מארז קנאת דוד

קנאת דוד חלק א - בן גוריון הצעיר

הקדמה

"ארץ־ישראל תהיה שלנו כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו".
(דוד בן־גוריון, "מתן ארץ")

ילד חולני ורגיש, בעיירה קטנה, בשלהי המאה הקודמת, נדבק בשחר חייו בחלום־הגאולה: מדינה יהודית עצמאית. חלום שליווה את ישראל מיום שגלו מארצם. כילדים אחרים ביקש גם הוא לראות את פירות ארץ־ישראל בשתי עיניו ולא הסתפק בהעתקים שראה בעיטורי ארון־הקודש; כילדים אחרים שמע על משיח יפה־תואר — הרצל. בליבו נקלט החלום עמוק יותר. הוא לא הקיץ מהחלום, לא שכחו לרגע ולא התנער ממנו לעולם. החלום נעשה עיקר הווייתו, עד יומו האחרון. אלה הם, אפוא, חיי דוד בן־גוריון: הגשמת חלום.

מי יֵדע מה בנפש ילד ומי יסביר כיצד עיצב חלום חיי איש? מי ילמדנו מדוע ועל סמך מה חש דוד־יוסף כמי שנועד לממש גאולת ישראל? אין תשובה. יש לקבל את אלה כנתון שאין להרהר אחריו: היה ילד שחלם לפעול לגאולת־עמו ב"תבנית גדולה", היה איש שחלום ילדותו היה כל חייו.

מכאן העקביות המדהימה בדרכו — שהדברים הראשונים שאמר לעשות הם גם האחרונים — ומכאן שתי המילים שהיו שגורות בפיו ואפיינו אותו, חזון וייעוד. חזון כחלום שגובש והורחב, משאת־נפש הכלל, וייעוד כתפקיד האיש, והאנשים, במימוש החזון. שוב, היו עוד אנשים כאלה, אבל ספק אם שלמותם הייתה תמימה כשלו. שהרי שלמותו לא הייתה רק של אדם עם עצמו, אלא גם עם הסובב אותו. בן־גוריון חש כחלק בלתי־נפרד ממערכת החותרת להשגת מטרה משותפת. תחילה יצר שותפות עם אימו ולאחריה עם אביו. זו הייתה שלמות אחת שחילקה עבודתה. כך כדי להשיג את המטרה למד בן־גוריון משפטים בקושטא ואביו עבד למחייתם בפלונסק. מאביו העביר את השותפות למשפחתו, למפלגתו ולעמו. דוק! שותפות, לא שליחות. בן־גוריון לא גרס מעודו שנבחר לשליחות, או שהשליחות הוטלה עליו מהיותו נעלה מאחרים. המניע העמוק שלו היה תחושת השותפות המחלקת עבודתה כך, שכל אחד עושה את המוטל עליו, והיא שנתנה בו תוקף מוסרי לתבוע מאחרים חלוציות וקורבנות, בלא שיעלה בדעתו מהיכן באה לו זכות־תביעה זו. שכן שלמותו נבעה מהזדהות מלאה עם החזון הציוני ועם ייעודו האישי. היא שהייתה המסד למפעל חייו, היא שהפיחה בו אותה רוח אופטימיות ואותה חדווה לקראת־אתגר, שציינוהו והעמידו אותו בראש מגשימי־הציונות.

לכך נלוותה אמונה שאינה מתערערת בעם היהודי. בן־גוריון היה חייב להיות למוד־אכזבות: לא כל יהודי פלונסק נטו לציונות, רבים מציוני פלונסק — ביניהם ידידיו הקרובים ביותר — לא עלו לארץ־ישראל, אלא היגרו והתיישבו בארצות־הברית; לא כל העולים לארץ־ישראל נשארו בה, 90% מאנשי העלייה השנייה ירדו מהארץ! הפועלים התקשו בכיבוש עבודה; ההיע­נות ל"החלוץ" בארצות־הברית הייתה דלה והקהילה היהודית בארצות־הברית לא נסחפה בעלייה המונית לארץ־ישראל. מכות־מציאות אלו לא ניפצו את חלומו — הוא לא הניח שינופץ — ולא מיעטו את אמונתו בעם היהודי, שסופו להתעורר ולבוא לארץ־האבות לחידוש עצמאותו.

שלמותו עשתה אותו מקור־כוח בפני עצמו. הוא לא היה צריך לאישור דרכו ולא לעידוד מאחרים. אדרבה, בכוח שלמותו היה לזולתו מקור שופע לחידוש אמונה ולדבקות במטרה. גם זאת עלינו לקבל כנתון. הרי אין הסבר לשאלה כיצד נוצרה שלמות כזאת.

שני דברים לא ניתנו לו כגזורים מראש; דרכו ודרכה של הציונות. כדי ללכת בדרכו שלו היה צריך לחשל את אופיו, להיעשות מרגשן הזקוק לחום הבריות למנהיג היכול לעמוד בצינת הבדידות; כדי לסלול נתיב לציונות היה צריך להתקין עצמו למכשיר שישרתוֹ, אותו עצמו, ביעילות. שכן היה איש מדינה. בשתי משימותיו אלו נעזר בכוח הרצון ובכישרון המדיניות. מי שהתחייב כמותו בילדותו למאמר הרצל — "אם תרצו אין זו אגדה" — לא יכול היה אלא לבנות את כוח־רצונו, כדבר ראשון, והוא חישלו בהתמדה, עד היותו "בעל רצון האלים", או "בעל רצון כביר" — תכונת המנהיג שציין בהרצל, ואחריו בלנין. את כישרונו המדיני שִכלל במסה ומעש, למידת הגאונות. את מדיניותו כיוון ליצירת רוב יהודי בארץ־ישראל, ולאחריו מדינה יהודית. באלה אפשר לספר ולדון, לשאול ולהשיב, לתמוה ולהשתאות. הם אפוא תוכנו ועלילתו של חיבור זה. בהם גם נשקפת משמעותו האנושית והכללית של סיפור חייו. הרי זה הישגו הנשגב של האדם, היודע והיכול בכוח הרצון והאמונה להגשים חלום.

שלוש תקופות ברורות בחיי בן־גוריון: הרוסית־העותמנית, המנדטורית והישראלית. מכאן חלוקה ראשית של ביוגרפיה זו. הכרך הראשון מביאנו מלידתו עד סוף התקופה הראשונה, עד יסוד אחדות־העבודה וסף השלטון המנדטורי בארץ־ישראל. זו תקופת העלייה של בן־גוריון תרתי משמע. עלייתו לארץ־ישראל ועלייתו בתוכה, עד היותו אחד מראשי תנועת העבודה.

שבתי טבת
ראש־השנה תשל"ז, תל־אביב

חלק ראשון

החלום

פרק ראשון

אימא

שיינדל הייתה קטנה וכמוה בניה. לעומתם, היו בנותיה גבוהות, כאביהן. היה זה נוסח שגור בפי הבריות בפלונסק לתיאור בני משפחת גרין. זה אף אחד הציונים שציין בן־גוריון לדמות אימו, שנפטרה ב־7 בפברואר 1898.^[1]

חשוב מכול בעיניו — שהיה ילד־טיפוחיה. על כך ידע להוסיף רק מעט: שהייתה בת יחידה לאביה דוד־יוסף, אשר על שמו נקרא; שהייתה שארת־בשר לבעלה אביגדור, שקיבל בנדוניה ובירושה את נחלת משפחתה, שני בתים ובוסתן גדול בקצה העיר; ובעיקר, שהייתה יראת־שמיים אדוקה.^[2] ממאכליה נשתמר לו זכר טעם האפונה שהייתה מבשלת — מאכל שאהב כל ימיו^.[3] שהיא הנחילה לו את תווי־פניה, שהייתה נדיבה ומשום כך הייתה קרויה "שיינדל הצדקנית", ובשבתות הייתה יוצאת אל הילדים המשחקים בגן עם דוד־יוסף הקטן ומחלקת להם עוגיות — את זה כבר הוסיפו אחרים.^[4]

דווקא מפני שבכתביו המרובים הקדיש לאימו שורות ספורות, הודגשה אהבתם הגדולה. זכרה לא מש ממנו, האיר לו כשמש כל חייו. הוא זכר כל ימיו את "שפע אהבתה הענוגה", אהבת אם "לילד שעשועיה וטיפוחיה". באהבתו בלטה הכרת־טובה על שטיפלה בו "באהבה ללא מצרים", כי בילדותו היה חלש, חולני ונוטה להתעלף. הרופא ייעץ להוציאו בקיץ אל אוויר הכפר וזכר נסיעתו האחרונה לנופש עם אימו, בקיץ 1897, נחרת בו לתמיד: "אימא אהבה אותי מאוד־מאוד ועזבה את ביתה וילדיה למען שפר בריאותי. זה היה בקיץ האחרון של חייה... בשנה שלאחרי זו נשלחתי שוב לכפר — כשאני לבדי".

בעיני עצמו הופיע בן־גוריון על סף העולם כילד קטן וחלש שניצל תודות לאהבת־אם. הוא היה זקוק לחסות המלאך שנים רבות. "מות אימי כשהייתי בן עשר וכמה חודשים היה המכה הקשה ביותר שהוכיתי בילדותי. כאב האבדה הזאת לא הרפה ממני הרבה שנים. במשך כמה שנים הייתי מוסיף לראותה בחלומי ולשוחח איתה — ולעיתים הייתי שואל אותה: מדוע לא רואים אותך?"^[5]

בשורות אלו בזיכרונותיו סיים את המעט שכתב על אימו; ולא דייק. שכן המשיך להתראות עימה בחלומו כל שנותיו, עד ימיו האחרונים ממש. למקורביו סיפר בכאב, שבחלומו החוזר ונשנה היה מבקש מאימו כי תגלה לו פניה — מפני ששוב לא זכרן ורצה מאוד לחזור ולראותן. ובאשר היה קרב אל משאת־נפשו היה החלום נקטע ונגוז.^[6]

פחד המוות, או החשש שכל רוח מצויה תכבה את נר־חייו של הפעוט, באו אולי מן הניסיון. אחת־עשרה פעמים ילדה אימו, אבל רק חמישה מילדיה האריכו ימים: אברהם (1877), מיכל (1879), רבקה (1881), דוד־יוסף (בסוכות, 16 באוקטובר 1886) וצפורה (1890). עשרים ואחת שנות־פריון אלו היו מסכת יגעה של חיים ומוות, וההבדלים בין גילי הילדים החיים מלמדים על חסרון המתים.

בטרם מלאו לו שמונה, ביוני 1894, נטתה אימו ללדת, בחדר אחד, וסבו האהוב שכב חולה, בחדר אחר. כאשר בישרו לצבי אריה כי כלתו ילדה בן, אמר שמוטב לו למות לפני ברית־המילה, כדי שייקרא הנולד על שמו. בליל שבת עוד שתה "לחיים" עם האורחים בחגיגת שלום־זכר וביום ד', יום לפני הברית, החזיר נשמתו לבוראו. הרך הנולד, שנקרא על שמו, הלך אחריו.^[7]

באחרונה, כאשר כרעה אימו ללדת היה דוד בן אחת־עשרה שנים וארבעה חודשים, ילד נבון, רגיש וער למתרחש. אין ספק שראה ושמע בחרדה את התכונה המתעצמת סביב היולדת, מגיעה לשיאה ונפסקת. אימו ילדה ולד מת, לקתה בהרעלת־דם ולאחר ימים אחדים מתה והיא בת ארבעים ואחת.

הן בנקל עלול היה גם הוא למות בשחר־ימיו, לולא סככה עליו אימו בחייה.

מיעוט ידיעותיו על אימו והסתר פניה ממנו מתיישבים עם נטייתו להפחית בגילו ביום מותה. כמו לא יכול לדעת יותר, שהרי היה רק "בן עשר וכמה חודשים". ואולם בגיל זה — ואף לפני־כן — דיוקן האם חקוק כבר היטב בלב הילד. ואילו בן־גוריון, שנתברך בכוח־זיכרון נדיר, ואף שמר עימו זיכרון ראשון מהיותו כבן שנתיים — מעמד תיקון התנור בחדרו — לא זכר את מראה פני אימו.^[8] פניה נסתרו ממנו לנצח ולא עלה עוד בידו לשוותם לנגד עיניו, ולוּ לרגע. גם פרטים אישיים על־אודותיה אבדו לו. וכך, לא תמיד זכר מה היה שמה מבית־אביה. בזיכרונותיו כתב פרידמן, ואילו בתעודת־לידה מחודשת שהוציא בפלונסק ב־1924 נכתב ברויטמן.^[9]

פליאה זו מתיישבת על רקע נטייתו לזכור עצמו כתינוק בזרועותיה. התינוק חש באם, בחומה ובאהבתה, בלא שים לב לפרטיה, לשמה, לתווי־פניה ולצורתה. הוא גם דוחה מעליו נוכחות אחרים. כך, כאשר כתב על הקיץ האחרון שבילו שניהם בכפר, שכח לחלוטין את אחותו הקטנה צפורה. אולם היא, הצעירה ממנו בשלוש שנים ומשהו, זכרה היטב את נסיעותיהם לכפר, את טיוליהם ליער ואף זאת שהיה מטפס בזריזות על העצים העבותים ונח בישיבה על ענף, כדי למצוץ מגבישי הסוכר שארזה לו אימם בשקיק.^[10]

דובצ'ה, או דוד'ל, זכה מינקותו לתשומת לב. ראשו היה גדול הרבה מן הרגיל. דבר זה עורר, מצד אחד, חששות שמא זה מקור חולניותו ונטייתו להתעלפות, ומצד אחר — ציפיות גדולות. במשפחה השתרשה הדעה שראשו צר מהכיל את גודל מחשבותיו ומשום כך נוצר בו לחץ שהוא מקור התקלות. אמונה זו הייתה שיבוש "נבואת" הרופא בעיר־הפלך פלוצק, שהילד הובהל אליו בן חמש. הרופא מיששו ובדקו ואמר לאביו כי גודל הראש, ובמיוחד הבליטה בקודקוד, מעידים על כישרונות גדולים. אין לדעת מה מידת הדיוק בדברים אלה, שכתב בן־גוריון עצמו.^[11] הפְּרֶנוֹלוֹגיה — האמונה שכל תכונה שכלית קבועה באזור מוגדר על־פני שטח המוח, וכי גודל האזור גורם היווצרותם של שינויים אנטומיים מתאימים בצורת הגולגולת, וכך מעלה בדיקתה הערכת תכונות ואישיות — הייתה באופנה באירופה במחציתה הראשונה של המאה הי"ט. ייתכן מאוד שהיו לתורה זו חסידים בפרובינציה הפולנית גם במחציתה השנייה של המאה. עם זאת, אף ייתכן שהרופא בפלוצק אמר מה שאמר כדי להרגיע את האב ברוח טובה ובבדיחות הדעת.

ודאי מכל־מקום, שהאמונה הזאת הסבה לאימו קורת־רוח וגאווה. הוא זכר שהייתה אומרת לחברותיה "איזה ילד יש לי". אימו חלמה שיהיה לרב ואביו רצה כי יהיה "דוקטור". בן־גוריון עצמו הרהר באפשרות שמא באה לו אהבתה היתרה של אימו משום הסגולות שניבאו לו, מה גם שנבואת הרופא נתמלאה ככל שהלך הילד וגדל.^[12] בן שלוש הושיבו סבו על ברכיו והתחיל ללמדו עברית בעברית. למרבה ההתפעלות, למד הילד את המילים העתיקות בנקל, ובניגוד למקובל אז הבינן בטרם ידע לקראן ולכתבן. סבו אף קרא עימו בחומש בעזרת ביאוריו הגרמניים של מנדלסון, המודפסים באותיות עבריות. עד כדי כך, שלימים יאמר כי עברית ולא יידיש — שהייתה לשון הבית — הייתה שפתו הראשונה. סבו התפעל ממנו כל־כך, שקרא לפניו בספר שמואל וניסה, לשווא, להסביר לו משמעם של משפטים קשים כמו "כעסתה צרתה".^[13] אחר־כך היה אביו משכיבו במיטתו לידו ומספר לו על פלונסק והסובב אותה ואף על העולם הגדול. בן חמש, כשהגיע זמנו ללכת למלמד דרדקי, ללמוד חומש, כבר הייתה לו ידיעה בעברית. הוא החל את תלמודו שם באיחור של שנה לערך, כנראה מחמת בריאותו. ב"חדר" היו מתחילים כל יום ראשון פרשה חדשה שנלמדה באותו השבוע, אבל הוא כבר ידע אותה על־בוריה באותו יום ראשון. פעם, עטף עצמו בטלית, עלה על השולחן והחל נושא דרשה, מלווה תנועות ידיים.^[14] בן שש שיחק שחמט.^[15]

מהירות התפיסה וכוח הזיכרון שלו היו מקור לא אכזב לעונג ולשעשוע במשפחה. הפגנת יכולתו נעשתה בשיטת האתגר — תמורת כך־וכך קופיקות, "הבה ונראה אם תוכל ללמוד על־פה שיר זה". ותמיד היה הקטן זוכה בפרס במחצית הזמן.^[16]

המשפט הבא, מפי אימו, זכור לקרובי משפחה רבים, וכנראה נהגו להביאו משמה אף שנים רבות לאחר שהלכה לעולמה: שני בנים חכמים יש לי, אברהם ודוד. על אברהם תדע כל העיר, אבל על דוד ידע העולם כולו.

חולניותו ונסיעותיו עם אימו לכפר קירבו את השניים. הייתה זו מעין ברית שרק האחות הקטנה, צפורה, השתתפה בה. הן אותה לא יכלה האם להשאיר בבית.

מדי קיץ נסע עם אימו ואחותו לקרוביהם בכפר רומבייש.^[17] חודשיים בילה בחוץ, בשדה ובחורש, טיפס על עצים ורץ אחר פרות. האוויר הצח, המזון הטוב והתנועה במרחב היטיבו עם בריאותו. והנה, אף שחולניותו הייתה העילה לנסיעת־הקיט, דמתה לו הישיבה בכפר באידיליה שיוחדה לשניהם בלבד.

בקיץ שלאחר מותה, לא יכול לשאת את חסרונה. הוא חדל לאכול. לקרובתו החרדה לשלומו הודיע כי לא יאכל ולא יישן: "כל הזמן אני חושב מה יש בעולם הבא".

אימו, שפרטיה נשתכחו לו ואולי אף דחקם מזיכרונו, ליוותה אותו כל חייו קורנת טוב־לב, אהבה ללא־מצרים, עדינות ורוך. בעצם, כאם־כל־חי. שכן בליבו נחקקה דמות אם שעם היותה פרטית, הייתה כללית. בדיון בכנסת על חוק שיווי זכויות האישה אמר: "מכיוון שאני מניח שלכל אדם יש או הייתה אימא, הרי אם אדבר על אימא שלי, אני מדבר על כל אימא ואימא... אימא שלי מתה עלי בילדותי, כשהייתי בן עשר, אבל אני זוכר אותה היטב כאילו היא חיה עדיין. ואני יודע שהיא הייתה סמל הטוהר, האהבה, האצילות האנושית והמסירות". כאשר בא לנחם אבלים על מות אם, חזר כמעט תמיד על דבריו אלה.^[18]

במות שיינדל נתן לה אביגדור בעלה תקיעת־כף ונשבע כי לא יישא לו אישה אחרת. אולם אנשי חברה קדישא התירו את הנדר בו־במקום.^[19] ואכן, מקץ שנתיים נשא אישה שנייה, אלמנה יפה וגבוהה, צביה סביסטובסקי, ולה שני ילדים גדולים, שעיה ומלכה. בן־גוריון התייחס אל אחיו־החורגים בזרות, כמו שמלמדות איגרותיו לאביו. הוא הזכירם רק במקרה־צורך ממש ולא שאל מעולם לשלומם. לאימו החורגת קרא "דודה" אף בבגרותו. השאלה אם תוכל למלא את מקום אימו אף לא עלתה כלל. לדידו לא הייתה כל אפשרות כזאת.

לבן־גוריון היו הדברים הראשונים גם האחרונים. מה שמילא את ילדותו מילא את כל חייו. מות אימו חתם עליו את עולם הילדות, ואולי גם קבע לתמיד את שאיפותיו. שכן, כל חייו הקדיש להגשמת חלום שחרותו. חלומות ושאיפות חדשים לא נוספו לו. "החלום של ארץ־ישראל ינקתי לתוכי עם חלב אימי", כתב.^[20]

בכל מסעותיו בהגשמת החלום, הבסיס שנשען עליו היה הוא־עצמו. לא היו לרשותו או בהישג־ידו אמצעים גדולים, גופים רבי־השפעה או תנועות חזקות. רק הוא עצמו עמד לעזרו, כמשען וכמנוף יחידים להתחלת המעשה. זו תהיה סגולתו היותר חשובה כמנהיג — היותו מסוגל לשמש לעצמו ולאחרים מקור־כוח.

הבסיס האיתן הזה, שעליו יכול לבנות את מפעלו, היה אישיותו החזקה שיצרוה, בדרך־פלא, כוחות טבע שקיבל מלידה ונימי רוך ואהבה שקיבל מאימו. כאשר נסתלקה לעולמה, דומה, כבר הייתה יצירתה כמו שלמה.

