בוק בויפרנד 3 - אהבה מעבר לשברים

1
קיילב 

זרם אינסופי של אנשים יורד במדרגות הנעות, אבל בינתיים, אף אחד מהם הוא לא הבחורה שאני מחכה לה.

"איפה לינאה תישן?" שרלוט שואלת.

"יש לנו עוד חדר בבית," אני אומר. "את יודעת את זה, חיפושית."

בתי בת השש יושבת בחיקי. שערה החום פזור ואני שם לב לקצת קשרים מאחור. הייתי צריך להבריש אותו שוב לפני שיצאנו מהבית, אבל לא רציתי לאחר.

מהמקום שאנחנו יושבים בו יש תצפית טובה על המדרגות הנעות, וכך קל לי יותר להשאיר את שרלוט קרובה אליי. אני משאיר זרוע מגוננת על המותניים שלה ונאלץ להתאפק לא לשלוח מבט עוין לאנשים שחולפים על פנינו. נמל תעופה צפוף הוא מהמקומות שבהם האינסטינקטים האבהיים שלי מתחדדים.

"אני יודעת, אבל אולי היא תישן איתי בחדר שלי?" שואלת שרלוט.

"אהה, עכשיו אני מבין למה את שואלת. נראה לי שלינאה תרצה חדר משלה." אני מדגדג אותה בבטן והיא מתפתלת בצחקוקים.

"די, אבא."

הטלפון מזמזם לי בכיס ואני מוציא אותו. זה אחי, אלכס.

"הֵיי בנאדם."

"היי, איפה אתה?" הוא שואל. "אני בחדר הכושר. חשבתי שאנחנו משחקים היום כדורסל."

"לא, אני בנמל התעופה." אני מגביה את שרלוט בחיקי. "סליחה, חשבתי שאמרתי לך שאני לא יכול לבוא."

"נמל תעופה?" הוא שואל. "מה קורה?"

אני נושם עמוק. עדיין לא סיפרתי למשפחה שלי על המצב. הכול קרה כל כך מהר. רק בשבוע שעבר סבא וסבתא של שרלוט דיברו איתה בסקייפ. לפני שהספקתי לקלוט מה קורה, אני כבר יושב בנמל התעופה ומחכה לטיסה ממישיגן.

"באתי לאסוף מישהי," אני אומר. "סיפור ארוך, אבל זאת אחות של מלאני, לינאה."

"אה, וואו. רק לינאה, או שגם ההורים של מלאני באים?" שואל אלכס.

"לא, סטיב ומרגו לא באים." וזאת הקלה. היחסים שלי עם החותנים שלי לשעבר מתוחים במקרה הטוב — מאז ומתמיד. הם חשבו שמלאני ואני צעירים מדי לחתונה — הם חששו שזה יפריע לה בקריירה. עדיין למדנו בבית ספר לרפואה ובאמת היינו צעירים. אבל כשמלאני החליטה משהו, אפילו ההורים שלה לא יכלו לעצור אותה.

אחרי שמלאני נפטרה — היא נהרגה בתאונת דרכים כששרלוט הייתה תינוקת — דעתם של הוריה עליי לא השתפרה. הם לא בדיוק האשימו אותי — הם לא יכלו, אפילו לא הייתי שם כשהיא נפגעה — אבל אני יודע שהם בכל זאת הרגישו כאילו לקחתי את החיים של מלאני והפכתי אותם על פיהם. אולי אם היא לא הייתה מתחתנת איתי, היא לא הייתה עוברת לעשות את ההתמחות שלה ביוסטון, והיא לא הייתה על הכביש באותו יום.

"היא באה לבקר את שרלוט?" אלכס שואל.

"לא בדיוק." שרלוט עוברת לשבת על הכיסא שלידי ואני קם על רגליי, מטה את עצמי בזווית כזאת שעדיין אוכל לראות אותה, אבל גם לדבר יותר בפרטיות. "היא באה להיות המטפלת של שרלוט."

"וואי, איזה יופי."

"כן," אני אומר, ואני בטוח שהוא שומע את הספקנות בקולי. "זה לא ממש רעיון שלי, אבל בינתיים אני תקוע איתו."

"איך זה לא הרעיון שלך?" הוא שואל.

"סטיב ומרגו התעקשו," אני עונה. "כנראה שרלוט סיפרה להם על הקטסטרופה עם בריטני."

"בריטני שכחה לאסוף את שרלוט מבית הספר, נכון?" הוא שואל.

"כן. בדיוק בזמן שהידיים שלי היו בתוך בטן של מישהו. מזל שיש את קנדרה."

