר, וגם שלא יוכל לשכוח אותה, ותתלבט איזה שם תיתן לו, כדי שאיש לא ידע, ותתקנא בסופרות הצרפתיות, מרגריט דיראס וקוֹלֶט, שכתבו על אהבותיהן בקלילות של משב בושם - תנסה לשחזר מה היא זוכרת מן החודשים הראשונים, כשחיזר אחריה כמי שאין לו מה להפסיד, בלהט נערי שרק גבר בגילו יכול להרשות לעצמו, והיא סירבה לו בעיקשות, נוטלת מלוא־חופניים מן השפע שנבע ממנו וממאנת לקבל אותו עצמו, ואת פחדיו, ואת גופו המשתוקק אליה: אבל בעיקר תבקש למצוא את הרגע האחד שהתהפך בה הכל כמו בציור של אֶשֶׁר, ציפורים שחורות על רקע לבן ובהרף עין ציפורים לבנות על רקע שחור, כי אי אפשר לראות בד בבד את הלבנות והשחורות, ולמן הרגע ההוא לא תוכל עוד לראות את הציפורים השחורות.
היא תזכור שבלילה הראשון, כשירדה ממכוניתו ליד הבית ברחוב יוחנן הסנדלר בארבע לפנות בוקר, וטיפסה במדרגות מבוסמת וכבדה ולבה הולם ופיה נמתח בחיוך לא נשלט, ידעה כי קרתה לה הרפתקה, והאיש הזה, שעוד לא תהתה לגמרי על קנקנו, חיזר אחריה במשקאות ובמאכלים ובסיפורים מבדרים ובציטוטים משלונסקי ומאלכסנדר פֶּן, ולקח אותה לפאב בדרום העיר ולמאפיה של כעכי שומשום וזעתר שפתוחה כל הלילה, וכבר ידעה שהוא נשוי; הוא שלף מארנקו תמונת פספורט והתבונן בה רגע, כמנסה לחרות משהו בתוכו, ואחר הניח אותה על מפת השולחן הלבנה, ליד כוס הסקרו־דרייבר שלה, בין עלי הכותרת שהיתה מורטת וממוללת בלי משים - תמיד היא מוכרחה לחוש משהו בקצות האצבעות: איזה עלה שקטפה מגדר־חיה, או כרטיס אוטובוס או קולנוע, או את שולי החולצה שלה, או את פינת הסדין בשנתה, ועכשיו את עלי הוורד שכבר לא תוכל לשים אותו במים בשביל שיזכיר לה את הלילה הזה.
״זו גליה,״ אמר.
היא הביטה בתמונה ואמרה, ״יפה, דומה לג׳ולי כריסטי, מה היא עושה?״
״היא מלמדת היסטוריה של הנצרות באוניברסיטת תל־אביב.״
״ולא איכפת לה שאתה ככה מסתובב בלילות?״ התפלאה.
״כל אחד מאיתנו חי את חייו,״ אמר, ״היא יודעת שאני קצת חסר מנוחה.״
אחר הראה לה תמונה של בנו, ילד בן שמונה שגם הוא דומה באופן מוזר לג׳ולי כריסטי, עיניים ירוקות נבונות ושיער חלק דבשי, והיא אמרה לעצמה, אבל למה הידיים שלו נלפתות בכוח סביב כוס הבירה כאילו ביקשו למחוץ אותה, ולמה הציפורניים ארוכות ומלוכלכות, ולמה חסרים לו שני כפתורים בחולצה הדהויה שלו, ולמה הוא צובט מדי פעם את זקנו בשתי אצבעות וכוסס אותו בין שיניו, והצחוק שלו צרוד ומר, והעיניים הכחולות, עם הנימים האדומים משתיה, ועם קמטי הצחוק היפים, למה הן מביטות בה כך, בערגה, וכן, גם באיזה יאוש.
ועדיין לא ידעה אם תשוב ותראה אותו אי־פעם. הוא לא ביקש את מיספר הטלפון שלה, והיא לא הציעה, ולמחרת, באוניברסיטה, בזמן שארבה בקפטריה לשי, שלא נראה בשום מקום, נזכרה בו וחייכה בלבה. אבל לפנות ערב, כשחזרה הביתה וכבר מרחוק הבחינה בכתמים הצבעוניים שריחפו, אדום וכחול וירוק וצהוב וורוד ולבן וסגול, שבעה היו שם, קלים־קלים ברוח מעל למירפסת שלה, לא הופתעה - הוא קשר לי בלונים למעקה המירפסת, איך הוא עשה את זה, הוא היה צריך לטפס על בלוני הגאז, בגילו, עם הכרס - וצחוק קיפץ בבטנה.
בימים שלא למדה באוניברסיטה, והוא לא נסע לחיפה, היה נוקש בבוקר בדלתה, מעווה את פניו כנגד חור־ההצצה וידו הימנית נחבאת מאחורי הגב, וכשפתחה היה מסתובב, גבו אליה, ומגלה שקית קרואסונים, או קפה שזה עתה נטחן, או פרח - מעולם לא בא בידיים ריקות, כאילו הרגיש שבו עצמו אין די - והם היו שותים קפה, ואחר־כך יצאו להסתובב בעיר, שאז, פחות משנה אחרי שעברה לגור בה, עוד היתה לה חדשה: טעימות של גבינות ונקניקים חריפים בשוק לווינסקי, ניחוחות הֶל וקארי וקינמון מחנויות התבלינים בכרם התימנים, בירה וגעפילטע־פיש ומלפפונים כבושים תוצרת־בית במיסעדה יהודית קטנה בדרום העיר - ״וואָס מאַכט אַ יִיד,״ היה צוּקר יוצא לקראתם מאחורי הדלפק, מנגב בסינורו המוכתם את אצבעותיו התפוחות כקישקֶעס ממולאים, ולוחץ את ידיהם בפרצוף זורח, ויגאל ענה לו, ״נישְׁט קוֹשֶע.״
לעיתים קרובות נכנסו לאחת מחנויות הספרים המשומשים בנחלת־בנימין, התיישבו על הריצפה והפכו בדפים עם כתמי החלודה, שריחם אבק וטבק, ולמרות מחאותיה יצאה מהן תמיד עם שלל, ספרי נעוריו שביקש שתקרא - יבגני אונייגין, סיראנוֹ דֶה־בֶּרזֶ'ראק, פֶּלֶה הכובש, גֶסטָא בֶּרלינג, טיל אוּלֶנשְׁפִּיגְל, והוא לצידה, ידיו בכיסים, מזמזם לעצמו טוּם־בַּלַלַייקָה.
או שהיו מטיילים בשוק הפישפשים ביפו; הוא נהג לטפוח בכפו על שולחן או שידה, כעל גבו של סוס גזעי, ולומר, ״זה אַר דֶקוֹ יפה מאוד,״ או, ״זה יוּגֶנְד־שְׁטִיל אמיתי.״ הסוחרים הכירו אותו כ׳דוקטור לחשבון׳ שקונה כסאות ישנים, והזמינו אותם לשתות קפה שחור בספלים זעירים, עיניהם רק מתגנבות להציץ בה, מפאת כבודו, ואצבעותיהם ממשמשות בחרוזי העינבר. ״גם את צריכה מחרוזת עינבר כזו,״ אמר לה במיסעדת הדגים בנמל, ונטל את אצבעותיה שגילגלו את מפית הנייר לכדור קטן, ״את יודעת, הסינים אומרים שמאסאז׳ בקצות האצבעות מחדד את הזיכרון.״
״בטח בגלל זה אני זוכרת הכל,״ אמרה בגאווה ילדותית, נמהרת.
״אז בעוד שלושים שנה, כשתבואי לבקר אותי במחלקה הגריאטרית - אני אהיה זקן סנילי מזיל ריר בכיסא־גלגלים, ואת עוד תהיי חתיכה עסיסית בת חמישים - תזכירי לי, שברגע הזה, עם השמש והיין והאוכל הטוב והפנים היפות שלך מולי, הייתי מאושר.״
ואפילו את המישפט הזה היא לא בטוחה אם היא זוכרת בדיוק כפי שנאמר, למרות ששיננה אותו, כמו גם דברים אחרים, כי מאז ילדותה היתה פוקדת על עצמה, את הרגע הזה תחקקי בתוכך לתמיד, בלי לדעת לאיזה צורך עליה לשמר אותו ואיזה שימוש תרצה לעשות בו.

