פרולוג
בלאמי
גיל שתים־עשרה
״קדימה. תגבירו את הקצב, בנות. עוד מעט יחשיך ונסתבך בצרות,״ אני צועקת לשתי חברותיי הטובות, סוניה ואֶל, כשאנחנו דוהרות עם האופניים שלנו בשביל החצץ.
״אם אדווש מהר יותר, הרגליים שלי ינשרו,״ אֶל מתנשמת מסוף הטור.
אנחנו בדרכינו חזרה לבית שלי אחרי אחר צהריים של שחייה במפרץ בלסם, ואיבדנו את תחושת הזמן. אמא תתחרפן כשנחזור לחווה.
״בלז, נצטרך לעצור לדקה. אני לא מצליחה לנשום,״ סוניה רוטנת ואני מביטה לאחור ורואה ששתיהן ירדו מהאופניים והתחילו ללכת.
אני מאיטה את הקצב ועוצרת בשולי הכביש. אני קופצת מאופניי ומחכה להן שיגיעו אליי.
״אני ממש לא בכושר,״ מייבבת סוניה כשהן סוף־סוף מגיעות אליי.
״גם אני לא. כואב לי בצד,״ מסכימה אֶל.
״אתן צריכות לנסות להצטרף איתי לנבחרת המעודדות של החטיבה השנה. אני מבטיחה, גברת מקגרו תכניס את שתיכן לכושר תוך זמן קצר,״ אני מעודדת אותן.
״אין לי מספיק קואורדינציה בשביל להיות מעודדת. חוץ מזה, את היחידה בנבחרת הזאת שאני מסוגלת להיות לידה. כולן כאלה סנוביות,״ מתנגדת אֶל.
״כן, אני מעדיפה להיות שמנה ולא לבלות אחר צהריים עם הבנות המרושעות האלה,״ מסכימה סוניה.
״אני יודעת שלפעמים הן מתנשאות, אבל אני לא ארשה לאף אחת להתייחס אליכן לא יפה. אתן יודעות את זה. ושיהיה ברור, אף אחת מכן לא שמנה. יש לכן מבנה אתלטי מושלם. לכן אני חושבת שאתן צריכות לנסות. שתיכן תשפילו את הבנות האלה,״ אני מתעקשת.
בזמן שאנחנו הולכות ודוחפות את האופניים שלנו, נשמע קול של רעם לא רחוק במיוחד מעבר לעצים.
״אוי לא, שמעתן את זה?״ אני שואלת.
אנחנו מרימות את המבט ורואות עננים שחורים נעים במהירות ברוח הערב הקלה. ואז פתאום ברק מבזיק על צמרת העץ.
אנחנו צורחות כשטיפות גשם ענקיות וקרות מתחילות לרדת עלינו. אנחנו שומטות את האופניים שלנו על העשב ובורחות כדי למצוא מחסה. אני מגיעה לשער ברזל כבד בקצה דרך משסטומפ ופותחת אותו בכוח. הן באות אחריי כשאני ממשיכה ללכת בשביל עם הצמחייה הסבוכה, המוביל אל בית לבן גדול שללא ספק ננטש לפני זמן רב. אנחנו רצות אל המרפסת הקדמית המקורה ועולות את ארבע המדרגות כדי להצטופף תחת המחסה.
״מה זה המקום הזה?״ שואלת סוניה כשהיא מציצה לתוך אחד החלונות הענקיים שתוחמים את הדלתות משני הצדדים.
״זה שוגרמן הומסטד. אחוזה שהוקמה על ידי אחד המייסדים של פופלר פולז,״ אני אומרת לה.
״באמת? לא ידעתי בכלל שיש כאן משהו.״
״ככה סבא אמר לי.״
״מישהו גר כאן?״ שואלת אֶל כשהיא מצטרפת אל סוניה ליד החלון.
״לא נראה לי. כבר לא,״ אני עונה כשאני מגיעה מאחוריהן ומביטה פנימה.
״וואו, הוא ענק! כאילו, פי שלושה מהבית שלנו,״ אומרת אֶל.
״כל העיירה יכולה לגור כאן,״ מסכימה סוניה.
הוא לא כזה גדול, אבל הוא מרשים ומזכיר לי מטע ישן בדרום ארצות הברית, כמו טארה בחלף עם הרוח.
״בואו נסתכל מסביב,״ מציעה סוניה ויורדת מהצד השמאלי של המרפסת.
״ומה עם הגשם?״ אני מתלוננת.
אני לא אוהבת סופות רעמים. הברקים מפחידים אותי עד מוות. ככה זה מאז שהייתי ילדה קטנה, וראיתי ברק פוגע באחד הדחלילים בגינה של סבתא שלי. הוא עלה בלהבות והצית את כל השדה שלה באש. זה קרה מהר כל כך שסבא לא הצליח לעצור אותו.
״נו, באמת. זה בסך הכול קצת גשם. את לא תימסי. אנחנו לובשות בגדי ים מתחת למכנסיים הקצרים,״ היא קוראת מהצד, שם היא מטפסת עכשיו על הגדר.
״ומה אם נסתבך בצרות? כתוב בשלט אין כניסה,״ אֶל לוחשת כשאנחנו מגיעות לגדר ורואות את סוניה מדלגת מעליה ונוחתת בצד השני.
״כאילו שהשריף יֵצא במזג אוויר כזה,״ היא אומרת ומגלגלת את עיניה.
היא הולכת אל החצר בחלק האחורי של הבית. אֶל ואני עומדות מהוססות כשהיא קוראת אלינו, ״בנות, אתן מוכרחות לראות את זה!״
הסקרנות מכריעה אותנו לבסוף ואנחנו מטפסות כדי להצטרף אליה.