"לגמרי," הוא אומר.

מאז חזרנו לגור בסיאטל, כשהייתי צריך מישהו שישמור על שרלוט, אחותי קנדרה עמדה לצידי ונחלצה לעזרתי אינספור פעמים. ואני מוכרח להודות, זו הסיבה העיקרית שבזכותה חזרנו לגור כאן. לא קל להיות חד־הורי, ולוח הזמנים חסר היציבות שלי כמנתח בחדר מיון מקשה על זה אף יותר. רציתי להתקרב למשפחה, ואין ספק שזה היה הצעד הנכון. אבל אני באמת צריך מטפלת קבועה — מישהי שאוכל לסמוך עליה שתטפל בילדה הקטנה שלי. עד עכשיו, לא התמזל מזלי למצוא את הבחורה הנכונה.

"בכל מקרה, לפני כמה ימים הם דיברו עם שרלוט בסקייפ והיא אמרה שהם רוצים לדבר איתי. בדרך כלל אני שומר מרחק, אתה יודע? אני נותן לשרלוט לדבר איתם כמה שהיא רוצה, אבל... לא יודע, זה מביך. אז הצטרפתי לשיחה ומרגו אמרה שיש לה פתרון לבעיית המטפלת שלי."

"ואני מבין שהפתרון זה לינאה," הוא אומר.

"כן. היא גמרה לא מזמן את הלימודים בקולג' והיא גרה אצלם. הם לא ממש השאירו לי ברירה. קשה לשנות את דעתה של מרגו כשנכנס לה רעיון לראש."

"אה," אומר אלכס. "גם היא ברפואה, כמו מלאני?"

"לא, היא מוזיקאית, אני חושב. אולי פסנתר? בכל מקרה, היא בדרך לכאן."

"אתה לא נשמע ממש מתלהב בתור מישהו שבאמת צריך מטפלת טובה," הוא אומר. "או שאתה דואג שגם לינאה תהיה גרועה?"

אני מוריד את מבטי לעבר שרלוט, אבל היא מסתכלת באחד הספרים שהביאה בתיק הגב הוורוד הקטן שלה. בכל זאת אני מנמיך את הקול. "זה לא באמת זה. אולי היא תהיה בסדר עם שרלוט, לא יודע. אבל זה העניין — אני לא יודע. כשהייתי נשוי למלאני, כל המשפחה שלה הייתה במישיגן ולא ראינו אותם הרבה. אני בקושי זוכר את הילדה הזאת. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה מתבגרת עם פרצוף חמוץ שכמעט לא דיברה. היא לבשה קפוצ'ונים גדולים וישבה בפינה בלי לדבר. זה היה מוזר."

"זה באמת מוזר," הוא אומר.

"אני חושב שהיא רק הייתה ביישנית או משהו. אבל האמת היא שזה הדבר האחרון ששרלוט צריכה. היא גם ככה מאוד ביישנית, והיא צריכה מישהי שתוציא אותה מהבועה שלה. מישהי שתלמד אותה לדבר עם אנשים ולהכיר חברים. נכון לעכשיו אני לא חושב שיש לשרלוט חברים בבית הספר. היא לא מדברת עם אף אחד. המורה שלה רוצה לארגן מפגש בעניין."

"וואו, לא ידעתי."

"כן, הילדה הקטנה שאתה מכיר היא ילדה שונה ליד אנשים אחרים," אני אומר. "וזה מחמיר. היא תמיד הייתה שקטה, אבל בבית הספר היא לגמרי נסגרת. לפחות בגן היא מילאה הוראות. עכשיו לפעמים אפילו את זה היא לא עושה."

אני שוב שולח מבט לעבר שרלוט לפני שאני ממשיך, אבל היא ממשיכה לקרוא.

"בכל מקרה, העניין הוא ששרלוט צריכה מטפלת שתוכל לעזור לה להיפתח, לא מישהי שהיא אולי יותר גרועה ממנה מבחינה חברתית," אני אומר. "חוץ מזה, מה אני אעשה עם איזו ילדה עם פרצוף חמוץ שלא מדברת? נראה לי שזה רק יסבך הכול, לא יקל עליי את החיים."

"כן, לא נשמע להיט," אומר אלכס. "מצטער, אחי."

"אני אסתדר. נראה לי שאני אתן לזה כמה שבועות ואז אעלה אותה על טיסה חזרה למישיגן. אבל אני אשחרר אותך. וסטון כבר שם?"

"כן, הוא בדיוק הגיע."

