מפכ"ל בחזית

"התרת נדרים" — הקדמה כללית

 

 

פעמים רבות לאורך השנים, כשנתקלתי בספרים של פורשים, נשבעתי לעצמי כי לא אכתוב ספר. אם המטרה היא "תיעוד ושימור", הרי שמה שעשית, תרמת והשארת אחריך הוא התיעוד האמיתי. למרות זאת, בכמה רגעי שיא במהלך תפקידי כמפכ"ל, הדהדה בראשי המחשבה: רוני! אתה מוכרח לכתוב, אחרת בעתיד אתה בעצמך לא תאמין מה עברת...

חבר יקר פנה אלי כשנה לפני סיום כהונתי ופסק: "אתה כותב ספר! אין לך ברירה." הוא חזר על המסר פעם אחר פעם, תוך שהוא מייעץ לי לתעד את ההתרחשויות תוך כדי התפקיד.

לא היו לי לא קשב ולא פנאי לתיעוד בזמן אמת, אך מטבע הדברים, כתבתי במהלך התפקיד לא מעט נאומים ותזכורות לעצמי ולאט־לאט התגבשה בראשי מעין פשרה מול ה"שבועה": לא אכתוב אוטוביוגרפיה, אך החוויה הפיקודית־ניהולית־חברתית שחוויתי כן ראויה לתיעוד, מהזוויות המקצועית והערכית.

לא מצאתי לנכון לכתוב "ספר בישול" למנהלים, עם הוראות פרטניות. אינני מאמין ברלוונטיות של ספרים כאלה. למידת מנהלים עניינה היחשפות לחוויות ולתובנות של אחרים, אך את היישום הרלוונטי בונה המנהל בעצמו, על פי הסיטואציה הייחודית לו ולא על פי "מתכון". כך למדתי בעצמי וכך נדמה לי שבאפשרותי ללמד משהו לאחרים.

לכן בחרתי לכתוב ספר שהוא לכאורה מקצועי, אך משולבים בו החוויות והאירועים מאותן שנים. למרות המיקוד הניהולי־מקצועי, נדמה לי שכל מי שעקב אחר ההתרחשויות החריגות שליוו תקופה סוערת זו ימצא בו עניין, גם אם אין בכוונתו ללמוד ניהול, שיטור או פיקוד. כל אזרח אכפתי וסקרן יגלה כאן לא מעט נקודות מבט מעניינות על החברה במאה ה־21 בכלל ועל החברה הישראלית ואתגריה בפרט.

הספר עוסק בעיקר בשלוש שנותי כמפכ"ל, לצד לא מעט אזכורים מעֲבָרי בשירות הביטחון הכללי, בצה"ל ואפילו מילדותי, ככל שהדברים עשויים להאיר תובנה או לחדד מהיכן ועל רקע מה צמחה. מיום עומדי על דעתי הרגשתי הזדהות עם האמירה המפורסמת של הרמב"ם כי "נפש האדם אחת היא" ("שמונה פרקים לרמב"ם" — הקדמה למסכת אבות), והאדם מביא את כל כולו לכל נקודה ותפקיד בחייו.

אין לי ספק שלכיסא המפכ"ל הגעתי עם כל המטען שצברתי. לא תמיד ברור היה לי מה הבאתי בתרמילי מהיכן, אך התרומה הכללית של כל פרק בחיי בדרך כלל היתה נהירה לי.

כך, למשל, הוזמנתי כמפכ"ל לאירוע של החמ"ד (החינוך הממלכתי־דתי), שבו ניתנה תעודת הערכה למחנכת שלי בכיתות א'-ג' בבית הספר הממלכתי־דתי בגבעת מרדכי בירושלים, הגברת (הרבנית ) מרים עמיטל. הרקע היה העובדה שלטקס במשרד ראש הממשלה, עם כניסתי לתפקיד, היא היתה אחת משתי נשים שהזמנתי כדי לייצג את אמי ע"ה, שנפטרה עוד טרם מלאו לי 14 ולא זכתה להגיע למעמדים חשובים בחיי (בראשם טקס נישואי לרעייתי שירה). בין השתיים, אמי ומורתי, התפתח קשר מיוחד במינו, שהיתה לו השפעה עמוקה על התפתחותי כילד, הן במישור האינטלקטואלי והן האישי־ערכי.

