חקה

פרק 1
מפקד נולד
 

יצחק חופי נולד ב־25 בינואר 1927 בתל אביב. בן זקונים, אחרי אח ואחות, בבית של פועלים לכל דבר ועניין. אביו למד עוד באודסה את רזי מקצוע הדפוס, גם עברית למד שם, והיה חדור תודעה ציונית וסוציאליסטית עמוקה. בסדר הזה. לכן כשעלה לארץ ב־1922 היתה זו הבחירה הטבעית מבחינתו להצטרף כחבר לקואופרטיב של דפוס "הפועל הצעיר", לימים בית הדפוס של עיתון "דבר", עיתון הפועלים של ארץ ישראל. אברהם חופי שימש שם לא רק כפועל דפוס, כפי שנהוג היום, אלא גם כעורך לשוני לעת מצוא. הוא היה איש עדין ורגיש שנודע בקרב הבריות כבעל לב זהב. אולם, להוציא פרנסה מעבודה בדפוס היה קשה, קל וחומר לקיים כך בית בן חמש נפשות, ועובדה זו אילצה גם את אשתו, רבקה, לצאת לעבודות מזדמנות כגון מלצרות.

ההכנסה המשפחתית היתה בשנים הללו דלה אך יציבה. תחילה גרו במרתף בניין ברחוב בן יהודה, עד שמקץ כמה שנים עברו לצריף שנבנה בחצרו של בניין ברחוב בוגרשוב. חשמל לא היה, גם לא מקלחת, ואת מצוות הרחצה היו מקיימים בני המשפחה בגיגית בחצר. בשנת 1932 הפגינו לראשונה הורי המשפחה הסוציאליסטית יוזמה עסקית רחמנא ליצלן, ויחד עם אחותה של האם, דודתו של חקה, פתחו סניף "תנובה". הוא שימש הן לקניית מוצרי חלב הן כמזנון עבור פועלי השכונה. המיזם צלח והקלה מסוימת בתזרים המזומנים של המשפחה נרשמה. הם עברו להתגורר ברחוב החשמונאים ומשם המשיכו לפרץ חיוּת, מקפידים להימצא בתחומי השכונה שלימים תיקרא לב העיר.

יצחק, שכבר בילדות הפך לחקה, מין קיצור של יצחק'לה, החל את לימודיו בכיתה א' בבית הספר תל נורדאו, ולאחר מכן עבר ללמוד בבית ספר לבנים, שנקרא באותן שנים אחד העם, ושם סיים את בית הספר היסודי. גם מאחורי הבחירה הזאת השיקול היה אידיאולוגי, שכּן היה זה מוסד סוציאליסטי במוצהר, בשונה מבתי הספר האחרים בעיר, הבורגניים. את ספסל הלימודים חבשו לצד חקה אברהם אדן (ברן), לימים אלוף בצה"ל, והסופר והעיתונאי עמוס קינן. המורים היו רובם ככולם גברים, חלקם צברים, ביניהם סופרים, ציירים וקומפוזיטורים. לימד שם הסופר יהודה בורלא, מחנך ומורה לספרות, והיה המלחין שמעון מישורי שלימד מוזיקה, ועוד רבים וטובים אחרים. ממש האליטה התרבותית התל אביבית בת התקופה. את חקה כל השפע התרבותי הזה לא עניֵין, ועם או בלי קשר עבר לבית הספר לבנים ברחוב אחד העם ובו סיים את היסודי.

הלאה לתנועת הנוער
חקה היה ילד נמרץ ותזזיתי ופנה, כמו רבים מחבריו, לתנועת הנוער - שם היה אקשן. הוא נמשך לשם כמגנט, לאו דווקא בגלל האידיאולוגיה, אלא בעיקר בזכות החברוּתה, הטיולים ברחבי הארץ וההערצה הסמויה למדריכים השזופים. אלה היו מגיעים מהקיבוצים, והעברית המרשימה שבפיהם, היכרותם האינטימית את משעולי הארץ והחופש שנצץ מעיניהם החייכניות, הפכו אותם למוקדי הערצה עבור הצעירים התל אביבים. נותר רק להחליט לאיזו תנועה להצטרף. "מכבי" או "הצופים" לא היו בגדר אופציה, מחמת בורגנותן, ואף על פי שאחותו של חקה, יוכבד, היתה חברה ב"שומר הצעיר", הוא גמר אומר להצטרף ל"מחנות העולים", משום שלשם הלכו החברים.

