קנאת דוד חלק ד - איש ריב

הקדמה

דוד בן־גוריון היה איש ריב וכזה היה גם בעיני עצמו. יעידו על כך השמות שבחר לו ולצאצאיו. ב־1910, בן עשרים וארבע ועודנו דוד יוסף גרין, החליף את שם משפחתו והיה לדוד יוסף בן־גוריון – על־שם יוסף בן־גוריון, מי שהיה שר המלחמה בימי המרד הגדול, ניהל את המאבק ברומאים וחיזק את חומות ירושלים.

ב־1918, בטרם יפליג מאמריקה עם הגדוד העברי לארץ־ישראל, הורה לתת לבכורו את השם יריב, כמועידו לריב את ריב העם על מולדתו ועל זכויותיו. אך פולה ילדה בת, גאולה.

לימים אימץ בן־גוריון את השם יריב גם לעצמו. הוא, שמאז 1910 לא הסתתר מאחורי שם עט או שם בדוי כלשהו, פרסם לפתע ב־8 במאי 1947 באשמורת, ביטאון המשמרת הצעירה של מפא"י, מאמר חתום בידי "ס. ש. יריב" (סבא של יריב) – שם העט היחיד שלו.

התאריכים חשובים. ב־1910 עלה לראשונה לירושלים ולקח חלק בייסודו ובעריכתו של האחדות, הביטאון של פועלי־ציון, מפלגתו, העיתון הסוציאליסטי העברי הראשון בארץ והקול־הקורא לעם היהודי מירושלים, בירתו הנצחית, לתחייה לאומית ולחברה חדשה.

ב־1918 התנדב לצבא הבריטי כדי להשתתף במערכה על כיבושה של ארץ־ישראל מידי הטורקים, שכן בטח בבריטניה שתגשים את הצהרת בלפור והבית הלאומי קום יקום במהרה. אך "השאלה הערבית", בז'רגון הציוני, לא נעלמה מעיניו. מאז 1910 הכיר בניגוד האינטרסים שבין הציונים לערבים בכל הנוגע לעתידה של ארץ־ישראל, ואמר שאין ליהודיה שונא כמו הערבים.

ב־1940, אחרי פרוץ המלחמה באירופה ואחרי כיבוש פולין בידי הנאצים, בחר לנכדו הבכור, בנה של גאולה, את השם יריב, ובמאי 1947, חצי שנה לפני מלחמת העצמאות, אימץ אף לעצמו את השם הזה.

במילה יריב התכוון למי שקיבל עליו להילחם למען עמו וארצו ולהתנגד בתוקף לאויביו. אולם רבים קישרו את השם הזה עם סגולות אופיו. ואכן, עם מי לא רב בן־גוריון בשנות ה־30 וה־40 של המאה שחלפה, במפלגתו ובמפלגות אחרות?

דומה שהסיבה לכך היא, בעיקר, בחרדה הגדולה שחרד לגורל העם היהודי ולגורלה של ארץ־ישראל. מייד אחרי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה חש בן־גוריון כי הקרקע בוער תחת רגלי היהודים באירופה, ובעצם בעולם כולו. בינואר 1934 הוא חזה כי בתוך ארבע-חמש שנים יפתח היטלר במלחמה כללית באירופה, ובמלחמה הזאת הוא ישמיד את יהודי אירופה. תחילה יפנה מזרחה, לפולין ולברית־המועצות, שם ריכוז היהודים הגדול בעולם, ואם יעלה הדבר בידו, יפנה מערבה ויבקש לשים קץ לעצם קיומם בעולם.

תחזיתו זו הביאה אותו לתבוע שינוי מיידי ומוחלט במדיניות הציונית ובכל תוכניותיה. הוא תבע ציונות חדשה, שתפקידה הראשי הצלת יהודי אירופה, כל עוד אפשר להצילם, כלומר עד פרוץ המלחמה, כי לאחר מכן, במהלכה, יהיה אפשר להציל מעטים בלבד. לשון אחר, הוא תבע להעמיד את גורם הזמן בראש, בציונות, וממילא גם במפלגתו, המפלגה השלטת. הוא לא המתין עד שמפא"י וההסתדרות הציונית יקבלו את "הציונות החדשה" אלא פעל מייד, מבית ומחוץ, להכשיר את הקרקע לקראתה.