בנאומי בטקס ההוקרה למורה מרים בחרתי לדבר על תפיסתי הניהולית, אשר ינקה מהקשר המיוחד הזה. לנוכחים אולי נשמעו הדברים על גבול ההזיה: תפיסה ניהולית של מי שעומד בראש אחד מהארגונים הגדולים ביותר במדינה נשענת על תובנות מגיל שש עד תשע?!

כפי שהסברתי בנאומי, גם לקורא מגיע הסבר...

גדלתי במשפחה דתית בת ארבעה ילדים בירושלים. אמי, שהבחינה שאני מתעניין בקריאה ורותם את רויטל, אחותי הבכורה, הגדולה ממני בכשנתיים, כדי "ליישר קו" עם כל מה שהיא לומדת בבית הספר, טרחה מיד לרשום אותי כמנוי לספרייה בבית הנוער בירושלים. וכך, קצת לאחר גיל ארבע, כבר קראתי באופן שוטף.

לאבי ייבדל לחיים היה חשוב שתהיה לנו אמא בבית "במשרה מלאה", שתהיה קשובה לצרכינו. במעלה השנים הבנתי שהיה זה מעין הסכם ביניהם עם נישואיהם. אבי עבד סביב השעון ואמי היתה פנויה להשקיע בנו ובחינוך שלנו בכל שעות היממה.

חוץ מאבחונים, כנהוג, לא שותפתי בדיונים החינוכיים לגבי, אך מצאתי את עצמי בכיתה א' פטור משיעורי בית (בתנאי שאיש לא ידע על כך ולא אשוויץ בפני חברי). במקומם, הייתי מקבל מהמורה פתק קטן ובו רשימה של חוברות ללימוד עצמי במתמטיקה, תנ"ך ומדעים.

אמי רכשה את החוברות ולאחר שמילאתי אותן היה עלי להעבירן לביתה של המורה (לא חלילה לבית הספר). איש לא החליט עבורי במה להתמקד; על פי סקרנותי האישית קבעתי את קצב ההתקדמות בכל תחום. לא פעם ניצלתי את היעדרות הורי מהבית מפאת חתונה או אירוע אחר, כדי ללמוד עד חצות הלילה ויותר. כששמעתי את צעדיהם במדרגות מיד התגנבתי בחזרה למיטה, מעמיד פני ישן.

דודַי כינו אותי מגיל צעיר "פרופסור", כינוי שעליו מחיתי בתוקף (לילד בן חמש זה נשמע כמו כינוי גנאי וכיום, לצערי, גם לחלק מהמבוגרים) — אך מאמי מעולם לא שמעתי מה אני אמור להיות. תמיד הייתי אני המתעניין ואמי זו המעצימה את ההתעניינות ומנגישה את ההזדמנות, אך שותקת באשר לעתיד.

כשהתחלתי להתעניין במטוסים, מיד הפכתי למנוי על "בטאון חיל האוויר". עד מהרה כל תקרת חדרי כוסתה בדגמים של מטוסי חיל האוויר לדורותיהם תלויים בפוזה מתאימה, דגמים מקרטון שדרשו שעות רבות של גזירה, עיגול והדבקה מדויקים. כשגיליתי עניין בשירה צורפתי למקהלת ילדים, כשנמשכתי למשחק על במה הפכתי "שחקן להשכיר" במסיבות סיום של מחזורים אחרים, ועוד.

את דרשת בר המצווה שלי (שכתבתי בעצמי ולא הרשיתי לאיש לראותה מראש) ייחדתי לחשיבות השירות בצה"ל על פי המקורות. אמי (היה זה חודשים ספורים לפני פטירתה הבלתי צפויה מסיבוך בהיריון), שהקשיבה קשב רב, שיבחה אותי על איכות הדרשה, אולם לא שוחחה איתי על המסר ועל רמזיו העתידיים האפשריים, ולא שיתפה אותי בתוכניותיה לגבי.

המסר הסמוי שעבר מאמי וממורתי המסורה (שלא קיבלה שום שכר על השעות הנוספות שהשקיעה בי ובלימודי הלא־פורמליים), היה העצָמה כשלעצמה. קח את מה שיש ותחזק אותו, כך תשיג את התוצאות הטובות ביותר.