לאחר שאנחנו נכנסות פנימה, אנחנו הולכות אחריה ונתקלות בגינה היפהפייה ביותר שראינו אי פעם. שיחי ורדים בכל הצבעים, גבוהים מאיתנו, לאורך שביל אבן שמתפתל דרך קשת של פרחים בוהקים וריחניים. הם משתרעים הלאה עד האופק. במרכז ניצבת מזרקת אבן יבשה לחלוטין עם שלושה מלאכים מגולפים, מחובקים וצוחקים.
אנחנו מתחילות לרוץ דרך ערוגות הפרחים ואֶל קוטפת חופן מהם.
״המקום הזה נראה כמו ארץ עוץ,״ אומרת סוניה.
״אנחנו צריכות עבודות,״ אני מכריזה.
״עבודות? בשביל מה?״ שואלת אֶל.
״אם נשיג עבודה ונתחיל לחסוך כסף, יהיה לנו מספיק כדי לקנות יחד את הבית הזה כשנהיה בנות עשרים בערך. נוכל להתחתן בטקס משולש בגינה הזאת,״ אני מסבירה.
״אה, כדאי שנתחתן עם אחים. ככה, נוכל להיות אחיות על אמת והתינוקות שלנו יהיו בני דודים,״ מוסיפה סוניה.
״כן, הם יוכלו להיות החברים הכי טובים, בדיוק כמונו, וכולנו נגור כאן יחד באושר ובעושר!״ אני מסכימה.
״בואו נעשה את זה! אני בטוחה שגראם יכול לתת לי מטלות,״ קוראת אֶל.
״בלאמי!״ קולו של אחי מאייר מהדהד במרחק.
אנחנו ממהרות לחזור אל הגדר ומטפסות עליה מהר ככל האפשר. ואז אנחנו רצות חזרה אל השער, בדיוק כשהוא וחברו פיין הנדרסון מופיעים.
״תודה לאל,״ אומר מאייר כשהוא רואה אותנו. ״אמא דאגה לכן כשהסערה התחילה, והיא שלחה אותנו לחפש אתכן. חיפשנו בכל מקום. קדימה. כבר העמסנו את האופניים שלכן על המשאית. בואו נביא אתכן הביתה,״ הוא אומר כשהוא מחזיר אותנו לכביש.
אני שולחת מבט שוב אל הבית. איזה אוצר. אני מקווה שאף אחד אחר לא ימצא אותו, ונצליח לחסוך מספיק כסף כדי לקנות אותו בבוא היום.
1
בלאמי
יום סיום הלימודים באוניברסיטה
״מעצבן אותי שאני לא יכול להיות שם, אחותי.״
אני לוחצת על כפתור הרמקול, מניחה את הטלפון על המיטה שלי וממשיכה להתלבש לקראת טקס הסיום. אני סוף־סוף מסיימת את הלימודים באוניברסיטת שיקגו עם תואר דו־חוגי במדעי הסביבה ובעלי חיים, ואני כבר מתה לעוף מכאן. שלא תבינו לא נכון. שיקגו עיר מדהימה, אבל החורף כאן קשה ואני מתגעגעת הביתה.
מוזר. כשסיימתי את התיכון, חיכיתי בקוצר רוח לעזוב את קולורדו, אבל אני מתגעגעת לחברים שלי ועכשיו כשאחי ואשתו הטרייה, דאלאס, הופכים אותי לדודה, המקום שאני הכי רוצה להיות בו הוא פופלר פולז עם המשפחה שלי.
״הכול בסדר, מאייר. אני מבינה. אני פשוט מקווה שהאחיינית או האחיין שלי יחכו עוד כמה ימים לפני הכניסה הגדולה שלהם לעולם, כדי שגם אני אוכל להיות שם,״ אני מרגיעה אותו.
״כן, אני קרוע ממש. סבתא ציוותה שהוא או היא לא יזוזו, כשנישקה את הבטן של דאלאס בשדה התעופה, כי היא לא רוצה לפספס את הולדת הנכד השני שלה, אבל דאלאס כבר הגיעה לשלב המייסר בהיריון — לא נוח לה בשום תנוחה והיא לא מצליחה לישון. היא רוצה ללדת את התינוק הזה — כבר אתמול — ובו כבר על סף פיצוץ,״ הוא אומר. אני שומעת את הגיחוך בקולו.
בו הוא בן השבע הכי חמוד עלי אדמות. הוא בנה של דאלאס מנישואיה הראשונים, אבל מאייר אימץ אותו בשנה שעברה, והוא חלק מאיתנו לכל דבר ועניין. מכולנו.
״טוב, אז יש כאן שלושה — אם סופרים את אבא — נגד שניים. אני מקווה שהשובב או השובבה יחזיקו מעמד בשבילנו,״ אני אומרת ואוספת את התלתלים הבלונדיניים הארוכים שלי לקוקו נמוך לפני שאני חובשת את כובע המצחייה.
דפיקה חזקה נשמעת בדלת.
״אם כבר מדברים, אני חושבת שאמא ואבא באו לאסוף אותי ואת דריק לאירוע המרכזי. אֶל וסוניה פוגשות אותנו שם,״ אני מודיעה לו כשאני מרימה את הטלפון ולוקחת את הארנק והמפתחות.
