אלמוני בצריח

פרק 1

ילדות בארץ גלותית

בית יזרניצקי ברוז'ינוי

בדרום מערב בלארוס, בנסיעה על הכביש הראשי מהעיר ברסט, לשעבר ברסט־ליטובסק, לעיר ברנוצ'י, ישנה פנייה לכביש צדדי הפונה צפון־מערב ליד העיירה איבצ'ביצי ובנסיעה עליו ניתן להגיע עד לצומת דרכים קטנה ובמרכזה יושבת העיירה רוֹזִ'ינוֹי, ששמה נלקח משמו של הנהר שלגדותיו היא יושבת, נהר רוז'נקה. העיירה רוז'ינוי, לפי מפקד אוכלוסין מתחילת המאה העשרים, כאשר הייתה בתוך פלך רוסיה הלבנה של הקיסרות הרוסית, מנתה בערך 5,000 נפשות, מתוכם רוב של 3,500 יהודים. הקהילה הנוצרית בעיירה התפלגה בין רוסים אורתודוקסים ופולנים קתולים, שהיו להם כנסיות נפרדות. לרוב היהודי, דובר היידיש, היה בית כנסת אחד, ובשלושים השנים הבאות נבנו סדרת בתי כנסת חדשים עם פריחתה של הקהילה. את העיירה המבודדת הקיף יער עבה.

בימי היותה תחת שלטון האיחוד הפולני־ליטאי, פרחו ברוז'ינוי עסקים רבים, אך אלו איבדו אחיזה בסוף המאה ה-18, כתוצאה מסיפוח העיירה, כמו כל רוסיה הלבנה, לשטחי האימפריה הרוסית. מאז והלאה, המגזר העסקי הרווחי היחיד ברוז'ינוי עצמה היה ייצור בדים לשימוש בידי הצבא הרוסי, שהיה לקוח נאמן. כתוצאה ממלחמת 1812 בין רוסיה לצרפת הנפוליאונית, רוז'ינוי נכבשה לחודשים ספורים בידי הצבא הצרפתי עד שזה נסוג. לאחר המלחמה, סיפחה האימפריה הרוסית לתוכה את הנתח הארי של המולדת הפולנית, ובכך התרחב הגבול מערבה, הרחק מרוז'ינוי עצמה ומחבל רוסיה הלבנה.

רוז'ינוי, כפי שרומזת הקהילה היהודית שבה, הייתה חלק מתחום המושב, אזורים מוגדרים בתוך האימפריה הרוסית שלפי צו הצאר - הוא הקיסר הרוסי - היהודים הוגבלו אליהם ורק בהם יכלו להתגורר מגורי קבע. המטרה של תחום המושב הייתה לבודד את היהודים באזורים הלא מתועשים והנידחים של האימפריה הרוסית רחבת הידיים, שבאותה העת כללו נחלותיה באירופה גם את אוקראינה, רוסיה הלבנה, מרכז פולין, מולדובה והמדינות הבלטיות. מכאן שרוז'ינוי הייתה עיירה קטנה ומבודדת, כה קטנה שלא הייתה בה כל תחבורה ציבורית, רכבות מעולם לא עצרו בה, וכניסות ויציאות ממנה לרוב נעשו בכרכרה. מבחינה טכנולוגית, רוסיה הצארית פיגרה מאחורי שאר אירופה, ואף עשתה זאת במכוון. הצאר וחצר הקיסרות חששו כי השינויים שמביאים עמה המהפכה התעשייתית יערערו את סמכותם של מעמדות השלטון הקיימים, ועל כן פעלו להימנע ממנה, או לכל הפחות להאט אותה, ככל הניתן. מסילת הרכבת הראשונה שנבנתה ברוסיה נבנתה מעל 60 שנה לאחר מקבילתה בבריטניה, והממשלה הטילה צנזורה על פרסום ידיעות לגבי המצאות חדשות בעיתונות, כולל דיווחים על התקדמות הבנייה של מסילות ברזל.¹

רוב אוכלוסיית רוסיה היו באותם הימים צמיתים, חסרי רכוש וחסרי זכויות שהיו מחויבים לשרת את בעל הקרקעות אשר את אדמתו הם עבדו וממנה חיו. רק ב-1861, הצאר אלכסנדר השני הורה על ביטול הצמיתות, אך רוב הצמיתים לשעבר נותרו עובדים את אדוניהם עד סוף ימיהם כדי לפרוע את החוב הכספי שהוטל עליהם במקביל למתן חירותם. התוצאה של המשטר העריצי והדכאני ברוסיה הייתה התפתחותה של אופוזיציה לא־חוקית הנוקטת בצעדים אלימים וקיצוניים, ולעיתים קרובות מהפכניים. יהודים רבים הצטרפו לשורות אותן סיעות מהפכניות לא־חוקיות, בין היתר כתוצאה מהדיכוי של היהודים תחת משטר הצאר, שכל כמה שנים הבליג ולעיתים גם התסיס פוגרום חדש נגד הקהילה היהודית. האנטישמיות ברוסיה, באותה העת, הייתה טבועה ביסודותיה של האומה יותר מאשר בכל אומה אחרת באירופה.

