קנאת דוד חלק א - בן גוריון הצעיר

הקדמה

"ארץ־ישראל תהיה שלנו כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו".
(דוד בן־גוריון, "מתן ארץ")

ילד חולני ורגיש, בעיירה קטנה, בשלהי המאה הקודמת, נדבק בשחר חייו בחלום־הגאולה: מדינה יהודית עצמאית. חלום שליווה את ישראל מיום שגלו מארצם. כילדים אחרים ביקש גם הוא לראות את פירות ארץ־ישראל בשתי עיניו ולא הסתפק בהעתקים שראה בעיטורי ארון־הקודש; כילדים אחרים שמע על משיח יפה־תואר — הרצל. בליבו נקלט החלום עמוק יותר. הוא לא הקיץ מהחלום, לא שכחו לרגע ולא התנער ממנו לעולם. החלום נעשה עיקר הווייתו, עד יומו האחרון. אלה הם, אפוא, חיי דוד בן־גוריון: הגשמת חלום.

מי יֵדע מה בנפש ילד ומי יסביר כיצד עיצב חלום חיי איש? מי ילמדנו מדוע ועל סמך מה חש דוד־יוסף כמי שנועד לממש גאולת ישראל? אין תשובה. יש לקבל את אלה כנתון שאין להרהר אחריו: היה ילד שחלם לפעול לגאולת־עמו ב"תבנית גדולה", היה איש שחלום ילדותו היה כל חייו.

מכאן העקביות המדהימה בדרכו — שהדברים הראשונים שאמר לעשות הם גם האחרונים — ומכאן שתי המילים שהיו שגורות בפיו ואפיינו אותו, חזון וייעוד. חזון כחלום שגובש והורחב, משאת־נפש הכלל, וייעוד כתפקיד האיש, והאנשים, במימוש החזון. שוב, היו עוד אנשים כאלה, אבל ספק אם שלמותם הייתה תמימה כשלו. שהרי שלמותו לא הייתה רק של אדם עם עצמו, אלא גם עם הסובב אותו. בן־גוריון חש כחלק בלתי־נפרד ממערכת החותרת להשגת מטרה משותפת. תחילה יצר שותפות עם אימו ולאחריה עם אביו. זו הייתה שלמות אחת שחילקה עבודתה. כך כדי להשיג את המטרה למד בן־גוריון משפטים בקושטא ואביו עבד למחייתם בפלונסק. מאביו העביר את השותפות למשפחתו, למפלגתו ולעמו. דוק! שותפות, לא שליחות. בן־גוריון לא גרס מעודו שנבחר לשליחות, או שהשליחות הוטלה עליו מהיותו נעלה מאחרים. המניע העמוק שלו היה תחושת השותפות המחלקת עבודתה כך, שכל אחד עושה את המוטל עליו, והיא שנתנה בו תוקף מוסרי לתבוע מאחרים חלוציות וקורבנות, בלא שיעלה בדעתו מהיכן באה לו זכות־תביעה זו. שכן שלמותו נבעה מהזדהות מלאה עם החזון הציוני ועם ייעודו האישי. היא שהייתה המסד למפעל חייו, היא שהפיחה בו אותה רוח אופטימיות ואותה חדווה לקראת־אתגר, שציינוהו והעמידו אותו בראש מגשימי־הציונות.

לכך נלוותה אמונה שאינה מתערערת בעם היהודי. בן־גוריון היה חייב להיות למוד־אכזבות: לא כל יהודי פלונסק נטו לציונות, רבים מציוני פלונסק — ביניהם ידידיו הקרובים ביותר — לא עלו לארץ־ישראל, אלא היגרו והתיישבו בארצות־הברית; לא כל העולים לארץ־ישראל נשארו בה, 90% מאנשי העלייה השנייה ירדו מהארץ! הפועלים התקשו בכיבוש עבודה; ההיע­נות ל"החלוץ" בארצות־הברית הייתה דלה והקהילה היהודית בארצות־הברית לא נסחפה בעלייה המונית לארץ־ישראל. מכות־מציאות אלו לא ניפצו את חלומו — הוא לא הניח שינופץ — ולא מיעטו את אמונתו בעם היהודי, שסופו להתעורר ולבוא לארץ־האבות לחידוש עצמאותו.