דריק צ'ילטון הוא סטודנט לתואר שני שאני יוצאת איתו לסירוגין בשנים האחרונות. אלואין ״אֶל״ יאנג וסוניה פיקנס הן החברות הכי טובות שלי. אנחנו מכירות זו את זו מאז ומתמיד, הן כמו אחיות מבחינתי. הן הגיעו עם ההורים שלי מפופלר פולז לכבוד טקס הסיום. לא החמצנו אף רגע משמעותי בחיים של אחת מבנות החבורה הקטנה שלנו. אֶל ואני היינו שושבינות כשסוניה התחתנה עם ריקי בסוף השנה שעברה, וסוניה ואני נהיה שושבינות כשאֶל והארוס שלה, ווקר ריד, יתחתנו בשנה הבאה.
״אוקיי, מזל טוב, בלז. אני גאה בך,״ מאייר נשנק.
״תודה, אח גדול. תטפל יפה בדאלאס ונתראה בקרוב. אני אוהבת אותך.״
אני לוחצת על הכפתור כדי לנתק את השיחה ומכניסה את הטלפון לתיק שלי לפני שאני תולה אותו על הכתף. אני שולחת עוד מבט אל המראה ופותחת את הדלת.
דריק עומד עם ההורים שלי ונראה מהודר בחליפה האפורה.
הוא היה עוזר הוראה בקורס ביוכימיה שלמדתי. נפגשנו כשהייתי בשנה השנייה באוניברסיטה, ומאז אנחנו יוצאים. אבל הקשר נעשה רציני יותר בינינו בחודשים האחרונים. הוא יסיים את התואר השני שלו בקיץ, והוא קיבל משרת מתכנן עירוני בגן החיות והאקווריום של קולומבוס, ליד בית משפחתו בפאוול, אוהיו. הוא ניסה לשכנע אותי ללא הרף להגיש מועמדות למשרה בקולומבוס, אבל אני לא מתלהבת מהרעיון לעבור לגור רחוק כל כך מהבית. חוץ מזה, המשרה הזמינה היחידה שם היא מתמחה במשרד התכנון, והדבר האחרון שאני רוצה זה לעבוד אצל החבר שלי, גם אם העבודה מובטחת ותיראה מצוין בקורות החיים שלי. זה נשמע כמו פוטנציאל לצרות.
עם זאת, הגשתי מועמדות למשרת תזונאית בעלי חיים בגן החיות של דנוור שתיפתח בסוף אוגוסט, ואני מחכה בקוצר רוח לשמוע תשובה מראש המחלקה.
אמא פורצת בבכי כשעיניה רואות אותי עם הגלימה והכובע שלי, כשאני עוטפת את סרטי ההוקרה סביב צווארי.
״אוי, בוורלי, אל תתחילי לבכות כבר עכשיו.״ אבא מגלגל את עיניו אליי ונאנח בתסכול לפני שהוא רוכן ומנשק את לחיי.
״שקט, וינסטון. לא כל יום הילדה הקטנה שלנו מסיימת את התואר,״ היא אומרת, מנפנפת אותו מעליה ועוטפת אותי בחיבוק חזק. ״אני גאה בך כל כך, מתוקה,״ היא לוחשת לאוזני ורטט של גאווה עובר בגבי כשהיא מרפה ממני ומוחה את עיניה בעדינות.
״אל תגרמי לי לבכות, אמא, ייהרס לי האיפור. יצלמו אותי הרבה היום,״ אני רוטנת כשאני סוגרת ונועלת את הדלת לדירה שלי.
דריק לוקח את התיק מכתפי ומושיט לי את זרועו. אני נוטלת אותה וארבעתנו יורדים לרכב השכור של אבא כדי לנסוע לקמפוס ואל העתיד שלי.
לאחר הטקס, ששתנו הולכים לבניין ריליאנס במרכז העיר שיקגו, שם שכרנו את החדר הפרטי במסעדת אטווד, עם עוד כמה בוגרים ובני משפחותיהם, כדי לחגוג. הערב, דריק ואני לוקחים את אֶל וסוניה לבקר בנייבי פיר ולבלות בעיר. ואז מחר ניסע חזרה לפופלר פולז, בזמן שדריק נשאר לסיים את התואר שלו. אם הכול ילך לפי התוכנית, הוא יפגוש אותי בדנוור בסוף הקיץ, ויבלה איתי כמה שבועות לפני שייסע לעבודה החדשה שלו. אני לא בטוחה לאן נמשיך משם, אבל נמצא פתרון.
״אז מה התוכנית?״ סוניה שואלת אחרי שאנחנו מזמינות, והקוקטיילים שלנו מונחים לפנינו.
״התוכנית?״ אני שואלת.
״כן, את חוזרת הביתה רק לקיץ או מה?״
אני מביטה בפניהן שמביעות ציפייה שוקקת. עוד לא יצא לי לספר להן על המעבר לדנוור.
״אני חוזרת לקיץ — נכון לעכשיו. הגשתי מועמדות לעבודה בגן החיות של דנוור ואני מחכה לתשובה מהם. העבודה מתחילה בסוף אוגוסט. אני ממש מקווה שאקבל אותה. היא בתחום שלמדתי ואזכה לעבוד מקרוב עם בעלי החיים. המשכורת טובה ואהיה במרחק נסיעה של יום אחד בלבד מכולכם,״ אני אומרת להן.
״דוקטור סינג מגן החיות דיבר איתי הבוקר,״ קוטע דריק.
אני מסתובבת אליו. ״באמת?״
אלה חדשות נהדרות. רשמתי את המרצה שלי לביוכימיה ואת דריק כממליצים לבקשת המועמדות שלי. זה כנראה אומר שהם שוקלים אותי ברצינות.
״בהחלט. הוא אמר שהם צמצמו את הבחירה לארבעה מועמדים ואת ביניהם,״ הרגיע אותי.
״אוי, בלאמי, זה נפלא! אתפלל בשבילך שתקבלי את המשרה,״ צוהלת אמא.