בין אותם יהודים שצידדו בארגוני אופוזיציה שהמשטר הוציא מהחוק היו הזוג שלמה יזֶרניצקי ופנינה פרלה, בת חנוך שבזין. בני הזוג הנשואים, יושבי רוז'ינוי, היו בצעירותם תומכים נלהבים של תנועת הבּונְד - האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים בליטא, פולין ורוסיה. תנועת הבונד הייתה תנועה פוליטית יהודית חילונית וסוציאליסטית, שתמכה במתן אוטונומיה ליהודים בתוך גבולות האימפריה הרוסית והתנגדה באופן נחרץ לרעיון הציונות שקרא להגירה יהודית ויישוב מחדש של ארץ ישראל. בין מנהיגי הבונד נמנו אלו שיהיו לימים המייסדים של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית, מפלגת גג שנועדה לאחד את כל התנועות הסוציאליסטיות ברוסיה אשר מתוכה התפצלה הסיעה הבולשביקית הקיצונית בראשות ולדימיר איליץ' לנין, שב-1917 השיגה את מושכות השלטון במהפכת אוקטובר והקימה במלחמת אזרחים את רוסיה הסובייטית על חורבות הקיסרות. הדיכוי של משטר הצאר הוביל לתסיסה המונית ובשנת 1905, נוכח סכנת מהפכה נגד השלטון הקיסרי, הצאר הרוסי ניקולאי השני הסכים, בפועל רק לעת עתה, לוותר על חלק מסמכויותיו האבסולוטיות וקרא לדומה - הפרלמנט - להתכנס, נוכח דרישות ההמונים להפוך את רוסיה ממלוכה עריצית למלוכה חוקתית, בה הפרלמנט מגביל את סמכויות הצאר. היהודים תומכי הבונד היו בין הרבים שהציגו את דרישותיהם בפני הדומה המתכנסת. הם דרשו שוויון זכויות ומתן אוטונומיה מקומית ליהודים בתחום המושב. התשובה של ההנהגה הרוסית האורתודוקסית הייתה חד משמעית: לא תוכל לקום מולדת יהודית חדשה בתוך אירופה, ודאי שלא על גבי נחלות הרוסים. מולדת יהודית, כך קבעה ההנהגה הרוסית עצמה, תוכל לקום אך ורק בארץ ישראל, אז נחלה מוזנחת של האימפריה העות'מאנית, משום שהיא מוצא היהודים ומקורם.² היה זה בערך באותה העת, שפעמי הציונות התחזקו והחלו נשמעים בקול עולה וגובר ברחבי הקהילות היהודיות, מוארים באור חדש בזכות מאמציהם של הרצל ושותפיו.

פנינה פרלה שבזין נולדה בשטעטל סוויסלוץ' השכן לרוז'ינוי, הייתה השלישית מבין תשעה אחים ואחיות. היא נישאה לשלמה יזרניצקי במהלך אירועי מהפכת 1905, שהסתיימה בפשרה של האופוזיציה עם הצאר ובכינוס הדומה. הבונד נוסד ב-1897, אך בנקודה מסוימת שינו הזוג יזרניצקי את טעמם הפוליטי ועברו מתמיכה בתנועה הרדיקלית לתמיכה בציונות תוך שמירת אהדה לרעיונות סוציאליסטים. בביתם גידלו את ילדיהם חינוך יהודי עברי שהתבסס במידה רבה על עקרונות הציונות. שלמה יזרניצקי היה בעל מפעל קטן ומקומי לייצור עורות, והיה אדם אמיד ביחס למעמד הקהילה ומנהיג בציבור של רוז'ינוי, מה שהתבטא בכך שמקומיים רבים נהגו להתייעץ עימו, לעלות לרגל לביתו והוא מצידו הוזמן לעיתים לשמש בורר ומגשר במחלוקות ויריבויות בקרב הקהילה. פנינה פרלה גם היא הייתה מעורבת בענייני הקהילה, ובמיוחד עסקה בצדקה. בקהילה הקטנה דיברו עליה בחום ושיבחו את חוכמתה ונדיבות לבה.

לזוג יזרניצקי היו שלושה ילדים, שתי בנות גדולות, מרים ורבקה, ובן הזקונים, יצחק יזרניצקי, לימים שמיר, שכונה בידי בני משפחתו בכינוי החביב יֵֶצל. הילדים התחנכו בבועה יהודית מקומית, ועל אף הריחוק הגיאוגרפי, ראו מילדותם את ארץ ישראל כמולדתם, ודווקא אל הארץ הרוסית והפולנית התייחסו כארצות זרות שהתאימו לגולה, וכמושב זמני, לא כמקום אליו הם שייכים. שמו של יצחק נגזר משם סבו, אבי אביו, יצחק יזרניצקי. מאז היותו ילד קטן הרבה שמיר לצאת לטיולים והליכות ביער שסבב את העיירה, ואימץ לעצמו את הצעידה היומיומית כמנהג אותו שימר למעשה במשך כל חייו.

האב, שלמה יזרניצקי, דאג לכך שבית הספר העברי בעיירה יתקיים ויתפקד. המשפחה אמנם לא שמרה מצוות, לא הפרידה בין בשר וחלב ונהגה לאכול גם ביום הכיפורים, אך היה מעין כבוד רשמי למסורת ולשורשים התרבותיים היהודים. הייתה זאת חילוניות שלא אפשרה אכילת חזיר. להוריו של יצחק הייתה השפעה רבה עליו: אביו החדיר בו עיקרי אופי שייעד אותו ללכת עמם כל החיים, יושרה בסיסית, תיעוב של משוא פנים ואכפתיות בסיסית לרעיו בני העם היהודי בכל רחבי תבל. בית הספר העברי התבסס על תרומות, ושכר הלימוד היה גבוהה מאוד. יצחק הצעיר למד להכיר את חשיבות החינוך העברי והיהודי שקיבל דרך מאמציו של אביו, שבעמל רב הרוויח את הכסף הנדרש בשביל לשלוח אותו ללימודים בבית הספר הזה.

העולם התרבותי הפולני, אשר סבב את בני משפחת יזרניצקי, נדחק הצידה לעומת העולם התרבותי היהודי. וכאן קיים הבדל שהפריד את משפחת יזרניצקי מיהודי פולין אחרים. מנחם בגין לדוגמה, אימץ לעצמו את התרבות הפולנית והעריך אותה, אך יצחק שמיר לעומתו לא מצא בה שייכות, וראה בה ״מולדת זרה״. אף על פי כן, אירועי התקופה לא חלפו מעל ראשם.