בלילות היו הולכים לשתות ב׳באר האדום׳ או ב׳טאבו׳, מפלסים להם דרך בעשן הסמיך, בין שולחנות העץ. גברים מבוגרים, עם עיניים עכורות ורעבות, טפחו על כתפו, ונשים שיופיין־של־פעם כמו נארז בשקיות־נייר הפטירו ׳אהלן׳ חרוך ונשקו על זקנו. יגאל שתה וודקה קפואה או קוניאק, והם היו מדברים, בעיקר עליה, על הלימודים והעבודה שלה, ועל הספרים שקנה לה, ועל משפחתה, אמה ודויד ושני אחיה הצעירים.
״את אף פעם לא מדברת על האבא שלך,״ אמר לה באחד הלילות.
״אין לי אבא.״
״הוא מת?״ גבותיו התכווצו.
״לא, הוא נעלם.״
״אני לא מבין.״
״יום אחד הוא פשוט לא היה יותר, נמוג כמו החתול של עליסה, כמו סנט־אֶקְזיפֶּרי במידבר, כמו במשולש ברמודה,״ צחקה, ״כשהייתי בת שלוש־עשרה הוא עזב את הבית ועשה לו משפחה חדשה בבית־שמש, וזהו, מאז כמעט לא ראיתי אותו.״
״אבות ובנות בגיל ההתבגרות זה סיפור קשה, אין אבא שלא היה רוצה, אפילו בלי לדעת את זה, לשכב עם הבת שלו. הכי קל היה לו לתפוס מרחק ולהתנתק,״ צימצם את עיניו בעשן הסיגריה, ״אם לי היתה בת אני לא יודע איך הייתי עומד בפיתוי, מזל שיש לי בן, וגם אתו, לפעמים, כשאנחנו מתרחצים יחד, אני מקבל זיקפה.״
אף פעם לא שמעתי מישהו מדבר ככה, הירהרה, הוא אומר רק אמת, בלי שום קליפות וקישוטים. ומאוחר יותר, כשהסיע אותה הביתה, הפאתטית של בטהובן ברקע, תמיד הפאתטית - עד שתקנה לו קלטת של סיימון וגרפינקל, כמה חודשים לאחר מכן, כשכבר יהיו נאהבים - צידדה אליו מבט, אל אפו המקושת החזק, ואל פיו הנחרץ הנחבא בזקנו, ואל עיניו הבהירות המישירות מבט לכביש. הוא עצר ליד ביתה ואמר בשקט, מסיט בעדינות קווצת שיער ממצחה, ״יש לי הרבה סבלנות, כוחנקה, אני יודע שיום אחד אתפוס אותך ואחזיק את הנפש הקטנה שלך ככה,״ איגרף את ידו, והיא יצאה מן המכונית בלי אומר וטרקה את הדלת, חשה את עיניו בגבה עד שנכנסה לחדר־המדרגות.

ובמשך כל החודשים האלה המשיכה להיפגש מדי פעם עם שי, בעיקר כדי לשכב אתו, גופו החלק הדק ועורו הנעים ושפתיו, וערב אחד, כשהיתה אתו במיטה, שמעה את הנקישה המוכרת, וניגשה עירומה, ומבעד לדלת הסגורה אמרה, ״יגאל, אני עסוקה עכשיו, תבוא ביום אחר,״ והוא אמר, ״אני אבוא,״ ואיזה נוחם הציף אותה, וכעבור זמן־מה ביקשה גם משי שיילך, ולמחרת בבוקר, כשיצאה, מצאה שורות כתובות בלורד שחור עבה על הדלת הצבועה לבן,

איש אינו יודע כמוני את הלילה,
איש אינו חי את הלילה כמוני,
כמוני אין איש גווע בלילה
ברחוב העצב החד־סטרי.

היא חייכה לעצמה והתלבטה אם למחוק את השורות, למיקרה שבעלת־בית תגיע או שאחד השכנים יתלונן, אבל החליטה להשאירן בינתיים, כאיזו עדות, ורק העתיקה אותן לדפדפת הפוליו הצהובה שלה, שהיתה רושמת בה את סיכומי ההרצאות ולפעמים, בלהט פתאום, כמה שורות משלה, וחשבה לעבור לפני הלימודים אצל גוֹלדֶן ולחפש את השיר כולו, שלא ידעה אם הוא של אלתרמן או של פֶּן או אולי של חלפי, וגולדן, שכולם קראו לו בשם־המשפחה ורק מעטים ידעו את שמו הפרטי, שמשון, בוודאי יזמין אותה לקפה, שיישא על מגש עגול, בצעדים קטנים בהולים, מבית־הקפה שממול, כפי שנהג לעשות בכל פעם שעברה אצלו מאז גילתה את החנות לראשונה כמה חודשים אחרי שהגיעה לתל־אביב, ופתחה את הדלת הכחולה והציצה, ונשבתה מייד; המרצפות הישנות המצויירות פרחים בירוק ובכתום דהוי, מדפי העץ הכהים העמוסים ספרים מן הריצפה ועד לתיקרה הגבוהה - כדי להגיע למדפים העליונים היה גולדן מטפס בזריזות בסולם העץ הארוך הצר - דלפק המכירה החום, הכבד, שבירכתיו מגירות קטנות לעטים ולגומיות ולסרטי־מתנה, כרזות התיאטרון משנות השישים והשבעים שנתלו בכניסה, והשולחן הנמוך, עם שני שרפרפי הקש, שלידו היתה יושבת שעות ומעיינת במחזות ובספרי שירה, ועליו הניח עכשיו גולדן את שני ספלי הקפה.
לא היה לה איכפת להפסיד את השיעור הראשון וגם את השני, כי אהבה לשבת אתו ולהקשיב לתולדות חייו, הארוגים בחיי החנות ובחיי העיר, שהיה מגולל באוזניה פרקים מהם בלי שום סדר־זמנים, כי הכל היה בעיניו עכשיו אחד מתמשך וחי, ולא פעם דיבר בלשון הווה על אנשים שמתו מזמן, והיא ניחשה שלא מתוך קהיון של זיקנה דיבר כך, אלא בגלל אותו דבר שגרם לו לראות בסופרים ובמלחינים שהעריץ - קפקא ופּרוּסט ופלוֹבֶּר וּוֶרדי ומאהלר ורבים אחרים - את רעיו הקרובים ולהיות בקיא בכל פרטי חייהם, כי מאז הגיעו ארצה כילד, בתחילת שנות השלושים, עם אמו ואביו - איש אצילי ומשכיל, שעבד עד מותו כמגיה בהוצאת־הספרים שְׁרֶבֶּרק - נודע כבחור חולמני, שקוע בספרים ובמוסיקה ומעריץ נלהב של אמנות התיאטרון, וכשבני מחזורו בגימנסיה הרצליה פעלו ב'הגנה', ואחר־כך לבשו חאקי והתגייסו לפלמ״ח, לבש גולדן חליפות שלושה־חלקים מבד אנגלי, שתפר לו חייט־אומן מנחלת־בנימין, והיה מתגנב בבקרים לחזרות של הפילהרמונית באולם 'אוהל־שם', ובערבים היה הולך להצגות של 'הבימה', מבליע במימחטה את שיעוליו השחפניים, שבגללם נאלץ לנסוע מדי פעם אל האוויר היבש שבפנסיונים במעלה הכרמל או בירושלים.
עד גיל עשרים־וחמש, ידעה, חי גולדן במחיצת הוריו, שכבר השלימו עם המחשבה שבנם החולני אינו מוכשר לשום מלאכה, אבל בשנת ארבעים־ותשע, אחרי תקופת חיזור קצרה - ״היא זו שחיזרה אחרי,״ בצחוקו נמזגה מרירות הקפה, ״והחיזור נמשך בדיוק שתי דקות: היא אמרה, כדאי שנתחתן, לא? ואני ישר הסכמתי״ - נשא לאשה את מרים, שהיתה מבוגרת ממנו בשנתיים, אשה מעשית, קצרת קומה וצוואר, שפניה רחבים ואדומים; והיא שהטיחה בפניו את השאלה, מה הוא מתכוון לעשות בשביל לפרנס אותה ואת ילדיהם העתידיים, וגולדן החליט לפתוח חנות ספרים.