היא בהחלט מעדיפה שאגיע לדנוור ולא ארחיק עד אוהיו. לא משנה באיזו עבודה מדובר.
״אני בטוחה שדיברת עליי טובות,״ אני מתגרה בו ונושקת לשפתיו.
״השתדלתי,״ הוא אומר בחיוך.
״הרמת כוסית!״ מכריזה אֶל כשהיא מקישה עם המזלג שלה על הכוס ואז מרימה אותה באוויר.
״לחיי העתיד של חברתנו הטובה בלאמי, ולקיץ נפלא של חגיגות שמחכה לנו לפני שהיא תברח לעבודה של גדולים בעיר, ותנטוש את כולנו שוב!״
״כאילו שאי פעם אנטוש אתכן. אתן תקועות איתי לנצח, ביצ'ז,״ אני קוראת.
אני מעבירה את עיניי לאמא שלי כשהיא שולחת אליי מבט חמור.
״סליחה, אמא,״ אני מתנצלת.
״לחיי בלאמי!״ סוניה אומרת בקול מתנגן וכולנו מקישות כוסות.
אני מאושרת כל כך ברגע הזה. כל מה שחלמתי עליו ועבדתי למענו נמצא בהישג ידי.
לאחר שאנחנו מסיימים לאכול ומביאים את הוריי לדירה שלי שבה יישנו הלילה, ארבעתנו יוצאים לקרוע את העיר.
אנחנו מתחילים בנייבי פיר וחוזרים לעיר דרך המגניפיסנט מייל, ודריק מוביל אותנו לכרכרה רתומה לסוסים.
״תראה איזה מזל יש לך, גבר, שלוש נשים יפהפיות לצידך הערב,״ אומר לואיס הרַכָּב שלנו כשהוא עוזר לנו לעלות ולהתיישב.
״בהחלט, אדוני, ללא ספק,״ מסכים דריק כשהוא מתיישב לידי ועוטף את כתפיי בזרועו.
אֶל וסוניה מתיישבות מולנו ולואיס לוקח אותנו לסיבוב נהדר עם הסבר על ההיסטוריה של כל מבנה בעיר שיקגו.
״קדימה. בואו לכאן כדי שאוכל לצלם את התמונה שלנו עם קוקו.״
שלושתנו רוכנות כדי שאֶל תוכל לצלם סלפי שלנו עם הסוס בזמן שדריק נותן טיפ ללואיס.
היא שולחת את התמונה לווקר והוא שולח בתגובה תמונה שלו ושל סיילאס — עוד עובד בחווה המשפחתית של אֶל — באסם עם סייח שחור גדול.
בהודעה שלו כתוב, זה לא סוס, אישה. זה סוס.
״זה האקלברי. הוא סוס מבוגר וקטלני,״ אֶל אומרת לדריק ומראה לו את התמונה.
אנחנו מסיימים את הערב בבר מרטיני ברחוב סטייט עם כמה חברים שלי ושל דריק מהלימודים.
״הלו?״ סוניה מחזיקה את אצבעה באוזן אחת ומנסה לשמוע את בעלה בטלפון.
״אין טעם,״ אני אומרת ומכניסה את הזית מהכוס שלי לפי. ״את בחיים לא תשמעי אותו כאן.״
״חכה, מותק,״ היא צועקת לתוך הטלפון. ואז היא מצביעה אל הדלת שמובילה אל הרחוב שבחוץ ולוחשת, כבר חוזרת.
היא מתקדמת לכיוון הזה ודריק קם.
״אלך אחריה. אני לא מרגיש בנוח שהיא תסתובב לבד,״ הוא אומר לפני שהוא מנשק אותי והולך בעקבות סוניה.
״אוי, הוא מוצא חן בעיניי,״ אֶל מכריזה כשאנחנו צופות בו מדביק את צעדיה של סוניה ופותח עבורה את הדלת.
״הוא חמוד,״ אני מסכימה.
״אתם זוג עכשיו?״ היא שואלת.
סיפרתי לבנות על דריק בתחילת השנה אבל בזמנו הקשר היה קליל מאוד.
אני מושכת בכתפיי.
״לא דיברנו על זה, אבל בהחלט התקרבנו בסמסטר האחרון. אני מניחה שנצטרך לראות איך העניינים מתפתחים בקיץ ונמשיך משם.״
״הוא חתיך ברמות. אני מתה על השיניים שלו,״ היא מציינת.
״השיניים שלו? נראה לי ששתית מספיק,״ אני אומרת ומרחיקה ממנה את המרטיני.
דריק וסוניה מצטרפים אלינו שוב עשר דקות לאחר מכן, והיא צונחת על הכיסא לידי.
״הכול בסדר?״ אני שואלת כשהיא שותה את המשקה שהוחרם מאֶל.
״הכול נפלא,״ היא אומרת ומנגבת את פיה.
אני זוקרת אליה את גבותיי — הסימן האוניברסלי בין חברות לדברי — והיא נאנחת.
״ריקי ניסה לגרום לי להרגיש אשמה על כך שאני חוגגת ומבלה בחוץ, בזמן שהוא תקוע בבית, לבד.״
״תתעלמי ממנו. החברה הכי טובה שלך מסיימת אוניברסיטה רק פעם אחת. הוא יתגבר.״
״אני יודעת,״ היא אומרת אבל ברור לי שמצב הרוח שלה כבר נהרס.
״אני יודעת מה את צריכה. פיצה!״ אני מכריזה.
״פיצה?״
״דיפ דיש!״ דריק וחבריו צועקים פה אחד.
ולכן אנחנו מסיימים את הערב ב'פיצאנו'ס'.
סיום מושלם ליום מושלם עם האנשים האהובים עליי.