יצחק נולד ב-22 באוקטובר 1915, באמצע מלחמת העולם הראשונה. באותה העת נלחמה האימפריה הרוסית נגד הקיסרות הגרמנית על השליטה באירופה המזרחית. על אף העליונות המספרית של הצבא הרוסי, התיעוש הלקוי שלו וחוסר המיומנות של אנשיו הוביל למהפך בזירה לטובת הגרמנים, שמכונת המלחמה שלהם הייתה המשומנת ביותר באירופה. אפילו שהיו אלו הרוסים שפתחו במכה המקדימה במלחמה, הצבא הגרמני הוביל למהפך בחזית. כאשר נולד יצחק, הייתה רוז'ינוי שטח כיבוש גרמני, שהתרחב עד אז, בשנה וחודשיים לפרוץ המלחמה, עד לעיר פינסק, מזרחית לרוז'ינוי. המחסור הכבד במזון, המצב הרעוע של הצבא, ההפסדים בחזית והדיכוי הפוליטי כולם העיבו על תושבי האימפריה הרוסית שב-1917 התמרדו נגד הצאר בפעם האחרונה. הצאר הודח במהפכת פברואר בידי הסוציאל־רבולוציונרים, סיעה אשר ניסתה להקים דמוקרטיה סוציאליסטית שברירית ברוסיה באמצע המלחמה. הסוציאל־רבולוציונרים, מעבר לקושי שלהם להחזיק במושכות השלטון, לא מימשו את הבטחתם לקהל תומכיהם: יציאה מהירה מהמלחמה; וכתוצאה מכך איבדו גובה במהרה. באוקטובר ביצעו הבולשביקים הקיצוניים בראשות ולדימיר לנין הפיכה שלטונית נוספת, ובעקבות מהפכת אוקטובר הבולשביקית רוסיה קרסה לכדי מיליציות וסיעות לוחמות, תנועות בדלניות וחמושים מכל עבר. מלחמת אזרחים כוללת פרצה.

הקיסרות הגרמנית, שניהלה כל אותה העת חזית מלחמה נוספת במערב אירופה, ניצלה את המשבר בתוך רוסיה והביאה את שליטיה החדשים, הבולשביקים, לשולחן המשא ומתן כאשר הם בעמדת נחיתות משמעותית. המשטר החדש של לנין ניסה להימנע מהסכם שלום משפיל וליצור מצב של ״לא שלום ולא מלחמה״ כדברי יד ימינו של לנין, הקומיסר לב טרוצקי, מעיין ניסיון לשמר את המצב בשטח כמו שהוא ולרכז משאבים בלחימה הפנימית בתוך רוסיה. הצבא הגרמני היטיב לנצל את החולשה הפנימית הזאת וכבש במהירות הבזק נחלות ענק ברחבי רוסיה, כולל אוקראינה, כל רוסיה הלבנה, חלק נרחב מהקווקז ופינלנד, והגיע לשערי פטרוגרד (היא סנקט פטרבורג, באותם ימים הבירה של רוסיה). בנקודה זאת היה על הבולשביקים לחתום הסכם שלום משפיל עם גרמניה שהעניק לה שליטה בפועל על כל השטחים שכבשה, שהפכו לשטח חוצץ בינה לבין רוסיה הסובייטית. בעוד מלחמת האזרחים ברוסיה ממשיכה, רוסיה הסובייטית כמעט נבלעה תחת השפעה גרמנית, אך בנובמבר 1918 קרסה הקיסרות הגרמנית, נוכח מהפכה מבית ומפלות צבאיות בחזית המערבית, וכל ארצות האזור החוצץ שהוקם בינה לבין רוסיה, ביניהן גם פולין ואוקראינה, החלו להילחם על עצמאותן.³ בתוך כל מלחמות העצמאות ומלחמות האזרחים הללו ששטפו את מזרח אירופה ויצרו בה תוהו ובוהו, הייתה סכנה גדולה לקהילות היהודיות.

ברוז'ינוי, כל עוד הייתה תחת הכיבוש הצבאי הגרמני, נאסר על החקלאים המקומיים לעבד אדמות, רבים נשלחו לעבוד בעבודות פרך בתוך גרמניה ועבור רבים הייתה זאת ההעסקה היחידה. הוקם גן ילדים חדש, בו נלמדו השפות יידיש וגרמנית. דווקא משפחת יזרניצקי שמרה על יציבות פרנסתה כל אותה העת, שכן מפעל העור של האב שלמה המשיך לעבוד ללא הפרעה. למעשה, כל עוד נמשכה מלחמה, היה ביקוש גבוהה. שלמה יזרניצקי פעל לעזור לבני הקהילה נוכח המלחמה, ולקח חלק בהקמת בית חולים מקומי בתוך רוז'ינוי.

ב-1919 השתלט על אוקראינה הלאומן האנטישמי סימון פֶּטְליוּרָה, שאנשיו החלו בביצוע פרעות ופוגרומים ביהודים בכל השטחים שנפלו תחת שליטתם. גם חלקים מהצבא הלבן, שהוקם כאופוזיציה לבולשביקים, בראשות הגנרל אנטון דניקין, ביצעו פרעות אנטישמיות ביהודים. במקביל החלו הפולנים, שלחמו על עצמאותם, במלחמה נגד רוסיה הסובייטית על שטחי רוסיה הלבנה, שרוז'ינוי בתוכן. במהלך המלחמה הפולנית־סובייטית, חיילים עריקים של צבא פולין ביצעו פוגרום ביהודי רוז'ינוי, ושישה יהודים נרצחו בדרכם לבית הכנסת. עוד שישה נפצעו, ובתי עסק ומגורים של יהודים רבים נשדדו.⁴ חלק מהשכנים הפולנים הקנאים ואחוזי השנאה הצטרפו גם כן להתפרעות, אשר בכללה נעשתה באמתלא כי יהודי רוז'ינוי תומכים ברוסיה הסובייטית. בפועל הוקמה מועצה - סובייט - בידי יהודים בעיירה, שנועדה לנהל את העיירה במהלך המלחמה והכאוס השלטוני שבא איתה, אך רבים סלדו ממנה ולא מצאו בה מקום לעמדותיהם. הסובייט היה סמל שלטון של הבולשביקים, והעריקים הפולנים ניצלו אותו כתירוץ להאשים את יהודי העיר בתמיכה במשטר הבולשביקי. יצחק יזרניצקי היה אז בן ארבע בלבד, ובהמשך למד בכיתה בבית הספר עם ילד שאביו נרצח בפוגרום. בסיום המלחמה נחתם לבסוף, ב-1921 הסכם ריגה, ובמסגרתו חולקה ארץ רוסיה הלבנה בין רוסיה הסובייטית, שבהמשך הפכה לברית המועצות, והרפובליקה הפולנית העצמאית. לפתע הפכו תושבי רוז'ינוי, ובהם משפחת יזרניצקי, לתושבי פולין העצמאית.

