לא לבד

הקדמה
בכלא, בפוליטיקה ובין בני עמי

מאת יצחק הרצוג, נשיא המדינה

בפעם הראשונה שבה הפגנתי למען חירותה של יהדות ברית המועצות הייתי בן־נעורים ישראלי בניו יורק, בשלהי שנות ה-70. בית הספר שבו למדתי, רָמָז, בהנהגתו של מנהלו האגדי, הרב הסקל (יחזקאל) לוקשטיין, הפגין בקרבת מרכז האו"ם בניו יורק, התפלל וקרא קריאות לשחרורו של אנטולי שצ'רנסקי מברית המועצות.

זכור לי איך תהיתי אם תהיה לנו השפעה כלשהי, והאם יש לאנטולי מושג שצעירים יהודים מעברו השני של מסך הברזל נאבקים על חירותו. זו היתה הפעם הראשונה שחשתי הזדהות עם גיבור שמעולם לא פגשתי. זמן לא רב אחר כך, כשבאה רעייתו אביטל לרָמָז כדי לדבר למען בעלה, עלה בידי להבין היטב למען מי ולמען מה אנו נאבקים.

עשר שנים לאחר מכן - כשאבי חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל, קידם את פניו בברכה בבואו למדינת ישראל היהודית והדמוקרטית - זכיתי להיפגש פנים־אל־פנים עם נתן שרנסקי, בירושלים. בשנים הבאות חצו דרכינו זו את זו פעמים רבות, אם כשהוא כיהן כשר בממשלות ישראל השונות ואם, פשוט, בהשקעתנו המשותפת, העמוקה מאוד, ביהדות התפוצות.

באביב 2018, ארבעה עשורים אחרי שהסתיימו שנותי ברמז, התבקשתי לרשת את תפקידו של נתן שרנסקי כיו"ר הוועד המנהל של הסוכנות היהודית לישראל. ההליכה בעקֵבות שהטביע נתן הייתה משימה אימתנית, כמעט כמו העמידה בראשו של הארגון ההיסטורי שהניח את היסודות להקמתה של מדינת ישראל.

שנים רבות הייתי מעורב, אישית ומקצועית, עם יהדות העולם; אבל האחיזה בהגה הסוכנות היהודית סיפקה לי הזדמנות יוצאת מן הכלל להיפגש עם אחי ואחיותי היהודים ולעבוד לצדם, בכל רחבי תבל, על קידום חזוננו המשותף. למדתי מניסיונו של נתן כשצללתי לנבכי האתגרים היום־יומיים שניצבו בפני קהילות יהודיות ברחבי העולם; הבנתי לעומק את הפערים ההולכים וגדלים, למרבה הכאב, בין היהודים בישראל ובתפוצות; את הנוכחות המזעזעת, המתמשכת, של אנטישמיות; את הזהויות המתערבבות; את הרצון להישמע ולזכות לכבוד מכל צד של השיח.

אף שגדלתי במשפחה שהקדישה את עצמה לשירות הציבור, רכשתי בסוכנות היהודית זווית ראייה חדשה ועמוקה של שירות עמי כשליח ציבור - הכרה שנתן הגיע אליה בשנות ה-20 הראשונות לחייו, כמתואר בספרו המרתק, הכתוב להפליא, "לא לבד", שנכתב בהשתתפותו הדקדקנית של ידידי, פרופ' גיל טרוי.

לנתן, תשע שנותיו בסוכנות היהודית היו בסיס קריטי שממנו הוא נכנס למעורבות עם יהודים מכל רקע ומכל אמונה, ולעבודה פורייה למען הכללתם של קולות רבים ככל האפשר בשיח על העתיד היהודי. לא היה ויכוח שנתן נרתע ממנו ולא היתה קבוצה שהוא סירב להיפגש עמה - כשם שלא היתה אמת מכאיבה שהוא היסס מלהביע אותה, אם על יהודֵי ישראל ואם על יהודים בכל קצווי תבל.