כשנדרשתי עם השנים ללמד תפיסת ניהול (ולהמשיגה כמובן לעצמי), הרגשתי שבאופן טבעי מרכז הכובד של תפיסתי הוא "העצמת עובדים". ניסיתי לברר מה מקור הגישה הזו שלי, האם היה זה ספר שהושפעתי ממנו? גיליתי שבאופן אינטואיטיבי פעלתי כך גם כמפקד זוטר בצה"ל, הרבה לפני שהתחלתי להתעניין בספרות ניהולית (ובעידן שבו הספרות הניהולית הרווחת עסקה בעיקר בתהליכים, במנותק מהקשרי מנהיגות וערכים).

זוהי דוגמה לכך שתפיסות, גישות והתנהגויות נשענות על שורשים עמוקים, ולאו דווקא בתחום המודע. הגם שהספר שלפניכם מתמקד בשנותי כמפכ"ל, לכל מה שמופיע בו יש יסודות בעברי, בפרקי חיי הקודמים. ככל שתודעתי מגעת, ניסיתי לאפשר מבט אל העבר, כדי להבין טוב יותר מדוע פעלתי כמו שפעלתי, האמנתי במה שאני מאמין, או טעיתי היכן שטעיתי.

למי מיועד הספר?

הספר עשוי לעניין כל קורא וקוראת והוא פונה לכולם, אך יש כמה מגזרים שאני סבור שעשויים למצוא בו עניין מיוחד. מנהלים, למשל, ללא קשר לתחום שבו הם עוסקים.

ניהול, בוודאי זה הבכיר, הוא תמיד "ניהול מומחים", ולכן היכולת להקיש מעולם לעולם היא הכרחית. יתר על כן, ככל שנחשפים ליותר אפליקציות ניהוליות בתחומים שונים, מחזקים את היכולת האישית להתאמת האפליקציה הייחודית לגוף שאותו מנהלים.

תיאוריות שאינן מחוברות ליישום נותרות "אותיות פורחות באוויר". היות שכל ארגון מהווה אתגר, כל ספר מאפשר למנהל ללקט ממנו תובנות חדשות או זוויות מחדשות, אפילו מהפרקים שעניינם שיטור וקרימינולוגיה. גם מי שמנוסה בניהול ארגונים גדולים או בפיקוד עליהם עשוי לפגוש כאן מה שמכונה בלמידת בכירים בארצות הברית "Aha Moments" (רגעי "הארה" או "נפילת אסימון"). כל נקודת מבט שונה פוקחת עיניים, שהרי כולנו מנסים להישאר "תלמידי חכמים" והגם שצברנו לא מעט ידע לאורך השנים, טרם למדנו הכול.

לאחי השוטרים, הקצינים והקצינים הבכירים — לכם אני לא צריך לגלות ששיטור הוא משימה מורכבת מאוד. ככל שזכינו לשרת יחדיו, במשך שלוש שנים מרתקות, יתאפשר לכם לבחון עד כמה הייתי נהיר לכם תוך כדי השירות... מבחינתי, כל פער שתגלו בדיעבד מול מה שהבנתם ממני בעת כהונתי הוא נקודת כשל שלי. חלק לא מבוטל מהספר עוסק במנהיגות וביכולת לממש אותה ולתת השראה. באחריות המנהיג לצמצם למינימום את הפער בין הנמסר לבין הנתפס. ככל שספר זה יסייע בצמצומו, הוא יהיה מבחינתי השלמה לכל מה שלא הספקנו לעשות יחד ולכל מה שלא הצלחתי להטמיע בארגון עד הסוף.

מי שעוד עשויים להסתקרן מהספר הם העבריינים... אין לי ספק שספר זה יעניין אתכם.

השתדלתי מאוד שהוא לא יועיל באיתור נקודות תורפה של המשטרה, אלא יסייע לכם להבין כיצד לאורך זמן הקריירה העבריינית הופכת פחות ופחות בת־מימוש. הטכנולוגיה והאינטגרציה במשטרה, כניסתה לעולם הביג דאטה, האינטליגנציה המלאכותית (AI), השילוב שלה עם יתר גורמי האכיפה בארץ, העצמת שיתוף הפעולה עם ארגוני משטרה ואכיפה בעולם ובכללם היורופול, מצמצמים עם הזמן את טווח ההישגים מחיי פשע.