השכלה והתעצבות

שמיר היה הילד הנמוך ביותר בכיתתו. אביו היה אדם גבוה קומה, בעוד אימו הייתה נמוכה, אך גם שתי אחיותיו היו גבוהות ממנו. לדבריו הוא פיתח מגיל צעיר עור עבה מול הצקות ובריונות בבית הספר. בלימודיו היה שמיר מעל הממוצע הכיתתי במידה מסוימת, אך בעיקר התבלט בכישרון לשפות, עברית בראשן. כאשר סבל ממכת כינים הסתובב בראש מגולח למשך תקופה בלימודיו היסודיים ומדי יום שישי היה עליו לחפוף את ראשו בנפט כדי להיפטר מהמטרד. בדרך כלל היה תלמיד קפדן, ולא מתבלט. כאשר יצא עם החברים למשחקי כדור, היה הכדור שהשתמשו בו עשוי סמרטוטים. כאלו היו התנאים ברוז'ינוי של ילדותם.

מחנכו של שמיר היה ד״ר יצחק שקרלט, מורה נערץ ומפורסם ש״ידע להסתכל בתלמיד״, והותיר חותם על כיתתו. שמיר ניחן בכושר הבעה שבאה לידי ביטוי בעיקר על הכתב. שקרלט זיהה כישרון זה אצלו, כמו גם אצל שניים מחבריו לכיתה: יהושע גבעוני - שלימים היה ממייסדי קיבוץ אלונים ואיש שקידם העפלה וחינוך, ודוד ליניבסקי (לימים עברת את שמו ל״ניב״) - לימים היסטוריון של האצ״ל והעורך הרשמי של דברי ימי הכנסת.

הציונות הייתה בראש מעייניו של שמיר, כבר מימיו בבית הספר העברי ברוז'ינוי. הוא נהג לאסוף תרומות עבור קופת הקרן הקיימת לישראל, הרבה להתעמק במעלליהם של האישים משני המציאות של התקופה, מד״ר חיים ויצמן, פילדמרשל אלנבי ועד לנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, שהיה יהודי ציוני בכבודו ובעצמו. ביום בו נפתחה בטקס חגיגי בירושלים האוניברסיטה העברית, ב-1925, כאשר שמיר היה בן 9, חגגו יהודי רוז'ינוי כאילו היו שותפים לטקס הפתיחה החגיגי. דגלי כחול לבן מילאו את רחובות העיירה, ולילדים אף ניתן יום חופש מהלימודים בבית הספר העברי. כמו כן הרבה להתעמק בתנ״ך, ובמיוחד בסיפורי הגבורה של אישים כגון דוד, שאול ויהונתן. למשפחת יזרניצקי היה מנוי לעיתונות היישוב מארץ ישראל והם קיבלו עיתונים בעברית דרך הדואר מהם למדו על הנעשה בארץ. מגיל צעיר התעניין יצחק בהוויות העולם, במדינאות, בפוליטיקה עולמית, ובעיקר בארץ ישראל. עיתונים ביידיש החל לקרוא כבר מגיל עשר, ובהמשך גם בעברית.⁵

כאשר היה בן למעלה משמונים, נשאל על מחוז ילדותו והשיב: ״לעניין ארץ המוצא אני הולך בעקבות ש״י עגנון. רק במקרה נולדתי לא בארץ ישראל. אבל מאז עמדתי על דעתי ראיתי עצמי בן המקום הזה [ישראל], למרות שנולדתי בעיירה קטנה, ברוז'ינוי, בפולין המזרחית. אבי היה ראש הקהילה, הייתה שם מעין 'מדינה יהודית' באזור הזה. היו עיירות 'יהודיות' רבות כאלו. בכולן היה רוב יהודי. חיינו בינינו לבין עצמנו. לא היה לי כמעט כל מגע עם גויים.״⁶

בחודשי הקיץ נהג שמיר הצעיר לבלות אצל סבו יצחק וסבתו שושנה. סבו יצחק יזרניצקי, שעל שמו הוא נקרא, היה אדם כפרי בעל אדמה, והקים משפחה גדולה ומרובת ילדים. הכפר שבו התגוררו סבו וסבתו של שמיר היה נוצרי בעיקרו, ולשלמה יזרניצקי היו ידידים רבים בו. בשהותו עם סבו וסבתו הרבה שמיר לרכב על סוסים, לשחות בנהר הקרוב ולעזור בטיפול בחיות המשק. הוא זכר בחיבה מיוחדת את אותם הימים בהם היה עם סבו וסבתו.

בילדותו שמיר ידע יידיש כשפת אם, פולנית כשפתו השנייה, למד עברית בבית הספר ובבית הוריו, והייתה לו בנוסף גם אוזן לרוסית, שפה אותה הבין ושמע אך לא שגרה לגמרי בפיו.⁷

ללא ספק, האדם שהשפיע על שמיר הצעיר יותר מכל היה אביו, שלמה יזרניצקי, שעל אף עיסוקיו הרבים תמיד ידע לשמור זמן ולהעניק אוזן קשבת לבנו. יזרניצקי האב היה אדם שנאבק על עקרונותיו בכל מצב, ובימי הרפובליקה הפולנית לקח חלק במאבק הציבורי עבור מתן שוויון זכויות חוקי ליהודים. יותר מכל חינך את בנו לפתח ולשמר את חופש מחשבה, חירות עקרונית לפעול על פי מצפון אישי ועל פי הדרך שאותה הוא ראה לנכון. עיקרון זה, של חירות אישית במחשבה ובפעולה, הדריך את שמיר ברוחו ובאורחותיו במשך כל חייו. בנוסף, יזרניצקי האב חינך את בנו גם לאהבת המסורת. מדי יום היה פוקד את בית הכנסת והיה נוהג לקחת את יצחק הצעיר עימו. שלמה יזרניצקי סלד מהתבללות ותיעב קנאות דתית, ובדרכו שלו שמר על דרך האמצע.