הערות

[1] מפי בנימין בן־גוריון על סבתו. תאריך מות האם נזכר בזיכרונות דב"ג, ס"פ עמ' 32. באשר לבנות הגבוהות והבנים הנמוכים, ר' בי"א, עמ' 16. 
[2] במכתבו לרחל בית־הלחמי (1 באפריל 1962) כתב דב"ג שבירר דברים שנחרתו בזיכרונו עם אחיו מיכל ועם אחותו צפורה בעניין היות אימו בת יחידה להוריה, ואומנם הסתבר "כי לאימא לא היה לא אח ולא אחות והייתה בת יחידה להוריה". 
[3] בי"א, עמ' 14; זכ"א, עמ' 7; ב"ח, עמ' 31. 
[4] עדות יצחק כבשנה. 
[5] זכ"א, עמ' 8. 
[6] עדות גאולה בן־אליעזר, בתו. בי"א, עמ' 15. 
[7] מחברת אביגדור, א.צ.
[8] בי"א, עמ' 7.
[9] כאשר מילא ב־1917 את הטפסים הנדרשים לצורך תעודת־נישואין, כתב במשבצת המיוחדת לשם הנעורים של אימו — "לא ידוע". שכחה שהודגשה כאילו, מכיוון שבטפסיה שלה כתבה בחירת־ליבו פולה בכתב ברור את כינוי המשפחה של אימה בנעוריה. תעודת הלידה המחודשת נמצאת בעזבון דב"ג בשדה בוקר. גם בערך שכתב על עצמו לאנציקלופדיה יודאיקה כתב ששמה היה ברויטמן. ר' אבטו'. 
[10] ב"ח, עמ' 32. 
[11] ס"פ, עמ' 32; בי"א, עמ' 13-12. 
[12] בי"א, עמ' 14-13.
[13] שמואל א', פרק א', פסוק ו'. בי"א, עמ' 9-7, ס"פ עמ' 33.
[14] עדות גב' שיינדל קליימן־שיינמן. 
[15] בי"א, עמ' 8; ב"ח, עמ' 33. 
[16] עדות בנימין בן־גוריון. 
[17] שרה־טובה וחיים שיינמן, שאביגדור גרין היה דודו. 
[18] דברי דב"ג בישיבת הכנסת מ־2 ביולי; מכתב דב"ג לגולדה מאיר מ־28 באוגוסט 1962; מכתב דב"ג ליצחק נבון מ־27 בדצמבר 1954. 
[19] מרדכי מיכלסון, מכתב מ־15.6.1974. 
[20] ר' אבטו'. 

קנאת דוד חלק ב - בן גוריון איש מרות

הקדמה

"עלינו להילחם (...) ואם גם נפסיד לא אסכים לוותר למפרע (...) אולי ננחל מפלה (...) אבל גם המפלה הזאת יכולה לחזק אותנו".
(דוד בן־גוריון בווה"פ, בדיון על המלחמה למען עבודה עברית מאורגנת)

שנות־ההסתדרות של בן־גוריון הן העומדות במרכזו של כרך זה, המסתיים ערב מסעו הגדול בפולין לכיבוש הציונות. כדי לתת סיפור מרוכז ורצוף של מפעלו ההסתדרותי נדחו מעייניו ומעשיו בתחומים אחרים לכרך הבא.

כחבר מזכירות־הווה"פ, מנובמבר 1921 עד קיץ 1935, הטביע עליה בן־גוריון את חותם אישיותו. תחילה ביקש לכונן את הווה"פ כמיניסטריום, כממשלת־ההסתדרות. אולם חבריו־לדעה הקרובים לו, שלא לדבר על יריבים, היו חזקים בדעתם, שמתכונת הקולגיום עדיפה, וידם הייתה על העליונה. ואף על פי כן עלה בידיו, תוך כדי מאבק, לממש סמכות הסתדרותית וגם את מרות־הווה"פ שתוטל משמה. בעוד חבריו בווה"פ מסייעים להקמת איגוד מקצועי, התיישבות, משק, חינוך ושירותים, ניגש הוא קודם כול, ובעיקר, לבניית ההסתדרות כ"מעין מדינת פועלים", כלשונו, והקים את "שלטון ההסתדרות", עוד מטבע־לשון שחזר ונשנה בדבריו. כדבר ראשון עשה את ההסתדרות ארגון־סר־למרות.

גיבוש המרות עמד בראש מעייניו ובראש מאבקיו. צריך היה לחולל כמעט יש מאין; כמעט, כי צבת ראשונה למעשה זה של צבת־בצבת כבר הייתה לו: הוא עצמו. אמונתו בעצמו ובשליחותו וכוח־תקיפותו, שהרכיבו את אישיותו החזקה, הם האדנים שעליהם ייסד בווה"פ מזכירות סמכותית ומטילת־מרות. עדות להצלחתו הייתה הזהות שנוצרה ביניהם: הוא נקרא בפי כול — גם בפי חברי הווה"פ — "מזכיר ההסתדרות", אף על פי שתפקיד כזה ותואר כזה לא היו בנמצא במשך כל שנות כהונתו במזכירות, וגם לא יכלו להיות כל עוד פעל הווה"פ כקולגיום. מן הצד הפורמלי היה בן־גוריון שווה בין שווים במזכירות ובווה"פ. אולם מן הצד המעשי לא היה לאיש ספק, שבן־גוריון הוא האיש הקובע ושעל פיו יישק דבר בווה"פ. עד כדי כך הגיעו הדברים, שמבקריו דרשו את מזכירותו לגנאי כ"דיקטטורה".

הדרך שבה נעשים אנשים למנהיגים מנבאה לרוב את דרכם גם לאחר שעוטרו בכתר המנהיגות. בכברת־הדרך ההסתדרותית של בן־גוריון באו לידי ביטוי הסגולות ודרכי־הפעולה שסייעו לו בביסוס מנהיגותו. ניצניה של סגולה אחת נגלו כבר בכרך הראשון: יכולתו לחשוב ולפעול במגמות נוגדות, כאילו גרס שהדרך אל המטרה אינה בהכרח רצופה כיוונים חד־סטריים. לעיתים נדמה שדרש, או אף עשה, דבר והיפוכו, ולא אחת הייתה התוצאה פשרה. אולם בן־גוריון לא הסתייג מפשרות כלל. אדרבה, הוא אף העיד על עצמו, ש"בפרינציפ" הוא מעדיף אותן. אלא שתמיד היו אלה פשרות המצעידות לעבר המטרה, ולא פשרות הבאות על חשבונה. ועוד, מרגע שהפשרה הייתה להחלטה מעשית, פגה פשרנותו ובמקומה נתגלתה תקיפות. בהוצאה לפועל היה עשוי ללא חת, ואם צריך היה, לא נרתע אפילו ממלחמה. דומה שקבע לעצמו כלל: במשא־ומתן — פשרה, בהוצאה לפועל — אפילו מלחמה. כך היה איש־מלחמה שאת כל מלחמותיו ניהל על הגשמת פשרות.

כזה היה מנהגו גם עם האנשים, יחידים ורבים, שנקרו לו בדרכו. כשם שלא אמר נואש מהחלטות שמגמתן נגדה את מגמתו, כך לא אמר נואש גם מאנשים שחתרו נגדה. מסוגל היה להיאבק ביריב ולחזר אחריו בעת ובעונה אחת. כמעט כל יריביו — גדוד־העבודה, הפועל הצעיר, השומר הצעיר, ובמידה רבה אפילו הרביזיוניסטים — היו גם מחוזריו. סגולתו זו התמצתה במשא־ומתן החרוץ שניהל עם הפועל הצעיר ושהביא לאיחודו עם אחדות־העבודה, ובעיקר בהסכמים שחתם בראשי־תיבות בשנת 1934, מתוך חיבה ורעות נדירות, עם הגדול שביריביו, עם זאב ז'בוטינסקי.

במאבקו לגיבוש המרות ובחתירתו לעבר המטרה התרכז בן־גוריון במילוי משימתו בכוח ריכוז מופלא ונדיר, לעיתים עד כדי התעלמות מצורכי־אנוש. אז פינתה רגישותו לזולת את מקומה לקשיחות כלפי כל מי שעמדו לו למכשול — או שחשב שעמדו לו למכשול — במילוי תפקידו, כפי שהוא הבינו, ואפילו היו אלה חביביו, חברי גדוד־העבודה הרעבים, רעים־לדרך משכבר הימים, או אביו האהוב המבקש ממנו "פרוטקציה" למען עצמו או למען חבריו. למגרעותיו אלה, ולעיתים גם לפשטנותו, היה חלק בהשגת הישגיו לא פחות מאשר לתבונתו, לחריצותו, לכוח־רצונו ולאורך־רוחו. לעיתים דומה אפילו, שיכול למשוך בעולו דווקא תודות למגרעותיו, שהיו כסכים על עיניו והבהירו את דרכו. הדבר שגרע ממנו כאדם חנן אותו אפוא כמנהיג.

משום כך יכול היה בן־גוריון לדרוש, בנושאו את עיניו למטרה החיובית — חברת עובדים עבריים החיים בשוויון ובשלום — שהדרך האחת להתלכדותה של ההסתדרות ולהתחזקותה היא "יצירת אטמוספרה של מלחמה" ו"מלחמה" עד חורמה ביריביה. משום כך יכול היה גם להמליץ לה על דרך של משברים ושל "יצירת זעזועים", בחושבו ובהאמינו שדרך אחרת אין.

שבתי טבת
תל־אביב, אלול תש"ם

חלק ראשון

התום והעוז

פרק ראשון

צעדים בכבלים

הימים שלאחר המלחמה נדמו לכל הציונים כימות המשיח. הגאולה החלה להופיע: הצהרת בלפור הציבה יסוד למדינה יהודית בארץ־ישראל, והשלום כמו פתח את שעריה לפני המוני יהודים. שמחתם של חברי אחדות־העבודה הייתה כפולה ומכופלת, שהרי לדידם בישרה המהפכה הרוסית שחרור חברתי לכול. על כן קבעה אחדות־העבודה במצע היסוד שלה, שמשאת נפשה לצור את חיי העם העברי כקהילת־עובדים בכל ארץ־ישראל.

עם זאת, לבן־גוריון וליתר מייסדי אחדות־העבודה היה ברור, שהגאולה לא תבוא מאליה. אף לא היה ספק בליבם, ששום חוג בתנועה הציונית לא יצלח כמותם לחולל את הפעולות הקדחתניות הדרושות להגשמתה. רק החלוצים והפועלים שבהנהגתם יוכלו למשוך את העולים כיאות, לקלטם, להכשירם, ליישבם ולארגנם עד שיהיו בני־חורין שווי־זכויות,^[1] החיים על יגיע כפיהם באותה קהילת־עובדים נכספת. צו השעה, צו האומה וצו ליבם גם יחד דחקו בהם להיחלץ לשליחותם. הקרקע בערה תחת רגליהם. והנה, במקום להסתער על המשימה ההיסטורית, היו ארבעה מששת מייסדי אחדות־העבודה — בן־גוריון, בן־צבי, יבנאלי וברל כצנלסון — רתוקים לעבודת הצבא.^[2]

בן־גוריון לא הסכין לכך, ונתעוררה בו מורת־רוח כלפי הצבא. כאשר הורה לו מפקדו להדגים לכיתת טירוניו דריכה על המקום — שהרי נשא דרגת טוראי ראשון — עשה זאת בלא לב. "ככה דורכים במקום", שאג עליו מפקדו תוך כדי הרמת רגליו שלו, ופקד על בן־גוריון להצטרף לשורה. מריו גבר בו לאחר שבדצמבר 1918 נשללה ממנו דרגתו ועימה זכויותיה, כגון פטור מחובת זקיף ועמידה על המשמר, וכך נגזל ממנו מעט הזמן שנותר לו לענייני ציבור. הוא נענש על שאיחר לחזור מחופשה קצרה שהקדיש להקמת אחדות־העבודה. חרה לו שוועד הצירים אינו משיג לו ולחבריו חופשות ממושכות ומזומנות. לו עשה כן, לא היה מגיע לכלל משפט צבאי ולהורדה בדרגה.^[3]

כרגיל היה הוועד הזמני^[4] של יהודי ארץ־ישראל מבקש אישורי־חופשה לצורכי ציבור מוועד הצירים,^[5] וזה היה מעביר את הבקשה לפיקוד הצבאי. הכתובת לבקשות אלה היה היושב־ראש בפועל של ועד הצירים,^[6] ד"ר דוד מונטגיו אידר, פסיכיאטר נודע שהצטרף לווייצמן משורות ההסתדרות היהודית הטריטוריאלית.^[7] ד"ר אידר גדל והתחנך באנגליה, לא שמע את לשונות הארץ ונזקק בקביעות למתורגמן. כיתר חבריו בוועד הצירים לא הכיר את תנאי הארץ, לא התייחס אל היישוב בהערכה ולא ראה בו שותף שווה בפיתוח המפעל הציוני. כמותם, ואף כמו ראשי התנועה הציונית בלונדון ובניו־יורק, לא השכיל לחוש בכושרה של תנועת הפועלים ולא הבחין בכוח האצור בה. בן־גוריון לא החשה על כך, ובאחת מישיבות הוועד הזמני תקף את אידר ואת חבריו בוועד הצירים במילים בוטות. דבריו לא נשארו בגדר סוד. העיתון "חדשות הארץ" הביאם לקוראיו: "מר בן־גוריון מחה כאן בכל תוקף נגד חברי ועד הצירים, על אשר אינם יודעים גם את לשוננו וכזרים הם מתהלכים בקרבנו".^[8] וייצמן עצמו חשב שהתנהגות בני הארץ כלפי השלטונות הצבאיים הבריטיים הייתה קטנונית, צעקנית ונוטה להיסטריה,^[9] ואידר לא נאלץ לחלוק עליו כאשר גרס אף הוא, שחיילי הגדודים העבריים קטנוניים, צעקנים ובלתי־ממושמעים.

בעיני בן־גוריון הייתה חופשתו, כחופשת חבריו, "דבר שיש לו ערך חיוני לעבודתנו כולה", ולדעתו קל היה להשיגה.^[10] בעיני אידר וּוייצמן היה בן־גוריון "אגיטטור מפלגתי" הראוי לזלזול.^[11] אידר, שהתחנך באנגליה, ידע שבצבא קיים נוהל מדוקדק למתן חופשות, וממילא נראו לו הדברים באור שונה. אולי אף שאל את עצמו איזה מין חייל הוא זה, הטוראי בן־גוריון, שאינו מניח לראשי התנועה ולציריה, שממשלת בריטניה מכירה בהם, לעשות את המלאכה שהוטלה עליהם, ובמקום זאת הוא קופץ בראש ותובע ממנו, מאידר, שיבקש למענו ולמען חבריו חופשות בניגוד לנוהל. יתר על כן, אידר, שהיה זקוק לרצונם הטוב של קציני המפקדה הבריטית בארץ לצורך טיפולו בנושאים שברום העולם הציוני, רגז שעליו לבזבז על זוטות את מעט האשראי שרכש לו אצלם. ואכן, בכל פעם שפנה בבקשות לחופשות מיוחדות הצטמצם האשראי הזה. ייתכן אפוא שגזר על עצמו שלא לפנות בבקשות חופשה חדשות לבקרים.^[12]

העובדה שלא ניתנו לו חופשות כלבבו החשידה בעיני בן־גוריון את ועד הצירים בכוונות עוינות. ארבעה ימים לאחר שהורד בדרגה כתב לבלוך ש"צריך פעם אחת לדרוש בירור מוועד הצירים, אם הוא מתעלל בנו אם לא".^[13] במכתב זה דחק בבלוך שיחזור אל אידר ויבקש ממנו שוב חופשות ממושכות לארבעת מייסדי אחדות־העבודה. אולם על דעת אידר לא התקבל בשום אופן מצב שבו יקבלו הארבעה משכורות מהכתר הבריטי, כחיילים בצבא, ועם זאת יפעלו בענייני הציבור שלהם כראות עיניהם; שהרי זו הייתה המשמעות המעשית של בקשתם. אידר חשב, שאם רצונם לעסוק בענייני ציבור, עליהם להקדים ולהשתחרר מהצבא. אם יסכימו לכך — אמר לבלוך — יאות הוא לסייע להם בהחשת השחרור. בסוף 1918 הודיעו הארבעה על הסכמתם לשחרור מלא.^[14]

הסכמה זו ניתנה, כנראה, מחמת החשש, שמגבלות השירות הצבאי יעכבו בעדם מלהקים את אחדות־העבודה. אולם לאחר שכבר נוסדה, פחתה מייד להיטותם להשתחרר. כך או אחרת, שנת 1919 נכנסה והשחרור לא יצא אל הפועל. בן־גוריון נאלץ להסתפק בחופשות קצרות ובלתי מספיקות, וחיכוכיו עם הצבא החריפו עד כדי כך שצמחה איבה גלויה בינו ובין המש"קים שבפלוגתו.^[15] באמצע מרס נסע לחיפה בענייני אחדות־העבודה, ושהותו שם נתמשכה עד לרגע האחרון של חופשתו. אף על פי כן לא מיהר לחזור למחנהו. מחיפה נסע תחילה ליפו, למשרד ועד הצירים, בתקווה שזה כבר נעתר לבקשותיו והשיג למענו חופשה ממושכת. לאכזבתו קיבל שם "תשובה לקונית".^[16] כל עוד רוחו בו מיהר למחנהו בצריפין, בתקווה שיקבל "פס" חדש, "כפי שהיה מדובר". אבל במקום ה"פס" המתינו לו המש"קים. כשראוהו נכנס בשער המחנה וחפציו בידיו, עטו עליו, תפסוהו, ובתואנה שהיה בחזקת "נעדר" יום שלם שמו אותו במחבוש עד למשפט. לבן־גוריון לא היה ספק שהתנכלו לו. "הפעם רצו להתנקם גם בעד חרפתם הקודמת שלא עלה בידם אחרי שובי מהוועידה [של ייסוד אחדות־העבודה], להענישני כחפצם", כתב לבן־צבי.^[17]

כשעה ישב במעצר, עד שהופיע הרב־סמל ופקד עליו לקחת את חפציו ולבוא עימו למשרד הפלוגה. שם קיבל "פס" לשבעה ימים, והובטח לו שאחריהם יקבל "פס" נוסף. בן־גוריון לא חשב אפילו לרגע, שהמש"קים שלו שינו לפתע את יחסם כלפיו. הוא סבר שהפקודה באה מגבוה, מלויטננט־קולונל אליעזר מרגולין, מפקד הגדוד בכבודו ובעצמו. מכל מקום, שאלות לא שאל. הוא מיהר ליפו, לשוחח עם זאב ז'בוטינסקי, להשתתף בישיבת הוועד הזמני ולדיונים באחדות־העבודה.

על הפרק עמד עניין חשוב. אחדות־העבודה זה לא כבר קמה, ב־24 בפברואר, וכבר התעוררו אחדים מחבריה והציעו לשנות את מצע היסוד ואף להוסיף עליו. לצורך זה נקראה לסוף השבוע השלישי במרס אספה פומבית ביפו.^[18] השתתפו בה גם חברי ההתאחדות או אוהדיה מחיילי הגדודים העבריים, שנזדמנו לעיר.

לתומו נשא שם בן־גוריון נאום. וכלום אפשר היה לטפח את אחדות־העבודה ולגבשה גיבוש רעיוני בלא נאומים ואספות? אולם המפקדה הכללית של חיל המשלוח הבריטי במצרים ראתה את האספה ואת הנאום בעין אחרת; עד כדי כך שקצין אכ"א^[19] הראשי בקהיר דילג על צינורות הפיקוד המקובלים, כדי לחסוך בזמן, הבריק ישירות למפקדת מחוז רמלה, להודיעה, ש"חייל אחד בשם בן־גוריון נשא נאום באספת 'פועלים יהודים' ביפו", שהשתתפו בה חיילים מגדודי קלעי המלך, והורה לה להביא לידיעת כל הדרגות בגדוד 39 שבתחומה, שמעשה זה היה הפרת תקנה 451 מתקנות המלך, על־ידי פרסום תקנה זו בפקודות השגרה הגדודיות. והוסיף: "יש לנקוט צעדים משמעתיים חמורים בכל מקרה של הפרת תקנה זו".^[20]

פקודות אלה ודאי שלא הקלו על מייסדי אחדות־העבודה שבמדים לקבל חופשות כדי לנאום באספות פועלים, או כדי לעסוק בעניינים מפלגתיים. ד"ר אידר, שאף קודם לא שש לפנות לפיקוד הצבאי בבקשת חופשות למענם, גילה עתה חוסר־רצון בולט לעשות כן. אומנם, בן־גוריון יכול היה לעקפו ולפנות ישירות למפקדו, מרגולין. הוא אף ידע בוודאות, שאם יפנה אליו, יזכה בחופשות בנות ימים אחדים. אולם מרגולין הבהיר לו, שהוא מעדיף שהפנייה תבוא מוועד הצירים, ובן־גוריון לא פנה אליו "מפני שאיני רוצה שיחשוב שמבקש אני פריבילגיות אישיות"^.[21] לא הייתה לו אפוא ברירה אלא לדחוק בבלוך, המרכז־בפועל של מזכירות אחדות־העבודה, שיאיץ בוועד הזמני, שיפנה לוועד הצירים, שיבקש את החופשות ממרגולין או מהפיקוד הצבאי.