ככל שהצלחתי להרתיעכם מלהשתעשע בחלומות של "פשע מאורגן", כי אז כולנו הרווחנו...

ואפרופו ציות לחוק. תמיד הכרתי בחשיבותה של המשטרה, אך שלוש שנות שירות גילו לי פוטנציאל רב שלא הכרתי לתרומתה של המשטרה לחברה הישראלית. לא הפנמתי זאת עד שלא הוכחנו בפועל את היכולת לחזק את נורמת הציות לחוק ואת עוצמת המשטרה בצמצום שולי החברה הישראלית, שמהם ניתן להחליק ולהידרדר לפשע. גיליתי עד כמה גדול כוחה של המשטרה להוביל נוער בסיכון לחיים של תרומה לחברה ולמדינה.

לצד זאת, גיליתי לדאבוני שיש לא מעטים בציבוריות הישראלית שלא רוצים בהתפתחותה של משטרה חזקה ועצמאית. כסנגוריה עליהם אטען כי לא נחשפו ליכולת של המשטרה להשפיע על חוסנה של החברה. ממילא הם לא "נלחמו" על הקצאת משאבים נאותים למשטרה, ארגון שככל שהוא פועל נכון בתחום המניעה, מחזיר כבר באותה שנה כל שקל שהושקע בו לקופה הציבורית.

אמר לי פעם איש אקדמיה (שאגב, חווה לדבריו חוויה לא חיובית ממגע עם המשטרה), כי אילו היה נבחר ציבור, כל שקל עודף שהיה לו היה משקיע במשטרה, מתוך הבנה איזו תועלת ניתן יהיה לעשות בו לטובת החברה בישראל. אם תעמיקו בקריאת הספר ואצליח לקנות עוד כמה שגרירים למשטרה, תרמתי את תרומתי.

ולעיתונאים מבין קוראי אני כבר מודיע: אין לי ספק כי חלקכם תחפשו כבר בתוכן העניינים היכן ניתן לאתר "צבע" (צהוב?) וכותרות חדשות. אחסוך לכם מעט מאמץ. ראשית, עשיתי ככל שביכולתי, למרות הצורך "לספר את הסיפור", לא לכלול דברי ביקורת על אישי ציבור בתחומים בהם משטרת ישראל כפופה להנחיות הדרג המדיני (כמו החלטות ביטחוניות). גם אם חשבתי כי הייתי פועל אחרת, ברור לי שהאחריות לקבלת ההחלטה לא היתה על כתפי ומכאן שעמדתי חשובה פחות.

אם ניתן להבין בין השורות ביקורת כלפי דמויות כאלו או אחרות, יהיה זה בנושאים של פגיעה בעצמאות המשטרה וניסיונות להצר את צעדיה. אלה נושאים שהייתי מופקד עליהם ואני רואה לעצמי שליחות להילחם עבורם גם בעתיד, כמי שמדינת ישראל יקרה ללבו.

עצמאותה של המשטרה ועצמאותו של המפכ"ל קריטיות לשמירה על חוסנה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. ככל שדברי יגרמו לכם לפתוח דיון ציבורי עמוק בתחומים חשובים אלה, תזכו ליטול חלק במשימה חשובה, שמהסיבות המתוארות בספר לא ניתן היה לממשה תוך כדי ההתרחשויות.

הספר יהווה מעין חלון לכל מי שהחברה הישראלית יקרה ללבו ולא היתה לו האפשרות להביט בה מכיסא המפכ"ל, כיסא חברתי נדיר, שמקום המדינה ועד לסיום כהונתי רק 18 איש זכו לשבת עליו, מכאן שיש להם אחריות לשתף אחרים בתובנות הייחודיות שנתגלו להם.

נדמה לי שתוך כדי הקריאה עשוי הקורא לתהות: איך לכל הרוחות לא הייתי חשוף לכל זה? הקריאה תספק את התשובה לשאלה מדוע היה כל כך קשה למשטרת ישראל להביא בפני הציבור מידע רלוונטי זה.

אם אוסיף בספרי זה עוד כמה גרמים של אמון במשטרה, עוד כמה גרמים של נורמת ציות לחוק, עוד כמה פניות ודיווחים למשטרה שעד כה נמנעתם מהם, הרי שעמלי לא היה לשווא.