החל מ-1919 אמנם ניתנו ליהודים שוויון זכויות מבחינה רשמית, אך בפועל הייתה אפליה מרובה נגדם, ודוברים אנטישמים כגון הפוליטיקאי רומן דמובסקי הרבו להתסיס את האוכלוסייה המקומית נגד היהודים. בכלל, היו מתחים אתניים רבים בפולין החדשה: בשלזיה שבמערב היה תיעוב בין פולנים לגרמנים, ובגליציה שבדרום התסיסה התקיימה בין פולנים לאוקראינים. בבית משפחת יזרניצקי ברוז'ינוי היה האב שלמה ביחסי ידידות עם רבים מקרב הקהילה הפולנית הקתולית המקומית. חבריו הפולנים של אביו הירבו לבקר בביתם ונהגו לשחק עם יצחק הצעיר ולהרים אותו על הכתפיים. הרפובליקה הפולנית החדשה הייתה דמוקרטיה רעועה, וב-1925 ביצע מייסדה, המרשל יוזף פילסודסקי, הפיכה צבאית שהביאה לקץ אותה הדמוקרטיה. המשטר חשד מעוינות שכניו, גרמניה ממערב וברית המועצות ממזרח, ועל כן הייתה רדיפה של קומוניסטים. בין אותם שנתפסו מחזיקים בעמדות שצידדו באינטרנציונל הסוציאליסטי היושב במוסקבה ונלקחו כתוצאה מכך לחקירות, היו גם חברים לספסל הלימודים של שמיר. כתוצאה מכך היו אנשים בקהילה שבמסגרת רכילות החלו להרים גבה ולתהות האם גם יזרניצקי הצעיר עצמו נוטה לעבר דעות קיצוניות אלו, ״אם אלא חבריו...״ אמרו לעצמם. שמיר עצמו ביטל את הדברים בזיכרונותיו, וטען כי הם היו חסרי כל יסוד.⁸ כאשר פילסודסקי שב לשלטון בהפיכה צבאית והפך לרודן על פולין, השתפר מצבם של היהודים, שכן המרשל פילסודסקי התנגד לאנטישמיות והשכיל להבין כיצד היא משחיתה ומעוותת את מוסדות השלטון ואת אופי החברה. עדיין, האפליה של תחילת שנות העשרים, במקביל לשפל הכלכלי הכבד שפולין סבלה ממנו באותן השנים, הוביל לפער חברתי־כלכלי בין יהודים לפולנים שפגע קשות במעמדם של שלושת מיליון היהודים שהיו בני הרפובליקה הפולנית באותה העת.⁹

כשגדל יצחק, המשיכו הוריו להשקיע את מיטב כספם בחינוכו. בסיום לימודיו בבית הספר העברי המשפחה עברה מרוז'ינוי לעיירה וולקוויסק הסמוכה, שאוכלוסייתה מנתה בין 10,000 ל-15,000 איש, והיא כללה גימנסיה עברית יציבה בתקציבה ואף תחנת רכבת מודרנית. ההחלטה על המעבר נבעה בעיקר מהכרח, ולא מרצון. מזרח פולין סבלה ממספר שנים של בצורת, ולפי מחקר שערך ארגון הבריאות היהודי, מחצית מהנוער היהודי שהתגורר במחוז בו ישבה רוז'ינוי סבל מתת תזונה באותן השנים. העסקים של שלמה יזרניצקי עמדו בפני משבר, והוא עצמו עמד בפני החלטה, והסיק שעל המשפחה לעבור לוולקוויסק, בה סיכוייהם להצליח לפרנס עצמם בכבוד גבוהים יותר. כאשר גם בוולקוויסק לא הצליח האב שלמה להריץ את עסקי העורות, האם פרלה הציעה לפתוח פונדק. על כן משפחת יזרניצקי עברה להתגורר בבית בן שתי קומות, כאשר קומת הקרקע שימשה בתור חנות ולקבלת לקוחות על ידי אם המשפחה. קהל הלקוחות של הפונדק, ששמו היה 'רסטורציה', הורכב בעיקר מסוחרים ופועלים שעברו במקום, ובדרך כלל היו הלקוחות לא יהודים.¹⁰

למעשה, האידיאולוגיה הסוציאליסטית דווקא כן קסמה לשמיר בצעירותו, כמו לאביו, כל עוד הייתה מהולה בציונות. תחילה הוא הצטרף בצעירותו לתנועת הנוער גורדוניה, תנועת נוער שהייתה שייכת לסיעת הפועלים 'ארץ ישראל העובדת', שחרתה על דגלה עקרונות סוציאליסטיים. כתוצאה ממעורבותו בתנועת הנוער, החל שמיר להפוך לפעיל פוליטית, ותמך בסיעת 'ברית המיעוטים' של יצחק גרינבוים, יהודי ציוני, סוציאליסט ורדיקלי. הסיעה שהתבססה על שיתוף פעולה בין יהודים, בלארוסים, גרמנים ואוקראינים, התמודדה בבחירות לפרלמנט - סיים - הפולני והשיגה בבחירות 1922 שישים ושישה מושבים בפרלמנט, ובכך הייתה המפלגה השנייה בגודלה. הייתה לשמיר עמדה מתונה ברוב הנושאים, וכאשר שוחח עם ידידו דוד ניב, שדיבר בעד הגישה הצבאית שהציע זאב ז'בוטינסקי ונגד עמדת תנועת הפועלים, אז ״הוא [שמיר] הסביר לי שיש תקופות שבהן צריך להדגיש נושא מסוים וערך העבודה והפרודוקטיבציה לעם היהודי הם עניין חשוב.״ הם היו אז בני 12.‏¹¹