פרולוג
בלאמי
גיל שתים־עשרה
״קדימה. תגבירו את הקצב, בנות. עוד מעט יחשיך ונסתבך בצרות,״ אני צועקת לשתי חברותיי הטובות, סוניה ואֶל, כשאנחנו דוהרות עם האופניים שלנו בשביל החצץ.
״אם אדווש מהר יותר, הרגליים שלי ינשרו,״ אֶל מתנשמת מסוף הטור.
אנחנו בדרכינו חזרה לבית שלי אחרי אחר צהריים של שחייה במפרץ בלסם, ואיבדנו את תחושת הזמן. אמא תתחרפן כשנחזור לחווה.
״בלז, נצטרך לעצור לדקה. אני לא מצליחה לנשום,״ סוניה רוטנת ואני מביטה לאחור ורואה ששתיהן ירדו מהאופניים והתחילו ללכת.
אני מאיטה את הקצב ועוצרת בשולי הכביש. אני קופצת מאופניי ומחכה להן שיגיעו אליי.
״אני ממש לא בכושר,״ מייבבת סוניה כשהן סוף־סוף מגיעות אליי.
״גם אני לא. כואב לי בצד,״ מסכימה אֶל.
״אתן צריכות לנסות להצטרף איתי לנבחרת המעודדות של החטיבה השנה. אני מבטיחה, גברת מקגרו תכניס את שתיכן לכושר תוך זמן קצר,״ אני מעודדת אותן.
״אין לי מספיק קואורדינציה בשביל להיות מעודדת. חוץ מזה, את היחידה בנבחרת הזאת שאני מסוגלת להיות לידה. כולן כאלה סנוביות,״ מתנגדת אֶל.
״כן, אני מעדיפה להיות שמנה ולא לבלות אחר צהריים עם הבנות המרושעות האלה,״ מסכימה סוניה.
״אני יודעת שלפעמים הן מתנשאות, אבל אני לא ארשה לאף אחת להתייחס אליכן לא יפה. אתן יודעות את זה. ושיהיה ברור, אף אחת מכן לא שמנה. יש לכן מבנה אתלטי מושלם. לכן אני חושבת שאתן צריכות לנסות. שתיכן תשפילו את הבנות האלה,״ אני מתעקשת.
בזמן שאנחנו הולכות ודוחפות את האופניים שלנו, נשמע קול של רעם לא רחוק במיוחד מעבר לעצים.
״אוי לא, שמעתן את זה?״ אני שואלת.
אנחנו מרימות את המבט ורואות עננים שחורים נעים במהירות ברוח הערב הקלה. ואז פתאום ברק מבזיק על צמרת העץ.
אנחנו צורחות כשטיפות גשם ענקיות וקרות מתחילות לרדת עלינו. אנחנו שומטות את האופניים שלנו על העשב ובורחות כדי למצוא מחסה. אני מגיעה לשער ברזל כבד בקצה דרך משסטומפ ופותחת אותו בכוח. הן באות אחריי כשאני ממשיכה ללכת בשביל עם הצמחייה הסבוכה, המוביל אל בית לבן גדול שללא ספק ננטש לפני זמן רב. אנחנו רצות אל המרפסת הקדמית המקורה ועולות את ארבע המדרגות כדי להצטופף תחת המחסה.
״מה זה המקום הזה?״ שואלת סוניה כשהיא מציצה לתוך אחד החלונות הענקיים שתוחמים את הדלתות משני הצדדים.
״זה שוגרמן הומסטד. אחוזה שהוקמה על ידי אחד המייסדים של פופלר פולז,״ אני אומרת לה.
״באמת? לא ידעתי בכלל שיש כאן משהו.״
״ככה סבא אמר לי.״
״מישהו גר כאן?״ שואלת אֶל כשהיא מצטרפת אל סוניה ליד החלון.
״לא נראה לי. כבר לא,״ אני עונה כשאני מגיעה מאחוריהן ומביטה פנימה.
״וואו, הוא ענק! כאילו, פי שלושה מהבית שלנו,״ אומרת אֶל.
״כל העיירה יכולה לגור כאן,״ מסכימה סוניה.
הוא לא כזה גדול, אבל הוא מרשים ומזכיר לי מטע ישן בדרום ארצות הברית, כמו טארה בחלף עם הרוח.
״בואו נסתכל מסביב,״ מציעה סוניה ויורדת מהצד השמאלי של המרפסת.
״ומה עם הגשם?״ אני מתלוננת.
אני לא אוהבת סופות רעמים. הברקים מפחידים אותי עד מוות. ככה זה מאז שהייתי ילדה קטנה, וראיתי ברק פוגע באחד הדחלילים בגינה של סבתא שלי. הוא עלה בלהבות והצית את כל השדה שלה באש. זה קרה מהר כל כך שסבא לא הצליח לעצור אותו.
״נו, באמת. זה בסך הכול קצת גשם. את לא תימסי. אנחנו לובשות בגדי ים מתחת למכנסיים הקצרים,״ היא קוראת מהצד, שם היא מטפסת עכשיו על הגדר.
״ומה אם נסתבך בצרות? כתוב בשלט אין כניסה,״ אֶל לוחשת כשאנחנו מגיעות לגדר ורואות את סוניה מדלגת מעליה ונוחתת בצד השני.
״כאילו שהשריף יֵצא במזג אוויר כזה,״ היא אומרת ומגלגלת את עיניה.
היא הולכת אל החצר בחלק האחורי של הבית. אֶל ואני עומדות מהוססות כשהיא קוראת אלינו, ״בנות, אתן מוכרחות לראות את זה!״
הסקרנות מכריעה אותנו לבסוף ואנחנו מטפסות כדי להצטרף אליה.