 

תודות

תודתי לעמיתַי ניצב בדימוס צביקי טסלר, ניצב בדימוס בועז גלעד, תנ"צ חיים בלומנפלד, נצ"מ בדימוס מירב לפידות, חברַי הראל הלוי, דב אייכנוולד, נמרוד גז וברוך בן הראש, נוספים שבחרו להישאר ללא שם, וכמובן לחתני היקר השוטר המסור (והמשורר המחונן) יהודה פרץ, על הערותיהם המחכימות. תודה לעורכת תרצה פלור, שגילתה יכולת הבנה מעמיקה במהירות שיא, על הערותיה המחכימות, על יכולת ה"הכלה" של חריגות סגנוני ובעיקר ה"הכלה" של עקשנותי היכן שלא "נכנעתי"... אחרונה חביבה, תודה לאשת נעורי שירה, אשר עמדה מאחורי 37 מתוך 38 שנות שירותי במערכת הביטחון והרגשתי אותה "מעודדת" את אצבעותי על המקלדת (מבלי להציע לי מה לכתוב) לאורך כארבעים ימי הכתיבה האינטנסיבית של ספר זה ובהמשך, בימי ההתייחסויות האינסופיות שלי להערות המחכימות שקיבלתי מהקוראים ומהעורכת במעלה הדרך. כל שיש לי שייך לה ולעמידתה האיתנה בסערות חיי. הספר מוגש לה בהוקרה ובאהבה רבה.

 

 

 

1

אומרים "כן!"

 

לידת ואקום

"שלום! ההתקשרות אל המנוי אליו חייגתם אפשרית כרגע רק באמצעות סיסמה..." כך נשמע התא הקולי בעודי מנסה להתקשר לישראל חסון, ראש רשות העתיקות, במוצאי שבת, לאחר שתם הזמן שיכולתי "למשוך". היה עלי להחזיר תשובה סופית, עוד באותו הערב, האם אקבל עלי את תפקיד המפכ"ל.

קדמו לכך חודשים ארוכים של פניות ולחצים, ישירים ועקיפים, מטעמו של השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, ובמעלה הדרך מטעמו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הפניות כללו שיחות אישיות עם השר, עם ראש הממשלה ועם שניהם גם יחד.

בכל החודשים האלה השבתי בעקביות בשלילה, בעודי ממוקד בחלומי, להתמנות כראש השב"כ (תפקיד שהיה צפוי להתפנות כחצי שנה מאוחר יותר), לאחר 27 שנות שירות, שבשיאן מילאתי שני תפקידים: כ"מספר 3" — המופקד על בניין הכוח (אסטרטגיה, תכנון, תקצוב, פרויקטים והתעצמות ארגונית) וכ"מספר 2" — סגן ראש השב"כ, המופקד על תכלול הפעלת הכוח (הפעילות המבצעית של הארגון).

בקצות אצבעותי חשתי כבר את השינויים שתכננתי בשב"כ, תוך שאני מכיר את הארגון לִפְנַי ולפנים ותוך שהארגון מכיר היטב אותי ואת חזוני.

במצב דברים זה, איש מחברי, כולל ידידי יורם כהן (ראש השירות תחתיו שירַתִּי והיה מורי ורבי שנים ארוכות), לא יעץ לי להסכים לקחת על עצמי את תפקיד המפכ"ל. זה נראה לכולם כמו לנטוש "מקום מוכר ובטוח" לטובת הרפתקה.

מהזווית האישית שלי, גם אם היה זה "מהבטן", רציתי לסגור מעגל ולפקד על הארגון שבו צמחתי רוב שנותי, מ"רצפת הייצור". תחושת השליחות בפיקוד על השב"כ היתה ללא ספק תירוץ מספק למצפוני האישי, מדוע לסרב לתפקיד מחוץ לארגון, מאתגר וחשוב ככל שיהיה.

עד ש...

עד שהתפוצצה סאגת ההכרזה על מינוי גל הירש מטעמו של השר ארדן. את גל הירש הכרתי שנים רבות ואף הזדמן לו להחליפני כמפקד פלחה"ן 35 בחטיבת הצנחנים בשנת 1988. מיד לאחר ההכרזה התקשרתי לאחל לו הצלחה. תהיתי בלבי, האם יש סיכוי לתא"ל אחרי תפקיד אחד בצה"ל בדרגה זו (מקובל למלא שניים) להתקבל בזרועות פתוחות ובטבעיות בארגון היררכי בעל דרגות מקבילות, כשראש הארגון נושא שתי דרגות מעל התא"ל ובדרך כלל לאחר שביצע שניים־שלושה תפקידים לפחות בדרגת ניצב.