שמיר הצטרף לתנועת העבודה לאחר המעבר לוולקוויסק אך החל מנקודה מסוימת חלק על עקרונות התנועה, ובמיוחד על הרעיון שאת הארץ יש לכבוש אט־אט בצעד אחרי צעד דרך רכישת ״עוד פרה ועוד דונם״ עבור היישוב היהודי. הוא אתגר את מדריכו בתנועת גורדוניה ושאל אותו כיצד ניתן להקים מדינה מול כל המתנגדים לה, התושבים המקומיים הערבים ואחרים, ללא שימוש בכוח להגנה עצמית. ״מדינה כובשים. מי ששואף למדינה חייב להילחם עליה״, אמר.¹² כתוצאה ממחלוקת זאת איבד שמיר בן ה-14 את אמונו בתנועת העבודה, החליט להיפרד ממנה ולפנות לחברות בתנועת בית״ר ב-1929, תנועת הנוער של הסיעה הרוויזיוניסטית. התנועה חרתה על דגלה את עקרונות הליברליזם הפרגמטי של זאב ז'בוטינסקי, ראש לאופוזיציה מול תנועת העבודה, שהעריך כי נוכח ״קיר הברזל״ החוצץ בין היהודים לערבים, על היהודים להתחמש לקראת כל תרחיש אם ברצונם להשיג בית לאומי בארץ ישראל. שמיר לא היה יוצא דופן; מחנכו שקרלט זכר שנוכח החדשות על הטבח ביהודי חברון, חלק מפרעות תרפ״ט שביצעו ערביי ישראל נגד היישוב היהודי בשנת 1929, כמעט כל תלמידיו עברו מחברות נוער בתנועת פועלים כזאת או אחרת לבית״ר.

ז'בוטינסקי טען כי יש צורך בהגירת מסה אדירה של יהודים מהגולה לארץ ישראל, כולל העברת כל יהודי פולין והעלאתם ארצה. שמיר עלה בשורות בית״ר ובסופו של יום הפך למפקד של קן הארגון בעיירת מגוריו. בנוסף, התפקיד שמצא לעצמו בבית״ר הביא אותו להתמודד בבית הספר לתפקיד ועד הכיתה, והוא נשאר חבר בו שנה אחרי שנה. אביו לעומתו, היה ונותר סוציאליסט מצדד תנועת העבודה. האב כיבד את החלטת בנו בלי לבקר אותו. בשיחה ביניהם הסביר לבנו מדוע אינו מצדד בבית״ר ובתנועה הרוויזיוניסטית: ״אני נגד התוכנית של ז'בוטינסקי לפנות את היהודים מפולין, אני רוצה לעזוב את פולין, אבל יש לי זכות לחיות כאן.״¹³ בראשות התנועה הרוויזיוניסטית עמד ז'בוטינסקי, שהיה נשיא בית״ר ומנהיג הצה״ר - 'ברית הציונים הרוויזיניסטים'. הצה״ר הייתה תנועת הגג הפוליטית של תומכי ז'בוטינסקי, אשר הבדילה עצמה מתנועת העבודה ו״הציונים הכלליים״ שהנהיגו את הקואליציות בראשות ההסתדרות הציונית העולמית. בשונה מאותם ארגונים קרא הצה״ר במצעו לפעילות יהודית יותר אקטיבית בנושאי מדיניות, קידום אינטרסים על פני השותפות עם הבריטים ובנושאי פנים, קידם גם מצע ליברלי חברתי, בשונה מן הסוציאליסטים. ז'בוטינסקי הקים את הצה״ר על רקע היפרדותו מן ההנהלה הציונית וההסתדרות הקיימות, והוא למעשה הקים אופוזיציה להנהגתן.

מדי יום שישי היה מתפרסם בעיתונות היידית מאמר של ז'בוטינסקי, אותו היה קורא שמיר בשקיקה. אך לא רק הגות מדינית הייתה בראשו. כאשר נשאל, אילו ספרים מכוננים קרא טרם עלה ארצה, השיב: ״מה לא קראתי? את כל הספרות העברית הקלאסית. את ספרות ההשכלה. החל ב'אהבת ציון' ו'אשמת שומרון' של אברהם מאפו וכלה בפרץ סמולנסקין. את מי לא קראתי? גם ביידיש. קראתי גם את הקלאסיקה היידית. את שלום עליכם. את מנדלי. היו סופרים שכתבו גם בעברית וגם ביידיש.״¹⁴

בוולקוויסק, בין שבעה לשמונה מחודשי השנה הייתה העיר מכוסה בשלג לבן. בחופשות נהג שמיר לטייל עם חבריו ומשפחתו על גדות נהר הווליה הסמוך. כעבור שנתיים מהגעתם לוולקוויסק הצליחו הוריו של שמיר לגייס את הכספים שנדרשו עבור מימון לימודיו בגימנסיה העברית הבכירה בביאליסטוק, עיר שנודעה בקהילה ובתרבות היהודית הענפה שבה. בעיר התקיימה פעילות תרבותית שוקקת של האוכלוסייה היהודית, ורבים בתוכה היו מצדדי הציונות ותומכיה. בגימנסיה של ביאליסטוק, בשונה מזאת של וולקוויסק, ניתן היה להוציא תעודת בגרות, שנדרשה עבור לימודי השכלה גבוהה אקדמיים. שמיר וחברו דוד ניב שכרו יחדיו דירה מרב מקומי בביאליסטוק. מדי שבוע היה מגיע משלוח מביתו של שמיר, לעיתים היו הוריו מביאים לו כסף, ולעיתים הייתה אמו מעבירה לו אוכל. כדי להשתכר במידה מסוימת, שמיר וניב לימדו ילדים מקומיים בביאליסטוק את השפה העברית.¹⁵