שלמותו עשתה אותו מקור־כוח בפני עצמו. הוא לא היה צריך לאישור דרכו ולא לעידוד מאחרים. אדרבה, בכוח שלמותו היה לזולתו מקור שופע לחידוש אמונה ולדבקות במטרה. גם זאת עלינו לקבל כנתון. הרי אין הסבר לשאלה כיצד נוצרה שלמות כזאת.

שני דברים לא ניתנו לו כגזורים מראש; דרכו ודרכה של הציונות. כדי ללכת בדרכו שלו היה צריך לחשל את אופיו, להיעשות מרגשן הזקוק לחום הבריות למנהיג היכול לעמוד בצינת הבדידות; כדי לסלול נתיב לציונות היה צריך להתקין עצמו למכשיר שישרתוֹ, אותו עצמו, ביעילות. שכן היה איש מדינה. בשתי משימותיו אלו נעזר בכוח הרצון ובכישרון המדיניות. מי שהתחייב כמותו בילדותו למאמר הרצל — "אם תרצו אין זו אגדה" — לא יכול היה אלא לבנות את כוח־רצונו, כדבר ראשון, והוא חישלו בהתמדה, עד היותו "בעל רצון האלים", או "בעל רצון כביר" — תכונת המנהיג שציין בהרצל, ואחריו בלנין. את כישרונו המדיני שִכלל במסה ומעש, למידת הגאונות. את מדיניותו כיוון ליצירת רוב יהודי בארץ־ישראל, ולאחריו מדינה יהודית. באלה אפשר לספר ולדון, לשאול ולהשיב, לתמוה ולהשתאות. הם אפוא תוכנו ועלילתו של חיבור זה. בהם גם נשקפת משמעותו האנושית והכללית של סיפור חייו. הרי זה הישגו הנשגב של האדם, היודע והיכול בכוח הרצון והאמונה להגשים חלום.

שלוש תקופות ברורות בחיי בן־גוריון: הרוסית־העותמנית, המנדטורית והישראלית. מכאן חלוקה ראשית של ביוגרפיה זו. הכרך הראשון מביאנו מלידתו עד סוף התקופה הראשונה, עד יסוד אחדות־העבודה וסף השלטון המנדטורי בארץ־ישראל. זו תקופת העלייה של בן־גוריון תרתי משמע. עלייתו לארץ־ישראל ועלייתו בתוכה, עד היותו אחד מראשי תנועת העבודה.

שבתי טבת
ראש־השנה תשל"ז, תל־אביב

חלק ראשון

החלום

פרק ראשון

אימא

שיינדל הייתה קטנה וכמוה בניה. לעומתם, היו בנותיה גבוהות, כאביהן. היה זה נוסח שגור בפי הבריות בפלונסק לתיאור בני משפחת גרין. זה אף אחד הציונים שציין בן־גוריון לדמות אימו, שנפטרה ב־7 בפברואר 1898.^[1]

חשוב מכול בעיניו — שהיה ילד־טיפוחיה. על כך ידע להוסיף רק מעט: שהייתה בת יחידה לאביה דוד־יוסף, אשר על שמו נקרא; שהייתה שארת־בשר לבעלה אביגדור, שקיבל בנדוניה ובירושה את נחלת משפחתה, שני בתים ובוסתן גדול בקצה העיר; ובעיקר, שהייתה יראת־שמיים אדוקה.^[2] ממאכליה נשתמר לו זכר טעם האפונה שהייתה מבשלת — מאכל שאהב כל ימיו^.[3] שהיא הנחילה לו את תווי־פניה, שהייתה נדיבה ומשום כך הייתה קרויה "שיינדל הצדקנית", ובשבתות הייתה יוצאת אל הילדים המשחקים בגן עם דוד־יוסף הקטן ומחלקת להם עוגיות — את זה כבר הוסיפו אחרים.^[4]