בתחילת מאי התרעם בן־גוריון על בלוך: "מה נשמע בדבר החופשה שלי? האומנם כל כך קשה לסדר את העניין — אני ברור לי בלי כל ספק שאפשר לסדר את כל העניין במשך חמישה רגעים — ואפילו על־ידי הטלפון".^[22]

אין כל פלא שבלוך נרתע מפניות חוזרות ונשנות אל אידר, שראה את עצמו כשווה בדרגתו לאלופי הממשל הצבאי הבריטי בארץ־ישראל והסתכל על בני הארץ מלמעלה, כדי להסביר לו שהטוראי בן־גוריון זקוק לעוד חופשה; במקרה זה "בכדי לכתוב דברים אחדים לאמריקה".^[23] ואכן, בן־גוריון החל לחשוד שמקור התקלה בהתרשלותו של בלוך. "הדיברת את אידר בדבר זה — ומה הוא עושה?" שאלו וחזר ושאלו. "האומנם אין כל תקווה שאידר יעשה דבר מה? הלא כל כך קל הדבר. הוא צריך רק להגיד מילה אחת למרגולין".^[24]

מכיוון שלא בטח עוד ביעילותו של בלוך, החליט בן־גוריון לתפוס את השור בקרניו, כלומר, לקחת דברים עם אידר פנים אל פנים. אבל גם לשם כך נזקק לחופשה. המזל האיר לו פנים, והודות ליעקב אטינגר, יושב־ראש הוועד הזמני, שנתרצה לפנות אל מרגולין, קיבל חופשה ליומיים ואץ ליפו. שם בגד בו מזלו: ברגע שהגיע חלה בשפעת. במקום להתייצב לעימות תקיף עם אידר שכב למעצבה במיטה, בבית חבר ביפו.^[25] משהחלים מיהר לחזור לגדודו, ושם הוצב לשמירה, יום יום במשך שבוע.^[26]

שוב בא בן־גוריון לידי "מסקנה מוחלטת", שעל כל ארבעת מייסדי אחדות־העבודה שבמדים "לצאת מן הצבא בהקדם האפשרי". מכיוון שלא בטח באידר שיסייע לו — ואולי אף חשד בו שהוא מעוניין שמייסדי אחדות־העבודה יהיו רתוקים לעבודת הצבא, כדי להצר את צעדיהם — גמר אומר לדלג מעליו ולפנות ללונדון, אל וייצמן. ב־17 במאי הריץ שני מכתבים, לבלוך ולרחל ינאית, והאיץ בהם שיכתבו לפועלי־ציון בלונדון,^[27] כדי שישפיעו על וייצמן שיתערב למען שחרור הארבעה, בנימוק, ש"כל עבודתנו הולכת ונחרבת (...) כל זמן שאנו בעצמנו נהיה בגדוד".^[28] ליתר תוקף שיגר מכתב שלישי, לבן־צבי, ואף בו חזר והדגיש, ש"מצב תנועתנו פה ובחו"ל הוא פרוע באופן מבהיל, ואי אפשר שזה ימשך".^[29]

אולם וייצמן היה טרוד דווקא בשאלה, כיצד למלא את שורות הגדודים העבריים כדי להוסיף ולקיימם, ולא איך לסייע לחייליהם להשתחרר מהם. לפיכך ביקש לעכב ולדחות את שחרור המתנדבים היהודים. וכך, אף על פי שמשרד המלחמה בלונדון כבר החליט בעיקרון, שחיילים עברים שהתגייסו בחוץ־לארץ יהיו רשאים להשתחרר בארץ ולהישאר בה, דרש וייצמן מהממשלה הבריטית להמתין בהוצאת הפקודה עד שיבוא הוא עצמו לארץ־ישראל וילמד את הבעיה במקום. הדילוג ללונדון לא הועיל לו אפוא, לבן־גוריון. היה עליו להמתין לווייצמן, שאמור היה לבוא ארצה במהרה. אולם הוא השתהה, ועוד באוקטובר רטן בן־גוריון שווייצמן לא בא, ואף לא ידוע מתי יבוא.^[30]

לא כל הארבעה היו להוטים להשתחרר מהצבא. אולי יש בכך כדי להסביר, מדוע חזרו בהם מהסכמתם לשחרור, שנתנו לאידר בסוף 1918. בן־צבי, למשל, רצה להמשיך בשירותו. בסוף פברואר הציע, שיסתפקו לפי שעה בדרישה לשחרר את יבנאלי וכצנלסון בלבד.^[31] על יבנאלי קשתה ההסתגלות לעבודת הצבא במיוחד, והוא אף נכלא בשל עבירה חמורה על המשמעת;^[32] ואילו ברל כצנלסון היה עורך "קונטרס", ביטאון אחדות־העבודה, שהחל לצאת לאור באפריל.

לפני כל הארבעה עמדה שאלת קיומם האישי כאזרחים. ממה יתפרנסו בארץ, שיוקר המחיה בה האמיר וכלכלתה ומהלך־חייה שובשו על־ידי המלחמה? היוכלו כל הארבעה להישען על אחדות־העבודה? כלום תשיג ידה לפרנס את כל מייסדיה? כשיצאה 1919, קרבו חובותיה של ההתאחדות לחמשת אלפים לירות אנגליות^.[33] אומנם, בלוך, שעסק בכספים, יכול לומר, שאחדות־העבודה אינה יכולה לחדול מפעולותיה "רק מפני זה שאין לנו כסף",^[34] אולם השאלה אם יכולה היא לשלם משכורות לששת מייסדיה עמדה כמובן בעינה.

דומה ששיקולי פרנסה ציננו אף את להטו של בן־גוריון להשתחרר במהרה. הוא נזקק לכסף רב כדי להביא את רעייתו ובתו מארצות־הברית וכדי להחזיקן במלון שבו התגוררו לאחר שירדו מהאונייה ביפו, ב־15 בנובמבר 1919.^[35] ספק אם יכול לעמוד בכל אלה ללא הכנסה בטוחה. לא הייתה אז שום קופה ציבורית, שתוכל להחליף את משכורתו הצבאית. משכורת מהצבא וחופשות ארוכות, זה היה הסידור האופטימלי מבחינת בן־גוריון ובן־צבי, שהיו כבר בעלי משפחות. לקראת 1920 ובמהלכה תכפו חופשותיו של בן־גוריון ונתארכו. ועד הצירים הכיר סוף־סוף בחשיבותו הציבורית, ומשום כך רפו דרישותיו של בן־גוריון לשחרור.

מהארבעה השתחרר ראשון ברל כצנלסון, ביולי 1919, ותוך זמן קצר הפליג ללונדון ולשטוקהולם.^[36] יבנאלי השתחרר שני, בספטמבר.^[37] בן־צבי ובן־גוריון השתחררו כשמונה חודשים אחריהם, באפריל 1920.^[38] וכך מילא בן־גוריון את שליחותו בפרק זמן זה כשהוא מיטלטל ממחנהו הצבאי ליפו, חיפה וירושלים, ונואם באספות אחדות־העבודה, כשתקנה 451 תלויה כחרב מתהפכת מעל לראשו^.[39]

ועידת היסוד של אחדות־העבודה בחרה מועצה בת עשרים חברים, והטילה עליה לנהל את פעולות ההתאחדות ולארגן את כל מוסדותיה.^[40] המועצה בחרה בוועד פועל^[41] בן תשעה ובמזכירות בת שלושה. אולם בגלל פיזורם של חברי המוסדות האלה לא הייתה אפשרות לשמור על הרכבם הקבוע. לא אחת השתתפו בדיוני הוועד הפועל מי שנקרו ליפו ונעדרו מהן מי שהיו רחוקים משם.^[42] במזכירות שימשו תחילה בן־גוריון ויצחק טבנקין,^[43] לאחר מכן בן־גוריון, יבנאלי ובלוך,^[44] ומשחלה יבנאלי החליפו דוד רמז.^[45] בן־גוריון היה אפוא לא רק הפעיל המרכזי במזכירות, אלא גם חברה הקבוע, הבלתי־מתחלף. עובדה זו הייתה ביטוי לכוח רצון, לכושר עבודה ולמרץ בלתי־נדלה. שהרי לא עמדו לרשותו שירותי תחבורה נוחים, וצריך היה לכתת הרבה את רגליו כדי לנוע ממקום למקום. גם כאשר יכול להשתמש ברכבת, ליפו ובחזרה, היה עליו ללכת כברת־דרך הגונה ברגל, מהמחנה בצריפין עד לתחנה בלוד. רק לעיתים נדירות עשה את דרכו על גב סוס.^[46] טבנקין התרשם כל־כך מיכולתו ומכוח־התמדתו, שהיה בדעתו להציע את בן־גוריון כמזכיר יחיד של ההתאחדות; ואולם הוא השהה את הצעתו מחמת פגם חולף שמצא בו: היותו "זר לציבור הפועלים". מ־1911 עד סוף 1918 שהה בן־גוריון רוב הזמן מחוץ לארץ־ישראל,^[47] ולכן, טען טבנקין, "צריך [בן־גוריון] לעבור על הסניפים", כדי שהחברים והוא יתוודעו זה לזה. בדרך זו "ירכוש לו הרבה" ואחר־כך יוכל לכהן כמזכיר יחיד. כצנלסון התנגד להצעת טבנקין מכול וכול. "לי נדמה", אמר, "שבן־גוריון לא יהיה מזכיר. לו צריך למסור את ההכנה לבחירות. בכלל, צריכה להיות חלוקת העבודה בינינו".^[48]

אם חשש כצנלסון שמא ירכז בן־גוריון בידיו את כל פעולות ההתאחדות, היה לו על מה לסמוך. אפילו נתעלם משאפתנותו, הוא היה מסוגל לכך מעצם כושר עבודתו והתמדתו. בן־גוריון ניהל את הקשר עם פועלי־ציון ועם ועד הסיוע העממי בארצות־הברית, היה אחראי על הכספים שהתקבלו מהם, עסק בסידורם של משוחררי הגדודים העבריים, פתח לשכת־עבודה למענם, קבע הנחיות לכינון אספת הנבחרים וריכז את מערכת הבחירות של אחדות־העבודה, עמד בקשר עם משרד הברית העולמית של פועלי־ציון בשטוקהולם ושלח מברקים למשרד החוץ ולמפלגת־הלייבור בבריטניה. ואשר לגיבושה הרעיוני והארגוני של ההתאחדות, הוא שהכין, יחד עם כצנלסון, את המצע לוועידת המפלגה הקרובה, ושימש, גם הפעם עם כצנלסון, בוועדת המשא־ומתן לאיחוד עם הפועל הצעיר ופועלי־ציון שמאל. עם ז'בוטינסקי ואטינגר נבחר לוועדה שהוטל עליה לנסח את התביעות הלאומיות של יהודי ארץ־ישראל לוועידת השלום בוורסיי. וכמו לא היה די באלה, אף טיפל באחד מסכסוכי העבודה הראשונים בין פרדסנים ופועלים.^[49]

כצנלסון הבחין בבן־גוריון נטייה חזקה לפעולה עצמאית. ההסבר לכך היה נעוץ במידה רבה בעצם הנסיבות. בגלל פיזורם של חברי הוועד הפועל, ובעיקר של חבורת המייסדים, לא תמיד יכול היה להיוועץ בהם. בן־גוריון חנה בצריפין, ואילו בן־צבי חנה תחילה לרגלי הכרמל, ובאוגוסט 1919 הועבר לרפיח; יבנאלי חנה אף הוא לרגלי הכרמל, אך בעוון הפרת־משמעת נשלח לכלא בקנטרה והיה כמעט מחוץ למגע;^[50] טבנקין חילק את זמנו בין קבוצת כנרת, הוועד להגנת־הגליל ויפו. בשלהי יולי העיר כצנלסון, שטבנקין יכול היה לעזור, "אבל איני יודע איפה הוא".^[51] רמז היה שקוע ראשו ורובו במרכז החקלאי, וביולי חלה ונסע מיפו להחלים בזכרון־יעקב. כצנלסון עצמו חנה תחילה לרגלי הכרמל, ואחר־כך, החל במאי, ישב במקווה־ישראל ולא יצא מפתחה עד סוף יולי. בבית־הספר ובחווה נערכו קורסים בני חודש ימים, כדי להכשיר את מתנדבי חו"ל שיישארו בארץ לאחר שחרורם. בהשתדלות ידידיו הוצב גם הוא שם, לא כדי ללמוד חקלאות, אלא כדי שיהיה פנוי לכתיבה ולעריכת "קונטרס".^[52]

אולם ברור, שלא רק בתוקף הנסיבות פעל בן־גוריון כפי שפעל. עצמאותו הייתה תכונת־אופי יסודית בו, שהמריצה אותו ליטול יוזמה נפרדת גם בזמנים רגילים. תכונה זו לא נעלמה מעיני כצנלסון, והיא נגדה את נטייתו שלו להיות המושך בחוטים מאחורי הקלעים, או לפחות התנגשה בה. ממקווה־ישראל פרש כצנלסון רשת מסועפת של התכתבות, שבאמצעותה ביקש להנחות ולהדריך את פעילי אחדות־העבודה. את אליהו גולומב הזמין אליו למקווה־ישראל, בנימוק ש"מפה — תהיה פרושה הרשת" על כל הפעולות בגדודים העבריים.^[53] באמצעות מכותביו אף ביקש לדעת כל פרט, אישי וציבורי, בכל מקום בארץ. כך, למשל, כתב לפעיל המרכזי של אחדות־העבודה בירושלים: "הייתי רוצה לקבל ממך ידיעות פרטיות אלי בדבר המצבים השונים".^[54]

בן־גוריון היה מרוחק מהבריות. מגעיו עימן היו לרוב עסקיים ולצורך העניין בלבד. את מנהיגותו החל לבסס על־ידי פעולה. כצנלסון, לעומתו, נהג בבריות בחביבות, השתדל תמיד לקרבן והרבה להתעניין לא רק במעשיהן אלא גם בהלוך־רוחן. עיניו חייכו בפיקחות. רב היה קסמו האישי. את מנהיגותו ביטא על־ידי השפעה. הוא ידע לקרב אליו חסידים, למצוא מסילות לליבם ולהנחיל להם את השקפתו ואת רצונו. מבן־גוריון, שותפו לקונספירציה שהכשירה את הדרך להקמת אחדות־העבודה, ציפה לשיתוף־דעות הדוק, ובכל מקרה — להתייעצות בטרם פעולה.

והנה הפתעה, רעם ביום בהיר: את גילוי־הדעת הרשמי הראשון של אחדות־העבודה ניסח ופרסם בן־גוריון בלא שנועץ בו, או בוועד הפועל. זה היה כרוז לכבוד ה־1 במאי 1919, בכותרת "ראש חודש מאי — חג העבודה", שנדפס והופץ בשם הוועד הפועל של אחדות־העבודה.^[55] הסגנון המפוצץ של הכרוז — כגון הנאמר על אחדות־העבודה שהיא "כבר עתה הכוח החברתי היותר חזק בארץ", ועל הברית העולמית של פועלי־ציון ש"ידעה לעמוד על משמר האינטרסים של הפועל העברי והאומה כולה, ולהגן עליהם בגאון לאומי בכל מקרה ובכל עונה" — לא נשא חן בעיני כצנלסון, שסלד מגוזמאות. הוא היה מעדיף "יתר טקט, מבלי התפארויות־שווא ושאר מיני מעליותא". הקריאה בכרוז להיכון לאחד במאי כ"לעבודת הקודש" ודאי שלא הייתה לרוחו. אף ספק גדול אם היה מסכים, לו שאל בן־גוריון לדעתו, להבטחה, שאחדות־העבודה "יחד עם פועלי כל העמים" תבשר "על הגאולה הקרובה בעולם, על יצירת המשטר הסוציאליסטי".^[56] כצנלסון נמנע ככל יכולתו מסיסמאות לועזיות, והשתדל לנסח את מטרותיה של אחדות־העבודה במילים עבריות. ואכן, כעבור שנה, כאשר חיבר בן־גוריון את הכרוז "לראשון למאי 1920",^[57] כבר באה בו לידי ביטוי השפעתו של כצנלסון. הכרוז השני לא כלל סיסמאות סוציאליסטיות לועזיות, אלא דיבר בכך ש"דרך העבודה היא דרכו" של הפועל, שיבנה בקשיות־עורף בניין חדש, "יסוד מוסד לחברה חדשה, חברת עובדים ישרים בארץ התקווה!"^[58]

השוני בנוסח לא היה מקרי. השורה בכרוז מ־1919, שהוציאה את כצנלסון מכליו, הייתה מן הסתם השורה שתיארה את אחדות־העבודה כ"המפלגה הסוציאליסטית של ארץ־ישראל".^[59] הן על סוגיה זו כמעט התפוצצה ועידת־היסוד של אחדות־העבודה. כצנלסון התנגד בעיקרון, שאחדות־העבודה תהיה מפלגה. הוא ערער על עצם הארגון המפלגתי, וראה בו חיץ בין "קדושת החוג הממונה על דבר־מה" לבין "החולין של חיי הכלל הסתמי". כצנלסון כפר בזכות הקניין שיש למפלגה על ערכים "כנחלת מורשה", ודחה מונופולין מפלגתי על נכסי־רוח מסוימים. לדעתו הייתה מפלגה גורם מפלג, בעוד שהוא נשא עיניו לאחדות פועלים כוללת. כצנלסון דגל ב"ביטול מפלגות" כעיקרון.^[60] בגלל תקיפותו ותקיפות תומכיו התקבלה בוועידת־היסוד פשרה, והוסכם שהארגון שיוקם ייקרא "התאחדות סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל 'אחדות העבודה'". והנה, כמו לא היה דבר: בגילוי־הדעת הראשון של ההתאחדות מתאר אותה בן־גוריון כמפלגה.

כצנלסון יכול לחשוד בבן־גוריון ובחבריו שהיו עימו בפועלי־ציון, שהם מנסים להכניס בדלת האחורית של חיי יום־יום את אשר נדחה על הסף בוועידת־היסוד, ולעשות את אחדות־העבודה למפלגה למעשה; מה גם שבן־גוריון ביקשו שישמיט מרשימה שכתב לקובץ "אחדות־העבודה" את עיקר דבריו נגד עצם הארגון המפלגתי.^[61] בקשה זו ביקש בן־גוריון כדי ליישר הדורים עם בן־צבי, שהיה בר־פלוגתא עיקרי של כצנלסון בנושא זה בוועידת־היסוד.^[62] כלום הייתה זו בקשה תמימה? חשדו של כצנלסון יתאשר מקץ שנים רבות, כאשר יאמר בן־גוריון ש"הכוונה לא הייתה שלא להיות מפלגה פוליטית, אלא שלא תהיה רק מפלגה פוליטית", פירוש שכצנלסון בוודאי היה חולק עליו.^[63]

ברוגזו לא טמן כצנלסון ידו בצלחת וכתב לבן־גוריון דברים קשים. "הפעם איני מוותר ואיני מסכים להשמטות", כתב לו, והתריס נגד ניסיונו של בן־גוריון לצנזרו, "בזמן שדברים רשמיים, אשר בעדם אחראים כל חברי הוועד הפועל נדפסים ויוצאים על דעת יחידים. הכרוז לר"ח מאי, למשל, הנדפס בשם הווה"פ — איני יודע כמה מחברי הווה"פ קראוהו לפני צאתו".^[64]

לשיתוף דעה ולהידוק הפעולה הזמין כצנלסון את בן־גוריון להצטרף אליו במקווה־ישראל. על־ידי השתדלות אצל הפיקוד — כתב לבן־גוריון — יוכל בן־גוריון לבוא במקום אחד החיילים בפלוגה המקובצת: "אולי בהיותנו פה יחד — ובמשך שני חודשים — 'נוציא איזו עבודה'".^[65]

בן־גוריון לא גילה רצון, וגם לא נטייה, להצטרף אל כצנלסון במקווה־ישראל. הוא לא ביקש העברה לשם, ולא משום שהדבר לא היה לאל ידו. אדרבה, הוא עצמו השתתף במאמץ להאריך את שהותו של כצנלסון במקווה־ישראל, ולשם כך בא בדברים עם מנהל המקום, אליהו קראוזה, מיודעו מימי סג'רה.^[66] בפלוגה המקובצת היו כמאה וארבעים מחיילי הגדודים העבריים, שהתחלפו באחרים לאחר שקיבלו הכשרה חקלאית לצורך הכנתם לחייהם האזרחיים לאחר השחרור.^[67] ודומה שלוּ רצה בכך, יכול היה גם הוא לעבור מצריפין למקווה־ישראל. אין זאת שהעדיף את היותו יחיד ביפו על הוצאת "איזו עבודה" עם כצנלסון.

עצמאותו של בן־גוריון ונטייתו לפעול, כאשר חשב זאת לנכון, גם ללא הסכמת חבריו במוסדות אחדות־העבודה ואף ללא ידיעתם, היו תכונות שכצנלסון הכירן מתחילת דרכם המשותפת. בהמשכה יהיה על כצנלסון להסתגל לבן־גוריון. ובינתיים, שלא כטבנקין, גרס, שבן־גוריון אינו מתאים לכהן כמזכיר יחיד. המזכירות הזוגית, או המשולשת, נותרה אפוא על כנה. דבר זה לא מגע מבן־גוריון להוסיף לפעול כדרכו.