ההזדהות המוחלטת הזאת עם המסר שנתן הטיף לו נבעה מהכרתו, כבר בשלב מוקדם, בסכנות הדו־חשיבה - החיים והחשיבה לפי שני תסריטים סותרים זה את זה, בעת ובעונה אחת. ממנה נבעה הבנתו שאותה "מחלה" חשוכת־מרפא, היותו יהודי - בתחילה, רק כנושא במעמסת השורה החמישית בתעודת הזהות הסובייטית, זאת שהגדירה את ילדותו - היתה עתידה, בסופו של דבר, לעצב את זהותו ולפתוח אפיקים לחיים מלאים בתכלית עשירה ובתחושת השתייכות.

"לא לבד" הוא חיבור מאתגר, מלא הומור ובעל תחכום אינטלקטואלי ממש כמו מחבריו - אבל נתן וגיל לא באו להטיף, גם לא לבדר. הקוראות והקוראים אינם צריכים לצַפות לביוגרפיה נוסטלגית, ערוכה לפי רצף הזמנים, וגם לא למנשר. אדרבה, זהו ביטוי משותף של עַמִּיּוּת יהודית מאת שני מומחים להיסטוריה, בקיאים ומנוסים: האחד מלומד מהולל, מחבר ופרופסור להיסטוריה, והשני מנהיג שהיה לסמל, בעל חזון שהשפיע על דורות של יהודים צעירים.

שניהם כאחד אינם מקבלים את עמם כמובן מאליו, ושניהם באו לומר את האמת שלהם: השתייכות וחירות אינן תרתי דסתרי - הן משלימות זו את זו. יהדות ישראל ויהדות התפוצות אולי שונות במידה רבה בחוזקותיהן, בצורכיהן ובגישותיהן - אבל אחידות אינה תנאי הכרחי לאחדות. כל הצדדים חייבים לקבל עליהם אחריות לעתידם - שהוא עתידנו.

כנשיא ה-11 של מדינת ישראל, זהו בדיוק המסר שאני מחויב להפיצו ברחבי העולם היהודי. אני מאמין כי חובתנו המשותפת היא להתווכח מתוך הבנה הדדית, לחלוק אלה על אלה בלי פחד, לנוע זה לעבר זה, ולא בכיוונים מנוגדים. אין לנו את ה"פריווילגיה" להתנכר לאחיותינו ולאחינו היהודים המרוחקים מאיתנו בגיאוגרפיה ובתרבות. משפחתנו אינה גדולה עד־כדי־כך שתוכל לוותר על קרוביה. אם לא נעשה את המאמץ לשלוח יד אלה אל אלה - עתידנו שלנו יהיה מוטל בכף המאזניים.

להיות לא לבד, כהלוך מחשבה, הוא לפיכך גם מתנה - וגם חובה.

יצחק הרצוג

נשיא מדינת ישראל

ירושלים, 2023

ראשית דבר
החיים במהופך

אחרי שחייתי את חיי מלפנים לאחור, דומני שסדר הדברים הרגיל אינו חשוב עד כדי כך. כל אימת שאני שומע על ידידים שנפרדו אחרי עשרות שנות נישואים, אני תוהה בלבי: "אולי הם עשו את זה בסדר הלא־נכון." אשתי אביטל ואני נפרדנו יום אחד אחרי נישואינו. לא ראינו זה את זה במשך תריסר שנים, אבל מאז ואילך אנו חיים באושר.

נימולתי כשהייתי בן עשרים וחמש שנים, לא שמונה ימים. לכן, בניגוד לרוב הנימולים, יכולתי להביע את הסכמתי. יומיים אחר כך, כשהצטרפתי לעוד הפגנת מחאה של סירובניקים, כלא אותי הקג"ב לחמישה־עשר יום. וכך, הודות למשטרה החשאית הסובייטית, יכולתי להתייחד בשקט עם היהודי הראשון, אברהם אבינו, שמל את עצמו בגיל תשעים ותשע, וכעבור זמן קצר אירח מלאכים באוהלו.

שנים לאחר מכן, כאשר ייסדנו מפלגה בישראל, כמה סירובניקים משוחררים ואנוכי המצאנו סיסמה הולמת. הבטחנו להיות "מפלגה מסוג אחר: אנחנו קודם הולכים לבית סוהר ורק אחרי זה לפוליטיקה..." זכינו ביותר מנדטים מכפי שציפינו.