דווקא מפני שבכתביו המרובים הקדיש לאימו שורות ספורות, הודגשה אהבתם הגדולה. זכרה לא מש ממנו, האיר לו כשמש כל חייו. הוא זכר כל ימיו את "שפע אהבתה הענוגה", אהבת אם "לילד שעשועיה וטיפוחיה". באהבתו בלטה הכרת־טובה על שטיפלה בו "באהבה ללא מצרים", כי בילדותו היה חלש, חולני ונוטה להתעלף. הרופא ייעץ להוציאו בקיץ אל אוויר הכפר וזכר נסיעתו האחרונה לנופש עם אימו, בקיץ 1897, נחרת בו לתמיד: "אימא אהבה אותי מאוד־מאוד ועזבה את ביתה וילדיה למען שפר בריאותי. זה היה בקיץ האחרון של חייה... בשנה שלאחרי זו נשלחתי שוב לכפר — כשאני לבדי".

בעיני עצמו הופיע בן־גוריון על סף העולם כילד קטן וחלש שניצל תודות לאהבת־אם. הוא היה זקוק לחסות המלאך שנים רבות. "מות אימי כשהייתי בן עשר וכמה חודשים היה המכה הקשה ביותר שהוכיתי בילדותי. כאב האבדה הזאת לא הרפה ממני הרבה שנים. במשך כמה שנים הייתי מוסיף לראותה בחלומי ולשוחח איתה — ולעיתים הייתי שואל אותה: מדוע לא רואים אותך?"^[5]

בשורות אלו בזיכרונותיו סיים את המעט שכתב על אימו; ולא דייק. שכן המשיך להתראות עימה בחלומו כל שנותיו, עד ימיו האחרונים ממש. למקורביו סיפר בכאב, שבחלומו החוזר ונשנה היה מבקש מאימו כי תגלה לו פניה — מפני ששוב לא זכרן ורצה מאוד לחזור ולראותן. ובאשר היה קרב אל משאת־נפשו היה החלום נקטע ונגוז.^[6]

פחד המוות, או החשש שכל רוח מצויה תכבה את נר־חייו של הפעוט, באו אולי מן הניסיון. אחת־עשרה פעמים ילדה אימו, אבל רק חמישה מילדיה האריכו ימים: אברהם (1877), מיכל (1879), רבקה (1881), דוד־יוסף (בסוכות, 16 באוקטובר 1886) וצפורה (1890). עשרים ואחת שנות־פריון אלו היו מסכת יגעה של חיים ומוות, וההבדלים בין גילי הילדים החיים מלמדים על חסרון המתים.

בטרם מלאו לו שמונה, ביוני 1894, נטתה אימו ללדת, בחדר אחד, וסבו האהוב שכב חולה, בחדר אחר. כאשר בישרו לצבי אריה כי כלתו ילדה בן, אמר שמוטב לו למות לפני ברית־המילה, כדי שייקרא הנולד על שמו. בליל שבת עוד שתה "לחיים" עם האורחים בחגיגת שלום־זכר וביום ד', יום לפני הברית, החזיר נשמתו לבוראו. הרך הנולד, שנקרא על שמו, הלך אחריו.^[7]

באחרונה, כאשר כרעה אימו ללדת היה דוד בן אחת־עשרה שנים וארבעה חודשים, ילד נבון, רגיש וער למתרחש. אין ספק שראה ושמע בחרדה את התכונה המתעצמת סביב היולדת, מגיעה לשיאה ונפסקת. אימו ילדה ולד מת, לקתה בהרעלת־דם ולאחר ימים אחדים מתה והיא בת ארבעים ואחת.

הן בנקל עלול היה גם הוא למות בשחר־ימיו, לולא סככה עליו אימו בחייה.