מי שאינו בקי בתרבות של ארגון היררכי עלול לראות בכך קטנוניות. אך מי שמכיר מערכות היררכיות ומבין את הקפיצה בגודל האתגר בין התפקידים המאפיינים כל אחת מהדרגות, התקשה שלא להרים גבה.

היה נדמה לי שמי שהגה את ההצעה לא באמת הבין מהי משטרה ומה המשמעות של מינוי כזה כמסר ארגוני, למרות "משבר הניצבים"  — ובוודאי בהתייחס לעובדה כי הירש נעדר כל רקע מקצועי רלוונטי כמי שאמור לקבל החלטות מבצעיות כבר ב־24 השעות הראשונות לתפקידו.

מקצועות הליבה במשטרה רבים ומגוונים: שיטור (במובנו הקרימינולוגי הרחב, כולל הקהילתי), תנועה, אבטחה, מודיעין, חקירות, סיגינט, סייבר, טכנולוגיה מבצעית ועוד. שום מסלול קריירה לא הופך אותך למומחה בכלל התחומים ולעולם תידרש "לנהל מומחים". מנהל בכיר יכול לנהל מומחים גם ללא רקע מקצועי רלוונטי. זוהי מיומנות ניהולית, לשאול את השאלות הנכונות כדי לקבל החלטה ניהולית נכונה. מאידך, פיקוד על ארגון דורש מספר מינימלי של "עמודי תווך מקצועיים" וניסיון מבצעי רלוונטי, כדי להיתפס על ידי הפְּקודים כגורם לגיטימי לקבלת החלטה מבצעית בזמן אמת. קשה מאוד לכמת זאת, אולם ישנם מצבים שלכולם ברור שצפוי בהם קושי פיקודי משמעותי.

משהוצע התפקיד לגל הירש שמעתי על כך בתקשורת. לא עסקתי בהשלכות המינוי ואף בחרתי שלא להביע את דעתי על כך בפני איש. המעשה נעשה. לאחר שהירש נאלץ למשוך את מועמדותו משיקולים אחרים, שמעתי לראשונה בסביבתי קול חדש שאמר: "נגמר לך הקרדיט המוסרי לסרב!" הקול הזה היה של רעייתי שירה, שבמובן לא מבוטל העירני משנתי...

הבנתי שכנראה באמת ישנו משבר שאין מי שנחלץ לטפל בו. הרגשתי שעלי להתחיל לחשוב מהראש ולא מהבטן, וכי אולי זה המקום שעליו אמר הלל הזקן: "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (מסכת אבות ב', ה').

במבט לאחור, שלוש פעמים הרגשתי כך בעת שירותי בשב"כ ושלוש פעמים קיבלתי על כך גיבוי משירה, שהיתה הגיבורה המרכזית ששילמה את המחיר. כך, למשל, יצאתי בקיץ 2000 לשנתיים לחופשת לימודים כדי להשלים תואר ראשון וללמוד ברצף תואר שני במסגרת המכללה לביטחון לאומי (מב"ל). לאחר שנה, שבה השלמתי כמתוכנן את התואר הראשון באוניברסיטת חיפה, קרא לי יובל דיסקין, שהיה אז סגן ראש השירות, וביקש שאדחה את לימודי התואר השני ואקח על עצמי תפקיד חדש (קידומי יש לומר), במסגרת השינוי הארגוני שהוביל ראש השירות דאז. נמלכתי בשירה והסכמתי. המשמעות היתה דחייה של שנתיים לפחות של לימודי המב"ל. לאחר כשנה וחצי היה זה ראש השירות אבי דיכטר שביקש ממני לעבור לפקד על השומרון, לאחר שמי שמונה לתפקיד הודיע על פרישה. המשמעות היתה דחייה של לפחות שנתיים נוספות... הפעם הייתי אני זה ש"צפה שזה מגיע" ועוד לפני זימוני לריאיון, שאלתי את רעייתי בחשש מה דעתה. היא עודדה אותי להסכים (רק אם יציעו לי, כמובן) כשהבינה שאין היצע של מועמדים אחרים (לא היה מדובר בקידום).