מחנות העולים, תנועת נוער חלוצית־ציונית־סוציאליסטית שהוקמה ב־1926 על ידי כמה נערים תל אביבים בכיתה י"א, היתה ככל הנראה הגדולה ביותר דאז. היא חינכה את נעריה בעיקר לאהבת ארץ ישראל, ואין לך דרך טובה יותר להתאהב בארץ מאשר ללוש ברגליים את רגביה בטיולים ארוכים בנגב ובגליל, בשרון ובעמקים, או בקיצור בכל מקום שאליו היה מוביל אותם מנשק'ה הראל, המדריך מקיבוץ מעוז חיים, לימים חוקר נודע לידיעת הארץ באוניברסיטה העברית.

הפעילות בתנועה עוד תידון בהרחבה, אבל לפני כן נציין שבגיל ההתבגרות עשה חקה פנייה נוספת, ל"תיכון חדש" - אף הוא בחירה טבעית, הן גיאוגרפית הן אידיאולוגית. המוסד שימש אז חממה של ממש עבור הפלמ"ח, ולמדו בו רבים שהפכו בהמשך לטובים שבלוחמיו. עם חקה במחזור למדו לאה רבין, יעקב חפץ, תמר הוז - בתו של דב הוז, ממנהיגי היישוב וההגנה, ועוד.

שנת השבתון
אלא שבינתיים, מצבהּ הכלכלי של המשפחה הידרדר שוב, ואביו של חקה הודיע לו, ללא שמץ היסוס בקולו, כי בנסיבות החדשות הוא לא יכול יותר לממן את לימודי התיכון. חקה נדרש אפוא להשעות אותם לשנה לפחות, בתקווה שבזמן הזה המצב ייטב מעט. חרף חוסר החיבה המוצהר של חקה לספסל הלימודים, משהו בו נשבר למשמע דברי אביו ושניהם לא בחלו בהוזלת דמעה. דומה שאין עדות טובה יותר לשבירוּתו של המצב מאשר היותם של חינוך וידע למותרות.

אמנם חקה לא היה משקיען גדול בלימודים, ראשו ולבו היו נתונים למקצועות הספורט ולתנועת הנוער, אבל ההפסקה הבלתי־צפויה של חוק לימודיו לא היתה בשום אופן בתוכניות שלו. תחילה לא היה לו ספק קל שבקלים שיחזור מקץ שנה. אבל אט־אט התחיל להרגיש שאכן, השנים הסוערות הללו בארץ ובעולם - שנות מלחמת העולם השנייה - אולי באמת אינן כל כך מתאימות ללימודים.

או אז נטמן הזרע.

במהלך "השבתון" חקה למד תחילה את רזי הדפוס מאביו, ובהמשך אותה שנה למד כי התארגנה הכשרה צעירה של הגרעין התל אביבי של "מחנות העולים", שתכננה לצאת לקיבוץ מעוז חיים. להכשרה צעירה נשלחו בני נוער במהלך הלימודים בתיכון, הקבוצה של חקה מנתה כ־30 בני נוער, בעיקר במהלך החופשים וחודשי הקיץ (להבדיל מההכשרה המגויסת שאליה הלכו מתנדבי הפלמ"ח בתום לימודיהם), כשהמטרה היא לעזור בעבודות הקיבוץ, ובין חליבה לקטיף גם ללמוד לבגרות. מה נאמר, שהות בקיבוץ שעל גבול עבר הירדן הכוללת עבודה פיזית ומרחבים אינסופיים של שדות, שמש בוהקת וזיעה הניגרת על כל הגוף, וחברותה גברית שהדבק שלה הם הומור ורצינות גם יחד - הם בדיוק הדברים שעליהם חלם חקה כשהצטרף לתנועת הנוער.