מיעוט ידיעותיו על אימו והסתר פניה ממנו מתיישבים עם נטייתו להפחית בגילו ביום מותה. כמו לא יכול לדעת יותר, שהרי היה רק "בן עשר וכמה חודשים". ואולם בגיל זה — ואף לפני־כן — דיוקן האם חקוק כבר היטב בלב הילד. ואילו בן־גוריון, שנתברך בכוח־זיכרון נדיר, ואף שמר עימו זיכרון ראשון מהיותו כבן שנתיים — מעמד תיקון התנור בחדרו — לא זכר את מראה פני אימו.^[8] פניה נסתרו ממנו לנצח ולא עלה עוד בידו לשוותם לנגד עיניו, ולוּ לרגע. גם פרטים אישיים על־אודותיה אבדו לו. וכך, לא תמיד זכר מה היה שמה מבית־אביה. בזיכרונותיו כתב פרידמן, ואילו בתעודת־לידה מחודשת שהוציא בפלונסק ב־1924 נכתב ברויטמן.^[9]

פליאה זו מתיישבת על רקע נטייתו לזכור עצמו כתינוק בזרועותיה. התינוק חש באם, בחומה ובאהבתה, בלא שים לב לפרטיה, לשמה, לתווי־פניה ולצורתה. הוא גם דוחה מעליו נוכחות אחרים. כך, כאשר כתב על הקיץ האחרון שבילו שניהם בכפר, שכח לחלוטין את אחותו הקטנה צפורה. אולם היא, הצעירה ממנו בשלוש שנים ומשהו, זכרה היטב את נסיעותיהם לכפר, את טיוליהם ליער ואף זאת שהיה מטפס בזריזות על העצים העבותים ונח בישיבה על ענף, כדי למצוץ מגבישי הסוכר שארזה לו אימם בשקיק.^[10]

דובצ'ה, או דוד'ל, זכה מינקותו לתשומת לב. ראשו היה גדול הרבה מן הרגיל. דבר זה עורר, מצד אחד, חששות שמא זה מקור חולניותו ונטייתו להתעלפות, ומצד אחר — ציפיות גדולות. במשפחה השתרשה הדעה שראשו צר מהכיל את גודל מחשבותיו ומשום כך נוצר בו לחץ שהוא מקור התקלות. אמונה זו הייתה שיבוש "נבואת" הרופא בעיר־הפלך פלוצק, שהילד הובהל אליו בן חמש. הרופא מיששו ובדקו ואמר לאביו כי גודל הראש, ובמיוחד הבליטה בקודקוד, מעידים על כישרונות גדולים. אין לדעת מה מידת הדיוק בדברים אלה, שכתב בן־גוריון עצמו.^[11] הפְּרֶנוֹלוֹגיה — האמונה שכל תכונה שכלית קבועה באזור מוגדר על־פני שטח המוח, וכי גודל האזור גורם היווצרותם של שינויים אנטומיים מתאימים בצורת הגולגולת, וכך מעלה בדיקתה הערכת תכונות ואישיות — הייתה באופנה באירופה במחציתה הראשונה של המאה הי"ט. ייתכן מאוד שהיו לתורה זו חסידים בפרובינציה הפולנית גם במחציתה השנייה של המאה. עם זאת, אף ייתכן שהרופא בפלוצק אמר מה שאמר כדי להרגיע את האב ברוח טובה ובבדיחות הדעת.

ודאי מכל־מקום, שהאמונה הזאת הסבה לאימו קורת־רוח וגאווה. הוא זכר שהייתה אומרת לחברותיה "איזה ילד יש לי". אימו חלמה שיהיה לרב ואביו רצה כי יהיה "דוקטור". בן־גוריון עצמו הרהר באפשרות שמא באה לו אהבתה היתרה של אימו משום הסגולות שניבאו לו, מה גם שנבואת הרופא נתמלאה ככל שהלך הילד וגדל.^[12] בן שלוש הושיבו סבו על ברכיו והתחיל ללמדו עברית בעברית. למרבה ההתפעלות, למד הילד את המילים העתיקות בנקל, ובניגוד למקובל אז הבינן בטרם ידע לקראן ולכתבן. סבו אף קרא עימו בחומש בעזרת ביאוריו הגרמניים של מנדלסון, המודפסים באותיות עבריות. עד כדי כך, שלימים יאמר כי עברית ולא יידיש — שהייתה לשון הבית — הייתה שפתו הראשונה. סבו התפעל ממנו כל־כך, שקרא לפניו בספר שמואל וניסה, לשווא, להסביר לו משמעם של משפטים קשים כמו "כעסתה צרתה".^[13] אחר־כך היה אביו משכיבו במיטתו לידו ומספר לו על פלונסק והסובב אותה ואף על העולם הגדול. בן חמש, כשהגיע זמנו ללכת למלמד דרדקי, ללמוד חומש, כבר הייתה לו ידיעה בעברית. הוא החל את תלמודו שם באיחור של שנה לערך, כנראה מחמת בריאותו. ב"חדר" היו מתחילים כל יום ראשון פרשה חדשה שנלמדה באותו השבוע, אבל הוא כבר ידע אותה על־בוריה באותו יום ראשון. פעם, עטף עצמו בטלית, עלה על השולחן והחל נושא דרשה, מלווה תנועות ידיים.^[14] בן שש שיחק שחמט.^[15]