לאחר שאנחנו נכנסות פנימה, אנחנו הולכות אחריה ונתקלות בגינה היפהפייה ביותר שראינו אי פעם. שיחי ורדים בכל הצבעים, גבוהים מאיתנו, לאורך שביל אבן שמתפתל דרך קשת של פרחים בוהקים וריחניים. הם משתרעים הלאה עד האופק. במרכז ניצבת מזרקת אבן יבשה לחלוטין עם שלושה מלאכים מגולפים, מחובקים וצוחקים.
אנחנו מתחילות לרוץ דרך ערוגות הפרחים ואֶל קוטפת חופן מהם.
״המקום הזה נראה כמו ארץ עוץ,״ אומרת סוניה.
״אנחנו צריכות עבודות,״ אני מכריזה.
״עבודות? בשביל מה?״ שואלת אֶל.
״אם נשיג עבודה ונתחיל לחסוך כסף, יהיה לנו מספיק כדי לקנות יחד את הבית הזה כשנהיה בנות עשרים בערך. נוכל להתחתן בטקס משולש בגינה הזאת,״ אני מסבירה.
״אה, כדאי שנתחתן עם אחים. ככה, נוכל להיות אחיות על אמת והתינוקות שלנו יהיו בני דודים,״ מוסיפה סוניה.
״כן, הם יוכלו להיות החברים הכי טובים, בדיוק כמונו, וכולנו נגור כאן יחד באושר ובעושר!״ אני מסכימה.
״בואו נעשה את זה! אני בטוחה שגראם יכול לתת לי מטלות,״ קוראת אֶל.
״בלאמי!״ קולו של אחי מאייר מהדהד במרחק.
אנחנו ממהרות לחזור אל הגדר ומטפסות עליה מהר ככל האפשר. ואז אנחנו רצות חזרה אל השער, בדיוק כשהוא וחברו פיין הנדרסון מופיעים.
״תודה לאל,״ אומר מאייר כשהוא רואה אותנו. ״אמא דאגה לכן כשהסערה התחילה, והיא שלחה אותנו לחפש אתכן. חיפשנו בכל מקום. קדימה. כבר העמסנו את האופניים שלכן על המשאית. בואו נביא אתכן הביתה,״ הוא אומר כשהוא מחזיר אותנו לכביש.
אני שולחת מבט שוב אל הבית. איזה אוצר. אני מקווה שאף אחד אחר לא ימצא אותו, ונצליח לחסוך מספיק כסף כדי לקנות אותו בבוא היום.
1
בלאמי
יום סיום הלימודים באוניברסיטה
״מעצבן אותי שאני לא יכול להיות שם, אחותי.״
אני לוחצת על כפתור הרמקול, מניחה את הטלפון על המיטה שלי וממשיכה להתלבש לקראת טקס הסיום. אני סוף־סוף מסיימת את הלימודים באוניברסיטת שיקגו עם תואר דו־חוגי במדעי הסביבה ובעלי חיים, ואני כבר מתה לעוף מכאן. שלא תבינו לא נכון. שיקגו עיר מדהימה, אבל החורף כאן קשה ואני מתגעגעת הביתה.
מוזר. כשסיימתי את התיכון, חיכיתי בקוצר רוח לעזוב את קולורדו, אבל אני מתגעגעת לחברים שלי ועכשיו כשאחי ואשתו הטרייה, דאלאס, הופכים אותי לדודה, המקום שאני הכי רוצה להיות בו הוא פופלר פולז עם המשפחה שלי.
״הכול בסדר, מאייר. אני מבינה. אני פשוט מקווה שהאחיינית או האחיין שלי יחכו עוד כמה ימים לפני הכניסה הגדולה שלהם לעולם, כדי שגם אני אוכל להיות שם,״ אני מרגיעה אותו.
״כן, אני קרוע ממש. סבתא ציוותה שהוא או היא לא יזוזו, כשנישקה את הבטן של דאלאס בשדה התעופה, כי היא לא רוצה לפספס את הולדת הנכד השני שלה, אבל דאלאס כבר הגיעה לשלב המייסר בהיריון — לא נוח לה בשום תנוחה והיא לא מצליחה לישון. היא רוצה ללדת את התינוק הזה — כבר אתמול — ובו כבר על סף פיצוץ,״ הוא אומר. אני שומעת את הגיחוך בקולו.
בו הוא בן השבע הכי חמוד עלי אדמות. הוא בנה של דאלאס מנישואיה הראשונים, אבל מאייר אימץ אותו בשנה שעברה, והוא חלק מאיתנו לכל דבר ועניין. מכולנו.
״טוב, אז יש כאן שלושה — אם סופרים את אבא — נגד שניים. אני מקווה שהשובב או השובבה יחזיקו מעמד בשבילנו,״ אני אומרת ואוספת את התלתלים הבלונדיניים הארוכים שלי לקוקו נמוך לפני שאני חובשת את כובע המצחייה.
דפיקה חזקה נשמעת בדלת.
״אם כבר מדברים, אני חושבת שאמא ואבא באו לאסוף אותי ואת דריק לאירוע המרכזי. אֶל וסוניה פוגשות אותנו שם,״ אני מודיעה לו כשאני מרימה את הטלפון ולוקחת את הארנק והמפתחות.