וכך, ברחוב בן־יהודה פינת מאפו, בין חנות בגדים של ׳אתא׳ לבית־מרקחת, קנה לו אביו חנות בדמי־מפתח, וביחד קבעו מעליה את השלט ׳גולדן - ספרים ועיתונים׳, למורת־רוחו של גולדן, שרצה שעל השלט יהיה כתוב ׳ספרים׳ בלבד, כי התכוון למכור בחנות רק ספרים וכתבי־עת בנושאי אמנות ותיאטרון ומוסיקה, וביום הראשון הציב בוויטרינה את ׳הר־הקסמים׳ ואת ׳בעיקבות הזמן האבוד׳ בלשונות המקור, ויצא למידרכה והתבונן בהם בלב רחב שעה ארוכה, אבל אשתו התעקשה שעיתונים זו פרנסה בטוחה הרבה יותר - ״את החדשות צריך לקרוא? את התוּחעס צריך לנגב? בעיתון משתמשים כל יום. ספר קוראים פעם אחת, ואתה עוד צריך לנגב ממנו את האבק לפני פסח״ - וגולדן נאלץ להסכים.
בשנים הראשונות היה גולדן היחיד שניתן להשיג אצלו ספרים מחוץ־לארץ, ספרי מחזות וספרי אמנות, והחנות הפכה למקום מיפגש לשחקנים ולמוסיקאים צעירים, וגם לפרחי־משוררים, שיותר משהיו קונים ספרים באו לשוחח עם גולדן, שהיה בקיא גדול בספרות ובשירה האירופאיות ואוזנו כרויה לשמוע את ביכורי חרוזיהם.
״כן, אז היה תור הזהב של גולדן,״ נאנח.
במשך הזמן הפכו רוב הקליינטים לחברים, ולחברים אין מוכרים ספרים אלא משאילים, ואלה לא תמיד זוכרים להחזיר, ואם זכרו, הרי שלא הקפידו לשמור על הספר שאפשר יהיה למכור אותו, ומרים, שהיתה אחראית על החשבונות, כי גולדן אפילו המחאה לא ידע לרשום, מצאה את הקופה שוב ושוב בהפסד, ואביו הקשיש של גולדן היה מכסה את ההפסדים מכיסו, עד שנפטר ביום חורף אחד מהתקף־לב. ואחרי השנים ההן, שבמהלכן נולדה בתם היחידה אריאלה, באו שנים טובות פחות. התחרות בענף גדלה, חנויות אחרות נגסו נתח מן הספרות הלועזית, וגולדן המשיך למכור ספרים פה ושם, אך עיקר פרנסתו היתה על העיתונים. בתקופה ההיא הכיר את עמוס, חייל בן תשע־עשרה, שכמה משיריו זכו לפירסום ב׳משא׳ ובמוסף הספרותי של ׳על המשמר׳, ונקשרה ביניהם ידידות מיוחדת. עמוס, ששירת בקריה, היה מגיע לחנות בכל ערב לקראת השעה שבע. גולדן היה סוגר, והם היו הולכים לשתות קפה ב'ורד', בדיזנגוף פינת קרן־קיימת, ויושבים שם שעתיים. אחר־כך היו יוצאים ומטיילים הלוך ושוב לאורך הרחוב.
היא יכלה לראותו בדמיונה, לפי תמונה שגולדן שמר מתחת לדלפק, חייל רזה, שחרחר ומתולתל, שעיניו החומות בוערות, ולצידו איש ממוצע קומה וממושקף, ששפמו אפור וקטן, והוא לובש ז׳אקט מבד אנגלי משובץ; גולדן מלווה את עמוס לביתו שבפינת המלך ג׳ורג׳, וליד ביתו של עמוס הם פונים לאחור וחוזרים עד ביתו של גולדן בשדירות נורדאו, ועדיין אינם יכולים להיפרד; גולדן מתאר לעמוס בפרטי פרטים - כפי שתיאר גם באוזניה כעבור חמש־עשרה שנים - הצגות שריגשו אותו בנעוריו; ׳מירל'ה אפרת׳ ו׳מיכל בת־שאול׳ עם חנה רובינא, ו׳החטא ועונשו׳ עם פינקל כרסקוֹלני־קוֹב, מנחם גנֶסין בתור מַרְמֶלָדוֹב, בֶּרטוֹנוֹב בתפקיד החוקר - ובתפקיד סוניה פאני לוּבּיץ׳, שריבי ראתה אותה פעמים אחדות בחנות עם חברתה מַניה אוֹלֶנְסְקָיָה, שתיהן כבר זקנות מאוד, אבל הזיקנה כמו חידדה את שכלן ואת לשונותיהן, שהיו משחיזות זו בזו במשך שנים של תחרות וקינאה והערצה הדדית, כי בסתר לבה היתה כל אחת מהן בטוחה שחברתה שחקנית טובה ממנה - וגולדן זוכר את ההצגות על־פה, והוא משחק לפני עמוס את כל התפקידים, ובלי להרגיש הם סובבים על עקביהם והולכים שוב לכיוון ביתו של עמוס, וכך ערב ערב, לפעמים עד שתים־עשרה בלילה, וכשהיה חוזר סוף־סוף היתה מרים רוטנת, ״אני לא מבינה מה יש לך לחפש אצל הבחור הזה, שיכול להיות הבן שלך, כשיש לך בבית ילדה שאתה בקושי מכיר,״ אבל גולדן היה מסוחרר משיחותיו עם הנער הסקרן, שקרא בארבע שפות, וכמוהו העריץ את ת.ס. אליוט ואת דילן תומאס ואת ורדי ומאהלר וצ׳כוב וגוגול ושקספיר ופרוסט, והיה קורא באוזניו את כל שיריו, ואחרי שהשתחרר מהצבא, בתחילת שנות השיבעים, הלך ללמוד תיאטרון וספרות אנגלית באוניברסיטה, והתחיל לפרסם מאמרים בכתבי־עת ספרותיים, וגולדן, שניבא לו עתיד מזהיר של במאי או פרופסור, נטל קייץ אחד את שארית ירושת אביו והזמין את עמוס לראות תיאטרון בלונדון, ״וזה היה הקייץ המאושר בחיי,״ אמר לה, וזגוגיות משקפיו העבות ההבילו.
בתקופה ההיא הידרדרה החנות למה שמרים כינתה ׳תחתית שפל המדרגה׳ והתעקשה שיסגרו, וגולדן, שנואש מהצקותיה הבלתי־נלאות, החל לחשוב על כך ברצינות; עמוס אומנם אמר לו כי ״ביום שתסגור את החנות, תעבור אצל שְׁנֶל מחומרי־בניין ותקנה לך חבל עבה,״ אבל גולדן החליט להיכנע, ועמוס ביקש להיפגש ביחידות עם מרים ולהסביר לה כמה חשובה החנות לבריאותו הנפשית של גולדן, וגם להציע שהוא עצמו יסייד את החנות, שלא חודשה יותר מעשרים שנה, ויעזור במכירות בשעותיו הפנויות מלימודים, ומרים - שנטרה לעמוס מימים ימימה, ובמיוחד מאז ״ירח הדבש שלהם בלונדון״, שלא יכלה לסלוח עליו בשום פנים - ניאותה למרבה הפליאה להיפגש עמו, והם קבעו בקפה ׳מרסנד׳ בבן־יהודה פינת פרישמן.
עמוס הגיע מן האוניברסיטה, וכשירד מן האוטובוס נבהל לראות שהוא מאחר כבר בעשר דקות, ומאחר שלא רצה לפגום במה שנדמה לו משב רוח חיובי מצידה של מרים, רץ עד פינת פרישמן וחצה בריצה ברמזור אדום, ומונית שחורה פגעה בו והעיפה אותו אל הכביש, ושם שכב, חסר־הכרה ומדמם, עד שהגיע האמבולנס שלקח אותו לאיכילוב, ולמחרת עם שחר מת.
והחנות לא נסגרה. מרים הבינה, שאחרי שנלקח עמוס, אם גם החנות תילקח ממנו, יתמוטט בעלה לגמרי, ואילו הוא האשים אותה בלבו ולא סלח לה לעולם, ולא סלח גם לעצמו. הוא ערך קובץ צנוע משיריו של עמוס, והיה מחזר על פתחי הוצאות־הספרים, עד שלבסוף נעתרו לו, אולי משום שהתעייפו מהצקותיו וריחמו עליו, והספרון הצנום ראה אור ונמכר בכמה עשרות עותקים, בעיקר בחנות של גולדן, שמילא את הוויטרינה בספרים של עמוס והיה מתחנן בפני כל קונה עד שנהיה לא נעים.