תחילה ביקש להסיר את התנגדות ערביי ארץ־ישראל לעלייה המונית. באוגוסט 1934 הציע למופתי סיוע מטעם העם היהודי להקמת פדרציה ערבית, שארץ־ישראל יהודית תהיה אחת מחברותיה, תמורת הסכמה ערבית לקליטת ארבעה עד שישה מיליון יהודים במדינתם זו. באוקטובר נשא ונתן עם זאב ז'בוטינסקי על שלום בית בציונות, כדי ללכד את יהודי ארץ־ישראל ואת יהודי אירופה לקידום פני הרעה שתיפתח מגרמניה. השניים אף חתמו בראשי תיבות על שלושה הסכמים לאישור תנועותיהם.

המופתי דחה את הצעתו של בן־גוריון בזלזול. תנועת העבודה והתנועה הרביזיוניסטית בארץ, זו גם זו, דחו ברוב קולות את הסכמי השלום שלו עם ז'בוטינסקי.

בקונגרס הציוני ב־1937 עמד בן־גוריון בראש מחייבי תוכנית פיל: מדינה יהודית בחלקה הקטן של ארץ־ישראל, מדינה שתפתח את שעריה למיליוני יהודים. ב־1938 ביטלה ממשלת בריטניה את תוכנית פיל, ובמאי 1939 החליפה אותה בספר הלבן. במרס 1944 אמר בן־גוריון לטבנקין במועצת מפא"י: "אילו הייתה קמה מדינה יהודית לפני שבע שנים היינו מביאים למדינה מיליונים... והם היו פה. לא נביא אותם... כי היהודים האלה אינם".^[א]

בן־גוריון עמד בשלו. במאי 1942 – כחצי שנה לפני שהכול הכירו בשואת יהודי אירופה – הניף, עם ויצמן, את תוכנית בילטמור כתוכנית המדינית של התנועה הציונית: מדינה יהודית בתום המלחמה והסמכתה המיידית של ההנהלה הציונית לקבוע את היקף העלייה לארץ־ישראל וכן את היקף ההתיישבות והפיתוח החיוניים לקליטתה.

ארבע שנים תמימות עמל בפרך להנחיל לתנועה הציונית את תוכנית בילטמור כתוכניתה המדינית היחידה, שכן התחושה שהקרקע בוער תחת רגלינו וכי הזמן פועל לרעתנו לא פחתה כלל אחרי המלחמה; לדידו רק מדינה יהודית תוכל, אחרי השואה, להציל את העם היהודי מפני שואה חדשה. דומה כי הכרתו זו השיאה אותו ביולי 1955 לחזור ולומר כי אילו הגישו לו בכף אחת את כל האידאלים היהודיים האנושיים שמתגשמים, ובכף שנייה את ביטחונה של מדינת ישראל – היה בוחר בכף של ביטחון ישראל, כי טוב שיתקיים עולם טוב, עולם של שלום, אחווה, צדק ויושר, אבל טוב יותר שאנחנו נחיה בתוכו. "דאגתי הראשונה... היא לקיום העם היהודי ולביטחונו".^[ב]

בן־גוריון תבע מדינה לאלתר ועלייה של מיליון לפחות בתוך שנה-שנתיים, בעוד ויצמן, שותפו לתוכנית בילטמור, שינה טעמו, הסתייג ממנה והסתפק בעלייה מדורגת ובמדינה יהודית בתוך עשר-חמש־עשרה שנים. האם היו ניצולי השואה מוכנים להמתין במחנות תקופה כה ארוכה?