הערות

[1] מצע ועידת היסוד של אחדות־העבודה, סוף שבט תרע"ט. 
[2] ר' כרך א', עמ' 450. 
[3] סיפורו של אברהם וילסון שנכח בשעת מעשה. "במחנה" 18.5.65.
[4] הוועד הזמני, כך נקרא אז לקיצור, ייצג את יהודי א"י, לפי מפתח מפלגתי, עד שקמה אספת הנבחרים ובחרה בוועד הלאומי, שהחליפו. 
[5] ועד הצירים היה המשלחת הציונית, בראשות הד"ר חיים וייצמן, ששוגרה ב־1918 לארץ־ישראל, בהחלטת ממשלת בריטניה, כדי לבחון את המצב בארץ־ישראל ולהכין תוכניות ברוח הצהרת בלפור, והייתה בפועל הנציגות של ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל. 
[6] זה היה תפקידו מאז חזר ללונדון ד"ר חיים וייצמן בספטמבר 1918. 
[7] שייסד בן־דודו, ישראל זנגוויל. 
[8] "חדשות הארץ", גיליון פ"א, 21.9.19; על ועד הצירים ואידר ר' אביתר פריזל, "המדיניות הציונית לאחר הצהרת בלפור, 1922-1917", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 41-39, 110-99, 118-117. 
[9] שם, עמ' 118. 
[10] אג"א, אג' 243. 
[11] עדות ד"ר דב יוסף. 
[12] שם. 
[13] אג"א, שם.
[14] ההודעה נמסרה במכתב א. בלומנפלד (שמו המחתרתי של דוד בלוך) לד"ר אידר מ־31.12.18, על טופס של פועלי־ציון, אצ"מ ח' 4/127 L.
[15] מש"ק — מפקד שאינו קצין. 
[16] מכתב דב"ג ליב"צ, אדר ב' תרע"ט, איב"צ 1/5/5/20. 
[17] שם, שם. המאסר נעשה בפורים, יום ב', 17.3.19. 
[18] שם, שם. המועד המשוער של אותה אספה הוא יום ו', 21.3, או שבת, 22.3 ב־1919.
[19] אכ"א — אגף כוח אדם. 
[20] למפקדת מרחב המנהלה של ארץ־ישראל הסביר קצין אכ"א הראשי, שהבריק ישירות למפקדה הכפופה לה מחמת הדחיפות שבדבר. גם למפקדת מרחב ארץ־ישראל הורה לפרסם את תקנה 451 בגדודים העבריים 38 ו־40; מברקי לט.־קולונל פ. פירון מס' 22465 B, מ־24.3.19, א.צ. 4050. 
[21] אג"א, אג' 253. 
[22] שם, שם. 
[23] שם, שם. 
[24] שם, אג' 254.
[25] לדברי רחל ינאית היה דב"ג מתארח בבית אברהם קומרוב.
[26] מכתב דב"ג ליב"צ, י"ז אייר תרע"ט (17.5.19), אצ"מ 116/110 A. 
[27] אג"א, אג' 254 ו־260. במכתבו ליב"צ, שם, מ־17.5.19, מציין דב"ג, שבאותו יום כתב גם לבלוך ולינאית. 
[28] שם, אג' 260. 
[29] מכתב דב"ג ליב"צ, שם. 
[30] אג"ב, אג' 269. 
[31] מכתבי יב"צ לא. בלומנפלד (בלוך), י"ז וכ"ז אדר תרע"ט (17 ו־27 בפברואר 1919), אה"ע IV‏ 22/130. 
[32] ר' הערה להלן. 
[33] מכתב א. בלומנפלד (בלוך) לברית העולמית של פוע"צ בשטוקהולם, 7.3.20, א.צ. 4019. 
[34] שם, שם. 
[35] מכתב דב"ג לאביו, 23.11.19, זכ"א עמ' 253. ר' גם כרך א', עמ' 476 ואילך.
[36] ב"כ השתחרר ב־29.7.19. אב"כ, כרך ג', אג' 383. 
[37] אג"א, אג' 261. 
[38] דב"ג השתחרר ב־19 באפריל 1920. תעודת השחרור שלו מצויה באה"ע IV‏ 104 ב"ג תיק 1; באשר לתאריך השחרור של יב"צ: הגב' רחל ינאית בן־צבי העידה ששניהם השתחררו באותו יום. סימוכין לדבריה מצויים במכתב האחרון ששלח יב"צ מהגדוד העברי לרחל ינאית, בכ"ט אדר תר"ף (19.3.20), שבו כתב: "אתמול הובאה לי ידיעה מן המחנה מצריפין, כי באו ניירותי. אולי זה נכון, אך ביטחון אין לי, כי כבר הטעוני שלוש פעמים לפני זה". איב"צ 1/5/2/33. 
[39] ר' "קונטרס" ב' (ח' אייר תרע"ט, 8.5.19), ט' (י"ז תמוז תרע"ט, 15.7.19) ו־ל' (ה' אייר תר"ף, 23.4.20). 
[40] אחדות־העבודה, קובץ, הוצאת אחדות־העבודה, יפו, תרע"ט, עמ' 130. 
[41] החלטות מועצת אחדות־העבודה, במכתב לזאב אשור מ־16.12.19, פא"ה, 18; מועצת אחדות־העבודה, שהתכנסה ב־10 וב־11 בדצמבר 1919, בחרה לוועד הפועל את: דב (ברל) כצנלסון, טבנקין, בלומנפלד (דוד בלוך), יבנאלי, ינאית, בן־גוריון, בן־צבי, רמז, נטע גולדברג (הרפז). ב־12.4.20 הוחלט לצרף את אליהו גולומב לוועד הפועל, פא"ה, תיק 1 א'. 
[42] פא"ה, שם, תיקים 1 א'-ד'. 
[43] ר' מכתב הוועד המרכזי של אחדות־העבודה לחברי אחדות־העבודה בירושלים מ־9.3.19, שעליו חתמו "בשם הוועד הפועל" דב"ג וי. טבנקין, א.צ. 3372. 
[44] ר' המכתב למשרד הברית של פוע"צ מ־16.12.19, שם. 
[45] פא"ה מ־31.1.20, שם. 
[46] עדות ד"ר דב יוסף. 
[47] בסלוניקי ובקושטא עשה דב"ג כשלוש וחצי שנים, ואח"כ במצרים ובארה"ב כארבע שנים.
[48] פא"ה מ־29.2.20, שם. 
[49] ר' קונטרס י"ד, י"ג תשרי תר"ף, (7.10.19), עמ' 23. 
[50] יבנאלי סירב להתייצב בגילוי־ראש למשפט משמעתי לפני מפקד פלוגתו, נגזר עליו עונש, ויבנאלי סירב לשאת בו והטיח דברי תרעומת בפני מפקדו. הוטל עליו עונש נוסף, והוא נשלח עד למשפטו למאסר בקנטרה. שם נגזר עליו חודש מאסר, אבל בתוך הכלא הפר משמעת, משום שעמד לימינם של מבוזים ומושפלים, ולכן היה צפוי לעונש נוסף, חמור יותר. 
[51] אב"כ, כרך ג', מכ' 368. 
[52] הקורסים הקיפו כמאה איש כל אחד, שהתחלפו מדי חודש. ר' פרוטוקול הדיון מ־3.8.19 בין ועד הצירים ובאי־כוח הגדודים העבריים, את דברי א. קראוזה, אה"ע IV‏ 36/130; על כך שב"כ הוצב שם ונשאר שלושה חודשים ר' אב"כ, שם, מכ' 309-305, 378-337.
[53] אב"כ, שם מכ' 335. 
[54] שם, מכ' 305, אל מאיר בוגדנובסקי (שלי), א' אייר תרע"ט (1.5.19). 
[55] הכרוז מצוי בפא"ה, 97. הטקסט עשוי טלאי סגנון, המעידים שגם יב"צ ובלוך השתתפו בחיבורו. על חלקו העיקרי של דב"ג מלמדים המשפטים שהם מובאות שלמות מכתביו. המשפט "הארץ תיבנה על־ידי העבודה העברית, או שלא תיבנה כלל" הופיע לפני כן בשינויי נוסח קלים ב"מתן ארץ" ("קעמפפער שטימע" מס' 27, 1915), ב"הגשמת הציונות" ("אידישער קעמפפער" מס' 41, 1917) וב"הפועלים וארץ־ישראל" (א"ק מס' 1, 1918). ר' כרך א' עמ' 425 ואילך. המשפט "בנייננו הלאומי ייבנה על אשיות שלטון עממי דמוקרטי, על יסוד הלאמת הקרקע והלאמת המשק החקלאי, על יסוד עבודה עצמית וקואפרטיבית ופעולה ציבורית משותפת" הופיע בשינויים קלים ב"התיישבות פועלים לאומית" (א"ק מס' 12, 1918). לצורך השוואה ר' מאמרי דב"ג בארה"ב 1918-1915 שכונסו בספרו "ממעמד לעם". התזכורת בדבר "חברינו הם, אשר הצליחו לכנס באמריקה באי־כוח של רבע מיליון פועלים עברים לקונגרס כללי שהכריז את ההחלטה על זכות עמנו על ארצו ושאר דרישותינו הלאומיות והסוציאליות" היא התייחסות ברורה וישירה למאמצי דב"ג ויב"צ לכנס קונגרס פועלים יהודי, שכונס בתחילת יוני 1918, לאחר ששניהם כבר יצאו כחיילים למחנה הקלט בקנדה. ר' כרך א' עמ' 384, 398 ו־409. הפסקאות המרוממות את פעולת משרד הברית העולמית של פוע"צ מרמזות על השתתפות בלוך ויב"צ. מכל מקום אין ספק באשר לאחריותו של דב"ג לנוסח הכרוז, כפי שמתברר ממכתבו של ב"כ לדב"ג, אב"כ, שם, מכ' 308. 

[56] במקור נכתב "משטר סוציאלאי". 
[57] פא"ה, 97. 
[58] על מעורבות דב"ג בניסוח הכרוז ל־1.5.20 ר' מכתב דב"ג לסניף אחה"ע בירושלים, י"א אייר תר"ף (29.4.20), א.צ. 3372. 
[59] במקור: "השתא זוהי הפעם הראשונה שהופיעו חברינו בקונגרס האינטרנציונל הסוציאלאי בתור באי־כוח הפועל העברי המאוחד ובתור באי־כוח המפלגה הסוציאלאית של א"י".
[60] ר' "אחדות־העבודה" מאת ב. כצנלסון, אחדות־העבודה, שם. 
[61] ב"כ ערך את הדברים שנשא בוועידה החקלאית שקדמה לוועידת היסוד של אחה"ע לצורך הדפסתם בקובץ "אחדות־העבודה", שם. 
[62] ר' יצחק בן־צבי, "הגדודים העבריים/איגרות", הוצאת יד יצחק בן־צבי, 1968, עמ' 79.
[63] אה"ע, ריאיון דב"ג, 29.11.68. 
[64] אב"כ, שם, מכתב 308. 
[65] שם, שם. 
[66] שם, מכ' 355. 
[67] שם, מכ' 307.

קנאת דוד חלק ג - הקרקע הבוער

הקדמה

כרך זה, הרואה אור בחג־המאה להולדת דוד בן־גוריון, הוא המשך הניסיון להעריך את מפעל־חייו — ייסוד מרוּת — ואת מקומו של מפעל זה בתולדות עם ישראל.

בחתירתו לייסוד מרות נטל בן־גוריון על עצמו משימה, שבצדק אפשר לראותה כמשימה בלתי־אפשרית, שהרי חסרונה של מרות — שתלכד את העם היהודי ותכוון את חייו באפיק לאומי אחד — הוא בעיה המלווה אותו, כלייטמוטיב, משחר ימיו. סיפורי התנ"ך שזורים ורוויים במאבק הזה, שנשגב לא רק מהשופטים וממלכי יהודה וישראל, אלא אפילו מערכאה גבוהה יותר. ואם כך בימים שהעם ישב על אדמתו, על אחת כמה וכמה כך לאחר שגלה ממנה והתפזר על פני תבל.

שהרי בכך נפלה עם ישראל מעמים אחרים: לא הייתה לו ארץ משלו, ולכן לא ידע במשך כל שנות־גלותו הארוכות שלטון מרכזי. מה שהיה לכל שבט, פלך פיאודלי, נסיכות או ממלכה, נמנע ממנו. גם דת ישראל — מחמת נסיבות הגלות כמו מחמת עצם מהותה — לא היה לה מה שהיה לדתות אחרות, סמכות מרכזית. בגלות סרו היהודים, בכל הנוגע לחיי הגוף והחומר, לממשל בארץ־הימצאם, ובכל הנוגע לחיי הרוח והדת נשמעו לרב המקומי. מעולם לא קמה רבנות ראשית אחת, ואין היא קיימת עד עצם היום הזה. מחמת פיזורם נתפלגו יהודי אשכנז מספרד ויהודי המזרח מהמערב, והפילוגים רבו גם כשנעדר גורם המרחק.

תיקון העיוות המרכזי בחיי העם על־ידי החזרתו למולדתו וכינון עצמאותו המדינית — זאת הייתה משאת־נפשה של הציונות מיום היווסדה. אולם, אם עיקר תרומתו של הרצל למטרה זו היה ביצירת הציונות המדינית ובהקמת ההסתדרות הציונית, ועיקר תרומתו של וייצמן היה בהשגת הכרה בין־לאומית בציונות, שהתבטאה בהכרזת־בלפור ובכתב־המנדט, הרי עיקר תרומתו של בן־גוריון היה בייסוד מרות חילונית שרק על אושיותיה יכול היה להקים את המדינה. זו הייתה גולת־הכותרת של מפעלו ובזה יש לראות את ייחודו ההיסטורי.

במאבקו להשגת מטרתו — גיבוש המרות והקמת מדינה יהודית — פעל בן־גוריון בכוח ריכוז מופלא ונדיר, לעיתים עד כדי התעלמות מצורכי־אנוש. את הכוח למאבקו שאב מאישיותו החזקה ומתחושת השליחות והייעוד שנתברך בהם מלידתו. עליהם סמך את מפעלו.

כל שנות כהונתו כמזכיר ההסתדרות — המתוארות בכרך ב' — נתכוונו בעצם ליצירת מרות ההסתדרות על חבריה, ובאמצעותם על כל ציבור הפועלים היהודים בארץ־ישראל. בכרך ג' שלפנינו ממשיך בן־גוריון במשימה שנטל על עצמו: הוא כופה על מפלגתו את "כיבוש הציונות" ותודות לו עומדת מפא"י לא רק בראש תנועת־העבודה אלא גם בראש התנועה הציונית. בחירתו ליושב־ראש הסוכנות היהודית נותנת בידו את האפשרות לחתור להרחבת המרות שייסד בהסתדרות ולהחלתה — אז הגה את נוסחת "ממעמד לעם" — על היישוב כולו. השלב הבא בתוכניתו היה פריסת מרות היישוב בארץ־ישראל על יהודי העולם, ולשם השגת מטרה זו כמעט ואילץ את מפלגתו לסייע לו בהפיכתה של ההסתדרות הציונית ל"תנועת עם". העובדה שהשיג את מטרתו רק בחלקה, אין בה למעט מהישגו.

לא היה אפשר להשיג מטרה מעין זו שהציב בן־גוריון לנגד עיניו בשלמותה. החשוב בגורמים שעמדו כמכשול על דרכו היה גורם הזמן: ההיסטוריה זימנה צירוף מקרים שאפשר את הגשמת הציונות אך קצבה להגשמתה זמן מוגבל. בן־גוריון, שראה בציונות פתרון יחיד לבעיית העם היהודי, וסיכוי יחיד להצלתו, היה חדור הכרה שאם הציונות לא תוגשם לאלתר היא לא תוגשם לעולם, והעם היהודי צפוי לאבדון. מכאן נבעה תחושתו, שנתחדדה אצלו יותר מאשר אצל כל חבריו בתנועת־העבודה ובהנהגה הציונית, שהקרקע בוער תחת רגלי היהודים, ותחושה זו היא שהדריכה את מדיניותו.

באוגוסט 1933 קנה בן־גוריון את מיין קמפף, ובינואר 1934 הכריז בוועידת־ההסתדרות, כי "שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו... מי יודע, אולי רק ארבע או חמש שנים, אם לא פחות, עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא". מאז חזר על אזהרתו מדי שנה בשנה: ליהודי אירופה צפויים "השמד" ו"חורבן". ככל שהלכה הסכנה והתעצמה נתקצר הזמן שעמד לרשות הציונות, ותחושת הקרקע הבוער הלכה וגברה בליבו של בן־גוריון ונעשתה גורם מכריע במדיניותו.

כדי לייסד — בשלבים — מרות יישובית, ציונית ולאומית נדרש בן־גוריון ליצור קונסנזוס רחב. החשש שהרחבת הקונסנזוס הזה על פני כל שכבות העם תפגע בערכי תנועת־העבודה ותטשטש את ייחודה, כתנועה ייחודית חלוצית, הוא ששם מכשולים על דרכו. נוצר, אפוא, ניגוד בין נאמנות לערכים המקוריים של תנועת־העבודה, שעיקרם חיי־עבודה שיתופיים והגשמה חלוצית ובין מצוקת־הזמן — כלומר, הקרקע הבוער — הטוענת לקונסנזוס רחב ומהיר הדרוש להקמת המרות בדרך לפתרון מדיני; ניגוד בין חתירה להגשמת הערכים, הכרוכה במאמץ חינוכי רב ובתהליך סלקטיבי ממושך, ובין עשייה מדינית וביטחונית לאלתר, התובעת ליכוד העם על כל שדרותיו, משמע, בין כיתתיות וכלליות ובין הטווח הארוך והטווח הקצר. היה זה גם הניגוד בין הגורסים שתיקונו של היהודי הגלותי ועשייתו לאדם יוצר בארץ־ישראל — מטרתה הנשגבה של הציונות העובדת — תושג רק על־ידי כך, שהמעטים ההולכים בראש ימשכו בעקבותיהם, בכוח הדוגמה האישית, את הרבים וכך תיווצר חברת־העבודה הנכספת, ובין הגורסים, שמחמת אילוצי הזמן והנסיבות יש ליצור תחילה את המסגרת הממלכתית, והיא אשר תעצב את הכלל ברוח החלוציות וההגשמה.

בכך היה טמון שורש המחלוקת בין טבנקין, הטוען תדיר לשמירת ערכיהן וצביונן החלוצי של מפא"י וההסתדרות, ומבקש לערוך בהן בדק־בית ולטהר את מנגנוניהן, ובין בן־גוריון הטוען להרחבת מסגרתן אפילו במחיר ההתפשרות על ערכיהן. בן־גוריון, בניגוד לטבנקין, היה זקוק למפא"י ולהסתדרות על מנגנוניהן, כמות שהן, על אף הפגמים שבהן, כלמכשיר ביצוע מדיני, ותחושת הקרקע הבוער לא הניחה לו לתת את מלוא דעתו על תיקונן. כמו אמר, שכאשר הגג בוער אין הדעת פנויה לעריכת בדק־בית.

מצוקת־הזמן היא שהביאה את בן־גוריון באוקטובר 1934, חודשיים לאחר שהכריז מחדש על סכנת הרביזיוניסטים, לניסיון להגיע להסכם עם ז'בוטינסקי, הגדול ביריביו. הניגוד בין הקרקע הבוער והערכים שגרם לסדק במפא"י עם הסתערות בן־גוריון ל"כיבוש הציונות" והיה לפער כאשר ביקש את אישורה להסכמיו עם ז'בוטינסקי, הפך לקרע — שסופו בפילוג מפא"י — כאשר אימץ בן־גוריון ב־1937 את עקרון־החלוקה, ודבק בו, כדרך היחידה לייסוד המרות, דהיינו, מדינה עצמאית. למען הקמת המדינה היה בן־גוריון מוכן להתפשר על ארץ־ישראל השלמה — עיקרון שהיה חרות על דגלי כל מפלגותיו, פועלי־ציון, אחדות־העבודה ומפא"י — וזו הייתה הגדולה בפשרותיו על ערכים.

דבקותו ברעיון המדינה לאלתר ונכונותו להשיגה גם במחיר התנגשות בבריטניה — באמצעות "ציונות לוחמת" — הם שקרעו קרע גם בינו ובין וייצמן. בעיני בן־גוריון עמד וייצמן כמכשול בדרכה של הציונות, שכן עקב אישיותו ודרכי פעולתו לא הוא היה המנהיג שבכוחו להקים את המדינה. וכשם שלמען המדינה היה בן־גוריון מוכן להסכים לפילוג מפא"י, שפירושו היה סילוק טבנקין ממרכזי־ההשפעה, כך גם פעל ללא לאות להדחתו של וייצמן.

תוכנית־המדינה, כמו כל תוכניות בן־גוריון בשנות ה־30' ובתחילת שנות ה־40', נועדה קודם כול להצלת העם היהודי. ואכן, תחושת הקרקע הבוער מצאה אימות טרגי בשואה ובן גוריון יכול לומר לחברו־יריבו טבנקין, שאילו קמה המדינה ב־1937, אפילו בחלק קטן של ארץ־ישראל, אפשר היה להציל מיליוני יהודים. "יאמין לי טבנקין", אמר ב־1944, "שלא הסתלקתי מארץ־ישראל כולה [ר"ל השלמה] אלא מפני שחשבתי שלהביא שני מיליונים יהודים לארץ־ישראל זה יותר מאשר כל המליצות היפות על שלמות ארץ־ישראל".

תשובת בן גוריון לשואה יכלה להינתן רק אחריה. אך חזון המדינה לא היה רק תוכנית־ההצלה הגדולה שלו, אלא גם ערובה לכך ששוב לא תפקוד שואה את העם היהודי.

תל־אביב, כסלו תשמ"ז

שבתי טבת

פרק ראשון

כיבושים

בן־גוריון בן ה־46 עמד ב־1932 על סף התחלה חדשה שהייתה שונה מכל ההתחלות שידע בחייו, ועם שהייתה המשך שלהן, לא הייתה כלל תולדתן המוכרחת; לא היה זה עוד ילד־העיירה מפלונסק המחפש השכלה בוורשה, העולה החדש בארץ, שכיר־היום בפתח־תקווה המתחיל בחיי־עבודה או הפועל החקלאי מסג'רה העושה צעדים ראשונים בחלוציות ובשמירה; גם לא התלמיד בקושטא הנושא עיניו לגלימת עורך־דין ולא המזכיר של אחדות־העבודה וההסתדרות בראשית ימיהן שאש־המהפכה פורצת מגרונו. בן־גוריון שהתחיל להכין את מפלגתו לשאת בעול הנהגת התנועה הציונית, בארץ ובעולם, היה עתה איש העולם הגדול, שאינו קשור עוד לדרך־חיים אחת ולא למסגרת צרה ויחידה, אידאולוגית, ארגונית או ערכית. השינוי הזה התחולל כמעט באותם פרקי־זמן בשני תחומים בחייו, בתנועה ובמשפחה.

ההכרה שרק בכוח הפועל תתגשם הציונות, ולכן עליו לעמוד בראש התנועה הציונית — וממילא גם בראש העם היהודי, לכשייפקחו עיניו לדעת שרק בציונות גאולתו — הונחה ביסוד תפיסת בן־גוריון בראשיתה. מורגלת הייתה בפיו הסיסמה "כיבוש הציונות", אם כי מעולם לא התכוון לכך שהפועל יתפוס את השלטון בכוח. לא הייתה זו אלא אחות לסיסמאות חלוצי העלייה השנייה, וכשם ש"כיבוש העבודה" התכוונה להסתגלות עצמית לעבודה גופנית ו"כיבוש הקרקע" לא הייתה אלא התיישבות חקלאית, כך גם "כיבוש הציונות", על אף הצליל הבומבסטי, הייתה קריאת בן־גוריון למפלגתו להיחלץ לפעולה שתזכה אותה ברוב, כדי שתקבל לידיה בהליך דמוקרטי את הנהגת התנועה הציונית. חבריו באחדות־העבודה היו תמימי־דעים איתו בכל אלה, אולם רבים מביניהם נבדלו ממנו בשתי שאלות עיקריות, העיתוי והדרך.