מאז היה עוקב מאחורי משקפיו אחרי כל צעיר שהזדמן לחנות; ״לבחור הזה יש עיניים חומות בוערות בדיוק כמו שלו,״ לחש לה לפעמים - את שמו לא ביטא אף פעם. במשך השנים קשר ידידות עם צעירים אחרים אחדים, בעיקר עם אמנון, מוסיקאי מחונן שלמד הלחנה וניצוח, ועם מיכה, סטודנט לספרות צרפתית - לפעמים היתה רואה אותם בחנות - אבל ידידיו החדשים, שגם איתם היה שותה קפה ומטייל ממושכות ברחובות, לא הצליחו להסיר את האבל, ואת הגעגועים והאשמה, שניבטו מפניו.
לעיתים קרובות היה מתאר באוזניה הצגות, או מספר אנקדוטות מן התיאטרון, כמו עכשיו, כשהיא יושבת על שרפרף הקש, מחזיקה את ׳רחוב העצב החד־סיטרי׳ של אלכסנדר פן, ספר קטן מכף ידה, שגולדן נתן לה במתנה למרות מחאותיה, ואף מחה כשהודתה לו - ״מה איתך, על ספרים לא אומרים תודה״ - והוא כבר מדבר שעה ארוכה, והיא מוכרחה ללכת, אבל לא נעים לה להפסיק את שטף דיבורו; ״ועל רוזה ליכטנשטיין שמעת? שחקנית נהדרת. לובשת תמיד בגדים שעברו כבר שלושה שוקי פישפשים, ושני חתולי־רחוב בלויים תלויים לה מסביב לצוואר כמו פרווה, והיא נכנסת לחנות בשיער פרוע ומבט משוגע בעיניים, ומאחוריה פמליה של חתולים, שמונה או תשעה, והיא מדברת אתי רק גרמנית, עברית היא לא יודעת, ובערב אני רואה אותה בקאמרי, עושה את השדכנית ב׳קמצן׳, ועל הבמה היא לבושה שימלה אפורה אלגאנטית, עם כובע אפור וכפפות עד אחרי המרפקים, ממש ליידי, והיא משחקת בעברית שוטפת, אפילו בלי מיבטא, ולמחרת - שוב היא מגיעה לחנות עם השמאטעס והחתולים, ושואלת אותי - שְׁפְּרֶכְן זִי דוֹיטְשׁ.״
״אף פעם לא ראיתי אותה כאן,״ תהתה, וגולדן צחק, ״איך יכולת, היא מתה לפני שנולדת,״ וריבי אמרה, ״אני חייבת ללכת, יש לי שיעור בשתיים,״ אבל כשהיתה בחוץ הסתובבה וחזרה באיזה דחף פתאומי, ותחבה את ראשה בפתח, ושאלה את גולדן המופתע, שכבר שטף את ספלי הקפה שלהם בכיור הקטן שבירכתי החנות והתכונן לסגור, ״תגיד, אתה מכיר אחד יגאל ליברמן?״ וגולדן צחק, ״אם אני מכיר, איזו שאלה, הוא קונה כאן ספרים מאז שהיה בן ארבע־עשרה, את הספר הראשון הוא קנה במשיכה, כמו שאומרים, זה היה ספר אמנות קטן על הקונסטרוקטיביזם הרוסי, ולא הרגשתי בכלל שהוא חסר, את יודעת, נערים נכנסים, ולפעמים אחד יוצא עם ספר מתחת לחולצה, גם אם אני רואה אני לא אומר כלום, לא לבייש אותם, אין להם כסף והם רוצים לקרוא, והספרים הרי שייכים לעולם, לא לי, איך אני יכול למנוע מהם, אבל במיקרה שלו באמת לא הרגשתי, עד שיום אחד נכנס הבחור עם הספר ביד, והפנים שלו אדומים כמו בּוֹרְשְׁט, ואומר לי, תשמע, אתמול גנבתי ממך את הספר ואחר־כך לא יכולתי לישון כל הלילה, אז באתי להחזיר אותו, ואני התרגשתי, עוד לא קרה לי שמישהו בא להחזיר, תיכף רציתי לתת לו את הספר במתנה, והזמנתי אותו לשתות קפה, אבל הוא אמר, לא, כשיהיה לי כסף אני אקנה אותו, וכעבור כמה זמן הוא באמת חזר וקנה, ומאז התעקש לקנות כל ספר במחיר המלא, לא הסכים אפילו לקבל את העשרה־אחוז שאני בדרך־כלל נותן, ואף פעם לא הסכים לשתות קפה, היה מדבר אתי כמה דקות והולך, אבל פעם, כשכבר היה תלמיד בבית־הספר של אבני, פגשתי אותו שם בתערוכה של סוף השנה, הלכתי לשם אתו״ - השתתק רגע - ״כן, העבודות של יגאל היו מעניינות מאוד, אני זוכר פסל של צלב עץ שתקועים בו שלושה מסמרים עקומים וחלודים, והוא חרת בעץ שיר של אבא קובנר. אחרי התערוכה הלכנו שלושתנו לשתות קפה ב'ורד', והוא סיפר, שעלה ארצה אחרי המלחמה עם אמא שלו, והיא הכניסה אותו לאיזה קיבוץ, וכשהיה בן ארבע־עשרה היא הסתדרה איכשהו ולקחה אותו אליה לתל־אביב, זה היה בערך בזמן שהיכרתי אותו. אבל בשנת הלימודים השניה הוא עזב פתאום את אבני והלך לטכניון ללמוד מתמטיקה, נדמה לי, או שזה היה פיסיקה, בדברים האלה אני הרי לא מבין כלום, אבל הוא המשיך לקנות ספרים גם אחר־כך, עד היום הוא עובר כאן לפחות פעם בחודש, וגם אשתו באה הרבה, אשה נחמדה מאוד, דומה קצת לשחקנית ההיא, מה שמה, לורן בָּאקוֹל.״
״מה פתאום, היא דומה לג׳ולי כריסטי מ׳ד״ר ז'יוואגו׳,״ אמרה ריבי, ונשקה על לחיו מעבר לדלפק, ואמרה, ״תודה, אני חייבת לרוץ,״ ובחוץ, עולצת על תגליותיה, וכבר מתכננת איך תפתיע את יגאל בשאלה מן הגב, שמעה את גולדן שורק לעצמו את נעימת־הנושא של הסרט.

״כן, לפעמים אני משחק בכל מיני גרוטאות,״ הודה. הוא אסף אותה מהעבודה אחרי המשמרת, והם הלכו לשבת ב׳באר האדום׳, ״בעשרים השנים האחרונות אני מפסל למגירה,״ צחק, ״את אבני עזבתי ביום שראיתי צילום של עבודה אחת של פיקאסו - מושב־אופניים מחובר לכידון והנה ראש של שור. השתגעתי מזה. כל־כך פשוט, כל־כך גאוני. ביום שהבנתי שפיקאסו אני לא אהיה, ארזתי מיזוודה ונסעתי ללמוד בטכניון.״
״והמורים באבני, מה הם אמרו על העבודות שלך?״
״הם עודדו אותי להמשיך, במיוחד שטרייכמן, הוא היה בסדר גמור, היהודי, אבל אני החלטתי. אדם הרי צריך לבחור לעצמו את השופטים שלו, וכבר הבנתי שזו ביצה של שרצים, יצרי הכבוד והכוח, הקינאה, הקטנוניות, המגלומאניה, הם הלוא מוכנים לטרוף אחד את השני, ובשביל מה, בשביל חתיכת קיר בתערוכה, בשביל שורה בעיתון, רק אחר־כך הבנתי שבאקדמיה זה בדיוק אותו הדבר, הרי בסך־הכל עוד לא יצאנו מהשְׁטֶעטְל,״ צבט בזקנו בשתי אצבעות, ״אני לא אגיד לך שהמצאתי איזו תיאוריה שתשנה את פני האנושות, אבל מתמטיקה אני לפחות יודע שאני יודע. וודי אלן אמר פעם, שבחיים אי אפשר לשלוט, אלא רק באמנות ובאוננות,״ צחק, ״אני מוסיף לרשימה שלו גם את המתמטיקה.״
״תראה לי פעם?״ שאלה בזהירות.
״בתנאי שאת תראי קודם,״ אישוניו שדים מרקדים.
״מה, את השירים שלי?״ שאלה, ומייד הבינה, וצחקה.