בפעם השלישית היה זה שוב יובל דיסקין, הפעם כראש השירות, שביקש שאדחה בשלישית את הלימודים (בשלוש שנים נוספות לפחות) כדי לפקד על מרחב ירושלים, יהודה והשומרון. שוב נמלכתי ברעייתי. לאחר התפקידים התובעניים שקדמו לכך (לילות רבים מחוץ לבית לא רק לצרכים המבצעיים עצמם, אלא גם כדי לחסוך נסיעות ארוכות בשעות לא שגרתיות), הרגשתי הפעם שאולי מדובר במתיחת חבל מוגזמת. אך שירה השיבה בחיוב, ללא כל היסוס.

כדי להבין עד כמה מדובר בהקרבה, יש להזכיר כי שירה גידלה שבעה ילדים עם "אבא של שבת" במקרה הטוב... באחד מטקסי המינוי הצנועים בלשכת ראש השירות דאז, אבי דיכטר, הוא שאל את ילדי:

"נו, יש לכם אבא של שבת?"

הצעיר בהם, אסף, שהיה אז כבן שבע, השיב לו: "לפעמים אנחנו רואים אותו באמצע השבוע."

דיכטר לא היסס ושאל: "מתי?"

ואסף ענה: "כשנדב (בני הבכור) התחתן, הוא היה באמצע השבוע..."

דיכטר לא כבש את חיוכו, אבל אני הרגשתי מעין מכת פטיש על ראשי. משפט כזה מהדהד חודשים לאחר מכן, אך לא תמיד ישנה דרך לשנות את התמונה ולצמצם את המחיר. אכן, בלילות שבת נהגתי לשתות קפה לפני סעודת השבת כדי להיות נוכח ומעורב ולא חלילה להירדם על השולחן... אבל האם יכולתי לשנות משהו משמעותי כדי להיות נוכח יותר באמצע השבוע? לא ממש.

פה ושם (שוב ביוזמת שירה ועל חשבון הזוגיות) הקדשתי ימי חופשה ספורים כדי לטייל בנפרד עם ילדי הבוגרים, כדי להוציא את אחד מהם עם חבריו לטיול של יום או יומיים, כדי להפתיע את אחד מבני בשבת בקרקוב, בעת מסע שואה לפולין בתיכון, ועוד. על היומיום לא באמת יכולתי להשפיע.

כאמור, שוב היתה זו שירה שהזכירה לי את מחויבותי המוסרית והביעה את דעתה שעלי לנטוש את חלומותי ולהסכים לקחת עלי את תפקיד המפכ"ל.

דא עקא, הרגשתי ש"אין איש איתי". חברי המשיכו בעקביות לחזק אותי בסירובי, בדגש מיוחד לקראת פגישות מכריעות, בהן היה ברור שיש כוונה לשכנעני לקבל את התפקיד. הרגשתי שחברי "נוגעים בדבר" (ממי שחשוב להם מי יהיה ראש השב"כ קשה לצפות לתשובה אובייקטיבית מה נכון לעשות ברמה הלאומית), אך חיפשתי לפחות איש אחד מהעולם המקצועי שיהדהד את קולה של שירה, שנשמע לי נכון מתמיד. כך הגעתי לישראל חסון.

את ישראל הכרתי שנים ארוכות מהשב"כ. הוא היה בכיר ממני כאשר שירתי תחת פיקודו העקיף, אך היו בינינו קשרי ידידות והערכה וחשבתי כי ישראל, כגמלאי ותיק (פרש לאחר תפקיד סגן ראש השב"כ, וכבר סיים לכהן כחבר כנסת ולהתמנות כראש רשות העתיקות), יוכל להיות ענייני יותר, ופחות נוגע בדבר.

משהבנתי שישראל בחו"ל ואין ברשותי את קוד סינון השיחות, שלחתי לו הודעה שאני מחפש אותו בדחיפות. הוא חזר אלי מיד והצגתי לו בקצרה את הדילמה שלי. ישראל, כמי שכאילו היה מוכן מראש לשאלה, ענה מיד בערך כך:

"אין שום דילמה! כרגע זה התפקיד הכי חשוב שיש לעשות, הרבה יותר חשוב מראש השב"כ. אם תהיה ראש השב"כ, תקדם את הארגון מציון 85 לציון 95. זה חשוב, אך זה לא בר השוואה למה שאתה יכול וחייב לעשות כמפכ"ל!"