דריק צ'ילטון הוא סטודנט לתואר שני שאני יוצאת איתו לסירוגין בשנים האחרונות. אלואין ״אֶל״ יאנג וסוניה פיקנס הן החברות הכי טובות שלי. אנחנו מכירות זו את זו מאז ומתמיד, הן כמו אחיות מבחינתי. הן הגיעו עם ההורים שלי מפופלר פולז לכבוד טקס הסיום. לא החמצנו אף רגע משמעותי בחיים של אחת מבנות החבורה הקטנה שלנו. אֶל ואני היינו שושבינות כשסוניה התחתנה עם ריקי בסוף השנה שעברה, וסוניה ואני נהיה שושבינות כשאֶל והארוס שלה, ווקר ריד, יתחתנו בשנה הבאה.
״אוקיי, מזל טוב, בלז. אני גאה בך,״ מאייר נשנק.
״תודה, אח גדול. תטפל יפה בדאלאס ונתראה בקרוב. אני אוהבת אותך.״
אני לוחצת על הכפתור כדי לנתק את השיחה ומכניסה את הטלפון לתיק שלי לפני שאני תולה אותו על הכתף. אני שולחת עוד מבט אל המראה ופותחת את הדלת.
דריק עומד עם ההורים שלי ונראה מהודר בחליפה האפורה.
הוא היה עוזר הוראה בקורס ביוכימיה שלמדתי. נפגשנו כשהייתי בשנה השנייה באוניברסיטה, ומאז אנחנו יוצאים. אבל הקשר נעשה רציני יותר בינינו בחודשים האחרונים. הוא יסיים את התואר השני שלו בקיץ, והוא קיבל משרת מתכנן עירוני בגן החיות והאקווריום של קולומבוס, ליד בית משפחתו בפאוול, אוהיו. הוא ניסה לשכנע אותי ללא הרף להגיש מועמדות למשרה בקולומבוס, אבל אני לא מתלהבת מהרעיון לעבור לגור רחוק כל כך מהבית. חוץ מזה, המשרה הזמינה היחידה שם היא מתמחה במשרד התכנון, והדבר האחרון שאני רוצה זה לעבוד אצל החבר שלי, גם אם העבודה מובטחת ותיראה מצוין בקורות החיים שלי. זה נשמע כמו פוטנציאל לצרות.
עם זאת, הגשתי מועמדות למשרת תזונאית בעלי חיים בגן החיות של דנוור שתיפתח בסוף אוגוסט, ואני מחכה בקוצר רוח לשמוע תשובה מראש המחלקה.
אמא פורצת בבכי כשעיניה רואות אותי עם הגלימה והכובע שלי, כשאני עוטפת את סרטי ההוקרה סביב צווארי.
״אוי, בוורלי, אל תתחילי לבכות כבר עכשיו.״ אבא מגלגל את עיניו אליי ונאנח בתסכול לפני שהוא רוכן ומנשק את לחיי.
״שקט, וינסטון. לא כל יום הילדה הקטנה שלנו מסיימת את התואר,״ היא אומרת, מנפנפת אותו מעליה ועוטפת אותי בחיבוק חזק. ״אני גאה בך כל כך, מתוקה,״ היא לוחשת לאוזני ורטט של גאווה עובר בגבי כשהיא מרפה ממני ומוחה את עיניה בעדינות.
״אל תגרמי לי לבכות, אמא, ייהרס לי האיפור. יצלמו אותי הרבה היום,״ אני רוטנת כשאני סוגרת ונועלת את הדלת לדירה שלי.
דריק לוקח את התיק מכתפי ומושיט לי את זרועו. אני נוטלת אותה וארבעתנו יורדים לרכב השכור של אבא כדי לנסוע לקמפוס ואל העתיד שלי.
לאחר הטקס, ששתנו הולכים לבניין ריליאנס במרכז העיר שיקגו, שם שכרנו את החדר הפרטי במסעדת אטווד, עם עוד כמה בוגרים ובני משפחותיהם, כדי לחגוג. הערב, דריק ואני לוקחים את אֶל וסוניה לבקר בנייבי פיר ולבלות בעיר. ואז מחר ניסע חזרה לפופלר פולז, בזמן שדריק נשאר לסיים את התואר שלו. אם הכול ילך לפי התוכנית, הוא יפגוש אותי בדנוור בסוף הקיץ, ויבלה איתי כמה שבועות לפני שייסע לעבודה החדשה שלו. אני לא בטוחה לאן נמשיך משם, אבל נמצא פתרון.
״אז מה התוכנית?״ סוניה שואלת אחרי שאנחנו מזמינות, והקוקטיילים שלנו מונחים לפנינו.
״התוכנית?״ אני שואלת.
״כן, את חוזרת הביתה רק לקיץ או מה?״
אני מביטה בפניהן שמביעות ציפייה שוקקת. עוד לא יצא לי לספר להן על המעבר לדנוור.
״אני חוזרת לקיץ — נכון לעכשיו. הגשתי מועמדות לעבודה בגן החיות של דנוור ואני מחכה לתשובה מהם. העבודה מתחילה בסוף אוגוסט. אני ממש מקווה שאקבל אותה. היא בתחום שלמדתי ואזכה לעבוד מקרוב עם בעלי החיים. המשכורת טובה ואהיה במרחק נסיעה של יום אחד בלבד מכולכם,״ אני אומרת להן.
״דוקטור סינג מגן החיות דיבר איתי הבוקר,״ קוטע דריק.
אני מסתובבת אליו. ״באמת?״
אלה חדשות נהדרות. רשמתי את המרצה שלי לביוכימיה ואת דריק כממליצים לבקשת המועמדות שלי. זה כנראה אומר שהם שוקלים אותי ברצינות.
״בהחלט. הוא אמר שהם צמצמו את הבחירה לארבעה מועמדים ואת ביניהם,״ הרגיע אותי.
״אוי, בלאמי, זה נפלא! אתפלל בשבילך שתקבלי את המשרה,״ צוהלת אמא.