את השירים רצתה כבר מזה זמן לתת לו לקרוא, אבל משהו עצר בה. היא ידעה שבחרה בו לשופט, עם נועה וגולדן ובנימין קינן, וחששה ממה שיאמר. אבל כעבור ערבים אחדים, כשישבו בחדרה, אזרה עוז והוציאה מן הקלאסר כמה דפים שהדפיסה ב׳הֶרמֶס׳ הירקרקת הישנה, שאביה שכח מעל לארון במירפסת, לוקח אתו רק את מכונית הדֶה־שְׁבו, שכבר קרטעה וגנחה כצפרדע זקנה, ומיזוודה אחת של בגדיו, והיא היתה משתעשעת במחשבה שהשאיר לה את המכונה בכוונה, כדי שתכתוב, הרי תמיד התגאה כל־כך בכל שיר שלה שהתפרסם ב׳דבר לילדים׳ - היא נתנה את הדפים בידיו והלכה למיטבח להכין קפה, וכשחזרה עם מאג צהוב בכל אחת מידיה, אמר לה, ״אל תכעסי, אני חושב שהם לא מספיק טובים,״ והיא לקחה את הדפים והחזירה אותם לקלאסר.

בסוף הקייץ, ימים אחדים לפני החגים, אכלו צהריים במיסעדה כּוּכִית בכרם התימנים. היא ניגבה חומוס עם פול, והוא אכל מרק זנב־שור, שהלהיט את פניו, ופתאום אמר, ״אני נוסע לאירופה לשבועיים, תבואי אתי?״
כמעט יכלה לשמוע את ציפייתו לתשובתה כצליל ארוך וחד של מטרונום.
כן, אני אסע - ידעה מייד, אבל עוד השהתה את התשובה; הוא רוצה אותי, לכן כל הנסיעה הזו, ואני לא יודעת אם אוכל לקבל אותו אלי, לא רק את הגוף - את כל השנים והזכרונות והתשוקה המרה.
״אני אסע אתך,״ השיבה לבסוף, ״אבל בלי שום עניינים, אני לא רוצה להסתבך.״ במשך כל החודשים האלה גידלתי בתוכי טיפשה אמיצה ועיקשת, שהרהיבה לומר לו כן - תכתוב על אחר־הצהריים ההוא, שבו חרצה את גורלה במו פיה.
באותו ערב ניגשה ליוסף ולשימחה אשתו, הבעלים של ה׳בלינצ'ס׳; הוא היה הונגרי כבן שבעים, חירש לגמרי, עם מכשיר שמיעה, והיה יושב כל היום בשולחן האחורי בירכתי הקפה בגופיית־רשת ומכנסיים קצרים, עם צרור שטרות בידו, שהיה מונה אותם שוב ושוב בזריזות מפליאה אגב החלקת אגודלו על לשונו; אשתו, צעירה ממנו בעשרים שנה, תוניסאית שופעת־בשרים וחריפת לשון, היא שניהלה את המקום ופיקדה על המלצריות ועל הבחור הערבי שטיגן את הבלינצ׳ס. היא הרגיעה אותם שכבר סיכמה עם זהבית, המלצרית השניה, שתחליף אותה במשך שבועיים, כי ידעה שזהבית תסכים בשימחה - המלצרות היתה בשבילה רק נספח לעיסוקה העיקרי, חיפוש בעל, ותמיד הגיעה לבושה ומאופרת טיפ־טופ, כמו ל׳בליינד דייט׳, והיתה אומרת לריבי, ״היום יש לי ממש־ממש הרגשה,״ וכשהזדמן לשם בחור שנראה לה ׳אשכנזי׳ ו׳חתיך׳, היתה מסתערת עליו וכורכת סביבו את פיטפוטיה בספיראלות לאין־מוצא, ולאחר שקם והלך, מותיר אחריו חיוך מנומס וטיפ צנוע, היתה אוספת את הכלים הריקים, מתנודדת עם המגש על עקביה הגבוהים, ומפטירה לעברה, ״תאמיני לי, כולם מניאקים, כולם.״ ובסוף הערב, כשחיכו שהשולחנות האחרונים יגמרו לשתות את הקפה, ושימחה כבר הרשתה להן לשבת לאכול - כל ערב היו בוחרות לעצמן בלינצ׳ס אחר מן הרשימה - היתה זהבית הוזה באוזניה על רופא־השיניים האשכנזי שאתו תתחתן יום אחד; פעם עבדה כסייעית אצל רופא־שיניים שאמר לה שהיא מזכירה לו את סופיה לורן. שיניה היו דווקא יפות, צחורות וקצובות, אבל עורה הכהה היה מחוטט, ואפה נראה שבור, ולעיתים קרובות סקרה את ריבי בקינאה ואמרה, ״אם אני הייתי נראית כמוך כבר מזמן הייתי הולכת להיות דיילת ובצ׳יק הייתי תופסת לי איזה מיליונר אמריקאי, אני לא מבינה מה את תקועה פה, את לא רוצה להתחתן?״
״לא,״ חיטטה בבלינצ'ס במזלג לדלות את הצימוקים.
״רגע, את לא רוצה ילדים?״ השתוממה זהבית שהיו לה שמונה אחים ואחיות במושב בדרום, ובעיני משפחתה כבר נחשבה כמה שנים בתולה־זקנה. היא היתה בת עשרים־וארבע.
״בעוד כמה שנים אני אעשה ילד עם מי שיהיה אז בסביבה,״ חייכה, ״אולי עם שניים או שלושה. הם לא ידעו מי מהם האבא, רק אני אדע. זה ישגע אותם, ולילד שלי יהיו שלושה אבות, שיתחרו עליו במתנות ובטיולים ובסיפורים.״
״את צוחקת עלי,״ עיניה של זהבית נפערו בחלחלה.
עכשיו סיפרה לזהבית על הנסיעה עם יגאל. מאז שחברתה הטובה נועה התחתנה ונסעה לארצות־הברית - לא ללימודי מישחק בניו־יורק, תוכניתה מגיל ארבע־עשרה, שהיתה מעבדת באוזניה לפרטי־פרטים ומציגה לנגד עיניה המתפעלות מונולוגים ממחזות של צ׳כוב ושל חנוך לוין, ולפעמים מחקה את המורים שלהן ואת חבריהן לכיתה, וריבי היתה משתטחת על האספלט החם של מיגרש בית־הספר ורגליה מפרפרות באוויר מרוב צחוק; אלא כדי להצטרף לאיזו כת באוֹרָגוֹן, שריבי לא ידעה עליה הרבה משום שהקשר ביניהן נותק לגמרי, למעט דרישות־השלום שהיתה מוסרת לפעמים דרך הוריה, וכרטיסי ברכה סתמיים ליום־הולדתה - מאז שנועה עזבה באופן פתאומי כל־כך ומכאיב, לא היתה לה חברה לדבר איתה, כי באוניברסיטה, לבד מן הרומאן הקצר עם שי, לא יצרה קשרים חדשים, אולי משום שלמדה במיספר חוגים שונים, ואולי משום ששיחות הקפטריה שיעממו אותה ונראו בעיניה ביזבוז זמן. היא העדיפה את הסיפורים של זהבית, שכיכבו בהם אלפי גיסים וגיסות ואחיינים מתולתלי־שיער ומתוקים־נורא, שכולם נקראו בפיה ׳מאמי׳.
״נשוי בן ארבעים־ושש? תגידי לי את התחלקת על השכל?״ צעקה זהבית, וכמה ראשים הופנו אליהן, ״את תסבלי, תאמיני לי שתסבלי. אלוהים מעניש על דברים כאלה.״
״עזבי, אלוהים הוא הומלס חולה איידס בניו־יורק,״ מילמלה לעצמה שורה משיר שכתבה לא מזמן, מתחרטת על שלא הצליחה להתאפק מלספר לה.
״את משוגעת על כל הראש,״ זהבית התיזה מבקבוק הפלסטיק הכחול וקירצפה את השולחן במטלית, ״מה הוא עושה, החְתְיָאר שלך, הוא לפחות איזה דוקטור?״
״הוא דוקטור למתמטיקה, מלמד בטכניון, והוא לא שלי.״

יום לפני הטיסה התקשרה אל אמה, למישרד־הנסיעות שירשה מסבא שלה לאחר שנפטר לפני כשנתיים, להיפרד ממנה ולוודא את שעת ההמראה. היא אהבה להתקשר למישרד־הנסיעות, לבקש בנימוס לדבר עם הגברת כרמלה שנהר, וכשהפקידה שאלה ״מי מבקש,״ אמרה, ״הבת שלה,״ בגאווה רבת־זכויות, שכן מאז ילדותה היו העובדים מכרכרים סביבה ומפנקים אותה כשבאה לבקר את סבה בחדר־המנהל המהודר עם ריהוט העור האדום ותמונות האַלפּים משווייץ וטחנות־הרוח ושדות הצבעונים מהולנד. היא סירבה לגלות לה עם מי היא נוסעת, ״ידיד,״ אמרה, והבטיחה שכשתחזור תבוא לסוף־שבוע. מאז שעברה לגור בתל־אביב מיעטה לנסוע הביתה, אם בגלל העבודה ואם משום שאהבה את השבתות השקטות בדירתה, ואולי כי מאז שדויד עבר לגור איתם היתה האווירה בבית מתוחה ולעיתים קרובות פרץ איזה ריב־של־שטות. ״תעשי חיים ותשמרי על עצמך,״ אמרה אמה, וריבי חשה פתאום, כבילדותה, שגם ממרחק מאה קילומטר היא רואה אל תוכה ויודעת הכל.