שאלתי אותו: "ישראל, אתה מבין לאיזו מיטה חולה אני נכנס?"

והוא ענה ללא היסוס: "רוני! אם תבוא עם הערכים שלך, תוך שנה לא תכיר את המשטרה!"

אני בשלי: "ישראל! אתה מבין באמת מה מצבה של המשטרה?"

והוא בשלו (כמעט נוזף...): "שמעת?! אם תבוא עם הערכים שלך, תוך שנה לא תכיר את המשטרה!"

הודיתי לו בנימוס על שיחתנו הקצרה והמוזרה משהו. מוזרה, לא רק מפני שברקע היתה שיחה ממתינה טורדנית ממספר חסום, שידעתי שמקורה הוא לשכת ראש הממשלה. מוזרה גם מפני שהופתעתי מהנחרצות ובעיקר הופתעתי מעוצמת ההקלה שהיא העניקה לי, מהתחושה כי אכן, כנראה אני צודק יותר מחברי (או אולי ראוי לומר על שירה: "צָדְקָה ממני!").

כמה שניות לאחר מכן עניתי לשיחה הממתינה מלשכת ראש הממשלה וחוברתי אליו. הודעתי לו על החלטתי החיובית, השר ארדן הועלה על הקו לשיחת ועידה קצרה של נימוסים והשאר היסטוריה.

היכן נזרע הזרע?

השיח במשפחת אלשיך בנושא המשטרה הוא ותיק, תולדה של הממשק המקצועי רב־השנים עם המשטרה, ובו בעיקר רטנתי וקיטרתי. כשרעייתי שירה היתה נחשפת לשיחות טלפון שקיימתי מהבית ונגעו למשטרה, היא נהגה לומר ספק בבדיחות ספק ברצינות: "מה אתה מתלונן כל הזמן? לך תהיה מפכ"ל המשטרה, נראה אותך!"

לאור נוהג זה, כשהודעתי לילדי (הקטן שבהם כבר עבר אז את גיל 19) על החלטתי, תגובתם המחויכת היתה: "הכול באשמת אמא!"

הייתי גאה בתגובתם (כמובן לאחר כמה שניות של הלם בלתי נמנע, שהרי לא היו בסוד העניינים עד לאותו רגע) — בגיבוי שלהם, במסר של ה"שליחות" שקיבלתי מהם. ילדי היו שותפים סמויים לחלומי להיות ראש שירות הביטחון הכללי — אף פעם לא הכרזתי שכך יהיה, שהרי זהו מינוי של ראש הממשלה באישור הממשלה ולא "מינוי פנימי", אולם הם שמעו מסביבתם, מפקודַי ועוד ש"אין ספק" שזה יקרה ואפילו האמינו בכך. נדרשה מהם אצילות, מפני שאחרי משבר הניצבים והשפל אליו הגיע הדימוי של המשטרה — גם הם, כבנים (ובת) של המפכ"ל המיועד, נדרשו להקרבה. אז לא ידעתי עד כמה זה נכון. אך כאשר עמדתי בעין הסערה מול התקפות בתקשורת, גם הם מצאו עצמם חלק מהחוויה המפוקפקת.

גיבוי זה היה חשוב מאוד במעלה הדרך, כך שכלל לא מוגזם לומר שאת ה"כן" אמרנו יחדיו!

אמירת ה"כן" לא הסתיימה בתשובה הטלפונית. מיד לאחריה העמקתי שוב ב"פקודת המשטרה", מה שהכריח אותי למחרת לנער מעלי את כל מה שעלול היה להיתפס כמחויבות כלפי (הבטחות שניתנו בתהליך) ועלול לצמצם חלילה את עצמאותי.

ובדיעבד? כשאני נשאל האם אני מתחרט על ההחלטה הזאת, אני עונה: תשאלו את השוטרים! אי אפשר היה שלא להבחין עד כמה חשתי סיפוק עצום מהתפקיד המופלא של מפכ"ל. התאהבתי במשטרה, בשוטרים ובחברה הישראלית בכלל, ומכאן שהודיתי יום־יום על ההזדמנות למלא תפקיד זה.