הוא יצא אפוא עם חבריו למעוז חיים.

חקה רועה הצאן
עבור מי שמגיע מתל אביב למעוז חיים בתחילת הקיץ, המפגש הראשון עם הטמפרטורות של עמק בית שאן עלול להיות גם האחרון. חום כבד ומעיק משתלט על גופך ומאיים למוטט את שאריות הרצון הטוב והחריצות שהבאת מהבית. ואם לא די בחום הגדול, הרי שחקה וחבריו התאכזבו לגלות שהכלִי היחיד שנמסר לידיהם עם הגעתם היה זוג טוריות שאיתן היו אמורים לחפור תעלות מים ליד בריכות הדגים של הקיבוץ. משימה כלל לא פשוטה. היקום כמו ניסה לרמוז להם שמי שיסיים ספתח כזה בחיים, ייתכן שיוכל להתמודד אחר כך גם עם כל שאר המשימות הכבדות הכרוכות בהקמת מדינה בלב אזור עוין.

הקיבוצניקים, ממזרים שכמותם, בחנו חרש את כושר העמידה של חברי ההכשרה הצעירים, ומי שיכול היה לתנאים הקשים־מנשוא קיבל פרס: הוא השתדרג לעבודות אחרות, קלות יותר. כך נעשה חקה לרועה צאן וזכה להכיר את האזור ותושביו באופן יסודי, יומיומי. בית שאן, בתקופה שלפני מלחמת השחרור, היתה למעשה עיר ערבית, וחקה, הרועה את צאן הקיבוץ, בילה את יומו מוקף בעדרי צאן של בדואים. הוא אפילו הצליח ללמוד מהם קצת ערבית. השותפות הזאת עם הבדואים, שהניבה כמה חברויות בצד אי אלו קטטות (בעיקר על רקע מלחמות מזון עבור העדרים), היא בדיוק מה שלימד אותו כיצד להתמודד עם יריבים שהם גם השותפים לאותה כברת ארץ, ועל מורכבוּת החיים במזרח התיכון בכלל. היו אלה מושכלות יסוד שישמשו אותו בהמשך בכל תפקידיו.

בקיבוץ היה פעמון גדול, מעין גונג, שהיה אמור להזעיק בשעת כושר את חברֵי המשק לשדות. צלצול הגונג לא ידע לבשר האם מדובר בקטטה (עם הבדואים) או בשריפה (בשדות), וכך היו בני המשק אצים־רצים עם שקים ומקלות - מעין ציוד דו־שימושי, גם לכיבוי שריפות וגם להשתתפות חמושה בקטטות. איש לא ידע זאת אז, אבל היו אלה צעדיו הראשונים של חקה כלוחם ארצישראלי גאה, חמוש במקל ובשק.

האחראי על הָעדר בקיבוץ היה חבר יקה בשם ינץ. הערבים קראו לו יונס. על אף המבטא הגרמני הכבד שבפיו, הוא דיבר ערבית משובחת וזכה להערכה רבה של הבדואים בסביבה. ליחסים הטובים עם הבדואים היתה גם משמעות כלכלית כבדת ערך, משום שבזכותם נפתח בפני מאן דהוא פלח שוק חדש ומעתיר - לקנייה כמו למכירה. עוד עבד עם חקה בדיר חברו הטוב מהתנועה, פוזה, הלוא הוא חיים פוזננסקי, שנהפך לימים ללוחם אגדי בפלמ"ח ונהרג בקרב על ירושלים, ויחד עם חבר משק שלישי היוו הארבעה תא קטן בעל הוויי משותף אשר כלל קומזיצים, בישולים ליליים ופולקלור ייחודי.

וכך היו חברי ההכשרה מוציאים את ימיהם בעמק.