על אלה נוספה המחלוקת הנוקבת והכאובה בשאלות דרכי המאבק בספר הלבן ו"איחוד ההגנות" (ה"הגנה", האצ"ל ולח"י). עם הקמת תנועת המרי העברי החריף הריב בין בן־גוריון לוויצמן.

הקרקע הבוער, מצוקת הזמן, הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ־ישראל, המאבק ועוד, מתוארים בפרוטרוט; חלקם בכרך הקודם, חלקם בכרך הזה. הרקע לריב היה אפוא נרחב, עמוק וסוער, ובן־גוריון לא היה מוכן – או לא היה יכול – לוותר על אף ריב. על כן רב לא רק עם מי שלא קיבלו כמותו את עקרון מצוקת הזמן והתנגדו לחלוקת ארץ־ישראל, טבנקין וז'בוטינסקי בראשם, אלא גם עם ברל כצנלסון, חברו הקרוב ושותפו להנהגת מפא"י, עם אליהו גולומב, וכמובן עם אבא הלל סילבר.

כשתים־עשרה שנים, מאוגוסט 1934 עד דצמבר 1946, עמד בן־גוריון בריב רצוף, רב־צדדי ורב־חזיתי – ריב מר, עיקש ומתיש שתבע ממנו מאמץ כביר, כמעט עד כלות כל כוחותיו – עד שבשלהי דצמבר 1946 הסתיים מסע הריב שלו בניצחון: הקונגרס הציוני הכ"ב קיבל את תוכנית בילטמור כגרסתו ונמנע – כנגד כל קולותיה של מפא"י – מלבחור בוויצמן לנשיא התנועה הציונית. בכך בא הקץ על כהונתו רבת השנים.

מפליא הדבר; בן־גוריון רב עם כולם, ואף־על־פי־כן קיבל הקונגרס את הקו שלו והוא נבחר ליו"ר ההנהלה ולשר הביטחון, והיה למספר אחת בהסתדרות הציונית, דרוך ומוכן לריב חדש, הפעם עם הערבים ותומכיהם.

הערות

[א] מועצת מפא"י (מושב שני), 5 במרס 1944; ראו גם בן־גוריון בדברי הכנסת, 8 במרס 1949. 
[ב] דוד בן־גוריון, ייחוד וייעוד, מערכות, 1971, עמ' 212; ראו פרק שישי להלן. 

פרק ראשון

השטן המרקד

בישיבת מרכז מפא"י, הראשונה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, מנה דוד בן־גוריון "ארבעה נעלמים... שאין לנו כל שליטה עליהם: איטליה, רוסיה, טורקיה, אמריקה... הצטרפות כולם, מקצתם או אחד מהם למלחמה תשנה את המערכות והסיכויים". ארבעה הנעלמים האלה היו בעיניו "מאורעות טבע" שאין לו, ולא להנהלת הסוכנות [להלן הנה"ס], שליטה עליהם. יתר־על־כן, גם על ניסיון העבר אין להסתמך. אדרבה, "עלינו להיזהר מאנלוגיות עם מלחמת 1914", שכן המלחמה הצפויה "לא תדמה משום בחינה למלחמת 1914", ויש להתכונן למאבק, כי ל"מיליוני יהודי פולין כל יום מביא חורבנות חדשים". במאבק הזה, טען, "דרוש לנו מצפן פוליטי... שיכוון את דרכנו" למטרה, שהיא "הקמת מדינה עברית בארץ". והוסיף: "את הצהרת בלפור קיבלנו. את המדינה – אם תקום הפעם – נצטרך להקים בעצמנו".^[1] מדינה כזאת, לכשתקום, תוכל למנוע – או לפחות לצמצם – חורבן מעין זה המתרגש עתה מדי יום בפולין.