אחר־הצהריים - המיזוודה כבר היתה ארוזה, רק תיק כלי־הרחצה חסר - יצאה בהחלטה של רגע לכיוון אלנבי, ונסעה בקו שישים־ואחד לרמת־גן, אל הדודה תְחִיָה, אחותה הצעירה של סבתא רבקה.
היא דחפה את השער, שאהבה להתנדנד עליו בילדותה - קרשים גסים מאונכים, מחודדים בקצותיהם וצבועים ירוק - ונכנסה לחצר שבה עברו עליה רוב החופשות, כי הוריה הירבו לנצל את ההנחות השמנות שניתנו להם במישרד־הנסיעות של סבה והיו נוסעים לחו״ל לעיתים קרובות, ובדרכם לשדה־התעופה היו משאירים אותה אצל הדודה שהיתה לה כסבתא, וכעת רבצה על ארבע ובלשה את הדשא בעיניים מצומצמות בעד למשקפיים שהחלה להזדקק להם אחרי שני ניתוחי הקָטָרַאקְט שעברה בשנים האחרונות.
ריבי גחנה אליה ונשקה לה על לחיה השחומה, הסחופה שתי־וערב, ודודה תחיה הרימה את ראשה ועיינה בה מעל למשקפיה, ואמרה, ״רק רגע, קוֹפְ'קֶה,״ וריבי חייכה לעצמה והביטה בעצים שהקיפו את הדשא; השסק של חופש פסח, שפירותיו קטנים ומתוקים כדבורים, המנגו של החופש־הגדול, שהגיר מיץ כתום דביק על הגופיה ועל הידיים והותיר חוטים בין השיניים אחרי שמצצה את הגלעין, הגויאבה של חופש סוכות, שפירותיה הגדולים היו מתבקעים בלילות בפיצוצים לחים, והיא היתה מתיישבת במיטתה בלב חרד, בעיניים פקוחות לרווחה, ומקשיבה למשק כנפי העטלפים שיכורי־הריח, שחזרו ונחבטו בענפי העץ. והנה גם הפקאן הגבוה, שבצמרתו קראה את כל הספרים הישנים שהשאירו ילדיה של דודה תחיה שבגרו ועזבו את הבית. רוכבת על ענף עבה, פניה בדפים שהעלו חלודה של ׳יותם הקַסָם׳ או ׳תעלומת הארגזים׳, עד שקולה הצרוד־תמיד של הדודה תחיה היה מטפס אחריה, ״קופ'קה, הפירה מתקרר.״ עכשיו שלחה יד חומה זריזה ותלשה איזה עשב. ״הביטי,״ אמרה בשימחת ניצחון, מושיטה אותו מול פניה, ״זה האוייב הגדול של הדשא, אפשר לזהות אותו לפי הפרחים הצהובים הפּיצקאלאך, את רואה?״ נעצה בה מבט חקרני. ״כן,״ אמרה בהיסוס, למרות שלא הצליחה לראות שום הבדל בין העשב הרע לבין הדשא של דודה תחיה, אבל חששה להודות בכשלונה בהבנת הסודות המשפחתיים בענייני גננות, בישול ריבות, ועימלון כותנות וסדינים, אמנויות שסבתא רבקה ואחותה למדו אותן מאמן בילדותן והורישו אותן לבנותיהן, אבל אצל אמה שרדו רק הריבות וכמה עציצים במירפסת, ואצלה לא נשאר מכל אלה דבר.
דודה תחיה הפעילה את הממטרה פשוטת־הזרועות, שהחלה מעיפה סביבה מים בתנועות נדיבות וקצובות. ריח עמוק ורווה עלה מן הדשא הלח ומערוגות הפרחים שביתרו את הבית, ציפורי־גן־העדן וכובעי־הנזיר ואמנון־ותמר קטיפתיים וליליום ואפונה ריחנית, שפרחו בצבעים פראיים ונשפו ריחות נועזים תחת מגע אצבעותיה של הדודה תחיה, שלא היתה מחכה לחסדיהם של פרפרים גחמניים, או לרוח מיקרית, אלא בעצמה היתה נוטלת בקצות אצבעותיה מעט מן האבקנים של פרח אחד, ומושחת אותם בעֱלִי הדק, המאורך, של שכנו, וגם עתה, כשפסעו בשביל לעבר כניסת־המיטבח, ריפרפה באצבעות־האדמה הארוכות שלה מעל לפרחים, אבל כשהגיעה לציפורי־גן־העדן, שכתריהן המרהיבים כתומים־כחולים בלהבות קטנות, עצרה פתאום ואמרה, ״את אלה אני לא מפרה יותר, לוקח להן חמש שנים להצמיח פרחים, ואני הלוא לא אזכה לראות אותם, אז בשביל מה לי.״
בפגישותיהן האחרונות הרבתה לדבר על המוות, למרות שהיתה בריאה לגמרי. ריבי ידעה שהיא מקווה לפגוש את בעלה, הדוד משה, שנפטר באופן פתאומי לפני כחמש־עשרה שנה, כשהיא היתה בת שבע - בבוקר שבת אחד צנח על הדשא ולא קם - ועוד יותר היא מתגעגעת לבנה אורי, שנהרג כמה שנים לאחר מכן בתאונת־דרכים. ״אני בת שבעים־וחמש,״ אמרה לעיתים קרובות, ״ואני לא מבינה בשביל מה הבן־אדם צריך לחיות כל־כך הרבה.״
ובכל־זאת השתדלה להספיק הרבה, ולפני שבועות אחדים, בעיצומו של אוגוסט, גררה את ריבי הצמאה והמותשת בחום הצהריים לאורך כל רחוב בן־יהודה, לחפש בין מישרדי־הנסיעות טיול לסין, ולא שעתה להסבריה שסין היא מדינה שלא ניתן לבקר בה, ורק חזרה ואמרה בתקיפות לפקידות, שהביטו אל ריבי במבוכה כמבקשות אישור לשפיותה של הזקנה, ״את סין מעניין לי לראות, הלוא בכל המקומות האחרים כבר הייתי, בגילי אני לא יכולה להרשות לעצמי לנסוע לאותו מקום פעמיים.״ ורק כשעברו איתה על הפרוספקטים ומצאו לה טיול־ספארי לקניה, שגם בה לא ביקרה מעודה, נחה דעתה, והיא טפחה על זרועה של ריבי וצחקה, ״נו טוב, אם אין להם כאן טיולים לעולם הבא, וגם לא לסין, אז ניסע לג׳ונגל לראות פילים.״
עכשיו טיפסו בשלוש המדרגות למירפסת המיטבח הצרה, ששרר בה ריח־תמיד של גורי חתולים בני־יומם, שהיו הזיכרון הראשון שלה, מגיל שנתיים־וחצי או שלוש; מגע ריצפת המירפסת המאובקת ברגליה היחפות, ודוד משה, במכנסי חאקי קצרים וחזה חשוף, מניף אותה בזרועותיו אל המעקה, ובפינה ארגז־תפוזים מרופד עיתונים שבתוכו הגורים, זעירים ולחים ועיוורים ונדחקים ביבבות דקות אל בטנה של קיצי. הן נכנסו בדלת הרשת, וריבי התיישבה על השרפרף הצבוע לבן ליד השולחן הקטן, שדודה תחיה החלה עורכת עליו בזריזות סלט ירקות חתוך דק וחצילונים כבושים ופירה ולבן וריבת מישמש ולחם שחור טרי, והיא שלחה בה מבט נוזף, כאז, ופקדה, ״רחצי ידיים.״
היא ניגשה לחדר־האמבטיה ופתחה את הברז. עדיין מיברשת הגילוח של דוד משה בארון הקטן שבקיר, הבחינה, והגישה אותה אל אפה, אבל הניחוח החריף, שהיה עוקץ בנחיריה כשנשקה על לחיו, התחלף בריח קרם־הידיים של דודה תחיה, שבעוד רגע תיכנס, מגבת על כתפה, כמו אז, בכל החופשים, כשהיתה פותחת את הברז ופוקדת, ״קופ'קה, לאמבטיה,״ והיתה ממלאת את האמבטיה במים רותחים ששלקו את עורה, ומקרצפת את כל גופה בספוג גם ובקוביית סבון גדולה, ולפעמים, כשניעור בה חשד, היתה חופפת את שערה בחומץ ובנפט, ואחר־כך היתה מניחה לה להשתכ­שך במים שהתקררו מעט, ובעצמה היתה נעמדת בפישוק רגליה השחומות החסונות לסרוק את שערה העבות והשחור, שהגיע עד ירכיה, מסיעה את המסך הרך ימינה ומטה ושמאלה, ומסרקת בתנועות נמרצות, ובסוף קולעת לה צמה ארוכה באצבעותיה הזריזות וכורכת אותה סביב קודקודה, מהדקת אותו בסיכות־סבתא ששלפה מפיה מעשה־קוסם, כפי שעשתה במשך קרוב לשבעים־וחמש שנה שנשאה בראש זקוף את כתר שערה, שלא הידלדל ולא הלבין, ופעם בשנה, כשהגיע אל אחורי ברכיה, גזרה ממנו עשרה סנטימט­רים בעצמה.