ארץ יבניאל
בקיץ 1943 היה חסר מרעה ירוק בעמק בית שאן. קדמה לו שנה שחונה למדי ולעדר של הקיבוץ לא נותר מה לאכול. ינץ היקה הגה רעיון: לקחת את העדר לשכנים באזור יבניאל, שם היה הדשא ירוק מעט יותר, ולאתר שטחֵי מרעה ראויים לשמם. ינץ ופוזה לקחו את העדר ברגל לכיוון יבניאל, וחקה נשלח באוטובוס "אגד" לעפולה ומשם ליבניאל. על גג האוטובוס קשַר שקתות מאולתרות שנוצרו מחצאי חביות שהכינו עבורו במסגריית הקיבוץ, על מנת להשקות את הצאן לכשיגיע לנקודה.

יבניאל באותה העת היתה מושבה מיוחדת שבּה שפה מיוחדת - בלתי־מובנת כמעט לאנשים מבחוץ - ועם הוויי סיפורים מיוחד אשר זר לא יבין. צעירי המקום, בגילי ארבע עד 30, נהגו להתכנס מדי יום בחצר בית הספר, כאילו היו משפחה אחת גדולה. היבניאלים הרי היו מבודדים מאוד בבקעתם ולכן כמעט שלא התחככו עם תושבי הארץ האחרים. וכך, גם אחרי קום המדינה, השפה היבניאלית, יחד עם המנהגים היבניאליים, התמידו בייחודיותם במשך עשרות שנים - לכל הפחות עד שנסללו כבישים, נקנו רכבים, והחיכוך עם אנשים במקומות אחרים בארץ נעשה תכוף יותר.

לתוך הבועה הזאת פסעו החבר'ה ממעוז חיים. הם התארחו אצל משפחת הלפרין המקומית והשכימו מדי בוקר כדי לתור את בקעת יבניאל עד פאתי רמת פוריה, בחיפוש אחר מרעה לצאן הקיבוצי המורעב. תוך כדי השהות ביבניאל, הם התוודעו לחיימק'ה לבקוב, מהמחלקה הערבית של הפלמ"ח, ששִמעו יצא כבר אז למרחוק והאגדות שנקשרו בשמו יכלו ודאי למלא כרך של האנציקלופדיה היבניאלית. רצה הגורל, ובדיוק בזמן שהותם ביבניאל, נולד לו ללבקוב בן, ואנשי המושבה כולה, לרבות האורחים ממעוז חיים, הוזמנו לברית שנערכה בחצר ביתו. ינץ ופוזה, רועים ישרי דרך וחרוצים, לא יכלו לעמוד בפני כמויות השיכר הגדולות שנשפכו כמים בליווי קריאות העידוד של היבניאלים והשתכרו לחלוטין עד שנפלו כמו בולי עץ על הקרקע. רק מאוחר בלילה נגררו אחד־אחד בידי חקה לחצר משפחת הלפרין. האחריות הבוגרת והשקטה שגילה חקה בפרשה תהפוך כעבור זמן לאחד מסימני ההיכר שלו ותַקנה לו מוניטין במעגלים הולכים ומתרחבים: על היהודי הזה, אנשים יֵדעו, אפשר לסמוך.

רגע בשיא הגובה
כעבור חודשיים הגיע החורף והאורחים הצעירים לקחו את העדר וחזרו רגלית למעוז חיים.

כשחזרו לקיבוץ, נוספה לחיים בעמק, כמו תבלין של רעל, מחלת הקדחת שהיתה מתנפלת לפתע על התושבים ועושה בהם שמות. חקה עצמו איכשהו חמק ממנה, אבל כפיצוי חלה ב"טיפוס" ואושפז למשך חודש ימים ברמב"ם שבחיפה. כשיצא מבית החולים ציין לעצמו שבדיוק עתה השלים שנה תמימה בקיבוץ. אף שרק שוחרר ממיטת חוליו, הוא היה שזוף וחזק בהרבה מכפי שהיה כשעזב את העיר כחוש ולבנבן. על פניו נסוך היה חיוך גדול של מי ש"עשה את זה".