במהלך תקופת לימודיו של שמיר בביאליסטוק פרצו פרעות תרפ״ט בארץ ישראל, בשנת 1929, במהלכן המוני ערבים תקפו את שכניהם בני הישוב ופעם נוספת התבהר הצורך בהגנה עצמית של היישוב, נוכח אוזלת היד וחוסר היכולת של רשויות המנדט הבריטי לספק את כל צרכי היהודים. הציפייה בפולין לקבלת הידיעות והחדשות על הנעשה בארץ ישראל הייתה לעיתים מורטת עצבים, במיוחד בהתחשב בעובדה שהעיתונים הכתובים היו דרך התקשורת היחידה. הטבח בחברון זיעזע את שמיר בן הארבע עשרה. ״לא ידעתי מנוחה. לא יכולתי לישון בלילות. דווקא

בארץ ישראל יהודים נרצחים? [...] זה כאב לי מאוד. קראתי אז פואמה גדולה על הפרעות בארץ ישראל, שבגללה נסגר 'דואר היום'. בלעתי כל מילה ומילה בשיר הזה. אבל זה היה מתסכל מאוד. חוסר האונים הזה של היהודים. עשרות יהודים נרצחו ונפצעו.״¹⁶

נוכח האירועים בארץ, גמלה בליבו של שמיר ההחלטה החד משמעית, הוא עומד לעלות ארצה למולדתו ומולדת עמו, ארץ ישראל, לא משנה מה יהיה המחיר. המחיר עצמו, אכן היה גבוה, גבוה בצורה כמעט בלתי אפשרית לתשלום באותה העת. נדרשו אלף לירות שטרלינג, סכום עתק באותה העת, כדי לרכוש סרטיפיקט - אישור עלייה - מרשויות המנדט. המחיר היה מחוץ להישג ידה של משפחת יזרניצקי, אך במהלך השנים הבאות עבדו בני המשפחה וחסכו כדי להצליח להגיע לסכום הנחשק ולרכוש סרטיפיקט עבור יצחק הצעיר. כאשר הוא החליט שברצונו לעלות ארצה, היה בן 13 בלבד.

הרוויזיוניסטים באותה העת התמודדו על הנהגת התנועה הציונית, כאשר בראשות ההסתדרות הציונית עמד אז הד״ר חיים ויצמן, שצידד בהתחשבות בצרכי הערבים כדי למנוע התלקחות בארץ. ההנהגה הבריטית ניצלה את עמדתו המתונה של ויצמן, שבאה לידי ביטוי כהבלגה נוכח פרעות תרפ״ט, וכתוצאה מהאירועים פרסמו הבריטים את הספר הלבן השני - כתב מדיניות חדשה בקשר למנדט שלהם על ארץ ישראל. ספר זה, השני מסוגו, סימל פנייה לרעה ביחסי בריטניה עם הציונות, כאשר ההנהגה הבריטית התייחסה לציונים כשעיר לעזאזל האחראי לפרעות כתוצאה מהתססה כביכול של הערבים. לפיכך, על מנת לרצות את דרישות הרוב הערבי, הגבילו הבריטים את ההגירה היהודית לארץ ישראל והגבילו גם את רכישת הקרקעות בארץ בידי יהודים. נוכח פנייה זאת, נחלשה עמדתם של ויצמן וההנהגה הסוציאליסטית בראשות דוד בן־גוריון, ועל חשבונם התחזקו הקולות שתמכו בז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים בראשותו. בראשית שנות השלושים, התחזק המחנה הרוויזיוניסטי בקרב הציונים.

במהלך הלימודים של שמיר החליטו רשויות השלטון הפולניים ליישר קו עם הגימנסיה העברית בביאליסטוק והסדירו בה קיום בחינות בגרות על בסיס מערכת הבחינות הלאומית. כתוצאה מכך, מועדי הבגרויות הוקדמו. שמיר וחברו לספסל הלימודים, דוד ניב, החלו לשקוד יומם וליל על שני מקצועות מרכזיים: מתמטיקה ופיזיקה. שניהם למדו מעט מאוד משני המקצועות הללו בוולקוויסק, ודשדשו בשיעורים בביאליסטוק. בסופו של דבר, שמיר עבר את הבגרות במתמטיקה, למורת רוחו של המורה שלו בכיתה בביאליסטוק, שטען כי שמיר לא השקיע כלל בלימודים אלא רק לקראת הבגרות, ומכאן שאין להעריך אותו אלא לפסול אותו. כאשר הגיע המשורר העברי הלאומי, חיים נחמן ביאליק, לביקור בביאליסטוק, היה זה שמיר, שדיבר עברית במבטא כבד אך ללא שגיאות, שנבחר מבין התלמידים להעניק לו קבלת פנים ולהציג בפניו את הגימנסיה. ב-1932 סיים שמיר את לימודיו בגימנסיה העברית בביאליסטוק, ולפי תעודת הבגרות שלו ניתן להסיק במידה רבה את נושאי העניין שלו. שמיר קיבל את הציון 'מספיק' בכימיה, מתמטיקה, פיזיקה, פולנית והתעמלות, 'טוב' בגרמנית ובלטינית ו'טוב מאוד' בעברית, דת ופילוסופיה.¹⁷

עם סיום הלימודים בביאליסטוק, שב שמיר למשפחתו, שבאותה העת שבה להתגורר ברוז'ינוי. המשפחה התקשתה להתאקלם ולהתפרנס בוולקוויסק, ועל כן החליטה לשוב לרוז'ינוי. אביו, שלמה, פתח קואופרטיב עורות חדש בעיירה, ביחד עם חתנו יעקב פיטקובסקי שנשא את אחותו רבקה לאישה במהלך שהות המשפחה בוולקוויסק. בשנה שלאחר סיום הלימודים בביאליסטוק, בין 1932 ל-1933 שמיר חסך כסף והרוויח דרך שיעורים פרטיים עד שהיה מסוגל לשלם שכר לימודים אקדמיים. בהיותו בן 17, בשנת 1933, עבר ללמוד באוניברסיטת ורשה. שמיר החל ללמוד באוניברסיטה בחוג למשפטים, אך מטרתו בפועל לא הייתה להמשיך בחייו בפרקטיקה משפטית, אלא להשיג, דרך לימודיו באוניברסיטה, ויזה של סטודנט שתקל עליו לעלות ארצה. אוניברסיטת ורשה הייתה המוסד לחינוך אקדמי הראשון אליו נרשם שמיר שלא הייתה לו כל זיקה ליהדות ולציונות, ולכן בתעודת הסטודנט שלו הוא נרשם על בסיס הגרסה הפולנית של שמו, איצקֹו יזֶרניצקי.¹⁸