העיתוי נבע ממצוקת־זמן, אותו חשש כבד שלהגשמת המפעל הציוני קצב שר־ההיסטוריה רק שעת־כושר קצרה, העלולה לחלוף לבלי שוב. היטיב לבטא זאת אוהד־הציונות, דיוויד לויד־ג'ורג' ראש ממשלת־בריטניה: בהצהרת־בלפור ובמסירת המנדט על ארץ־ישראל לידי בריטניה ברוח אותה הצהרה, ניתנה לעם היהודי הזדמנות גדולה ובו תלוי מה שיפיק ממנה. "היום העולם דומה לים הבלטי לפני הקיפאון. לפי שעה יש בו עדיין תנועה. אך אם הוא יקפא, תצטרכו להטיח את ראשיכם אל גושי־הקרח ולחכות להפשרה הבאה". כך אמר לווייצמן ב־1920, לאחר ועידת סן־רמו. כשעבר המשל מפה לפה באחדות־העבודה התחלף הים הבלטי בארכנגלסק המעורר פלצות, ללמדך, שנכונות הבריטים, שמצפונם התעורר, לכפר על רדיפות היהודים ודמם השפוך — המדומה להפשרת ים־הקרח — זמנה קצוב, ומה שלא תשיג הציונות — הספינה האמורה לחצותו — בפרק זמן זה לא תשיג לעולם.

לבן־גוריון היה משל משלו לשעת־כושר היסטורית, הנקרית בימי הרת־עולם, עת סדרי־בראשית נהפכים וסדרים חדשים נקבעים במקומם. כמו האגדה העברית המספרת, כי יש רגע אחד בשנה, שבו השמיים נקרעים וכל אשר תבקש תקבל — היה אומר לחבריו — כך "במשחק הזה של כוחות היסטוריים יש שמופיע שאנס היסטורי גדול... יש שלתנועה צריך להיות חוש היסטורי לתפוס את הרגע".^[1] בן־גוריון, שהדרך אצה לו מטבע בריאתו, היה חדור מצוקת זמן חריפה, שהתעצמה עד שהייתה לכוח המניע החזק ביותר במחשבתו המדינית ובמעשיו. מכאן נבעה ההקצנה של מחלוקותיו, לא רק עם הפועל הצעיר, אלא גם עם אלה מחבריו באחדות־העבודה שלא נסחפו כמוהו על־ידי מצוקת־הזמן, וגם מאבקיו הגדולים — על מרות הווה"פ ועל ההסתדרות כארגון העובדים היציג היחיד — היו תוצאה של מצוקה זו, כשם שהיו מוטבעים בחותמה. אבל במאבקו ל"כיבוש הציונות" הגיעה מצוקת־הזמן לידי שיא ובן־גוריון חש כמי שהקרקע בוער תחת רגליו.

כבר בנובמבר 1922, בדיון בווה"פ, הכריז בן־גוריון על כוונתו: "עד עכשיו חשבנו שהצינור שדרכו תתגשם הציונות היא ההסתדרות הציונית. ולפי זה כיוונו את כל פעולתנו. רעיון זה התבדה. לי הדבר ברור בהחלט. עלינו למצוא כלי אחר. הכלי היחיד שיכול לעשות זאת — זוהי הסתדרות הפועלים בארץ". בדצמבר הסביר לוועידה השלישית של אחדות־העבודה: "ההסתדרות הציונית היא עכשיו רק מחיצה מיותרת ומפרעת בין העם ובין מגשימי הציונות", קרי ההסתדרות. לפיכך האיץ באחדות־העבודה שתהיה "מפלגה שאדיר חפצה היא השלטת ההסתדרות על כל ענייני העובדים והשלטת העובדים בחיי האומה והחברה". כהרגלו אף פתח מייד בהכנות ראשונות לשם כך.

אולם עמיתיו בווה"פ, משתי המפלגות, אף שהאמינו גם הם בלב שוקק בייעודה ההיסטורי והממלכתי של ההסתדרות, לא חשבו שהזמן דוחק עד כדי כך. הם הכירו בבכורה של ההסתדרות הציונית — והראיה ששלחו את נציגיהן להנהלה הציונית על אפו ועל חמתו של בן־גוריון — וסמכו על כך שבראשות וייצמן תעשה ההסתדרות הציונית למען עלייה בכלל והעלייה העובדת בפרט, וכך תגדל ההסתדרות בכמות, ואילו הם ישקדו על ערכיה — על בניין ההסתדרות כחברת עובדים נאמנה לאינטרס המעמדי־חלוצי, על־ידי חינוך והכשרה יסודיים של יחידים, תנועות־נוער והחלוץ. לפי שעה אין ההסתדרות גדולה ואיתנה דיה ומשימה לאומית כה כבדה, כזאת שבן־גוריון נחפז להטיל עליה, תרוצץ את כתפיה החלשות.

ב־1927 יכלו להתברך בליבם על שלא נתפסו למשוגת בן־גוריון. אם ידעו — ואין ספק שידעו — שללא עזרתה הכספית של ההסתדרות הציונית לא הייתה ההסתדרות מסוגלת להקים בכוחות עצמה אף לא אחד מיישוביה החקלאיים או מפעליה, הקטנים והגדולים, פקחה שנה קשה זו את עיניהם להבין שמבלעדי אותה עזרה היה סולל־בונה יורד לטמיון וגורר אחריו את שאר המוסדות, ואנה הייתה ההסתדרות באה? ההסתדרות הציונית היא, אפוא, שהושיעה את ההסתדרות, ומכאן שתפיסת בן־גוריון שהעניקה להסתדרות את מעמד־הבכורה הייתה חסרת־שחר. דוד הורוביץ, ציר גדוד־העבודה לוועידת־ההסתדרות השלישית, מי שעתיד להיות הנגיד הראשון של בנק ישראל ביטא זאת בבהירות: "יצרנו מוסדות קואופרטיביים עם פרטנזיה ממלכתית... רצינו לסדר דבר שהוא למעלה מכוחנו". לשון דומה לגבי יומרות ההסתדרות — שהיו במידה רבה יומרות בן־גוריון — נקטו גם כצנלסון מאחדות־העבודה וארלוזורוב מהפועל הצעיר^.[2]

אבל עוד לפני כן חולל בן־גוריון תהפוכה בוויכוח על הדרך. כישלון־העלייה הרביעית, שתחילתה ב־1924 ועיקרה בעלי רכוש זעיר מפולין, שמתנגדי־ההסתדרות וז'בוטינסקי בראשם הכתירוה כעליית ההון הפרטי והיוזמה הפרטית וקיוו שתוכיח, כי בכוחה להגשים את הציונות לא פחות, ואולי יותר מהעלייה השלישית, העובדת, החלוצית וההסתדרותית; התקררות ממשלת־בריטניה כלפי הציונות ונטיית פקידיה — בלונדון ובירושלים — לצד הערבים; התקרבותן של אחדות ממדינות־ערב לעצמאות; התגברות המצוקה של יהודי פולין וסגירת שערי ארצות־הברית בפני מהגרים — כל אלה דחקו בבן־גוריון לחפש דרכים חדשות ומהירות להגשמת־הציונות, ובקונגרס הציוני, בווינה 1925, השמיע לראשונה באוזני אגף־העבודה סיסמה חדשה: "ממעמד לעם".

בן־גוריון קרא להרחיב את תנועת־העבודה ולעשותה תנועת־עם, כך שתקיף לא רק את חברי־ההסתדרות, את העובדים בהתיישבות החקלאית ובאיגודים המקצועיים בארץ ואת הנוטים להסתדרות המצפים באירופה ובאמריקה לשעת־עלייתם לארץ, אלא את העם כולו, על בעלי־מלאכה שלו, על חנווניו, רוכליו ומתווכיו וכיו"ב, ותהפוך את כולם לעובדים יוצרים בארץ־ישראל. את מהותה של תנועת־עם זו הסביר באחד מביקוריו בברלין: "הציונות היא... העברת המוני יהודים, תלושים, עקרים, פרזיטים לעבודה פורה... את העם כולו, בלי יוצא מן הכלל... אנו רוצים להפוך לעובדים בארץ. זוהי תמצית תנועתנו... אין אנו בונים בארץ־ישראל רק כלים לאומיים, אלא בונים את האדם, החברה... אנו מתקנים את עצמנו ואין דבר זה אמצעי אלא מטרה עליונה". על כך לא היו כל חילוקי־דעות באחדות־העבודה. שררה בה הסכמה כללית שתיקון־היהודי הוא מטרתה הנעלה שאותה תשיג באמצעות חברת־עבודה צודקת, שוויונית ושוחרת־שלום. אולם, רבים מחבריו גרסו שבניינה של חברת־עבודה כזאת, ביצורה וגיבושה מצריכים מאמץ מרוכז וממושך, ואילו לו לא היה זמן. באוקטובר 1926 התריע בוועידת אחדות־העבודה, כי "התנאים האובייקטיביים מחייבים הגשמה מהירה של הציונות", ו"אם לא נמהר לבצע את מפעלנו ההיסטורי בארץ בשנים הכי קרובות, מי יודע אם יבוצע".^[3]

בכך קבע את קיטוב־העמדות כניגוד בין ערכים וזמן, בין הניסיון לבנות חברת־עבודה ציונית מושלמת ובין הסכנה שאם לא תתגשם הציונות במהרה היא לא תתגשם כלל. הצגת־דברים זו, בנוסח "או־או" החביב עליו — או הגשמה מהירה של הציונות, או אובדנה — הותירה דרך יחידה, העלאת יהודים לארץ־ישראל במספר הגדול ביותר בזמן הקצר ביותר, מעשה שניתן לעשותו, לדידו, רק אם תתייצב תנועת־העבודה בראש ההסתדרות הציונית ותנהלה. בכך טמון גם הסיכוי היחיד שלה לעצב את החברה בארץ בדמותה ולאור ערכיה. מכאן שלא הייתה זו, בעיניו, שאלה של קדימויות — ביצור חברת־העבודה תחילה ו"כיבוש הציונות" אחר־כך, או להפך — אלא ש"כיבוש הציונות" היה צו השעה וצו הגורל. דרך אחרת אין. ולצורך הצלת המפעל הציוני משיני הזמן חיוני היה שתנועת־העבודה תהיה לתנועת־עם מניה וביה כדי שתזכה באורח דמוקרטי ברוב־קולות ותעמוד בראש ההסתדרות הציונית.

אלא שכאן בדיוק היה סלע־המחלוקת. חבריו, ובעיקר טבנקין שקבע מושבו בקיבוץ עין־חרוד, גרסו שתיקון האדם והחברה בארץ עדיין מצריך מאמץ רב, ובין יצירת היהודי החדש לבין יצירת עם יהודי חדש — עם עובד — חוצץ תהליך יסודי וממושך, ש"כיבוש הציונות" בטרם עת רק ישבש אותו. ובאמת, אותה הסתדרות שבשמה דיבר בן־גוריון ושעליה סמך שתוכל לחולל את הפלא, את המעבר ממעמד לעם, הייתה קיימת שש שנים בסך הכול, וספק אם כבר בנתה אדם וחברה שבכוחם להנחיל את ערכיהם לעם כולו. הקיבוץ והמושב, שתי היצירות החברתיות החשובות ביותר של תנועת־העבודה בארץ ובית־היוצר העיקרי של היהודי החדש, ובאותה עת מכשירי־ההגשמה של הציונות החלוצית, עוד נזקקו בעצמם לגיבוש ולביסוס. בלשון ציורית אפשר היה לומר שהיהודי החדש, שביצירתו החלה ההסתדרות לא היה אז אלא עטיפה דקה, העלולה להיקלף ולהיעלם על נקלה, אם תימתח בחופזה על ערב רב של יהודים, ועל אחת כמה וכמה על העם כולו.

יתר על כן, כדי ליהפך לתנועת־עם יהיה על תנועת־העבודה לפנות לציבור גדול ככל האפשר, שאינו אמון דווקא על רעיונות הציונות הסוציאליסטית החלוצית ועל ערכיה. משמע, עוד בטרם יהיה הסיפק בידה לשנות את העם, ישנה העם אותה. מכל מקום, כדי לשאת חן בעיניו בקלפי יהיה עליה להתפשר על דרכה ועל ערכיה, אם לא להתפרק מהם. ואם כך, הכיצד תהיה מסוגלת להנחילם לעם כולו ולעמוד במשימה שהטיל עליה בן־גוריון בסיסמתו "ממעמד לעם"? בסיכום: מכשיר־ההצלה של הציונות, לו ציפה בן־גוריון, לא יהיה כשיר, מחמת רפיונו, וממילא גם לא יצלח להצלה.

אם מחמת שלא עלה בידו להדביק את כל חברי אחדות־העבודה בתחושת הקרקע הבוער, ואם מכל סיבה אחרת, לא נענתה הוועידה באוקטובר 1926 לתביעת בן־גוריון להעמיד תוכנית ל"כיבוש הציונות", והקיטוב בין ערכים וזמן לא רק שנותר בעינו, אלא שעתיד היה להחריף ולסמן את קו־השבר שלפיו יתפלגו בבוא היום בן־גוריון וטבנקין איש מעל רעהו על מחנותיהם.

בן־גוריון הוסיף להיאבק על דרכו ולפתע זכה לחיזוק ממקור בלתי־צפוי. בחודשיה הראשונים של 1927, תוך כדי מלחמתו המחריפה בהנהלה הציונית — בשל אוזלת־ידה לפתח ולהגדיל את המפעל הציוני בקצב מואץ ולמנוע אבטלה — היה על בן־גוריון, כמו על כל התנועה הציונית, לתת דעתו על הצעת־וייצמן להרחיב את הסוכנות היהודית לארץ־ישראל,^[*] באמצעות שיתופם של לא־ציונים, שעמדה להידון אותה שנה בקונגרס הציוני. תוך שהוא מבקר את וייצמן — בעיקר על הצעתו שהנציגים הלא־ציונים יצורפו להנהלת־הסוכנות שלא בהליך דמוקרטי — סמך ידיו על ההרחבה המוצעת. במאמר שפרסם בפברואר הסביר את טעמיו. "הדרך הנבחרת האידאלית של הפעלת העם העברי", כתב, "היא בלי ספק קונגרס נבחר של שליחי העם בכל העולם על יסוד של בחירות דמוקרטיות ואחריות עממית ישירה", אולם כל עוד אין זה אפשר, "אין לשלול את הרחבת הסוכנות". נוכח הצרכים, הקשיים והשעה הדוחקת "גיוס כל הכוחות והאמצעים של העם היהודי לבניין ארץ־ישראל הוא מחובותיה היסודיים והראשוניים של התנועה הציונית".

זה היה ציון דרך חשוב במחשבתו המדינית של בן־גוריון. אומנם נשא עיניו, כבעבר, להשלטת תנועת־העבודה על ההסתדרות הציונית, ולדידו מה שכינה "החצי הציוני" בסוכנות המורחבת היה עיקר, אבל עצם הסכמתו לחצי האחר — שיבוא כולו מבעלי־הון, אנשי־עסקים ואישי־ציבור ("נוטבלים" יכנה אותם בלגלוג), שאינם נמנים על המחנה הפרולטרי — העידה על הסטת הדגש מהאינטרס המעמדי־חלוצי לזה הלאומי־כללי. אפילו הוסיף לגנות את ההסתדרות הציונית ה"בעל־ביתית", כדבריו, היו אלה מעתה סיסמאות ותו לא. ב־1933 יודה בן־גוריון, כי "עשינו משגה כבד שהשפלנו את הדגל הציוני ואת דגל העממיות, אני מכניס עצמי באחריות מלאה למשגה הזה".^[4] אלא שעתה גם אחדות־העבודה, שחייבה את הסכם וייצמן־מרשל כמוהו, חטאה גם היא כמוהו. ואכן, לא זו בלבד שאחדות־העבודה העמידה את האינטרס הלאומי־ציוני לפני עקרונותיה והסכימה לעיוות עקרון־הדמוקרטיה — הצבת נציגים ממונים בראש מה שנחשב לממשלה הציונית, ואולי גם של העם היהודי — אלא שהסכימה שאלה יבואו מקרב הבורגנות. זאת ועוד, אם אחדות־העבודה הכירה שלמען האדיר את משאבי־הסוכנות מותר לה לשתף פעולה עם לא־ציוניים, מדוע אסור לה לשתף פעולה עם לא־סוציאליסטים בתנועת־עם למען "כיבוש הציונות"? הקבלה זו בין לא־ציונים בסוכנות המורחבת ולא־סוציאליסטים בתנועת־העם שהציע בן־גוריון הזדקרה לעין וסייעה לו במאמצו להטות את המפלגה לדרכו.

ואף על פי כן התקיים עדיין באחדות־העבודה כיס־התנגדות מלוכד, שלא היה מיוחד דווקא לתנועת הקיבוץ המאוחד בראשות טבנקין. הדבר בא לביטויו ב־1928, כשחזר בן־גוריון — בפעם המי־יודע־כמה — על קריאתו מ־1919, וקרא לכנס קונגרס עולמי למען ארץ־ישראל העובדת. לרעיונו זה היו שתי השתלשלויות, ארגונית ומדינית. במישור הארגוני עמדה תוכניתו, לכשהבשילה, על כך שבכל ארץ יוקמו ועדים מקומיים למען ארץ־ישראל העובדת על־ידי מפלגות־הפועלים הציוניות; כל ארץ בוחרת ועידה ארצית, והוועידות האלה שולחות צירים לקונגרס עולמי שיניח יסוד לליגה (פדרציה) למען ארץ־ישראל העובדת. כך ביקש להשיג את "איחוד הכוחות בגולה", לעזרת ההסתדרות בארץ, משמע, מאמץ מתמיד ליצירת תהליך של איחוד פלגי־פלגים של מפלגות הפועלים הציוניות, וקשירתן תחת קורת־גג אחת, למפלגות־ההסתדרות בארץ, אחדות־העבודה והפועל הצעיר, ובה בשעה מאמץ עליון ובלתי־נלאה לאיחודן המלא. לעניין זה זכה בברכת־הווה"פ וכבר ב־1923 נתכנסו בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה שבע מפלגות כאלה, שנטלו על עצמן להקים מוסד ומנגנון לענייני ארץ־ישראל העובדת, וליצור "סוכנות של ההסתדרות" בחוץ־לארץ. זו הייתה תחילתה של "הליגה למען ארץ־ישראל העובדת", שאיגדה בתוכה ועדים מקומיים, בערים ובארצות, שהיו לשלוחות ההסתדרות — מעין שגרירויות שלה — באירופה ובאמריקה. משמע, פריסת ההסתדרות בארץ ובעולם הייתה דומה, או מקבילה, לזו של ההסתדרות הציונית. חלק מכריע ממסעותיו לאירופה ייחד בן־גוריון למאמצו זה, כשחבריו בווה"פ שותפים לרעיון יצירת השלוחות בחו"ל ומסייעים לשיגור שליחים מהארץ לוועדים בחו"ל ולהקמת מחלקה בווה"פ שתתאם ביניהם.

אולם, במישור המדיני לא ידע בן־גוריון רוב נחת. לאחר ביקורו בוועד למען ארץ־ישראל העובדת, שקבע את מושבו בברלין, כתב ביומנו, בדצמבר 1923: "הקטן הזה גדול יהיה — מכאן תצא ההסתדרות העולמית לבניין ארץ־ישראל הסוציאליסטית". בצפותו כי זו תקום חיש קל, אמר למועצת אחדות־העבודה, בפברואר 1924, ש"הציונות הקודמת מתה... היא גם לא תשוב לתחייה... ועלינו לראות אם בכוחנו להעמיד ציונות חדשה... תנועה... ציונית סוציאליסטית שתבוא לרשת את מקומה של הציונות הבעל־ביתית". על כך העיר לו ידידו הטוב יבנאלי, "אל נא בקברנות". לאחר מכן, באוקטובר אותה שנה, כתב בן־גוריון לזכאי, כי הגיעה העת "ליצור את ההסתדרות הציונית הסוציאליסטית הגדולה אשר תתרכז סביב אחדות־העבודה וההסתדרות".^[5]

אולם, אחדות־העבודה ויותר ממנה הפועל הצעיר, לא הסכימו לכך, כשם שלא נתרצו להירתם למאבק להשגת רוב בהסתדרות הציונית, שהיה גלום בסיסמת "ממעמד לעם". מוכנים היו ל"ליגה" ולוועדים שיסייעו להסתדרות בארץ, במשאבים ובכוח־אדם, אבל לא להסתדרות ציונית־סוציאליסטית עולמית, מקבילה או חליפה להסתדרות הציונית. מהמאמץ שהושקע על־ידי ההסתדרות ב"ליגה" ובוועדים הם ציפו שיניב רוב מגשימים, חלוצים, בארץ, ולא רוב מצביעים, בחו"ל. וכך, על אף שנתחזק ב־1927, על־ידי תמיכת אחדות־העבודה בהסכם וייצמן־מרשל, נדרש לבן־גוריון מאבק־שכנוע מייגע, כדי להעביר בווה"פ, בפברואר 1928, החלטה על כינוס קונגרס עולמי למען ארץ־ישראל העובדת.