בימים ההם למד חקה ביסודיות רבה את כל תורת הפלמ"ח של ימי טרום מלחמת הקוממיות: גניבת מצרכים ממחסן הפרודוקטים; קומזיצים לוהטים סביב המדורה עם תרנגולות שהופיעו פתע יש מאין; וחיים של עשייה, נטולי כבלים של משמעת ונהלים. וכשתקופת ההכשרה במעוז חיים הסתיימה נאספו כל בני המחזור בתנועה - מתל אביב, מחיפה, מירושלים - למחנה עבודה רב משתתפים בקיבוץ דפנה שבאצבע הגליל. אל חקה הצטרפו בין היתר אלעד פלד מירושלים, לימים אלוף בצה"ל, ורחבעם זאבי (גנדי), אף הוא יהיה אלוף בצה"ל. ושם התרחש מפגש שאפשר להגדירו כאירוע קוסמי, לא פחות. החברים דיברו לראשונה עם יגאל פייקוביץ'. אמנם הוא עוד לא היה יגאל אלון של מלחמת השחרור, מי ששובל של מעריצים ומעריצות משתרך אחריו, אבל כבר אז היה בכיר בפלמ"ח, מ"נערי יצחק שדה" (מייסד הארגון ומפקדו הראשון) ששמו רץ לפניו בהרים ובגאיות של ארץ ישראל, הארץ המתכּוֹננת במרץ, גם אם בלי דעת, למלחמה שבדרך. פייקוביץ'-אלון הגיע לקיבוץ דפנה במטרה לשכנע את העירניקים הצעירים להתגייס למה שנקרא אז ה"הכשרות המגויסות לפלמ"ח", ואחוזי הצלחתו של הכריזמטור יפה התואר - שפניו מסותתות כפני פסל יווני - היו ללא דופי.

המגויסים הטריים ל"הכשרה" ירדו כולם במאי 1944 לבית הערבה שליד ים המלח.

אולם, רגע לפני כן ערכו מסע רגלי להר החרמון, כדי לציין את סיום שהותם בקיבוץ דפנה. הטיול, בהובלתו של חבר בית הערבה, אהרן דרור, נחרת בזיכרונם של כל המשתתפים כמעט כאחת החוויות המשמעותיות בחייהם. הם גנבו את הגבול לסוריה באישון לילה ופגשו בצדו השני קבוצה של נהגי פרדות דרוזים שסחבו את הציוד שלהם במעלה ההר. בלילה הראשון לנּו בכפר הדרוזי שובא, השוכן על פלגי מים מוקפים בעצי אגוז ענקיים. גן עדן. למחרת עלו עד לשיא החרמון - הפסגה הגבוהה ביותר במזרח התיכון שנמצאת כיום בשטח לבנון־סוריה. הם ישנו במערות השוכנות בבטן ההר, עיניהם עדיין בורקות מאירועי היום ובית החזה מחשב להתפוצץ מעוצמת החוויה ומיְפי הנוף - סורי ולבנוני ופלסטיני, שלוש ארצות יפהפיות, שוחרות טוב זו לזו ולזו. למחרת ירדו דרך ואדי שבעא, ובדרך פגשו קבוצה של סטודנטים לבנונים, טיילים אף הם. לבסוף חברו לנהגי הפרדות הדרוזים שעזרו להם להגיע שוב עד הגבול. הם חצו בחשאי וכמעט באין־רואים והתגלגלו רגלית, מאושרים עד אין קץ, לקיבוץ דפנה. שם ארזו את הציוד וירדו לבית הערבה.