לבסוף, בגיל שישים וחמש, חגגתי בר מצווה - באיחור של חמישים ושתיים שנה. הטקס שבא במאוחר היה חסכוני: היה לי עכשיו גדוד נכדים לאיסוף הסוכריות שהאורחים המטירו עלי, כך שהכול נשאר במשפחה. חשוב מכול, יכולתי להבין טוב יותר את פרשת השבוע שלי ולהסביר אותה לנוכחים, בלי רב שיכתוב את הדרשה למעני.

שנה לפני כן, כשהייתי בן שישים וארבע, העלה אחד מחתנַי זיכרונות מהבר מצווה שלו. שאלתי אותו מהי פרשת השבוע שלי. הוא בדק ומצא אותה, בהסתמך על תאריך הולדתי. חשבתי שהוא מתלוצץ כשענה לי כעבור כמה דקות, "פרשת בֹּא," אחת הראשונות בספר שמות.

פרשת בֹּא? זו שבה משה אומר לפרעה, "שלח את עמי" - משמיע את המילים הנאדרות הללו, שנעשו סיסמה למאבקנו בברית המועצות?

"זה לא יכול להיות מקרי," חשבתי. "אני חייב לחגוג בר מצווה." שישים וחמש נשמע כמו גיל מתאים בהחלט - חמש פעמים שלוש־עשרה.

ביום המיועד קראתי את שתי העליות הראשונות, בטעמי המקרא. למזלי, שני חתנַי נכנסו לתמונה וקראו את חמש העליות הבאות ואת ההפטרה מירמיה מג, המתארת את חזון גאולת ישראל.

אבל המשימה לא נשלמה, גם אחרי שהסוכריות הומטרו וצוות הניקוי הצעיר שלי טיפל בהן. עדיין היה עלי לשאת את הדרשה. דרשתי את שמות י, א עד שמות יג, טז, סיפור מכות מצרים המגיע לשיאו במכת בכורות.

שאלתי, "מה נשתנתה המכה הזאת מכל שאר מכות מצרים?"

תשע המכות הראשונות נראות כמו דרמה יוונית בכיכוב שלוש דמויות: אלוהים, משה ופרעה. אהרן הוא שחקן משנה. המוני העבדים היהודים חסרים כל ייחוד. קולותיהם מתמזגים למקהלה יוונית אחת.

אבל במכה הגדולה, העשירית, כל אחד מבני ישראל חייב לפעול בחזקת עצמו. כל בוגר מבני הקהילה חייב לנקוט עמדה. כל אחד מבני ישראל חייב להחליט תחילה להיות בן־חורין, ואז לפעול כבן־חורין. כל אחד מהם דוחה את אלי מצרים בכך שהוא טובח שֶׂה, חיה מקודשת בעיני המצרים. ואז מצהירים בני ישראל בפרהסיה שאין הם רוצים עוד לחיות במצרים, כשהם מושחים את המזוזות ואת המשקופים של פתחי בתיהם בדם השה.

הסברתי שרק בהתרסה פומבית נגד המצרים יכלו העבדים הללו להיות לבני־חורין. ורק אם יכריז כל אחד ואחד מהם בפה מלא על עצמאותו, רק אז הם יוכלו לחבור יחדיו ולצאת את מצרים. שינוי אמיתי מתחולל כשכל אדם ואדם חדל להיות משועבד לפחדיו ומתחיל לנהוג באורח עצמאי.

מאבקם של הסירובניקים כנגד המערכת הסובייטית עונה כהד אחר כל הדברים הללו. בדומה לשעבוד מצרים, המשטר הקומוניסטי נבנה כדי להטיל אימה ולמחוץ. כל יהודי שקיווה לעלות ארצה היה צריך להתגבר על פחד נורא ולבקש הזמנה מישראל, אויבת המדינה הסובייטית. כדי לקבל אשרת יציאה היה צורך לבקש רשות מכל בית ספר ומקום עבודה בברית המועצות שבהם עבר במהלך חייו. עקרונית, היה עליו לקרוא בפרהסיה, בקול גדול, "אני דוחה את האלים שלכם. אני רוצה לצאת מהארץ הזאת".