כניסתו ללימודים הובילה לפגישתו הראשונה עם הבירה הפולנית, ורשה. שמיר התפעל מהאווירה הקוסמופוליטית ששררה בעיר, ומכך שעיקר תושביה היהודים לא הפגינו כל מתיחות או חשש מפני שכניהם הנוצרים, להיפך, היה להם אמון מלא בשכניהם, ורובם ראו עצמם כפולנים ורק אחר כך יהודים. היו גם מקרים שהזכירו לו את שידע מראש. באוניברסיטת ורשה החל ללמוד תואר למשפטים ובמהלך לימודיו היה עד למעשי אלימות ובריונות על רקע אנטישמי. על בסיס זה ״התרגלתי להיות חמוש בקביעות [...] הייתי מוקנט מן הצורך לזכור שעלי להחליק סכין בכיסי בצאתי לאוניברסיטה.״ לצד זאת, האווירה הרב תרבותית בוורשה הביאה את שמיר להפגין פתיחות רבה יותר כלפי התרבות הפולנית. הוא החל לקרוא כתבים של סופרים לאומיים פולנים, כגון אדם מיצקביץ', וזאת בנוסף לשינון שיריו העבריים של חיים נחמן ביאליק. חברו לספסל הלימודים בחוג למשפטים באוניברסיטה, הלא הוא מנחם בגין שהיה מבוגר משמיר בשנתיים, היה מעריץ של התרבות הפולנית לצד התרבות היהודית. בגין שמר את אהדתו למסורת הפולנית בידיעתם של מתי מעט, שמיר ביניהם, שכן היה חבר קרוב שלו, משום שאביו של בגין, בשונה מבנו, תיעב את הפולנים ואת כל מה שבא בקשר איתם.¹⁹

בנוסף, שמיר נחשף באותה העת גם לקומוניזם האידיאולוגי דרך חבריו ללימודים. הם הרבו להעביר לו עיתונים מהפכניים בלתי חוקיים, הציגו בפניו את עקרונות שיטתם ואת קורות חייהם של מנהיגי התנועה כמו גם את תולדותיה. שמיר הוקסם מהמאבק ארוך השנים של התנועות המהפכניות השונות ברוסיה, מ'נרודניה ווליה' שהתנקשה בצאר אלכסנדר השני ב-1881, דרך הטרור של הסוציאל־רבולוציונרים ועד קורותיהם של ולדימיר לנין ולב טרוצקי, שנאסרו, הוגלו והתחמקו מרשויות השלטון של הצאר העריצי והדכאני יותר מפעם אחת, ולבסוף שבו לארצם וכבשו אותה במהפכה. לצד זאת, שמיר הפריד בין ההערכה שרחש לאידיאולוגיה הקומוניסטית וראשיה לבין היענות והכרה בנכונותה ובצדקת דרכה, דבר שהוא נמנע ממנו.

את ההערצה שרחש כלפי המאבק של הקומוניסטים חלק גם עם הערצה כלפי לוחמי העצמאות האירים שהקריבו את חייהם עבור מולדתם. בין 1919 ל-1921 אירעה באירלנד מלחמה עקובה מדם בין רשויות השלטון הבריטיות ללוחמי העצמאות האירים, מלחמה שמיד אחריה פרצה גם מלחמת אזרחים פנימית בקרב לוחמי העצמאות האירים, בין תומכי הפשרה שנקבעה בהסכם עם בריטניה למתנגדיו. במלחמות אלו שני הצדדים ביצעו עוולות, לעיתים קרובות נגד אוכלוסייה בלתי מעורבת ולעיתים אף השתמשו בשיטות של לוחמת טרור. בראש ובראשונה העריץ שמיר את המנהיג האירי מייקל קֹולינְס, שבשנות העשרים לחייו הצליח לכופף את בריטניה, האימפריה הגדולה בעולם, ולהביא אותה לשולחן המשא ומתן מול בסך הכל מספר מאות חמושים אירים לאומנים שדרשו את עצמאותם משליטתה. קולינס היה האחראי על הסכם השלום עם בריטניה, ובעקבותיו היה מנהיג פלג חסידי ההסכם במלחמת האזרחים שפרצה לאחר מכן. אמנם מלחמת האזרחים הוכרעה לטובת סיעת תומכיו, אך קולינס עצמו לא זכה לראות זאת במו עיניו, שכן הוא נפל למארב במהלך המלחמה, ב-1922 נרצח בידי אירי בן מולדתו שעל ריבונותה נלחם. בדיעבד, קולינס, אישיותו ופועלו, הנועזות שלו וכישוריו האסטרטגיים בניהול לוחמת גרילה, הפכו כולם להשראה עבור תנועות עצמאות ברחבי העולם שנלחמו בשלטון הקולוניאלי הזר שמשל בארצם, וביניהם גם תנועות אצ״ל ולח״י בתוך ארץ ישראל.²⁰ בהיותו לוחם במחתרת, לקח על עצמו שמיר את הכינוי המחתרתי 'מיכאל', על שם מייקל קולינס.

בינתיים, עבור הלימודים באוניברסיטת ורשה, שמיר וחברו ללימודים, דוד ניב, שכרו חדר בדירה של אלמנה יהודיה בעיר. אל האוניברסיטה הגיעו בעיקר עבור רישומי נוכחות, כאשר במקביל הייתה זאת תנועת בית״ר והאקטיביזם הציוני שהיה בראש מעייניהם. 1933 התבררה להיות שנת תהפוכות, ולנוכח סדרת אירועים משני מציאות ברחבי העולם שאירעו באותה השנה, התחזקה נכונותו של שמיר, בן ה-17 לעלות ארצה לישראל, והתגברה בעיניו הנחיצו לעלות ארצה במהרה.

המשך הפרק בספר המלא