סוף עידן הנערוּת
בית הערבה הוא קיבוץ של תנועת "מחנות העולים", המחוברת ממש בטבורה לפלמ"ח, ולכן, בפעם הראשונה, הם נהיים רשמית חברי פלמ"ח. מתוקף כך גם מוּשת עליהם סוף־סוף מפקד מחלקה, ישכה שדמי שמו, חבר קיבוץ שדות ים ומי שיתפרסם כעבור שנים כמפקד הגזרה בטבח כפר קאסם, שבו נורו למוות 43 בני הכפר אשר הפרו עוצר עליו לא ידעו, בפרשה שהורישה לצה"ל את המושג "פקודה בלתי־חוקית בעליל". אבל גם שדמי המ"מ, אבוי, לא יכול לשנות את תנאי מזג האוויר הבלתי־נסבלים השוררים בקיבוץ השוכן ממש למרגלות ים המלח. חברי ההכשרה, אולי בתוקף גילם הצעיר ואולי סתם משום שהקיבוץ לא ערוך עדיין להכיל כל כך הרבה תושבים חדשים, מתגוררים באוהלים ללא מאווררים ונתונים כל העת להתקפות של להקות זבובוני חול בעלי יכולות מיוחדות בתחום הפצת "שושנת יריחו" - אחת ממחלות העור הפחות אסתטיות בנמצא. הנה כי כן, חקה וחבריו נמלטו כמעט בעור שיניהם מהקדחת של מעוז חיים רק כדי להחליף אותה ב"שושנת יריחו" של בית הערבה.

חברי ההכשרה עסקו בגידול עגבניות על אדמה ששטפו ממלח, עבדו במסגרייה הקטנה של הקיבוץ, ובעיקר העמיסו פוטאש (אשלג), חומר בסיס לדשן כימי, על משאיות כקבלנים של הקיבוץ, עבור מפעלי ים המלח. מדובר בהעמסה של שקים בני 100 ק"ג בשיא הקיץ, בטמפרטורה של 50 מעלות. חלק מבני המחזור נשברו מהמלאכה המייאשת וחזרו בבושת פנים לקיבוץ, כדי לעבור לעבודות אחרות. לא חקה כמובן. אמנם הוא לא מגדולי הגוף, אבל מדובר בבעלים החוקי של כוח רצון אדיר ונשמה יתרה.

כשסיים להעמיס את המשאית האחרונה, ניגב חקה את הזיעה, הערה לגופו אי אלו ליטרים של מים קרים מהברזים במפעל, עלה על המשאית ורכב עליה לתל אביב. תם פרק בית הערבה, ובמובן מסוים תמה גם תקופת הנערות.

משולש ברמודה
המשולש קיבוץ-"הכשרה מגויסת"-פלמ"ח לקה בערפול מסוים בכל מה שקשור לסדר העדיפויות: לא הוברר דיו מה קודם למה. האם המשימה החשובה ביותר היא לסייע נקודתית לקיבוץ הנלחם על קיומו, או שמא להכשיר את פרחי "ההכשרה" לחיי הקיבוץ בכלל, למען יוכלו להקים קיבוצים נוספים ברחבי הארץ? או שאולי המשימה הדחופה ביותר היא בכלל להפוך את הצעירים הללו ללוחמי פלמ"ח מאומנים כדי שיוכלו להתכונן למלחמה המתרגשת על היישוב? שאלה טובה. כל צד משך את השמיכה לכיוונו. הקיבוצים למשל הפכו את צעירי ה"הכשרה" לחוטבי העצים ושואבי המים שלהם, המבַצעים את כל המטלות מהן בני המשק נרתעו, ונטייה זו הולידה מורת רוח לא קטנה.

חקה ידע שכדי להימלט מהמלכוד הזה, עליו לטפח את קודקוד ה"פלמ"ח" במשולש הנדון. על כן כבר במהלך שהותו בבית הערבה, בין העמסת שק אחד למשנהו, הספיק לעבור קורס מ"כים מקוצר בג'וערה וברמת יוחנן, יחד עם עוד תשעה חברים מה"הכשרה".

הבחירה בזהותם של העשרה - שנעשתה בעיקר על סמך הצטיינות בעבודות המשק, ביחסי אנוש ובעוד חופן פרמטרים בעלי קשר די רופף לעניין שלשמו נבחרו, קרי פיקוד קרבי - עוררה מתחים בין החברים והם איימו להתגבר כאשר חזר חקה מהקורס וכעת הוא מ"כ של החבר'ה. זו היתה סיטואציה אופיינית למדי לפלמ"ח הצעיר והזעיר בכוח אדם: מי שהיה עד אתמול חבר שווה זכויות וחובות בהכשרה אמור להפוך באחת למפקדם של חבריו. ולא זו בלבד, אלא שהפיקוד על החברים נעשה רק באותו חלק ביום שבו הם עוסקים ב"פעילות פלמ"חית", הווה אומר מטווחים, ניווטים וכיוצא באלה, בעוד בשאר חלקֵי היום ממשיכים כולם לעבוד ביחד בעבודות הקיבוץ.