מהירות התפיסה וכוח הזיכרון שלו היו מקור לא אכזב לעונג ולשעשוע במשפחה. הפגנת יכולתו נעשתה בשיטת האתגר — תמורת כך־וכך קופיקות, "הבה ונראה אם תוכל ללמוד על־פה שיר זה". ותמיד היה הקטן זוכה בפרס במחצית הזמן.^[16]

המשפט הבא, מפי אימו, זכור לקרובי משפחה רבים, וכנראה נהגו להביאו משמה אף שנים רבות לאחר שהלכה לעולמה: שני בנים חכמים יש לי, אברהם ודוד. על אברהם תדע כל העיר, אבל על דוד ידע העולם כולו.

חולניותו ונסיעותיו עם אימו לכפר קירבו את השניים. הייתה זו מעין ברית שרק האחות הקטנה, צפורה, השתתפה בה. הן אותה לא יכלה האם להשאיר בבית.

מדי קיץ נסע עם אימו ואחותו לקרוביהם בכפר רומבייש.^[17] חודשיים בילה בחוץ, בשדה ובחורש, טיפס על עצים ורץ אחר פרות. האוויר הצח, המזון הטוב והתנועה במרחב היטיבו עם בריאותו. והנה, אף שחולניותו הייתה העילה לנסיעת־הקיט, דמתה לו הישיבה בכפר באידיליה שיוחדה לשניהם בלבד.

בקיץ שלאחר מותה, לא יכול לשאת את חסרונה. הוא חדל לאכול. לקרובתו החרדה לשלומו הודיע כי לא יאכל ולא יישן: "כל הזמן אני חושב מה יש בעולם הבא".

אימו, שפרטיה נשתכחו לו ואולי אף דחקם מזיכרונו, ליוותה אותו כל חייו קורנת טוב־לב, אהבה ללא־מצרים, עדינות ורוך. בעצם, כאם־כל־חי. שכן בליבו נחקקה דמות אם שעם היותה פרטית, הייתה כללית. בדיון בכנסת על חוק שיווי זכויות האישה אמר: "מכיוון שאני מניח שלכל אדם יש או הייתה אימא, הרי אם אדבר על אימא שלי, אני מדבר על כל אימא ואימא... אימא שלי מתה עלי בילדותי, כשהייתי בן עשר, אבל אני זוכר אותה היטב כאילו היא חיה עדיין. ואני יודע שהיא הייתה סמל הטוהר, האהבה, האצילות האנושית והמסירות". כאשר בא לנחם אבלים על מות אם, חזר כמעט תמיד על דבריו אלה.^[18]

במות שיינדל נתן לה אביגדור בעלה תקיעת־כף ונשבע כי לא יישא לו אישה אחרת. אולם אנשי חברה קדישא התירו את הנדר בו־במקום.^[19] ואכן, מקץ שנתיים נשא אישה שנייה, אלמנה יפה וגבוהה, צביה סביסטובסקי, ולה שני ילדים גדולים, שעיה ומלכה. בן־גוריון התייחס אל אחיו־החורגים בזרות, כמו שמלמדות איגרותיו לאביו. הוא הזכירם רק במקרה־צורך ממש ולא שאל מעולם לשלומם. לאימו החורגת קרא "דודה" אף בבגרותו. השאלה אם תוכל למלא את מקום אימו אף לא עלתה כלל. לדידו לא הייתה כל אפשרות כזאת.