***

אחרי שנעדר מהארץ שנה וחודשיים חזר בן־גוריון מארצות־הברית, ב־2 באוקטובר 1942, נחוש בדעתו ללכד את היישוב סביב תוכנית בילטמור,^[א] שקראה "לכונן (עם בוא הניצחון) את ארץ־ישראל כקומונוולת [מדינה] יהודית". נהוג לראות בתוכנית זו צעד מכריע לקראת הקמת מדינת ישראל. אולם יש לומר, כבר בפתח הכרך הזה, שאף־על־פי שאישרו אותה ציוני־אמריקה, דרום־אפריקה, אנגליה וקנדה, אפשר מאוד שה"תוכנית" הייתה נשכחת ונגנזת – כדרך הכרזות רבות הנועלות עצרות הזדהות ומחאה – לולא עשה אותה בן־גוריון לתוכנית שלו ולולא נאבק לעשותה ליעד הציוני המרכזי. הקמת המדינה מקץ שש שנים בדיוק הייתה גולת הכותרת של המאבק הזה.

כבר באמצע שנות ה־30 חתר בן־גוריון להקמת מדינה כמכשיר להצלת יהודי אירופה בעוד מועד, ולו גם במחיר חלוקת הארץ. מעידים על כך הדברים שאמר לסיעת מפא"י בקונגרס הציוני ב־1937. הוא דרש שהקונגרס לא ידחה את החלוקה שהציעה ממשלת בריטניה ויסמיך את הנה"ס לנהל עימה משא ומתן על הצעתה זו. הוא אף הביע בגלוי את רצונו לייצג את הנה"ס במשא ומתן הזה: "אני מציע זו הפעם הראשונה את מועמדותי להנהלה כדי להילחם על הקמת המדינה היהודית. זאת תהא מטרת חיי בעתיד הקרוב, אבל מובן שההכרעה תהי בידי התנועה כולה". הוא חזר על דבריו אלה ופרסמם ביולי 1944, כדי להוכיח שכבר ב־1937 טען שרק בכוחה של מדינה להציל את יהודי אירופה מידי היטלר. לאחר שהמלחמה פרצה והחלה ההשמדה, הוא ראה במדינה הצלה יחידה מפני השמדת יהודים העלולה להתבצע גם במקומות אחרים, אף אחרי שהיטלר יובס, ובייחוד בארצות ערב.

***

בהגיעו ארצה, בצהרי יום ו, הופתע בן־גוריון מזאת שבארץ אין יודעים מהי תוכנית בילטמור. "רק אתמול^[ב] נודע לי" – כך גילה ב־6 באוקטובר במרכז מפא"י – ש"גם חברי הנהלת הסוכנות לא ידעו", שאותה ועידה קיבלה "פרוגרמה ציונית פוליטית מתוך אחדות גמורה". כשדב יוסף התנצל ש"הדואר הגיע רק לפני שבוע ימים", הטיח בו בן־גוריון: "זה היה עוד בחודש מאי". חברי ההנהגה, שקראו דיווחים פנימיים, לא התרשמו אפוא שבוועידה האמריקנית נפל דבר חשוב.^[ג] את האישור לכך סיפק ראש המתנגדים למדינה היהודית, הד"ר יהודה לייב מאגנס. הוא כתב לידיד כי "איש לא ידע כאן על החלטות בילטמור ממאי שעבר עד שמר בן־גוריון הביאן בכיסו בשובו לארץ בנובמבר [צ"ל אוקטובר]".^[2]

בן־גוריון ידע מראש כי בארץ מצפה לו מאבק קשה. "אין זה קל", כתב בדרכו ארצה למרים אהובתו בניו־יורק,^[ד] "ואיני מצפה להצלחה מלאה, אבל אני מקווה להשיג אחדות יותר משהייתה אי־פעם, אף כי פחות מהרצוי". אם לא תתקבל תוכניתו, מנוי וגמור היה עימו לממש את התפטרותו "מכל פעולה פוליטית רשמית ובלתי רשמית", העומדת בעינה מאז אפריל 1940, או להתפטר מחדש ולשרת את הציונות "כחייל". כך נשבע ביומנו לפני שהמריא.