מעולם, בכל ימי חייה, ידעה ריבי, לא ביקרה במיספרה, ורק ביום נישואיה לדוד משה, שנערכו בחיפזון בבית־כנסת קטן ברחוב יהודה הלוי בבוקר סגרירי של סוף ינואר, באחת החופשות הקצרות שקיבל ממפקדיו בצבא הבריטי, ששירת בו כמוביל ציוד ואספקה מלבנון למצרים כל ימי מלחמת־העולם השניה - פרמה לכבודו את צמתה והופיעה במעיל החורף שלה משער גמלים ובהינומת־שערה השחורה, והרב הזקן הביט בבהלה בגבר המגודל במדיו המאובקים והמקומטים, ובנערה הגבוהה, הכהה, שלפי המבט היוקד ששילחה בו ידע כי לא זו בלבד שאינה בתולה, אלא גם במיקווה לא ביקרה, והם מלווים בשניים מחבריו של דוד משה, חיילים מגודלים כמוהו, ובאמיץ, כלב־הזאב השחור שלו, ובשני קבצנים, שתמורת כמה פרוטות וכוס יין הסכימו לאחוז במוטות החופה, האחד פיסח וחברו גידם ושניהם שתויים וריר על סנטריהם, והרב לקח את הדוד משה הצידה ולחש לו ביידיש, ״עוד לא מאוחר להתחרט, קח לך אחת משלנו, השוואר־צֶע שְׁקַאפֶּע תעשה לך את החיים גיהינום,״ וגם אחרי שדוד משה אמר לו שדודה תחיה היא משלנו ורק נראית משלהם, לא נרגע הרב וניהל את הטקס בגימגומים ובתנועות עצבניות, כמי שהולך נגד לבו, וכששבר הדוד משה את הכוס תחת נעלו הצבאית הגסה, מילמל הרב, ״אמן,״ ולעצמו לחש, ״אַ שֵׁיינֶע מעשה,״ עניין נאה, ואחרי שיצאו דודה תחיה ודוד משה מבית־הכנסת אל הגשם שדלף בחוץ נשואים כדת וחבוקים, והכלב מתרוצץ לפניהם, ושני הקבצנים מדדים אחריהם לאורך הרחוב ויורקים בגבם ברכות מבוסמות וגיחוכים לחים, ודוד משה נתן בידיהם עוד כמה פרוטות בשביל שיסתלקו, נעמדה הדודה תחיה וקלעה את צמתה, וכרכה אותה סביב קודקודה, ושוב לא פרמה אותה לעולם, אלא פעם אחת ביום בשביל להסתרק, ופעם בשבוע, ביום שישי אחר־הצהריים, בשביל לחפוף בתמצית צמחים מיוחדת שרקחה לה, ששימרה את השיער כהה ובוהק. אחר היתה יושבת על כיסא קש במרפסת לייבש אותו, וקולפת תפוחי־אדמה לחמין של שבת, והיתה מעמידה פנים שאינה מבחינה בעיניים הלטושות בה מעבר לגדר־הפיטנגו, כי כל ילדי השכונה היו באים לגדוש את פיותיהם כפירות האדומים, המתוקים־חמצמצים, ולהביט בנחשים השחורים הארוכים שהתפתלו מקודקודה ועד לריצפה, וריחם החריף והטוב, ריח לימון, ציפורן ומנתה, הסתחרר באוויר עד למיטבחי אמותיהם ונמהל בתבשיל, השבת שלהן, ולאט־לאט הפכו הנחשים למסך כהה, שקרני השמש המעריכה הפיקו ממנו גוונים של כחול וכתום וורוד. ותמיד כששרו בכיתה, בקבלת־שבת, ׳החמה מראש האילנות נסתלקה, בואו ונצא לקראת שבת המלכה׳ ראתה לנגד עיניה את דודה תחיה קולפת תפוחי־אדמה לחמין במירפסת בערב שבת, ומייבשת את שערה.
דודה תחיה נעצה בו סיכת־סבתא אחרונה, ואחר עזרה לה לקום מן המים, שכבר התקררו, ועטפה את גופה במגבת הלבנה, שהיתה קשה ודוקרת מרוב כִּיסכּוּס והרתחה וכחל־כביסה, שהיא ונעמי, העוזרת התימניה, היו שופכות לגיגית ביום של הכביסה הלבנה.
פעם בשבועיים, זכרה - משהה ידיה במגבת שהשנים לא ריככו אותה - בגשם ובשמש, תמיד ביום רביעי, היתה נעמי דופקת בדלת בחמש לפנות־בוקר, נושקת בחטף למזוזה ומניחה על שולחן המיטבח את סליה וצרורותיה הרבים, שריבי מעולם לא ידעה מה יש בהם, אבל נעמי היתה תמיד שולפת מאחד מהם צרור של נענע מן הגינה שלה, או צינצנת גדולה של חצילונים חומים, או זיתים דפוקים מרירים שכבשה בעצמה, ודודה תחיה היתה מנידה בראשה כאומרת, לא היית צריכה, אבל הטעם כבר בא בפיה ועיניה נצצו. מחלון החדר שישנה בו, שפעם היה חדרה של נורית, הבת האמצעית, היתה רואה אותן מתנהלות לעבר הצריף שבחצר ששימש מחסן, שהיא אהבה להתחבא בו בשעות אחר־הצהריים, כשמניפות של אור ואבק חדרו בעד חרכיו ונפרשו על חלקי הרהיטים שנערמו שם, ועל כלי־העבודה וגלגלי האופניים שהיו תלויים על הקירות, ועל המוֹטוֹצַייקל השחור הישן, עם הסירה, של דוד משה, שבאחת התמונות מימי ראשית נישואיהם, שראתה פעם באלבום המבורך עור אדמדם, הם רכובים עליו; הדוד, כובע עור מהודק לקרקפתו, משקפי טייסים לעיניו, והוא מחייך תחת שפמו הבהיר, ומאחוריו דודה תחיה עם כרס ענקית, משקפי שמש עגולים לעיניה, ומיטפחת ראש מהודקת תחת סנטרה, שהרוח הקונדסית מורטת בה מאחור, ובסירה שלצידם יושב הכלב, זקוף ואמיץ כשמו. אבל מאז שהתקלקל האופנוע והונח במחסן, העלה כילה צפופה של קורי־עכביש, שקרני השמש פיזזו ביניהם, וריחות של שבבי־עץ וסיד ובנזין הלמו בה שם עד סחרחורת.