דומה שיצא סוף־סוף למרחב, ויכול להתמסר להכנת הקונגרס על פרטי־פרטיו, התוכניים, הכספיים, הארגוניים והאישיים. במרס פתח את מועצת־ההסתדרות בנאום נרחב — "שליחותנו בעם" — וזכה לתמיכת המועצה, שהחליטה לאמץ את ידיו. אולם במאי נקטעו הכנותיו הקדחתניות על־ידי תאונת־דרכים שהפילה אותו למשכב. אף על פי כן, עוד בטרם שב כליל לאיתנו, מיהר ביולי לברלין, שנבחרה לארח את הקונגרס, להמשך ההכנות. בתחילת אוקטובר חזר, למועצת אחדות־העבודה, שבה נשא דבריו על ההגמוניה — זו פעם ראשונה שהשתמש בפומבי במילה זו בהקשר זה — של תנועת־הפועלים בציונות. ככל שהתבהרה כוונתו שהקונגרס העולמי למען ארץ־ישראל העובדת יהיה צעד מעשי ראשון בכיוון זה, התעוררו הספקות וההיסוסים הישנים ומתנגדיו התחזקו. היהיה הקונגרס, שייסד באורח רשמי וחוקי את "הליגה למען ארץ־ישראל העובדת", על ועדיה ושלוחותיה, אבן־פינה להסתדרות ציונית־סוציאליסטית, מקבילה או חליפה, להסתדרות הציונית? היהיה אבן־פינה לתנועת־עם, שתסתער על ההסתדרות הציונית ותעמיד את תנועת־העבודה בראשה בטרם עת? שאלות אלה ניקרו כל כך עד שישיבת הווה"פ, ששמעה מפי בן־גוריון דיווח על ההכנות לקונגרס, הפכה לדיון מחודש בעצם תכליתו ותועלתו, ומספר המטילים בהן ספק רב. הגדיל לעשות ביילינסון, שביטא לא פעם את דעת כצנלסון ושקרא להסתלק מרעיון הקונגרס ולהתחיל בפעולה שקטה יותר ואיטית. בן־גוריון חש שהוא צפוי לתבוסה, אם יועמד קיום הקונגרס להצבעה חדשה, ובנשימה אחת איים בהתפטרות מהווה"פ והציע לכנס את מועצת־ההסתדרות; ממנה ציפה לתמיכה, הן על סמך החלטתה הקודמת, הן על סמך כוחו, הרב יותר, בפורום הזה. הווה"פ נמנע, אפוא, מהצבעה והסתפק בבחירת "ועדה לעניין הקונגרס" (בן־גוריון ועוד שלושה מחברי־הווה"פ, שלפחות אחד מהם צידד בקונגרס).^[6] בכך ירדו איום־ההתפטרות והקריאה לכינוס המועצה מעל הפרק.

בתחילתה האירה 1929 פנים לבן־גוריון והוא היה רשאי להתברך בליבו שכל מבוקשו ניתן לו: האיחוד בין אחדות־העבודה והפועל הצעיר — המפתח ל"כיבוש הציונות" — נראה כמובטח. במועצת ההסתדרות, שפתחה את השנה, נשא בן־גוריון נאום גדול — "חילוף משמרות" — ששמו העיד על כוונתו: "המעמד הבעל־ביתי נדון לכליה בתור מנהיג האומה, ואת השליחות הראשית של פרוצס החייאת האומה ימלא מעמד חדש: מעמד העובדים... להיות ממעמד עובד לעם עובד, זהו ייעודו של מעמד הפועלים". בקצרה, על המפלגה החדשה שתקום מהאיחוד, בארץ ובגולה, "להיות לתנועת־עם". שוב התייצב הווה"פ לימינו, ובכל הישיבות הרבות שהקדיש לקונגרס ולליגה של ארץ־ישראל העובדת נענה לתביעותיו, בשיגור שליחים לאירופה ולארצות־הברית, בהקצאת כספים ובאישור תוכניות. דומה שמפנה זה בא לאחר שבן־גוריון הבהיר — הן בנאומו "חילוף משמרות", הן בשיחותיו — שהקונגרס העולמי למען ארץ־ישראל העובדת והליגה שיקים אינם "ארגון מתחרה בהסתדרות הציונית ובסוכנות [היהודית] — אלא ריכוז הכוחות העממיים והסוציאליסטים סביב תנועת הפועלים. למען הגבר כוחה בציונות ובסוכנות [זאת] היא כוונתנו".

אולם, עם בוא הקיץ הנחילה לו 1929 מפח־נפש. אף שתוכניותיו זכו מעתה לסיועו הנמרץ, הכספי והארגוני של הווה"פ, לא עלתה יפה המועצה העולמית שכינס ביולי בברלין, כהכנה, או חזרה כללית לקראת הקונגרס למען ארץ־ישראל העובדת. הוא עצמו, מסיבות שאינן תלויות בו, איחר בחמישה ימים למועצה, שנתארכה מחמת ויכוח קטנוני, על כיבודים וסמכויות, והשתתף רק בשלבי־נעילתה. ברל כצנלסון, כמו מצא אישור לספקותיו לגבי יציר־רוחו זה של בן־גוריון, הסתלק מברלין מבלי להמתין לבואו. שתיקת בן־גוריון עצמו, בכתב ובעל־פה, בכל הנוגע למועצה העולמית הזאת, העידה שגם הוא, ככצנלסון, לא נלהב ממה שראו עיניו.^[7] לו הייתה זו מועצה מרוממת־לב, הקמה לקראת זינוק גדול, היו אמות־הספים זעות בבית־ההסתדרות מהתפעלויותיו ומהמרצותיו, בנאום ובדפוס.

כמו להכעיס, דווקא יצירי־רוחו ומעשי־ידיו של וייצמן עלו כפורחים. בקונגרס הציוני, שהתכנס בציריך באוגוסט, אושר הסכם וייצמן־מרשל סופית ונציגי אגף־העבודה — שפרינצק וקפלנסקי — חזרו להנהלה הציונית. יתר על כן, פתיחתה של הסוכנות היהודית,^[☨] במועצתה שנתכנסה בציריך מייד לאחר נעילת־הקונגרס, היה כל אשר איחל בן־גוריון בליבו למועצה למען ארץ־ישראל העובדת שכינס הוא בברלין, ולא היה בה. הפתיחה בטונהלה המלא מפה לפה "הייתה מפוארת ורבת־רושם, מפתיעה וכובשת, ועלתה על כל המשוער". כך כתב בן־גוריון לפולה, והוסיף: "רוממות השעה הביאה כל אחד לידי התרגשות עמוקה ביותר... אני עצמי נרגש הייתי עד היסוד מן החוויה העמוקה והמזעזעת. המרומם והנעלה בעם היהודי נתכנס במעמד זה, והביא לידי ביטוי את הנעלה ואת העמוק אשר בדעת העם היהודי ובהרגשתו". אם אכן ביקש במועצה שכינס בברלין להתחרות במועצת הסוכנות היהודית שכינס וייצמן בציריך, או להעמיד לה מקבילה, לא היה ספק ידו של מי הייתה על העליונה. בן־גוריון עצמו הודה בכך בפה מלא: "הייתה זו פתיחה גדולה ומכובדת לפרק היסטורי חדש בחיינו — ניצחון מוסרי ומדיני גדול לווייצמן".^[8]

עוד באי הקונגרס הציוני ומועצת־הסוכנות עושים באירופה, והערבים חוללו בארץ, החל ב־23 באוגוסט, מרחץ־דמים — מאורעות־אב — ושינו את חזות הציונות מן הקצה אל הקצה. לא רק שנתערערה התקווה לשלום יהודי־ערבי, אלא שנתגלתה לראשונה, לגודל התדהמה, מגמה בריטית ברורה להסתלק מן המנדט ברוח הצהרת־בלפור. מגמה זו מצאה את ביטויה הרשמי והמלא בספר הלבן של הלורד פספילד, שר־המושבות, באוקטובר 1930, שקבע, כי לא נותר עוד בארץ־ישראל קרקע פנוי להתיישבות חקלאית של היהודים, וכי יש להימנע מעלייה בלתי־מוגבלת. לא רק החזון שהצהרת־בלפור נועדה מעצם טבעה לסייע להקמת מדינה יהודית נגוז, אלא שגם הבית הלאומי שעליו התחייבה נדון לעליבות. באחת, נראה היה שעל הציונות הקיץ הקץ.

הערות

[*] בסעיף IV של המנדט על ארץ־ישראל שחבר הלאומים העניק לבריטניה הופיע המונח "סוכנות יהודית", שתפקידה לסייע ליהודי העולם ולעודדם בפיתוח וביישוב ארץ־ישראל. תחילה שימשה ההנהלה הציונית, שנבחרה בקונגרס הציוני, לעמוד בראש ההסתדרות הציונית, כסוכנות הזאת. וייצמן ביקש לרתום למאמץ הציוני גם יהודים שאינם ציונים, כדי להגדיל את משאבי הסוכנות היהודית. ב־1923 מצא לו עזר כנגדו בלואי מרשל, הנשיא הוותיק והלא־ציוני של הוועד היהודי האמריקאי. לאחר משא־ומתן שנתארך שנים אחדות הסכימו השניים להעמיד את הסוכנות היהודית ומועצתה על מתכונת פריטטית: מחציתם יהיו ציונים (מי שנבחרו בקונגרס הציוני) ומחציתם לא־ציונים (אישים ונציגי־ארגונים יהודיים שיתמנו, ולא ייבחרו, לתפקידם זה). ב־1929 אישר הקונגרס הציוני את הסכם וייצמן־מרשל והסוכנות היהודית קמה והייתה. בין חברי מועצת־הסוכנות הלא־ציונים (40% מתוכם מארצות־הברית) היו גם אלברט איינשטיין, הסופר שלום אש, ליאון בלום, סיר הרברט סמואל ולורד מלצ׳ט. 
[☨] כך נקראה לקיצור הסוכנות היהודית המורחבת למען ארץ־ישראל. 
[1] חיים וייצמן, מסה ומעש, שוקן, תל־אביב 1953, עמ' 259; מרפ"א (מועצה) 19.1.33. 
[2] דב"ג בוועידה ה־3 של אחה"ע; קונטרס, קי"ח; פרוטוקול הוועידה ה־3 של ההסתדרות, יולי 1927; פו"ה, 26.11.22. 
[3] קונטרס, ק', ק"ד, ק"כ, קמ"א, קע"ט; ממל"ע; יב"ג, 20.8.25; או"ש, עמ' 150. 
[4] אג"ב, אג' 285, 412, 438; זכ"א, עמ' 378, 644; פרוטוקול מועצת אחה"ע, 4/5.7.28; דבר, 10.7.28; קונטרס, רצ"ג; יב"ג, 27.6.28. 
[5] יב"ג, 5.12.1923; פר"ה 22.10.28; מועצת אחה"ע, פברואר 1924; אג"ב, אג' 384. 
[6] פו"ה .14.2, .25.2, .7.3, .25.3, .28.3, .22.4, .23.4, .30.4, 6.5.1928, 10.5.29; פמ"ה, מרס 1928; יב"ג, פברואר/מרס 1928, 19.1.29; ר"פ ל"חילוף משמרות" בכת"י דב"ג; דבר, 15/16.1.29; מועצת אחה"ע 7/8.10.28, אה"ע 404/10 IV. 
[7] יב"ג, 21.11.28, .4.5, 11/26.7.29; פמ"ה 7.10.29; מכתב דב"ג לוועדי א"י העובדת 14.5.29, אה"ע 117 208 IV; אג"ג, אג' 484-477; מכתבי דב הוז מברלין .23.7, 25.7.29, דר"ה. 
[8] יב"ג, 14/15.8.1929; אג"ג, אג' 485. 

המשך הפרק בספר המלא

קנאת דוד חלק ד - איש ריב

הקדמה

דוד בן־גוריון היה איש ריב וכזה היה גם בעיני עצמו. יעידו על כך השמות שבחר לו ולצאצאיו. ב־1910, בן עשרים וארבע ועודנו דוד יוסף גרין, החליף את שם משפחתו והיה לדוד יוסף בן־גוריון – על־שם יוסף בן־גוריון, מי שהיה שר המלחמה בימי המרד הגדול, ניהל את המאבק ברומאים וחיזק את חומות ירושלים.

ב־1918, בטרם יפליג מאמריקה עם הגדוד העברי לארץ־ישראל, הורה לתת לבכורו את השם יריב, כמועידו לריב את ריב העם על מולדתו ועל זכויותיו. אך פולה ילדה בת, גאולה.

לימים אימץ בן־גוריון את השם יריב גם לעצמו. הוא, שמאז 1910 לא הסתתר מאחורי שם עט או שם בדוי כלשהו, פרסם לפתע ב־8 במאי 1947 באשמורת, ביטאון המשמרת הצעירה של מפא"י, מאמר חתום בידי "ס. ש. יריב" (סבא של יריב) – שם העט היחיד שלו.

התאריכים חשובים. ב־1910 עלה לראשונה לירושלים ולקח חלק בייסודו ובעריכתו של האחדות, הביטאון של פועלי־ציון, מפלגתו, העיתון הסוציאליסטי העברי הראשון בארץ והקול־הקורא לעם היהודי מירושלים, בירתו הנצחית, לתחייה לאומית ולחברה חדשה.

ב־1918 התנדב לצבא הבריטי כדי להשתתף במערכה על כיבושה של ארץ־ישראל מידי הטורקים, שכן בטח בבריטניה שתגשים את הצהרת בלפור והבית הלאומי קום יקום במהרה. אך "השאלה הערבית", בז'רגון הציוני, לא נעלמה מעיניו. מאז 1910 הכיר בניגוד האינטרסים שבין הציונים לערבים בכל הנוגע לעתידה של ארץ־ישראל, ואמר שאין ליהודיה שונא כמו הערבים.

ב־1940, אחרי פרוץ המלחמה באירופה ואחרי כיבוש פולין בידי הנאצים, בחר לנכדו הבכור, בנה של גאולה, את השם יריב, ובמאי 1947, חצי שנה לפני מלחמת העצמאות, אימץ אף לעצמו את השם הזה.

במילה יריב התכוון למי שקיבל עליו להילחם למען עמו וארצו ולהתנגד בתוקף לאויביו. אולם רבים קישרו את השם הזה עם סגולות אופיו. ואכן, עם מי לא רב בן־גוריון בשנות ה־30 וה־40 של המאה שחלפה, במפלגתו ובמפלגות אחרות?

דומה שהסיבה לכך היא, בעיקר, בחרדה הגדולה שחרד לגורל העם היהודי ולגורלה של ארץ־ישראל. מייד אחרי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה חש בן־גוריון כי הקרקע בוער תחת רגלי היהודים באירופה, ובעצם בעולם כולו. בינואר 1934 הוא חזה כי בתוך ארבע-חמש שנים יפתח היטלר במלחמה כללית באירופה, ובמלחמה הזאת הוא ישמיד את יהודי אירופה. תחילה יפנה מזרחה, לפולין ולברית־המועצות, שם ריכוז היהודים הגדול בעולם, ואם יעלה הדבר בידו, יפנה מערבה ויבקש לשים קץ לעצם קיומם בעולם.

תחזיתו זו הביאה אותו לתבוע שינוי מיידי ומוחלט במדיניות הציונית ובכל תוכניותיה. הוא תבע ציונות חדשה, שתפקידה הראשי הצלת יהודי אירופה, כל עוד אפשר להצילם, כלומר עד פרוץ המלחמה, כי לאחר מכן, במהלכה, יהיה אפשר להציל מעטים בלבד. לשון אחר, הוא תבע להעמיד את גורם הזמן בראש, בציונות, וממילא גם במפלגתו, המפלגה השלטת. הוא לא המתין עד שמפא"י וההסתדרות הציונית יקבלו את "הציונות החדשה" אלא פעל מייד, מבית ומחוץ, להכשיר את הקרקע לקראתה.

תחילה ביקש להסיר את התנגדות ערביי ארץ־ישראל לעלייה המונית. באוגוסט 1934 הציע למופתי סיוע מטעם העם היהודי להקמת פדרציה ערבית, שארץ־ישראל יהודית תהיה אחת מחברותיה, תמורת הסכמה ערבית לקליטת ארבעה עד שישה מיליון יהודים במדינתם זו. באוקטובר נשא ונתן עם זאב ז'בוטינסקי על שלום בית בציונות, כדי ללכד את יהודי ארץ־ישראל ואת יהודי אירופה לקידום פני הרעה שתיפתח מגרמניה. השניים אף חתמו בראשי תיבות על שלושה הסכמים לאישור תנועותיהם.

המופתי דחה את הצעתו של בן־גוריון בזלזול. תנועת העבודה והתנועה הרביזיוניסטית בארץ, זו גם זו, דחו ברוב קולות את הסכמי השלום שלו עם ז'בוטינסקי.

בקונגרס הציוני ב־1937 עמד בן־גוריון בראש מחייבי תוכנית פיל: מדינה יהודית בחלקה הקטן של ארץ־ישראל, מדינה שתפתח את שעריה למיליוני יהודים. ב־1938 ביטלה ממשלת בריטניה את תוכנית פיל, ובמאי 1939 החליפה אותה בספר הלבן. במרס 1944 אמר בן־גוריון לטבנקין במועצת מפא"י: "אילו הייתה קמה מדינה יהודית לפני שבע שנים היינו מביאים למדינה מיליונים... והם היו פה. לא נביא אותם... כי היהודים האלה אינם".^[א]

בן־גוריון עמד בשלו. במאי 1942 – כחצי שנה לפני שהכול הכירו בשואת יהודי אירופה – הניף, עם ויצמן, את תוכנית בילטמור כתוכנית המדינית של התנועה הציונית: מדינה יהודית בתום המלחמה והסמכתה המיידית של ההנהלה הציונית לקבוע את היקף העלייה לארץ־ישראל וכן את היקף ההתיישבות והפיתוח החיוניים לקליטתה.

ארבע שנים תמימות עמל בפרך להנחיל לתנועה הציונית את תוכנית בילטמור כתוכניתה המדינית היחידה, שכן התחושה שהקרקע בוער תחת רגלינו וכי הזמן פועל לרעתנו לא פחתה כלל אחרי המלחמה; לדידו רק מדינה יהודית תוכל, אחרי השואה, להציל את העם היהודי מפני שואה חדשה. דומה כי הכרתו זו השיאה אותו ביולי 1955 לחזור ולומר כי אילו הגישו לו בכף אחת את כל האידאלים היהודיים האנושיים שמתגשמים, ובכף שנייה את ביטחונה של מדינת ישראל – היה בוחר בכף של ביטחון ישראל, כי טוב שיתקיים עולם טוב, עולם של שלום, אחווה, צדק ויושר, אבל טוב יותר שאנחנו נחיה בתוכו. "דאגתי הראשונה... היא לקיום העם היהודי ולביטחונו".^[ב]

בן־גוריון תבע מדינה לאלתר ועלייה של מיליון לפחות בתוך שנה-שנתיים, בעוד ויצמן, שותפו לתוכנית בילטמור, שינה טעמו, הסתייג ממנה והסתפק בעלייה מדורגת ובמדינה יהודית בתוך עשר-חמש־עשרה שנים. האם היו ניצולי השואה מוכנים להמתין במחנות תקופה כה ארוכה?

על אלה נוספה המחלוקת הנוקבת והכאובה בשאלות דרכי המאבק בספר הלבן ו"איחוד ההגנות" (ה"הגנה", האצ"ל ולח"י). עם הקמת תנועת המרי העברי החריף הריב בין בן־גוריון לוויצמן.

הקרקע הבוער, מצוקת הזמן, הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ־ישראל, המאבק ועוד, מתוארים בפרוטרוט; חלקם בכרך הקודם, חלקם בכרך הזה. הרקע לריב היה אפוא נרחב, עמוק וסוער, ובן־גוריון לא היה מוכן – או לא היה יכול – לוותר על אף ריב. על כן רב לא רק עם מי שלא קיבלו כמותו את עקרון מצוקת הזמן והתנגדו לחלוקת ארץ־ישראל, טבנקין וז'בוטינסקי בראשם, אלא גם עם ברל כצנלסון, חברו הקרוב ושותפו להנהגת מפא"י, עם אליהו גולומב, וכמובן עם אבא הלל סילבר.

כשתים־עשרה שנים, מאוגוסט 1934 עד דצמבר 1946, עמד בן־גוריון בריב רצוף, רב־צדדי ורב־חזיתי – ריב מר, עיקש ומתיש שתבע ממנו מאמץ כביר, כמעט עד כלות כל כוחותיו – עד שבשלהי דצמבר 1946 הסתיים מסע הריב שלו בניצחון: הקונגרס הציוני הכ"ב קיבל את תוכנית בילטמור כגרסתו ונמנע – כנגד כל קולותיה של מפא"י – מלבחור בוויצמן לנשיא התנועה הציונית. בכך בא הקץ על כהונתו רבת השנים.

מפליא הדבר; בן־גוריון רב עם כולם, ואף־על־פי־כן קיבל הקונגרס את הקו שלו והוא נבחר ליו"ר ההנהלה ולשר הביטחון, והיה למספר אחת בהסתדרות הציונית, דרוך ומוכן לריב חדש, הפעם עם הערבים ותומכיהם.

הערות

[א] מועצת מפא"י (מושב שני), 5 במרס 1944; ראו גם בן־גוריון בדברי הכנסת, 8 במרס 1949. 
[ב] דוד בן־גוריון, ייחוד וייעוד, מערכות, 1971, עמ' 212; ראו פרק שישי להלן. 

פרק ראשון

השטן המרקד

בישיבת מרכז מפא"י, הראשונה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, מנה דוד בן־גוריון "ארבעה נעלמים... שאין לנו כל שליטה עליהם: איטליה, רוסיה, טורקיה, אמריקה... הצטרפות כולם, מקצתם או אחד מהם למלחמה תשנה את המערכות והסיכויים". ארבעה הנעלמים האלה היו בעיניו "מאורעות טבע" שאין לו, ולא להנהלת הסוכנות [להלן הנה"ס], שליטה עליהם. יתר־על־כן, גם על ניסיון העבר אין להסתמך. אדרבה, "עלינו להיזהר מאנלוגיות עם מלחמת 1914", שכן המלחמה הצפויה "לא תדמה משום בחינה למלחמת 1914", ויש להתכונן למאבק, כי ל"מיליוני יהודי פולין כל יום מביא חורבנות חדשים". במאבק הזה, טען, "דרוש לנו מצפן פוליטי... שיכוון את דרכנו" למטרה, שהיא "הקמת מדינה עברית בארץ". והוסיף: "את הצהרת בלפור קיבלנו. את המדינה – אם תקום הפעם – נצטרך להקים בעצמנו".^[1] מדינה כזאת, לכשתקום, תוכל למנוע – או לפחות לצמצם – חורבן מעין זה המתרגש עתה מדי יום בפולין.