לבן־גוריון היו הדברים הראשונים גם האחרונים. מה שמילא את ילדותו מילא את כל חייו. מות אימו חתם עליו את עולם הילדות, ואולי גם קבע לתמיד את שאיפותיו. שכן, כל חייו הקדיש להגשמת חלום שחרותו. חלומות ושאיפות חדשים לא נוספו לו. "החלום של ארץ־ישראל ינקתי לתוכי עם חלב אימי", כתב.^[20]

בכל מסעותיו בהגשמת החלום, הבסיס שנשען עליו היה הוא־עצמו. לא היו לרשותו או בהישג־ידו אמצעים גדולים, גופים רבי־השפעה או תנועות חזקות. רק הוא עצמו עמד לעזרו, כמשען וכמנוף יחידים להתחלת המעשה. זו תהיה סגולתו היותר חשובה כמנהיג — היותו מסוגל לשמש לעצמו ולאחרים מקור־כוח.

הבסיס האיתן הזה, שעליו יכול לבנות את מפעלו, היה אישיותו החזקה שיצרוה, בדרך־פלא, כוחות טבע שקיבל מלידה ונימי רוך ואהבה שקיבל מאימו. כאשר נסתלקה לעולמה, דומה, כבר הייתה יצירתה כמו שלמה.

הערות

[1] מפי בנימין בן־גוריון על סבתו. תאריך מות האם נזכר בזיכרונות דב"ג, ס"פ עמ' 32. באשר לבנות הגבוהות והבנים הנמוכים, ר' בי"א, עמ' 16. 
[2] במכתבו לרחל בית־הלחמי (1 באפריל 1962) כתב דב"ג שבירר דברים שנחרתו בזיכרונו עם אחיו מיכל ועם אחותו צפורה בעניין היות אימו בת יחידה להוריה, ואומנם הסתבר "כי לאימא לא היה לא אח ולא אחות והייתה בת יחידה להוריה". 
[3] בי"א, עמ' 14; זכ"א, עמ' 7; ב"ח, עמ' 31. 
[4] עדות יצחק כבשנה. 
[5] זכ"א, עמ' 8. 
[6] עדות גאולה בן־אליעזר, בתו. בי"א, עמ' 15. 
[7] מחברת אביגדור, א.צ.
[8] בי"א, עמ' 7.
[9] כאשר מילא ב־1917 את הטפסים הנדרשים לצורך תעודת־נישואין, כתב במשבצת המיוחדת לשם הנעורים של אימו — "לא ידוע". שכחה שהודגשה כאילו, מכיוון שבטפסיה שלה כתבה בחירת־ליבו פולה בכתב ברור את כינוי המשפחה של אימה בנעוריה. תעודת הלידה המחודשת נמצאת בעזבון דב"ג בשדה בוקר. גם בערך שכתב על עצמו לאנציקלופדיה יודאיקה כתב ששמה היה ברויטמן. ר' אבטו'. 
[10] ב"ח, עמ' 32. 
[11] ס"פ, עמ' 32; בי"א, עמ' 13-12. 
[12] בי"א, עמ' 14-13.
[13] שמואל א', פרק א', פסוק ו'. בי"א, עמ' 9-7, ס"פ עמ' 33.
[14] עדות גב' שיינדל קליימן־שיינמן. 
[15] בי"א, עמ' 8; ב"ח, עמ' 33. 
[16] עדות בנימין בן־גוריון. 
[17] שרה־טובה וחיים שיינמן, שאביגדור גרין היה דודו. 
[18] דברי דב"ג בישיבת הכנסת מ־2 ביולי; מכתב דב"ג לגולדה מאיר מ־28 באוגוסט 1962; מכתב דב"ג ליצחק נבון מ־27 בדצמבר 1954. 
[19] מרדכי מיכלסון, מכתב מ־15.6.1974. 
[20] ר' אבטו'.