ומה היה הגמול? בספר שמות, אלוהים הציע לעם היהודי את... העם היהודי. היהודים יצאו ממצרים, וכעבור שבעה שבועות קיבלו את עשרת הדיברות בהר סיני, ועמם, כעסקת חבילה, קיבלו זהות וחירות. זו תהיה אחת משליחויותיו העיקריות של עמנו: למצוא את האיזון בין השתייכות לחירות.

מקץ שלושת אלפים וחמש מאות שנה, קיבלתי אני את הגמול הגדול, את הזכות להצטרף למסע הזה. ומרגע שהצטרפתי, לא הייתי עוד לבד.

שלוש נקודות ראות
אמת ויציב, הספר הזה נראה לקוראיו כמו אוטוביוגרפיה שחוברה במשותף עם ההיסטוריון האמריקאי והפעיל הציוני גיל טרוֹי. אכן, הספר עוקב אחר מסעי מתשע שנים בבתי סוהר סובייטיים אל תשע שנים בפוליטיקה הישראלית והלאה, אל תשע שנים בהנהגה הקהילתית היהודית. אבל אין זה ספר זיכרונות, למען הדיוק. מיד אחרי שחרורי מהגולאג הסובייטי ב-1986, העליתי על הכתב את זיכרונותי מהכלא, בספרי "לא אירא רע". אשר לחיי כאדם חופשי, בישראל, אני סבור שעודי צעיר מכדי לסכם אותם. אחרי ככלות הכול, חגגתי את הבר מצווה שלי רק לפני שבע שנים.

ספר זה מספר את סיפור השיחה החשובה ביותר בחיי: הדו־שיח המתמשך בין ישראל לעם היהודי. לראשונה נקלעתי לתוכו ברחובות מוסקבה, כשהצטרפתי לתנועה למען יציאת היהודים. זהו שיח נצחי, חובק־עולם, משמעותי ולפעמים צווחני, שהציל את חיי לפני עשרות שנים. כיום הוא מעשיר את חייהם של שני מחברי הספר הזה, ושל רבים אחרים, כשהם מתעמתים עם שאלות על משמעות האמונה, הקהילה, הזהות והחירות. אנו משוכנעים שרק באמצעות הדו־שיח הזה נוכל להמשיך את מסענו בצוותא. ומשום כך אנו משוכנעים שזהו דו־שיח שראוי להגן עליו.

אמנם היו לי תארים רבים ושונים במהלך המסע שהחל אז - סירובניק, דיסידנט סובייטי, אסיר פוליטי, ראש מפלגת העולים החדשים בישראל, חבר כנסת, שר בארבע ממשלות בישראל, פעיל זכויות האדם, יושב־ראש הסוכנות היהודית לישראל - אבל תמיד מצאתי ניחומים בתחושה הכבירה של השתייכות לשיח המתמשך הזה.

המורה שלי לשרטוט טכני בתיכון לימד אותנו שאם מסתכלים על עצם כלשהו בשלושה ממדים - מלפנים, מלמעלה ומהצד - אפשר לראות את חיצוניותו במלואה ולשרטט אותו במדויק. המבט מכל אחת מהזוויות חושף לעין היבטים מסוימים של היחסים המרחביים. לאחר שצפיתי ביחסים בין ישראל ובין הקהילות היהודיות משלוש נקודות ראות, אני מקווה שאוכל לשרטט אותם במדויק.

לראשונה הצטרפתי לדו־שיח הזה מאחורי מסך הברזל. המשכתי בו מאחורי סורג ובריח. מגעַי היו מוגבלים, מעורבותי היתה לפעמים פרי הדמיון גרידא, אבל הדו־שיח הזה חיזק אותי תמיד. בהשתתפותי בו תרגלתי את השרירים שפיתחתי זה מקרוב - את המחויבויות, שמצאתי זה לא כבר, לבני עמי בפרט ולכל בני האדם בכלל.

לימים, כשר בממשלת ישראל, ייצגתי את הצד הישראלי של הדו־שיח וראיתי את יהודי התפוצות כשותפיה היקרים ללב של מדינת היהודים. נהניתי אמנם מעבודתי בבניין הגשר הזה, אבל המעבר מדיסידנט אסיר לפוליטיקאי מפלגתי היה מתסכל מבחינתי.