אולם חקה ניחן באיזו מנהיגות שקטה, והיותו למפקדם של חבריו התקבלה בטבעיות וללא מתחים כמעט. הוא הדריך את חבריו בשימוש בנשק, באימוני שדה, בחבלה, בקרב פנים אל פנים ובכל שאר המיומנויות שלמד ביסודיות בקורס המ"כים. וקרה עוד משהו במהלך הקורס. חקה התאהב באסתר מירקין, שאותה הכיר עוד מגן הילדים והמשיך איתה לתיכון חדש. גם בתנועה היו יחד, עד שאסתר בחרה ללכת ל"הכשרה" בקיבוץ רמת רחל. כשחקה יצא לחופשה הראשונה מקורס המ"כים, הוא לא חזר עם חבריו לבית הערבה אלא עלה לרמת רחל לבלות עם בת זוגו החדשה, אותה יישא לימים לאישה.

לפיקוד נולד
הפלמ"ח לא היה אז ארגון צבאי ותו לא; חלק חשוב בתפיסת עולמו היה עידוד הצעירים ששירתו בו להכיר את הארץ דרך הרגליים, במסעות ארוכים והרפתקניים, שהיום אי־אפשר אפילו לחלום על שכמותם. קבוצת פרחי הפלמ"ח שֶׁחַקה נמנה עמה לקחה את העניין צעד אחד קדימה, תרתי משמע, וערכה כמה טיולים משכְּרים במנזרים שלאורך הירדן, עבורם חצתה את הנהר שוב ושוב. לילה אחד אף התגנבה עמוק יותר לעבר הירדן המזרחי, כדי לעשות מעשה משה רבנו ולעלות להר נבו, כ־12 קילומטר קו אווירי מהגבול. היה זה מבחינתם פגישה עם הנשגב: ההר שעל פי המקרא "ממנו ראה משה את הארץ ואליה לא יבוא". הם העפילו לפסגה ב־12:00 בצהריים, ומהכנסייה הביזנטית הניצבת עליה הביטו בעיניים כלות בירושלים ממערב; בכיכר הירדן; בים המלח; בסרטבה, מבצר קדום ששכן על כיפת הר בדרום־מזרח השומרון, הנמצא ממערב לירדן; וביריחו כולה הפרוסה תחתם כמו ציור מקראי יפהפה.

רחבעם זאבי, גם הוא ממשתתפי הסיור הבלתי־לגאלי הזה, והמחזיק בתיק ההיסטוריה הארץ ישראלית בקבוצה, כתב בספר האורחים הנמצא בכנסייה הביזנטית: "ראשוני פלוגות המחץ", והוסיף בכתב ידו הנאה את שמות כל משתתפי הסיור. וכאשר כל החתומים מטה שבו באישון לילה משולהבים ושוצפי אדרנלין לשטחנו, שלא כמו משה שלא זכה לכך, הם לקחו בחשבון את האפשרות שייענשו בחומרה על ידי מפקדם, כעת זהו עודד מסר, לימים המפקח על הבנקים, שהחליף את שדמי. אך מה לעשות שגם הוא, מסר, ערך סיור דומה להר נבו רק שנה קודם לכן.

וחקה? אף אחד לא מינה אותו לתפקיד, אבל איכשהו, כל המשתתפים בסיור ידעו שהוא־הוא המפקד האחראי. זאת, לאו דווקא בתוקף בכירותו המ"כית, אלא יותר בשל האחריות השקטה שהחלה נושבת ממנו. יש אנשים שמתמנים לפיקוד, ויש אנשים שנולדים אליו.