וסטון הוא הגיס שלנו. הוא התחתן עם קנדרה לפני כמה חודשים בטקס שהפתיע את כולנו לגמרי. קיבלנו הודעת טקסט שבה התבקשנו לפגוש אותם במרכז העיר. כשהגענו לשם, הם היו מחוץ לבית המשפט בבגדים מהודרים. אם אלה היו אנשים אחרים הייתי אומר שהם משוגעים — הם לא היו יחד הרבה זמן. אבל וסטון מטורף עליה, וקנדרה יודעת מה היא עושה.

"טוב, אני אצטרף בשבוע הבא."

"מתאים," אומר אלכס. "ובהצלחה."

"תודה."

אני מסיים את השיחה ובודק מה השעה לפני שאני מחזיר את הטלפון לכיס. לינאה נחתה לפני עשרים דקות, אז היא צריכה להגיע בקרוב. הלוואי שהייתה לי הרגשה טובה יותר בקשר לזה, אבל אני לא ממש רואה איך זה יצליח. אני משער שהצד החיובי הוא ששרלוט אומרת שהיא מכירה את לינאה מהשיחות שלה בסקייפ עם סבא וסבתא שלה. אולי היא אפילו תדבר איתה. גם אם בריטני — המטפלת האחרונה שניסינו — לא הייתה שוכחת את שרלוט בבית הספר, זה לא היה מסתדר איתה. שרלוט בכלל לא דיברה איתה, גם לא אחרי כמה שבועות.

אבל כמו שאמרתי לאלכס, אני אתמודד עם לינאה כמה שבועות, ואז אוכל לשלוח אותה חזרה הביתה. ההורים שלה לא יוכלו להתווכח אם אגיד שניסינו ושזה לא הסתדר. זאת לא האחריות שלי לספק לבת שלהם עבודה.

אני מביט באנשים שיורדים במדרגות הנעות וממשיך לחפש בעיניי את לינאה. אני לא זוכר בדיוק איך היא נראית, אבל אני חושב שאזהה אותה. אולי. אני יודע שהיא בכלל לא דומה למלאני. למל היה עור שחום ושיער חום מסופר לקארה קצר. נדמה לי שאני זוכר שלינאה בלונדינית, אבל יכול להיות שאני טועה. אני רק זוכר שתהיתי מאיפה לינאה הגיעה, כי היא לא הייתה דומה בכלל לשאר המשפחה.

במובן מסוים, אני שמח שלינאה לא דומה לאחותה. אני חושש שגם ככה יהיה קשה להביא הביתה תזכורת חיה למה שאיבדתי. הכאב על אובדן מלאני הוא רק עצב ברקע — משהו ששייך לעבר. האמת היא שהיא חסרה לי יותר בשביל הבת שלנו מאשר בשביל עצמי. קשה לי עם זה שהילדה הקטנה שלי צריכה לגדול בלי אמא. אני עושה כל מה שאני יכול כדי להיות מה שהיא צריכה, אבל אני יודע שבמובנים מסוימים אני לא מספיק.

"אבא, מה זאת המילה הזאת?" שואלת שרלוט.

אני רוכן ומסתכל על הדף. "כתוב פה אופניים. שתי היו"דים מאריכות את ההגִייה."

שרלוט חוזרת לקרוא, מובילה את אצבעה מתחת למילים שהיא קוראת, ואני שוב מרים מבט לעבר המדרגות הנעות. זוג נעלי עקב אדומות לוכד את עיניי. אני מעלה את עיניי לאורך הרגליים שהנעליים מחוברות אליהן בזמן שהאישה נעה למטה, העיניים שלי מעבדות את המראה. הולי שיט.

אני לא אמור לנעוץ מבטים, אבל המבט שלי מטפס במעלה רגליים חטובות אל ירכיים מעוגלות בחצאית אפורה הדוקה. חולצה לבנה, מוכנסת בתוך החצאית, מדגישה מותניים צרים. ואז — אוי, אלוהים, היא שופעת. החולצה הזאת בקושי מכילה זוג שדיים מדהימים. שיער בלונדיני ארוך, שפתיים אדומות מלאות. האישה הזאת לוהטת — היא בנויה כמו נערת פוסטרים סקסית — ואני לא מצליח להוריד ממנה את העיניים.

היא יורדת מהמדרגות הנעות, תולה על כתפה תיק יד חום מעור ומסתכלת סביב. אני מרגיש דחף מטורף לגשת לדבר איתה לפני שהיא תלך ואני לא אראה אותה שוב לעולם.

פיה היפה נפתח בחיוך רחב והיא מנופפת למישהו. כמעט באופן בלתי רצוני אני מביט לאחור מעבר לכתפי, תוהה איזה ממזר בר מזל בא לאסוף אותה.