מאוחר יותר, כראש הסוכנות היהודית - הארגון הלא־ממשלתי הגדול ביותר בעולם היהודי - השתנתה שוב נקודת הראות שלי. ראיתי את ישראל לא רק כמרכז העולם היהודי, אלא גם ככלי לחיזוק היהודים ברחבי תבל.

כשהדברים התנהלו היטב - או כאשר הותקפנו - ראינו מה רב המשותף לכולנו. אבל היה עלי לבזבז זמן רב על הגנה על ישראל בפני יהודי התפוצות, ועל הגנה על יהודי התפוצות בפני הישראלים. בימים אלה אני מוצא את עצמי נאלץ לעתים קרובות להגן על עצם הרעיון שיש צורך בדו־שיח.

דו־שיח הוא ממין הדברים שקל לפתוח בהם, אבל קשה לבצעם. לא כולנו זקוקים לנקודת ראות תלת־ממדית מלאה כדי להתחיל להקשיב ולהידבר אלה עם אלה. אבל אנחנו חייבים להבין שסכום הדאגות המשותפות לנו גדול מסכום מחלוקותינו המרובות.

ההחלטה הקשה ביותר בחיי
פעמים רבות, במסע חמישים השנים שלי עִם העַם היהודי, היה עלי לקבל החלטות קשות. כשהחלטתי פעם אחר פעם להצטרף להפגנה או לארגן מסיבת עיתונאים, לא רק תכננתי את סדר היום שלי או את האסטרטגיה של תנועתנו. במשך שלוש־עשרה שנה היה עלי לשקול שוב ושוב עד כמה אוכל להרחיק לכת בעימותי עם הקג"ב, בידיעה שחירותי וחיי מונחים על כף המאזניים. היה עלי להחליט עם ארוסתי אביטל אם נישאר יחד במוסקבה, או שמא עלי לראותה עולה לישראל יום אחד אחרי נישואינו ולהיפרד ממנה, מי יודע לכמה זמן. היה עלי להחליט אם אשלב את פעילותי למען יהודי ברית המועצות עם מעורבותי בתנועה הכללית למען זכויות האדם, למרות הסתייגותה של ישראל הרשמית, בנימוק שהקג"ב עתיד להתנקם על כך ביהודים המבקשים אשרות יציאה. היה עלי להחליט אם אקבל את התנאים שהעמידו הסובייטים לשחרורי, או אאריך את מאסרי לזמן לא ידוע.

כעבור עשרות שנים היה עלי להחליט אם איכנס לעולם הקשוח של הפוליטיקה הישראלית ולשרת מבפנים את האינטרסים של העולים החדשים מרוסיה, או שמא עלי לקדם את האינטרסים הללו כפעיל מבחוץ, העומד מעל הפוליטיקה המפלגתית. משנכנסתי לממשלה, היה עלי להחליט פעמים רבות אם עלי לשמור על מעמדי כשר, שאותו השגתי במאמצים מרובים, או שמא עלי להתפטר בשם עקרונותי כשהממשלה נעה בכיוון שלא יכולתי להשלים איתו.

לאחר מכן, כראש הסוכנות היהודית לישראל, היה עלי להחליט כיצד אעבוד עם ממשלת ישראל לחיזוק קהילות יהודיות ברחבי העולם, ומתי עלי להתקומם נגד אותה ממשלה עצמה בשם הקהילות הללו. בכמה רגעים כאובים היה עלי להחליט באיזו מידה של תוקפנות אתעמת בשם יהדות התפוצות עם ידידי הוותיק, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהיה במשך שלושים שנה שותפי הפוליטי האמין ביותר בבניית הגשרים המאחדים את הקהילה היהודית העולמית.

ועם כל זאת, אף לא אחת מההחלטות הללו לא הבעיתה אותי כמו אותה החלטה שקיבלתי ב-1973 - לבקש מכתב פשוט מהמעסיק הידידותי שלי, לאישור מקום עבודתי. זה היה הצעד הפומבי הראשון שלי לקראת בקשת אשרת יציאה לישראל. כשעשיתי אותו, הצטרפתי בגלוי לדו־שיח היהודי.

כדי להבין כמה מייסר היה אותו צעד, עלינו לחזור לעולם המרוחק והמקפיא שלתוכו נולדתי, מאחורי מסך הברזל, באַיִן הטוטליטרי של הקומוניזם הסובייטי.