***

אחרי שנעדר מהארץ שנה וחודשיים חזר בן־גוריון מארצות־הברית, ב־2 באוקטובר 1942, נחוש בדעתו ללכד את היישוב סביב תוכנית בילטמור,^[א] שקראה "לכונן (עם בוא הניצחון) את ארץ־ישראל כקומונוולת [מדינה] יהודית". נהוג לראות בתוכנית זו צעד מכריע לקראת הקמת מדינת ישראל. אולם יש לומר, כבר בפתח הכרך הזה, שאף־על־פי שאישרו אותה ציוני־אמריקה, דרום־אפריקה, אנגליה וקנדה, אפשר מאוד שה"תוכנית" הייתה נשכחת ונגנזת – כדרך הכרזות רבות הנועלות עצרות הזדהות ומחאה – לולא עשה אותה בן־גוריון לתוכנית שלו ולולא נאבק לעשותה ליעד הציוני המרכזי. הקמת המדינה מקץ שש שנים בדיוק הייתה גולת הכותרת של המאבק הזה.

כבר באמצע שנות ה־30 חתר בן־גוריון להקמת מדינה כמכשיר להצלת יהודי אירופה בעוד מועד, ולו גם במחיר חלוקת הארץ. מעידים על כך הדברים שאמר לסיעת מפא"י בקונגרס הציוני ב־1937. הוא דרש שהקונגרס לא ידחה את החלוקה שהציעה ממשלת בריטניה ויסמיך את הנה"ס לנהל עימה משא ומתן על הצעתה זו. הוא אף הביע בגלוי את רצונו לייצג את הנה"ס במשא ומתן הזה: "אני מציע זו הפעם הראשונה את מועמדותי להנהלה כדי להילחם על הקמת המדינה היהודית. זאת תהא מטרת חיי בעתיד הקרוב, אבל מובן שההכרעה תהי בידי התנועה כולה". הוא חזר על דבריו אלה ופרסמם ביולי 1944, כדי להוכיח שכבר ב־1937 טען שרק בכוחה של מדינה להציל את יהודי אירופה מידי היטלר. לאחר שהמלחמה פרצה והחלה ההשמדה, הוא ראה במדינה הצלה יחידה מפני השמדת יהודים העלולה להתבצע גם במקומות אחרים, אף אחרי שהיטלר יובס, ובייחוד בארצות ערב.

***

בהגיעו ארצה, בצהרי יום ו, הופתע בן־גוריון מזאת שבארץ אין יודעים מהי תוכנית בילטמור. "רק אתמול^[ב] נודע לי" – כך גילה ב־6 באוקטובר במרכז מפא"י – ש"גם חברי הנהלת הסוכנות לא ידעו", שאותה ועידה קיבלה "פרוגרמה ציונית פוליטית מתוך אחדות גמורה". כשדב יוסף התנצל ש"הדואר הגיע רק לפני שבוע ימים", הטיח בו בן־גוריון: "זה היה עוד בחודש מאי". חברי ההנהגה, שקראו דיווחים פנימיים, לא התרשמו אפוא שבוועידה האמריקנית נפל דבר חשוב.^[ג] את האישור לכך סיפק ראש המתנגדים למדינה היהודית, הד"ר יהודה לייב מאגנס. הוא כתב לידיד כי "איש לא ידע כאן על החלטות בילטמור ממאי שעבר עד שמר בן־גוריון הביאן בכיסו בשובו לארץ בנובמבר [צ"ל אוקטובר]".^[2]

בן־גוריון ידע מראש כי בארץ מצפה לו מאבק קשה. "אין זה קל", כתב בדרכו ארצה למרים אהובתו בניו־יורק,^[ד] "ואיני מצפה להצלחה מלאה, אבל אני מקווה להשיג אחדות יותר משהייתה אי־פעם, אף כי פחות מהרצוי". אם לא תתקבל תוכניתו, מנוי וגמור היה עימו לממש את התפטרותו "מכל פעולה פוליטית רשמית ובלתי רשמית", העומדת בעינה מאז אפריל 1940, או להתפטר מחדש ולשרת את הציונות "כחייל". כך נשבע ביומנו לפני שהמריא.

הוא הניח, שעיקר המאבק צפוי לו דווקא במפלגתו שלו, במפא"י. במוסדות הציוניים יתנגדו רק השומר הצעיר "ואחד או שניים מציוני גרמניה", לדידו, "מיעוט מבוטל". ואכן, בהנהלה הציונית התקבלה ה"תוכנית" ב־11 באוקטובר פה אחד, ובהנה"ס, ב־8 בנובמבר, ברוב של שישה נגד שניים.^[ה] יומיים לאחר מכן אישר אותה הוועד הפועל הציוני המצומצם ברוב ניכר;^[ו] כך הייתה תוכנית בילטמור ל"תוכנית ירושלים", בהבדל אחד: בנוסח הירושלמי נאמר "מדינה" במקום "קומונוולת".^[3]

בלתי צפויה ומפתיעה הייתה הסתייגותו של הד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. על אף שנטל לעצמו את זכות היוצרים על תוכנית בילטמור מכוח מאמר שפרסם בפוריין אפיירס (Foreign Affairs)^‏[4] ומהיותו שושבין ראשי שלה בוועידה שאימצה אותה, הוא מיעט מערכה ורתם את עצמו להמשך המדיניות הקודמת. משנוכח שהתוכנית הופכת בארץ, בהנהגת בן־גוריון, למדיניות האופרטיבית של הנה"ס, הוא נדהם ונחרד. למעריצתו ועוזרתו הנאמנה בלאנש דגדייל – היא באפי – כתב דברים רוויי זעם ולגלוג: בשובו לארץ "עשה בן־גוריון מהצהרת־בילטמור רעש כזה", כאילו היא "עשרת־דיברות חדשה, ולבטח תוכנית בזל חדשה, ועוד עלולים לחשוב שהיא יצאה לאור אחרי עיון ודיון ומחקר רציני במשך חודשים". ויצמן הבהיר את עמדתו:

הצהרת בילטמור היא רק החלטה, כמו מאה ואחת החלטות שמתקבלות בדרך כלל בעצרות גדולות בארץ זאת [ארצות־הברית] או בכל ארץ אחרת. היא גילמה בתוכה, בביטויים חגיגיים במקצת, את הסעיפים העיקריים שהצבתי במאמרי ב־Foreign Affairs. אבל בן־גוריון, שמקץ שמונה או תשעה חודשי שהותו כאן לא היה בידו להציג שום הישג, נדבק בהחלטת בילטמור, תוך שהוא יוצר את הרושם שהיא תוצר הניצחון של מדיניותו כנגד הניסוח המתון שלי של אותן המטרות, והוא יצק לתוכה את כל רעיונותיו הקיצוניים, כמו עלייה של שני מיליון איש בשלוש שנים, או משהו בדומה לזה, ובניית כוח מגן גדול כדי להילחם בערבים או בבריטים, או בשניהם יחד, או האלוהים יודע במי, ועוד קישוטים מהסוג הזה, שעליהם ועידת בילטמור לא נתנה דעתה מעולם ושאותם הייתה בוודאי דוחה, לו נתלוותה משמעות כזאת להחלטות ההן.

דוריס מאי חדת העין – מזכירתו של ויצמן שהעריצה את בן־גוריון – ציינה אף היא ש"חיים נראה שופע־לגלוג כלפי... החלטת בילטמור, שאליה הוא מתייחס כאל רכושו הפרטי של דוד [בן־גוריון]". כדרכה קלעה למטרה. ככל שירושלים דבקה ב"תוכנית", כך גברה, בהשפעת ויצמן, ההסתייגות ממנה בארצות־הברית. בהנה"ס בירושלים הובעה תרעומת על כך ש"אין מתחשבים... באמריקה בהחלטות בילטמור", והן אינן באות לביטוי בהחלטות של ועידת פיטסבורג, שהתכנסה בינואר 1943, כהכנה לוועידת כל־יהודי־אמריקה. יצחק גרינבוים ציין שנוסח החלטות פיטסבורג "ביחס לארץ־ישראל הוא סתמי מדי", והרב יהודה לייב מיימון חשש כי אותה ועידה "באה לשם החלשת החלטות בילטמור". בן־גוריון הזהיר את הנה"ס שוועידת כל־יהודי־אמריקה "עלולה לחסל תוכנית בילטמור". למרים כתב כי גוברים "חששותינו שהוועידה החדשה הזאת היא רק דרך נוחה לבטל ועידה קודמת בעירך [ניו־יורק] ביום כלשהו במאי 1942". הוא טעה: הוועידה הכל־יהודית שהתכנסה בסוף אוגוסט 1943, דווקא סמכה את ידיה על ה"תוכנית".^[5]

שני בנאי בילטמור ראו אותה באור שונה בתכלית: לוויצמן היא הייתה אבן מאסו הבונים, ואילו בן־גוריון עשה אותה לראש־פינה.

***

המערכה שקיבל עליו – מקיפה, רב־צדדית, כוללת וטוטלית – הייתה תחילה מערכה של איש אחד, ובן־גוריון הבין שרק אם יעלה בידו לרתום את מפא"י להגשמת תוכנית בילטמור, יוכל לגייס את הכוח שיקים את המדינה. אומנם עיקר התוכנית כבר היה מעוגן במצע מפא"י לבחירות בהסתדרות בנובמבר 1941, אבל הוא שיער שיצחק טבנקין וסיעתו המתגבשת והולכת במפא"י – סיעה ב – ידחו אותה מכול וכול כתוכנית המבטאת הסכמה לחלוקת ארץ־ישראל. בכך נגזר עליו שמאבקו הראשון על ה"תוכנית" ייפתח בתוך המפלגה.

אם נזקק בן־גוריון להוכחה שהסיעה הסוררת צוברת כוח, סיפקה לו אותה "פרשת השבעה": שבעה נציגים במועצת פועלי תל־אביב,^[ז] כולם מסיעה ב, הוצאו משורות מפא"י על־ידי בית־הדין העליון שלה, בגין הפרה במזיד של המשמעת המפלגתית. התנגדות סיעה ב לפסק הדין הרעישה את מפא"י, וזו יכלה לעורר בבן־גוריון חשש מהתנגדות דומה לבילטמור. ולכן, אם בעבר, ב־1935, העדיף "להתמכר כחייל בשורה" – הביטוי נעשה חביב עליו – כדי למנוע פילוג במפא"י,^[6] הפעם נטה לאכוף אותו עליה.

תיקון המפלגה וטיהורה מן הגורמים העלולים להכשיל את מדיניותו היו מטרת הקרב הראשון שלו במערכה על הקמת המדינה. גישה זו עלתה בקנה אחד עם כלל התועלת הנקוט בידו זה מכבר, לפיו יש להשקיע מאמץ רק במה שהוא בהישג יד, ולא בשגיונות שווא ובתוכניות נפל. מאחר שלדעתו לא היה סיכוי של ממש להציל את יהודי אירופה, כל עוד ניטשת המלחמה, מוטב להתכונן למאבק שייפתח אחרי המלחמה. בתבערה שסגרה על העם היהודי ועל הציונות כמו אמר: "בהימוט ארץ, התקן מחרשה". מפא"י, לדידו, הייתה אותה מחרשה. ארבעה ימים אחרי שובו מארצות־הברית אמר בן־גוריון שיש לגשת ל"התכוננות להצלת העם היהודי, אם היטלר ישאיר עם יהודי באירופה, לאחר המלחמה".^[7] כלומר לחתור להקמת המדינה, שרק בכוחה להציל את העם היהודי מהשמדה נוספת. המפלגה הייתה לדידו צבת ביד בעל מלאכה, והוא פעל לחישולה, כדרכו: ללא שהיות וברוב מרץ.

***

מייד צלל לתוך המים הרוגשים של מפלגתו: בשבת, 3 באוקטובר, פתח שורה של "שיחות חברים" לעמוד על הלך הרוחות בה; ביום א נסע לירושלים לדווח להנה"ס, וביום ב, בשיחת חברים שנייה "על המצב במפלגה", בבית אליהו גולומב, כבר הייתה בידו תוכנית לחישול מפא"י, מעין צבת בצבת עשויה: הנהגת חוקה שתחזק את המרות המפלגתית – "שלטון" בפיו – ו"תקשה על עניין הסיעות ותעניק למזכירות את הסמכות האחרונה להוציא חברים מהמפלגה". הסמכות המנהלית הזאת, הזכיר לחבריו, אינה דבר חדש: ב־1926, בהיותו מזכיר הוועד הפועל (להלן הוועה"פ), הוא ביצע הוצאה המונית מההסתדרות של כ־130 מפירי מרות, כולם חברי כפר־גלעדי ותל־חי.^[ח] רעש עז פקד בעקבותיה את ההסתדרות, אך היא יצאה נשכרת, והפכה, לדבריו, ל"תנועה מאוחדת יותר מהמפלגה עכשיו". שכן מאז הידרדרה המפלגה והיא "מפלגה שאיננה מפלגה", וקיומה, "רק בתור תרמית", משרת דווקא את אלה – טבנקין וסיעתו – ש"נחוץ להם עוד השלט הזה, הם רוצים שהשלטון יהיה בידיהם. את זה צריך להפסיק בהחלט".

כמו אז דחה גם עתה ריפוי בשלבים, כי "הדרגתיות טובה אם המחלה עוד איננה מסוכנת, אבל מחלה קשה כזו, אשר גוף המפלגה וההסתדרות נרקב ממנה – אין לרפא בהדרגה". לרפואה שלמה נדרש ניתוח, "ויש לעשות זאת בכוח גברא, בלי שום רתיעה". כאן פנה אל ברל כצנלסון בשמו: "אם יש חברים הרוצים ללכת בדרך זו – אני מוכן ללכת איתם. אם יהיה לנו רוב – [מה טוב] הריני חושב כי רוב זה דבר לא רע, דבר חשוב מאוד". אבל גם "אם יהיה מיעוט... של אלף חברים או של חמישה חברים", הוא לא יירתע "מלהתחיל מחדש... אני מוכן להתחיל מפלגה של עשרה איש... לא המספר [ההתחלתי] חשוב".

בן־גוריון לא השאיר שום ספק: אין תועלת במפלגה גדולה אם היא שסועה ומפוררת מבפנים, ללא דרך וללא כושר ביצוע. טובה ממנה מפלגה קטנה אך מגובשת, עם דרך ועם כושר ביצוע. לתקנתה זקוקה מפא"י לניתוח, לפילוג. מפא"י כזאת, אם תדבק ב"ציונות גדולה ולוחמת", גם תזכה לרוב ותוביל להקמת המדינה.

האתגר שהעמיד בפני כצנלסון מעיד על חילוקי דעות ביניהם, ואולי גם על נכונות בן־גוריון לצעוד בדרכו גם בלי ברל. היה בו גם משום הזכרת נשכחות: ב־1919 החליטו שניהם להקים את אחדות העבודה, החלטה שכפתה פילוג על מפלגת פועלי־ציון של בן־גוריון. אם קרא לברל לאזור עוז להתחלה חדשה נוסח 1919, נעלם מן הסתם מבן־גוריון שאין זה עוד אותו ברל כצנלסון שהכיר. מהיותו איש התווך במאבק הבלתי פוסק בין בן־גוריון לטבנקין נשחק כצנלסון עד מאוד. גם מחלתו – אי־ספיקה של בלוטת המגן – החלישה ודכדכה אותו. נכזב ומריר הוא רשם בפנקסו במאי 1941: "אין כוח לפגוש את המחר", ובספטמבר 1942: "עייפתי עד מוות מן הכינוסים". חשיבותו פחתה, קודם כול בעיני עצמו. רק מחמת החיבה וההערכה שהגו לו חבריו ויריביו הוצנעה העובדה שזוהרו הועם וכוחו תש.

שוב לא היה כצנלסון בעל ברית שווה ערך לבן־גוריון, שלא עייף מכינוסים ולא ירא את המחר. כצנלסון לא יוכל עוד להיות לו לעזר. את מלאכת הפילוג יהיה עליו לעשות, רובה ככולה, בעצמו.

***

בן־גוריון ציין שמפא"י חדלה להיות מפלגה ב־1935. הן התאריך הזה, הן דבריו על ה"רוצים שהשלטון יהיה בידיהם", היו מילות צופן שהובנו היטב במפא"י. ב־1935 נערך בהסתדרות המשאל על הסכם לונדון,^[ט] שבו הביס טבנקין, ראש המתנגדים להסכם, את בן־גוריון, שחתם על ההסכם, ואת כצנלסון שתמך בו, ביחס 60:40. התבוסה ההיא פקחה את עיני בן־גוריון לראות "שדרכי אינה לגמרי דרך כמה וכמה חברים... כלומר רבים מאנשי הקיבוץ המאוחד". הבקיע שנפרץ אז בין השלושה בן־גוריון, כצנלסון וטבנקין – התרחב והלך מאז.^[8]

בין השלושה שררה חלוקת תפקידים. ראשיתה ב־1919, בחלוקה בין בן־גוריון לכצנלסון, יוזמיה ומייסדיה הראשונים של אחדות העבודה: בן־גוריון איש החוץ, האמון על ארגון התנועה ופעולתה המדינית, וכצנלסון איש ה"מבפנים" – מושג שהוא טבע – המחנך והמצפון שלה. טבנקין, שהצטרף אליהם, סמך לחלוטין את ידיו על האיבר הראשון של הנוסחה הזאת, אבל לא על השני. ה"מבפנים" – החינוך לערכי עבודה ולהגשמה חלוצית – היה תחום שהוא ייעד לעצמו.

טבנקין הוא שיזם, הציע ותבע שבן־גוריון ישמש מזכיר יחיד של אחדות העבודה, ומשנוסדה ההסתדרות, גם האיש המרכזי בוועה"פ שלה. אחרי שקמה מפא"י עמד טבנקין על כך שבן־גוריון יכהן מטעמה בהנה"ס, תחילה כראש המחלקה המדינית, ומ־1935 כיו"ר ההנהלה. במבט לאחור דומה שמלכתחילה התבצר טבנקין בלב ליבו של ה"מבפנים", במחנה החלוצי המגשים, וכך גם קרא לביטאון הקיבוץ המאוחד הארצי, התנועה הקיבוצית שייסד. כך היה תחום הפנים לזירת התמודדות בין כצנלסון לטבנקין. אם תחילה הייתה העיר כולה של כצנלסון, עם גידולה של סיעה ב במועצות הפועלים של חיפה ותל־אביב נתכרסם גם התחום הזה.

השוני בדרכי הביטוי של השלושה היה אחד מסימני ההיכר לאישיותם ולסגנון מנהיגותם. בן־גוריון היה היחיד שניסה להעלות על הכתב משנה סדורה, רעיונית ומדינית. הוא נהג לכתוב את נאומיו ולערוך אותם לדפוס. רוב ספריו – יותר משלושים – ראו אור עוד בחייו. טבנקין דיבר ולא כתב. כמעט כל הכתבים שיצאו לאור בשמו הם דבריו שנרשמו בפרוטוקולים, נערכו לדפוס ויצאו לאור אחרי מותו בשבעה כרכים; והמו"ל הכתיר אותם בשם הקולע דברים. גם כאן היה כצנלסון איש התווך – דיבר וכתב לעת מצוא. כעורך דבר נדרש להגיב בכתב על ענייני דיומא כעל עניינים העומדים ברומו של עולם, וכחבר מרכזי בהנהגת המפלגה הגיב עליהם בהרצאות, בימי עיון ובשיחות. אלה ואלה מהווים את עיקר כתביו, שנאספו ויצאו לאור אחרי מותו בי"ב כרכים.

הכתיבה היא פנייה לציבור אלמוני, רחב ורב־גוני. לכותב אין קשר ישיר עם קוראיו, וכתיבתו מתבקשת להיות מדויקת, סדורה, בהירה ומשכנעת. הנאום, לעומתה, מותנה במידה רבה בנסיבות ובקהל השומעים. להעברת המסר שלו נזקק טבנקין לקרבה ולאווירה – לקבוצה אינטימית רוחשת חיבה והוקרה, שבה היווה קסמו האישי חלק בלתי נפרד מהרעיון ומהתוכן. אין פלא שטבנקין בחר בקיבוץ כבסיס כוחו: הוא היה במיטבו בשיחות חברים, בנסיבות אינטימיות, לרוב בשעת לילה מאוחרת, וכך שבה את לב אוהדיו בשפת צופן – שהשתתפו בה המילה, הניגון, שפת הגוף והזיק שבעין – שעם השנים נעשתה מיוחדת להם. השאלות הרטוריות היו כה מורגלות בפיו, עד כי לא היה אפשר להשמיטן גם מדבריו הערוכים לדפוס. העובדה שחסידיו האזינו לנאומיו הארוכים בשקיקה – לעיתים חמש שעות ויותר – מלמדת גם היא על יחסם החם כלפיו. קשר אישי בלתי אמצעי היה נדבך חיוני במנהיגותו. גם בזה היה כצנלסון איש התווך, הכותב המרוחק מזה, ואיש החוג החברי, החם והמוקסם, מזה.

דרכי הביטוי קבעו במידה רבה את אופי מנהיגותם: בן־גוריון היה איש המעשה, מנהיג המונים, הפועל באמצעות המנגנון; כצנלסון היה המורה – היו שכינוהו "מחלקת השכל" – שניחן ביכולת מופלאה לשמש מצפון, מופת וסמל; טבנקין היה המדריך, ראש מסדר חלוצי, התובע נאמנות לחברים ולערכי היסוד. בן־גוריון פנה לציבור הרחב ונזקק אפוא לתקשורת המונים; כצנלסון היה יוצרה של לשון הסמלים המשותפת; טבנקין טיפח חצר של חסידים. בן־גוריון דבק בחזון מדיני ובביצועו, כצנלסון פעל לאחווה ולשלמות המחנה, וטבנקין – לגיבוש המחנה החלוצי המגשים ולהעמדתו בראש התנועה.