היא בהחלט מעדיפה שאגיע לדנוור ולא ארחיק עד אוהיו. לא משנה באיזו עבודה מדובר.
״אני בטוחה שדיברת עליי טובות,״ אני מתגרה בו ונושקת לשפתיו.
״השתדלתי,״ הוא אומר בחיוך.
״הרמת כוסית!״ מכריזה אֶל כשהיא מקישה עם המזלג שלה על הכוס ואז מרימה אותה באוויר.
״לחיי העתיד של חברתנו הטובה בלאמי, ולקיץ נפלא של חגיגות שמחכה לנו לפני שהיא תברח לעבודה של גדולים בעיר, ותנטוש את כולנו שוב!״
״כאילו שאי פעם אנטוש אתכן. אתן תקועות איתי לנצח, ביצ'ז,״ אני קוראת.
אני מעבירה את עיניי לאמא שלי כשהיא שולחת אליי מבט חמור.
״סליחה, אמא,״ אני מתנצלת.
״לחיי בלאמי!״ סוניה אומרת בקול מתנגן וכולנו מקישות כוסות.
אני מאושרת כל כך ברגע הזה. כל מה שחלמתי עליו ועבדתי למענו נמצא בהישג ידי.
לאחר שאנחנו מסיימים לאכול ומביאים את הוריי לדירה שלי שבה יישנו הלילה, ארבעתנו יוצאים לקרוע את העיר.
אנחנו מתחילים בנייבי פיר וחוזרים לעיר דרך המגניפיסנט מייל, ודריק מוביל אותנו לכרכרה רתומה לסוסים.
״תראה איזה מזל יש לך, גבר, שלוש נשים יפהפיות לצידך הערב,״ אומר לואיס הרַכָּב שלנו כשהוא עוזר לנו לעלות ולהתיישב.
״בהחלט, אדוני, ללא ספק,״ מסכים דריק כשהוא מתיישב לידי ועוטף את כתפיי בזרועו.
אֶל וסוניה מתיישבות מולנו ולואיס לוקח אותנו לסיבוב נהדר עם הסבר על ההיסטוריה של כל מבנה בעיר שיקגו.
״קדימה. בואו לכאן כדי שאוכל לצלם את התמונה שלנו עם קוקו.״
שלושתנו רוכנות כדי שאֶל תוכל לצלם סלפי שלנו עם הסוס בזמן שדריק נותן טיפ ללואיס.
היא שולחת את התמונה לווקר והוא שולח בתגובה תמונה שלו ושל סיילאס — עוד עובד בחווה המשפחתית של אֶל — באסם עם סייח שחור גדול.
בהודעה שלו כתוב, זה לא סוס, אישה. זה סוס.
״זה האקלברי. הוא סוס מבוגר וקטלני,״ אֶל אומרת לדריק ומראה לו את התמונה.
אנחנו מסיימים את הערב בבר מרטיני ברחוב סטייט עם כמה חברים שלי ושל דריק מהלימודים.
״הלו?״ סוניה מחזיקה את אצבעה באוזן אחת ומנסה לשמוע את בעלה בטלפון.
״אין טעם,״ אני אומרת ומכניסה את הזית מהכוס שלי לפי. ״את בחיים לא תשמעי אותו כאן.״
״חכה, מותק,״ היא צועקת לתוך הטלפון. ואז היא מצביעה אל הדלת שמובילה אל הרחוב שבחוץ ולוחשת, כבר חוזרת.
היא מתקדמת לכיוון הזה ודריק קם.
״אלך אחריה. אני לא מרגיש בנוח שהיא תסתובב לבד,״ הוא אומר לפני שהוא מנשק אותי והולך בעקבות סוניה.
״אוי, הוא מוצא חן בעיניי,״ אֶל מכריזה כשאנחנו צופות בו מדביק את צעדיה של סוניה ופותח עבורה את הדלת.
״הוא חמוד,״ אני מסכימה.
״אתם זוג עכשיו?״ היא שואלת.
סיפרתי לבנות על דריק בתחילת השנה אבל בזמנו הקשר היה קליל מאוד.
אני מושכת בכתפיי.
״לא דיברנו על זה, אבל בהחלט התקרבנו בסמסטר האחרון. אני מניחה שנצטרך לראות איך העניינים מתפתחים בקיץ ונמשיך משם.״
״הוא חתיך ברמות. אני מתה על השיניים שלו,״ היא מציינת.
״השיניים שלו? נראה לי ששתית מספיק,״ אני אומרת ומרחיקה ממנה את המרטיני.
דריק וסוניה מצטרפים אלינו שוב עשר דקות לאחר מכן, והיא צונחת על הכיסא לידי.
״הכול בסדר?״ אני שואלת כשהיא שותה את המשקה שהוחרם מאֶל.
״הכול נפלא,״ היא אומרת ומנגבת את פיה.
אני זוקרת אליה את גבותיי — הסימן האוניברסלי בין חברות לדברי — והיא נאנחת.
״ריקי ניסה לגרום לי להרגיש אשמה על כך שאני חוגגת ומבלה בחוץ, בזמן שהוא תקוע בבית, לבד.״
״תתעלמי ממנו. החברה הכי טובה שלך מסיימת אוניברסיטה רק פעם אחת. הוא יתגבר.״
״אני יודעת,״ היא אומרת אבל ברור לי שמצב הרוח שלה כבר נהרס.
״אני יודעת מה את צריכה. פיצה!״ אני מכריזה.
״פיצה?״
״דיפ דיש!״ דריק וחבריו צועקים פה אחד.
ולכן אנחנו מסיימים את הערב ב'פיצאנו'ס'.
סיום מושלם ליום מושלם עם האנשים האהובים עליי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