לעבר הצריף הזה הן היו הולכות; נעמי, גוצה ורחבה, מדדה בראש, גוררת את רגלה השמאלית, החלשה, ונושאת על ראשה את הכביסה צרורה בסדין ככדור מעוך לבן, איבריה הבצקיים מכוסים שכבות של שמלות ארוכות, גם בקייץ, פניה השחומים מבהיקים, שפתיה עבות וחומות כחציל כבוש, לאפה הפחוס משקפי תייל, ושערה - חוטים אפורים מקורזלים וקשים כצמר־פלדה - מבצבץ מתחת למיטפחת פרחונית, מהודקת למצחה בקשר־פרפר. ביחד משכו והוציאו מן המחסן את הדוד הענקי, שחציו התחתון מפוחם, את הקרשים להבערה, את שני לוחות הפח הגלייני ששימשו לכיסכוס הכבסים, ואת המקל הארוך לבחישתם. אחר־כך ערכו את הקרשים מתחת לעץ הפומלות, וגידרו אותם בלבנים מפוייחות, שהיו מונחות תמיד בערימה ליד המלונה של כושי, בן־זקוניו של אמיץ, שגם הוא כבר היה זקן מאוד, ומאז שנפל הדוד משה ולא קם עוד, בבוקר השבת ההיא, רבץ כל היום בצל העץ, ראשו נח על כפותיו הקדמיות, אפו הלבן מרטט, ודמעות של חולשה וגעגועים, ושל זכרון חייו העליזים והפרועים, זולגות מעיניו העצומות, ורק כששמע את הדוּד נגרר על השביל היה זז מעט ממקומו ומפנה אליהן את אחוריו ותוחב את זרבוביתו בפתח המלונה שלו, כי בשעות הקרובות נמלאה החצר ריחות של פתיתי סבון ונפט ועשן, ודודה תחיה ונעמי ישבו זו מול זו על שרפרפים קטנים, לוחות הפח בין רגליהן הפשוקות, ובאגרופים קמוצים שפרקיהם מלבינים ומאדימים היו נלחמות בסדינים ובמגבות, בתחתונים ובצווארונים, בחירוק שיניים, בשפתיים חשוקות, והזיעה יורדת קילוחים קילוחים על פניהן שהשחירו מחום, ומדי פעם היתה נפלטת למי מהן אנקה מגודל המאמץ, ובכבסים האחרונים כבר לא התאפקו והיו מתנשמות ומתנשפות בקול רם ומשחררות אוי אוי אוי ממעמקי הבטן. אחר היו מתיישרות, מרימות את זרועותיהן לנגב את המצח, ואיי זיעה כהים בבתי־שחיין. הן הניחו לכבסים לרתוח עוד מעט בדוד, ומדי פעם קמו לבחוש ולהפוך בהם בעזרת המוט, ובסוף היו רודות אותם לתוך גיגית האמייל המתקלפת ומשרות אותם בכחל, קודם המפות, אחריהן המגבות, הסדינים והציפות, הכותנות, ואחרונים הלבנים, ונעמי היתה מספרת לדודה תחיה את כל האסונות שפקדו אותה בשבועיים האחרונים, על בתה שמעשנת בשבת, ועל הנכד שנפצע ממסמר חלוד והיה צריך לקבל טטאנוס, ודודה תחיה היתה מקמטת את פניה בצער ושבה ואומרת אוי אוי אוי, אבל ריבי חשה שהוא אחר מזה של הכביסה, ולא ידעה אם עיניה דומעות פתאום בגלל הסיפורים של נעמי או בגלל העשן.
אחר היו קמות, מחרוזות של אטבי־עץ נעוצים בחגורות מתפוררות של חלוקים ישנים כבר משתלשלות על שדיהן, והיו מותחות את הכביסה על החבלים שמעל ערוגות הליליום, שפרחו בעוז באדום, ורוד, כתום וצהוב. ביחד שפכו את המים לכבות את הגחלים וגררו את הדוד למחסן, ובתשע בבוקר כבר התנוססה בכניעה הכביסה הלבנה, ודודה תחיה, נעמי וריבי, הצטופפו ליד השולחן הקטן במיטבח לאכול ארוחת־בוקר, ביציה־עין וסלט חתוך דק, וחצילים או זיתים כבושים וגבינה מלוחה, והן היו טובלות את קרום הלחם בצהוב של הביצה ולועסות במרץ, ומדי פעם גומעות בקול מן התה הרותח עם הנענע, שהלהיט את פניהן, ודודה תחיה היתה מרשה לעצמה אנחה ארוכה של הנאה.
עכשיו אכלה בשתיקה, עומסת על מזלגה פירה עם לבּן וממסמסת אותו בפיה בתנועות לסת קצובות, איטיות, וריבי אמרה לעצמה שהיא הזדקנה הרבה בשנים האחרונות, והיא הולכת ונהיית דומה לסבתא בת־שבע, אמן הישישה של דודה תחיה וסבתא רבקה שנפטרה כשריבי היתה בת חמש, שזכרה אותה גוררת את רגליה על השביל, משקפיים שחורים לעיניה ומקלה הלבן נוקש לפניה, והיא קוראת ״תחיה, תחיה,״ בקולה של הדודה תחיה עצמה.
״נו, הבחור שאת נוסעת אתו הוא גבר יפה? גבוה?״ הרימה קולה בסיומי השאלות ונקבה בה בעיניה.
״הוא בגובה שלי, ויש לו קצת כרס וזקן,״ חייכה ריבי אל צלחתה.
״מבוגר ממך? נשוי?״ הצליפה בה לפתע, וריבי זכרה איך היתה רודפת אחריה על שפת הים, שולחת את רגליה הארוכות אל שוקיה לצבוט אותן בבהונותיה החזקים כצבתות של סרטן, וצחוקה ממריא מעל הגלים, והיא תהתה, האם עודה מסוגלת לפצח ביניהם אגוזי פקאן.
״אני לא יכולה להבין את זה,״ המשיכה בלי לחכות לתשובה, ״כמו שלא הבינותי את האמא שלך, שהלכה והתאהבה לה בגבר נשוי וסחבה אותו מאשתו, הלוא מרגע שמשה שלי הציץ בי בפעם הראשונה בחלון הסטודיה לגימנסטיקה של הגברת מרגלית אורנשטיין, ואחרי כמה ימים שראיתי את הפרצוף שלו דבוק לחלון כל השיעור כבר עמד וחיכה לי בחוץ, אני הייתי אז בת ארבע־עשרה והוא היה כמעט בן עשרים, ואני לא הייתי איזו גרטה גארבו, הייתי גבוהה כמו בחור ושחורה ופראית, אמא שלי היתה קוראת לי צִיגָלֶה - אבל מאותו הרגע הוא לא הביט על אף אחת אחרת כל החיים שלו, וגם אם הביט לא ראה, הלוא היה מתלוצץ שניקרתי לו את העיניים, ואחרי שהוא מת את חושבת שלא היו לי מחזרים? אבל ידעתי שאני לא אוכל לאהוב אף אחד כמו שאהבתי אותו. ואנחנו היינו מתקוטטים, אוהו איזה בוקסים שהיו פה על הדשא, ואני לא הייתי פחות חזקה ממנו, השכבתי אותו לא פעם אחת,״ חיוך השתובב על פניה, ״אבל אתם עצלנים, רוצים לקבל הכל מוכן,״ אמרה במרירות, ״ומה שקצת מתיישן, הטלוויזיה או המכונית או האהבה, תיכף רצים וקונים חדש,״ וריבי ידעה שהיא חושבת על בנה הצעיר, עמי, שעמד להתגרש זו הפעם השניה, ״אבל תסעי לך ותיהני כמה שאת יכולה, אני לא אמרתי שום דבר, את יודעת שאני לא אוהבת להתערב, מה זה, לא טעמת מהריבה שלי, היא מצויינת הפעם. אני אכין לך כוס תה.״
״אבל אני לא מאוהבת בו ולא סוחבת אותו מאף אחת, אנחנו סתם ידידים,״ הצליחה ריבי לומר. ודודה תחיה, כאילו לא שמעה, אמרה, ״את צריכה להיות זהירה, עם הלב הזה שלך שדוהר במהירות של מאתיים דפיקות לדקה; כמה פעמים רצתי איתך בלילה לד״ר מהרשק כשהיית קטנה.״
זה היה בגלל העטלפים בעץ הגויאבה, הירהרה, אבל לא אמרה דבר.
לפנות ערב, כשסגרה מאחוריה את השער הירקרק, נושאת סל עם צינצנת של ריבת־מישמש, וצינצנת חצילים כבושים, ושקית אגוזי פקאן - דודה תחיה מעולם לא הניחה לה ללכת בידיים ריקות - פסעה לאורך גדר הפיטנגו, קוטפת עלה וממוללת אותו ומגישה אותו בלי דעת לאפה, וכבר התגעגעה אל הבית הזה שהשאירה מאחוריה, ולא כאילו תשוב לכאן בעוד שבועיים־שלושה, אלא כאילו אבד לה לתמיד, כפי שתתגעגע אליו כעבור שנים רבות.