שרלוט קופצת מהכיסא ורצה. אני מזנק לפנים, מנסה לתפוס אותה.

"שרלוט, לאן את..."

האישה מתכופפת מול שרלוט. "הַיי, חיפושית!"

הבת שלי כורכת את זרועותיה סביב צווארה של האישה ומחבקת אותה בזמן שאני עומד קרוב אליהן, מביט בהן פעור עיניים כמו אידיוט.

אוי, אלוהים אדירים. זאת לינאה?

האישה שמחבקת את הבת שלי בכלל לא דומה לנערה שאני זוכר. כמה זמן עבר מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה? חמש שנים? אפשר להשתנות מקצה לקצה בפרק זמן כזה קצר?

לינאה מרימה את מבטה ומחייכת אליי. היא מחבקת חזק את שרלוט ואז נעמדת ומושיטה את ידה.

"הַיי." היא מסיטה את שערה לאחור מפניה ומסדרת את תיק היד שלה על כתפה. "מזמן לא נפגשנו."

תגיד משהו, קיילב. תפסיק לבהות בה כמו איזה קריפ. "כן, וואו. הַיי. סליחה, לא זיהיתי אותך."

היא שוב מחייכת ועיניה הכחולות נוצצות. "זה בסדר. זיהיתי את שרלוט. ואותך."

המוח שלי לא מקשר את הזיכרונות שלי מלינאה עם האישה המהממת שעומדת מולי. אין מצב שזאת אותה אחת.

אבל שרלוט פוחדת מאנשים שהיא לא מכירה, והיא פשוט רצה לזרועותיה של האישה הזו. אם היא לא הייתה מכירה אותה, היא לא הייתה עושה את זה. כנראה הייתי צריך לשים לב יותר לשיחות שלה בסקייפ. אם הייתי רואה את לינאה על המסך, הייתי מוכן לזה יותר. כמו שזה נראה, אני עדיין מסתכל בה פעור עיניים, כאילו שכחתי איך מדברים.

"אז יש לי שתי מזוודות," אומרת לינאה. היא מצביעה על מסועי המזוודות. "אולי כדאי שנראה אם הן כבר הגיעו?"

"נכון." אני מרגיש כאילו התעוררתי מטראנס. "מזוודות. בסדר. חיפושית, את יכולה לקחת את תיק הגב שלך?"

"אני חושבת שזה המסוע של הטיסה שלי," אומרת לינאה ומצביעה על אחד המסכים.

אנחנו מחכים כמה דקות עד שהתיקים שלה יגיעו מהצד השני של המסוע. היא משוחחת עם שרלוט, שמתלהבת ונמרצת שלא כדרכה, ואני מנסה לא לנעוץ בה מבטים. היא רוכנת לפנים כדי להסתכל על משהו ששרלוט מחזיקה, ואני יכול להשקיף ישר לתוך החולצה שלה.

אלוהים, השדיים המטורפים האלה בחזיית תחרה לבנה. אני מסיט את מבטי במהירות.

אלוהים ישמור, מה אני עושה? לינאה בת עשרים ושתיים, היא סיימה לא מזמן את הלימודים בקולג'. היא באה לטפל בבת שלי בזמן שאני עובד. ובל נשכח שהיא אחותה הצעירה של אשתי המנוחה.

אבל הזין שלי לא מתעניין בעובדות. אני צריך לסדר אותו כשהבנות לא מסתכלות.

היא מצביעה על המזוודות שלה כשהן מגיעות על המסוע. שתיהן גדולות, אבל זה הגיוני. אני חשבתי שזה סידור זמני, אבל בסיכום שלי עם ההורים שלה לא קבענו מועד סיום. העובדה שהיא יפהפייה מהממת לא אמורה לגרום לי לשנות את דעתי לגבי התוכנית שלי לשלוח אותה חזרה הביתה אחרי כמה שבועות. אבל פאק.

אנחנו הולכים לכיוון החניון, לינאה מסיעה את אחת המזוודות שלה, בזמן שאני מסיע את השנייה. שרלוט הולכת לצידה, אוחזת בידה. אני מנסה להכריח את עצמי לא להסתכל על התחת שלה, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. איך שהוא מתנועע בחצאית הזאת. היא שולחת אליי מבט לאחור מעבר לכתפה ושוב מבזיקה את החיוך המתוק כסוכר. אני מחייך אליה חזרה, אבל בולע רוק בקושי כשהיא מסתובבת.

אני בצרה גדולה.