מאז חבר ב־1921 לקיבוץ עין־חרוד פרש טבנקין מהפעילות במזכירויות אחדות העבודה והוועה"פ וממנגנוני הביצוע שלהן. אבל בהתבצרו במחנה החלוצי, החוד של כובשי הקרקע והעבודה וסוללי דרך חיים חדשה, רכש טבנקין מכשיר רב־און להטביע באמצעותו את חותמו על התנועה כולה. בכך נחל יתרון על כצנלסון שחי בתל־אביב, לא גיבש לעצמו בסיס כוח מוגדר והיה חסר את הילת ההגשמה העצמית, ערך עליון בתנועה חלוצית.^[9]

ב־1927, עם הקמתה של המסגרת הארצית של קיבוצי אחדות העבודה – הקיבוץ המאוחד – גדל כוח השפעתו של טבנקין והלך, וחלוקת התחומים בין השלושה נעשתה ברורה ומובהקת. בן־גוריון: מנהיג מדיני, תחילה בהסתדרות ואחר־כך במפלגה ובהנה"ס; כצנלסון: מנהיג רוחני וחברתי, בדבר, הביטאון היומי של ההסתדרות, ואחריו בהוצאת הספרים שלה "עם עובד"; טבנקין: מדריך רעיוני־חברתי ומנהיג הקיבוץ המאוחד. חלוקה זו העמידה אותו בראש ציבור קטן אבל נבחר, שקסם במיוחד לנוער בשל הילתו כמחנה חלוצי מגשים בהתיישבות ובהגנה. בנוער המגשים היה לטבנקין יתרון ברור.

ההתיישבות העובדת של מפא"י התפלגה מראשיתה לשלושה גושים: הקיבוץ המאוחד, שנמנה עם אחדות העבודה, וחבר הקבוצות ותנועת המושבים, שנמנו בעיקרם עם הפועל הצעיר. הללו נאבקו מרה על תקציבים ועל עתודות כוח־האדם, ולכן טיפחו ככל שיכלו תנועות נוער נפרדות בארץ ובגולה, ובעקבותיהן גרעיני הכשרה של "החלוץ". התחרות העזה בין שלושת הגושים המריצה פיתוח תורות רעיוניות לחידוד הזהות העצמית של כל אחד מהם, ואלה היו לחומות שגבהו והלכו ושמו לאל כל ניסיון של איחוד.

כבר בינואר 1930, ערב ייסוד מפא"י, התברר שהקיבוץ המאוחד שולח שלוחות לתוך האיגוד המקצועי בעיר ובכפר.^[10] כתוצאה מזה קמו או התחזקו "גושים" גם באגף העירוני של מפא"י. עד מהרה ניטש מאבק ביניהם ובין ה"גוש" העירוני של הקיבוץ המאוחד. בחיפה גברו מזכיר מועצת הפועלים אבא חושי ונאמניו על אנשי "הקיבוץ".^[י] בתל־אביב אירע ההפך: שליחי "הקיבוץ" ואוהדיהם עשו חיל במועצת הפועלים, ועסקני המנגנון העירוני נסוגו מפניהם. השותפות בין נאמני טבנקין והקיבוץ המאוחד לקבוצת פעילים במועצת הפועלים הולידה סיעה בתוך סיעה. מאחר שמפא"י עצמה הייתה סיעה במועצה – סיעת הרוב – כונתה הסיעה שקמה בתוכה סיעה ב. נשואי ביקורתה התארגנו גם הם בסיעה – סיעה ג – שראתה בבן־גוריון ובכצנלסון את מנהיגיה.^[יא]

איחוד שתי התנועות הקיבוציות ותנועות הנוער שלהן היה משאת נפשם של בן־גוריון וכצנלסון. לדידם היה זה המשך טבעי לאיחוד שהוליד את מפא"י. לצורך זה גם הקימו מרכז לנוער. אבל כל החלטות האיחוד שעמלו להעבירן בוועידות המפלגה ובמועצותיה, וגם "המרכז לנוער", לא יצאו אל הפועל ונותרו על הנייר בלבד, שכן איחוד כזה עמד בסתירה להתעצמות כוחו של טבנקין. הוא לא אבה לוותר על השפעתו הבלעדית על הקיבוץ המאוחד, בסיס כוחו, על הדרכת הפועל וחבר המפלגה, שלמענו נוצרה סיעה ב, ועל אחת כמה וכמה לא על "הנוער", מקור הכוח והמשאב העיקרי של הקיבוץ. בהתנגשות הבלתי נמנעת עם כצנלסון הייתה יד טבנקין על העליונה, וכצנלסון איבד את המגע הישיר עם הנוער החלוצי, וממילא את האפשרות לתפקד כמחנכו.

הערות

[א] כך נקרא המצע שנתקבל בחגיגיות רבה בכנס כל־ציוני רב משתתפים, שהתקיים בין 9 ל־11 במאי 1942 במלון "בילטמור" בניו־יורק. הכנס נודע גם כ"ועידת בילטמור", שקבעה בין היתר כי "סדר העולם החדש עם בוא הניצחון, על יסודות השלום והצדק והשוויון, לא ייתכן בלתי אם תיפתר בו שאלת חוסר־המולדת של העם היהודי פתרון מוחלט". לפיכך דרש הכנס: א. לפתוח את שערי ארץ־ישראל לעלייה יהודית; ב.למסור לסוכנות היהודית השלטון על העלייה לארץ ולהעניק לה כל הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובניינה, לרבות פיתוחן של כל אדמות הבור הבלתי נושבות; ג. לכונן את ארץ־ישראל כקומונוולת יהודית מעורה במבנה הדמוקרטי החדש של העולם. "ועידת בילטמור" נקראה גם "עצרת בילטמור", וההחלטות נודעו כ"מצע בילטמור", "תוכנית בילטמור", "קו בילטמור", "הצהרת בילטמור", "החלטת בילטמור" ו"החלטות בילטמור". 
[ב] צ"ל שלשום, כלומר בישיבת הנה"ס ב־4 באוקטובר 1942, הראשונה שבה השתתף לאחר שובו, ושבה הרצה את חלקו הראשון של הדו"ח שלו. 
[ג] אמנם הצנזורה הבריטית אסרה את פרסום החלטות בילטמור הקוראות להקמת מדינה, אך מחילופי דברים אלה אפשר להסיק כי זו לא הייתה הסיבה היחידה לכך שהוועידה לא הצטיירה כמאורע חשוב. 
[ד] ראו קנא"ד ג עמ' 398-397, 409-402. 
[ה] ד"ר ארתור רופין וד"ר ורנר סנטור, נציגי הלא־ציונים בהנה"ס אז. 
[ו] כל ימי המלחמה לא היה אפשר לקיים את ישיבות הוועד הפועל הציוני – המוסד הפרלמנטרי של ההסתדרות הציונית בין קונגרס לקונגרס. חבריו היושבים בארץ התכנסו במה שנקרא הוועד הפועל הציוני המצומצם, שהיה המוסד הפרלמנטרי הציוני העליון בשנות המלחמה. בארכיון הציוני מתויקים גם הפרוטוקולים של הוועד הפועל הציוני ושל הוועד הפועל הציוני המצומצם בתיוק זהה. בעד הצעה נוגדת של השומר הצעיר הצביעו שלושה; י' זרובבל מפועלי־ציון־שמאל היה היחיד שהצביע בעד הצעתו שלו. ש' קפלנסקי וי' שפרינצק נמנעו, ואהרן ציזלינג לא השתתף בהצבעה. 
[ז] ש' אושרוביץ, ד' בן־ירוחם, פ' טובין, ד' ליבשיץ, י' קושניר, א' תבורי וח' למדן. 
[ח] ראו קנא"ד ב עמ' 294-290. 
[ט] באוקטובר 1934 חתמו בן־גוריון וז'בוטינסקי על הסכם עבודה בין ההסתדרות הכללית להסתדרות העובדים הלאומית, ועל הסכמי אי־אלימות ומשמעת בהסתדרות ובתנועה הציונית. היתה זו גולת הכותרת של המסע לשלום בין תנועת העבודה לתנועה הרביזיוניסטית. שלושת ההסכמים נזקקו לאשרור. הסכם העבודה הובא ב־24 במרס 1935 למשאל חברי ההסתדרות. בעקבות דחייתו הוסרו מסדר היום הציוני גם שני ההסכמים האחרים. 
[י] קיצור לקיבוץ המאוחד.
[יא] הייתה גם סיעה ד ועוד סיעות שלא האריכו ימים. 

[1] מרפ"א (מרכז) 12.9.39. 
[2] דב"ג דיווח להנה"ס על ועידת בילטמור ואמר: "כל הנואמים הביעו את הסכמתם לנאומי... וההחלטה שנתקבלה – אלה היו פסוקים מהנאום שלי", פהנה"ס 6.10.42; דב"ג "על שתיים יצא הקצף", דבר 31.7.44, במערכה ד עמ' 165; מרפ"א (מרכז) 6.10.42; ארכיון מאגנס בירושלים, מכתב מאגנס לד"ר אלכס דושקין 8.1.43. אשר לצנזורה ראו דבר 13.5, 14.5, 15.5.42; במאמר ראשי נכתב בדבר ב־18.5.42: "הכינוס הציוני הגדול באמריקה – רק הדים ארעיים הגיעו עד עתה ממנו לפרסום בארץ־ישראל וּודאי יעבור זמן לא מועט עד אשר ייוודע מהלכו על כל פרטיו". גם בידיעה שכותרתה "פרטים נוספים מהכינוס הציוני באמריקה", דבר 28.5.42, לא נזכרו ההחלטות הקוראות להקמת מדינה יהודית. ההסבר למיעוט הידיעות ולערפולן נעוץ בצנזורה הבריטית, בקשיי הדואר לרגל המלחמה – מכתב בדואר אוויר הגיע אחרי חודש וחודשיים – ובהיעדר מנגנון דיווח יעיל. בישיבת הנה"ס ב־17.5.42 ציין י' גרינבוים: "מהוועידה הציונית בארצות־הברית לא קיבלנו הרבה פרטים, וכמובן אף ידיעה על ההחלטות". שרת סיפר כי "נודע לנו שהצנזורה מחקה בדברי ויצמן את הפסקה על עלייה גדולה של 3 מיליונים לארץ־ישראל, ובהחלטה נמחקו המילים על קהיליה יהודית וצבא יהודי". ד"ר א' שמורק טען ש"עלינו לברר קודם כול מה אומנם לא נמסר לנו מההחלטות, על־ידי כך נדע מה היו החלטות הוועידה באמריקה". ב־4 באוקטובר אמר דב"ג ש"הד הוועידה ודאי הגיע אליכם, אם כי הצנזורה ניסתה להשתיקה" (פהנה"ס 17.5, 4.10.42); אליעזר קפלן כתב לארתור לוריא בניו־יורק: "מפעם לפעם אתה כותב ללויטרבך, אבל הידיעות הן מקוטעות... עד עתה אין בידנו שום חומר על הוועידה הציונית וכן על פעולת ד"ר ויצמן" (מכתב קפלן ללוריא 7.6.42); על הדואר האיטי בימי המלחמה מעיד מכתב של ועד החירום הציוני האמריקני לד"ר לויטרבך: "כבר שלחנו בדואר אוויר את קטעי־העיתונות וההחלטה שהתקבלה בוועידה [בילטמור]. בדואר רגיל שלחנו דוגמאות מתיק־החומר שחולק למשתתפים... נאום בן־גוריון נערך לדפוס בחוברת ותקבלו אותו בעתיד הקרוב" (מכתב ועד החירום לד"ר לויטרבך 24.5.42); חברי הנה"ס יכלו ללמוד יותר על החלטות בילטמור ממברק ששיגר להם דב"ג ב־6.6.42 על משא ומתן והסכם בינו ובין מוריס ורטהיים, יו"ר הוועד היהודי האמריקני, אשר התבסס על החלטות בילטמור. בדיון בעניין זה בהנה"ס העיר שרת כי "זו הפעם הראשונה שהדואר מסר לנו טלגרמה שהיא אינה לפרסום בציבור". ד"ר דב יוסף ציין ש"יש נקודות סתומות", וד"ר ורנר סנטור טען גם הוא ש"התעודה שלפנינו מעורפלת מאוד" (פהנה"ס 14.6.42); גם ממכתב דב"ג לשרת מ־8.7.42 בולט חסרון המידע המלא של חברי הנה"ס: ההסכם עם ורטהיים הוא "המינימום המוסכם בין הציונים והלא־ציונים. אבל כולכם התעלמתם ממשפט אחד בנוסחתי, דהיינו, 'תחת שלטון שנועד במיוחד למטרה זו'... נוסחה זו מכסה כרגע את... חלק... התוכנית הציונית (כפי שנתקבלה בוועידה הציונית במלון בילטמור) [הדגשט] הדורש את הפיקוח המיידי של הסוכנות היהודית על ההתיישבות והעלייה לארץ־ישראל". על כך שרק אחרי שוב דב"ג לארץ קיבלו חברי הנה"ס מידע שלם על ועידת בילטמור מלמדים דברי ד"ר סנטור בדיון בדו"ח דב"ג: "אחרי הישיבה האחרונה קראתי בעיון רב את החלטת בילטמור" (פהנה"ס 11.10.42). 
[3] מכתב דב"ג למרים כהן 1.11.42; קנא"ד ג, פרקים 17, 18, 19 ו־20; יב"ג 17.9.42; פהנה"ס 11.10, 8.11.42; פרוטוקול הוועהפה"צ 10.11.42, 5.7.43.
[4] קנא"ד ג עמ' 413; Foreign Affairs גל' ינואר 1942; כתבי ויצמן עמ' 448.
[5] פהנה"ס 7.2, 21.3.43 – בישיבה זו נדון הדו"ח של ד"ר נחום גולדמן מ־28.1.43 על ועידת פיטסבורג שהתכנסה ב־23-24.1.43; גולדמן נשלח לוועידת פיטסבורג על־ידי ויצמן שנעדר ממנה (אג"ו XX מס' 364 לבאפי 8.1.43; אג"ו XXI מס' 1 למונסקי 21.1.43; עא"ל, מכתב דוריס מאי לארתור לוריא 8.2.43; מכתב דב"ג למרים כהן 25.3.43). 
[6] ב"ב ע/41/23/ כרך ב, מצע מפא"י לוועידה החמישית של ההסתדרות, תל־אביב, נובמבר 1941; הוועהפה"צ 10.11.42 הודעת כצנלסון; יב"ג 8.7.35. זהו גלגול־הפרשה: השבעה סירבו להשתתף בהתייעצות הסיעה שזימן מרדכי נמיר לפני הישיבה הראשונה של הוועה"פ של מפת"א ב־27.7.42. בישיבה נבחרה, בהתאם להחלטת מרכז המפלגה, מזכירות בת חמישה חברים. השבעה נמנעו. אושרוביץ וטובין – מבין החמישה שנבחרו – הודיעו על התפטרותם "מפני שלא הסכימו להרכב של חברי סיעה ב בתוך המזכירות". בדיון על מיזוג המשרד הקבלני עם סולל בונה התלכדו סיעה ב, השומר הצעיר, הליגה ופועצ"ש ויצרו רוב אשר החליט: א. לגנות את הנהלת המשרד הקבלני. ב. להביע אי־אמון בשלושת נציגי המועצה במשרד הקבלני: יוסף קיציס, מרדכי נמיר והלל כהן. ג. להודיע לוועה"פ של ההסתדרות, שאין לסיים את המו"מ על איחוד סולל בונה עם המשרד הקבלני ללא דיון מוקדם במוסדות המועצה בשיתוף החברים קושניר וטובין. גם בישיבת הוועה"פ של מפת"א ב־4.8.42 התגלתה נטיית השבעה לפעול עם מפלגות המיעוט כדי להכריע נגד המפלגה. ליבשיץ וטובין עמדו בסירובם להשתתף בהתייעצויות סיעת מפא"י. מרכז המפלגה, בהשתתפות חברי מפת"א מכל הסיעות במפא"י, דן במצב ב־11.8.42 והחליט בין השאר: א. שליחי המפלגה פועלים כסיעה מפלגתית אחידה מתוך התייעצות, דיון ומסקנה. ב. המרכז פוסל את התנהגות השבעה בשתי הישיבות האחרונות של הוועה"פ של מפת"א. ג. המרכז מטיל על נ' הרפז ול' אשכול לכנס את סיעת המפלגה בוועה"פ של מפת"א ולהשתתף בה בזכות דעה מוחלטת, לשם קביעת דרך עבודת הסיעה והופעותיה במוסדות המועצה. ו. המרכז פונה לכל הח' שנבחרו למזכירות הוועה"פ של מפת"א להיכנס לעבודתם – שאם לא כן יבחר המרכז חברים אחרים במקומם. ז. סיעת המפלגה במפת"א תודיע שיש לקיים בירור יסודי בעניין המשרד הקבלני. בעד הודעה זו, המבטלת את החלטות שתי הישיבות הקודמות, חייבים להצביע כל שליחי המפלגה במפת"א. ח. ב־19.8.42 יקיים המרכז דיון על מיזוג המשרד הקבלני עם סולל בונה. אולם אושרוביץ וטובין הודיעו לאשכול ש"אין הם מסכימים לישיבה בהשתתפות קומיסרים". הם יקבלו את מרות המפלגה "רק בדברים עקרוניים". הנושאים שנדונו בשתי ישיבות הוועה"פ לא היו דברים עקרוניים. ב־19.8.42 קבע מרכז המפלגה, שבהתנהגות השבעה יש משום הפרה חמורה של משמעת המפלגה והחליט – ברוב של 11 קולות ואחד נמנע – להעמיד את השבעה למשפט המפלגה, ולהשעות את נציגותם מטעם המפלגה בוועה"פ של מפת"א ובשאר מוסדות ההסתדרות והמפלגה עד מתן פסק הדין. הורכב בית־דין של חמישה: ברוך אזניה, משה חסקלברג, פרץ נפתלי, א"מ קולר ותנחום. ב־28.9 שיגרו השבעה למזכירות ביה"ד את המכתב הבא: "לא נוכל... לציית לתביעה ולהופיע בפני המשפט... אנו רוצים להצהיר ולהדגיש... כי כחברים למפלגה הכרנו ונכיר בסמכות המפלגה לתבוע לדין את חבריה ללא יוצא מן הכלל על הפרת משמעת מפלגתית. אולם אנו מכחישים כי הסכסוך שפרץ עתה במפלגה הנו על רקע של קבלת או אי־קבלת משמעת פנימית. סכסוך זה הנו ביסודו פוליטי־ציבורי על בסיס של היאבקות זרמים בתוך המפלגה, ואנו מאשימים את רוב חברי מרכז המפלגה בשימוש לרעה בסמכותו [כך הטקסט] והופך את הדיון המפלגתי למשפט של סיעה אחת על השנייה. פרשה זו היא עניין לדיון במפלגה במוסדותיה המחוקקים העליונים ועובדה היא כי אומנם הוחלט לכנס את ועידת המפלגה באופן דחוף לדון בשאלות הפנימיות. [את] הפקעת סכסוך זה דווקא מהדיון בוועידה, הפרדתו מכלל השאלות והקדמת הדיון המשפטי לבירור תנועתי – אנו רואים כדבר מלאכותי ומכוון על־ידי רוב חברי המרכז כצעד פוליטי". שבעת הנתבעים לא הופיעו למשפט גם אחרי שביה"ד שיגר להם הזמנה שנייה. ב־29.9.42 קבע ביה"ד שהוא רואה בכל המקרים הנ"ל של הפרת משמעת המפלגה שרשרת אחת, המעידה על כך שאין כאן משגה חולף אלא כוונה של הנתבעים לפעול במפת"א ללא התחשבות במוסדותיה המוסמכים של המפלגה. אין ביה"ד רואה בכך ביטוי רגיל של היאבקות זרמים בתוך המפלגה, אלא השתמשות בתוך ההיאבקות הזאת בנשק שהוא פסול מעיקרו – בהפרת משמעת, המסכנת את עצם קיומה של המפלגה. פסה"ד התקבל פה אחד ב־29.9.42: א. על השבעה להתפטר מחברותם במפת"א, בוועה"פ ובמזכירות שלו. ב. ההתפטרות בתוך 3 ימים. ג. אם במשך שלושת הימים לא יבצעו החברים הנתבעים את התפטרותם... הם מוצאים באופן אוטומטי ממפא"י. הפרשה, ששיבשה את מהלך ועידת המפלגה בכפר־ויתקין באוקטובר 1942, העסיקה את מפא"י גם אחריה; וגם כשהשבעה ניאותו להחזיר את המנדטים שלהם וחברותם במפלגה חודשה, נותרה הפרשה במפא"י כצלקת שלא נרפאה. ראו מרפ"א (לשכה) 2.12, (מזכירות) 4.12, 29.12.42. 
[7] מרפ"א (מזכירות) 6.10.42. 
[8] יב"ג 3.10, 4.10, 5.10.42; א.צ. 906 מתוך פרוטוקול 5.10.42 (המסמך נמסר על־ידי אריה אופיר); פנקסי ב"כ 10.5.41, 23.9.42; מכתב דב"ג לילדים 14.9.35 מל"פ עמ' 146; זכ"ב עמ' 436; א.צ. 669, בכינוס מחוזי של מפא"י בעין־חרוד 13.11.42 חזר דב"ג על דברי ל' לויטה: "הח' לויטה רואה את התחלת ההתפלגות מהסכם ז'בוטינסקי־בן־גוריון, הוא מציין שהאפרט היה בעד ההסכם". 
[9] ראו קנא"ד א, ב, ג. 
[10] ב"ב 22/2, יומן זלמן ארן 5.1.30 (ארן התייחס לפעולה סיעתית בבחירות פנימיות); יונה כסה, מרפ"א (ועידה) 26.10.42 ("עיניים בוחנות הבחינו בעש האוכל את המפלגה מזמן. הם התריעו ולא נענו"); מסמך א' אופיר, שם ("המשבר הזה הוא המשך למשבר אשר אנחנו יודעים אותו זה 8-6 שנים"). 

המשך הפרק בספר המלא