הוא הניח, שעיקר המאבק צפוי לו דווקא במפלגתו שלו, במפא"י. במוסדות הציוניים יתנגדו רק השומר הצעיר "ואחד או שניים מציוני גרמניה", לדידו, "מיעוט מבוטל". ואכן, בהנהלה הציונית התקבלה ה"תוכנית" ב־11 באוקטובר פה אחד, ובהנה"ס, ב־8 בנובמבר, ברוב של שישה נגד שניים.^[ה] יומיים לאחר מכן אישר אותה הוועד הפועל הציוני המצומצם ברוב ניכר;^[ו] כך הייתה תוכנית בילטמור ל"תוכנית ירושלים", בהבדל אחד: בנוסח הירושלמי נאמר "מדינה" במקום "קומונוולת".^[3]

בלתי צפויה ומפתיעה הייתה הסתייגותו של הד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. על אף שנטל לעצמו את זכות היוצרים על תוכנית בילטמור מכוח מאמר שפרסם בפוריין אפיירס (Foreign Affairs)^‏[4] ומהיותו שושבין ראשי שלה בוועידה שאימצה אותה, הוא מיעט מערכה ורתם את עצמו להמשך המדיניות הקודמת. משנוכח שהתוכנית הופכת בארץ, בהנהגת בן־גוריון, למדיניות האופרטיבית של הנה"ס, הוא נדהם ונחרד. למעריצתו ועוזרתו הנאמנה בלאנש דגדייל – היא באפי – כתב דברים רוויי זעם ולגלוג: בשובו לארץ "עשה בן־גוריון מהצהרת־בילטמור רעש כזה", כאילו היא "עשרת־דיברות חדשה, ולבטח תוכנית בזל חדשה, ועוד עלולים לחשוב שהיא יצאה לאור אחרי עיון ודיון ומחקר רציני במשך חודשים". ויצמן הבהיר את עמדתו:

הצהרת בילטמור היא רק החלטה, כמו מאה ואחת החלטות שמתקבלות בדרך כלל בעצרות גדולות בארץ זאת [ארצות־הברית] או בכל ארץ אחרת. היא גילמה בתוכה, בביטויים חגיגיים במקצת, את הסעיפים העיקריים שהצבתי במאמרי ב־Foreign Affairs. אבל בן־גוריון, שמקץ שמונה או תשעה חודשי שהותו כאן לא היה בידו להציג שום הישג, נדבק בהחלטת בילטמור, תוך שהוא יוצר את הרושם שהיא תוצר הניצחון של מדיניותו כנגד הניסוח המתון שלי של אותן המטרות, והוא יצק לתוכה את כל רעיונותיו הקיצוניים, כמו עלייה של שני מיליון איש בשלוש שנים, או משהו בדומה לזה, ובניית כוח מגן גדול כדי להילחם בערבים או בבריטים, או בשניהם יחד, או האלוהים יודע במי, ועוד קישוטים מהסוג הזה, שעליהם ועידת בילטמור לא נתנה דעתה מעולם ושאותם הייתה בוודאי דוחה, לו נתלוותה משמעות כזאת להחלטות ההן.

דוריס מאי חדת העין – מזכירתו של ויצמן שהעריצה את בן־גוריון – ציינה אף היא ש"חיים נראה שופע־לגלוג כלפי... החלטת בילטמור, שאליה הוא מתייחס כאל רכושו הפרטי של דוד [בן־גוריון]". כדרכה קלעה למטרה. ככל שירושלים דבקה ב"תוכנית", כך גברה, בהשפעת ויצמן, ההסתייגות ממנה בארצות־הברית. בהנה"ס בירושלים הובעה תרעומת על כך ש"אין מתחשבים... באמריקה בהחלטות בילטמור", והן אינן באות לביטוי בהחלטות של ועידת פיטסבורג, שהתכנסה בינואר 1943, כהכנה לוועידת כל־יהודי־אמריקה. יצחק גרינבוים ציין שנוסח החלטות פיטסבורג "ביחס לארץ־ישראל הוא סתמי מדי", והרב יהודה לייב מיימון חשש כי אותה ועידה "באה לשם החלשת החלטות בילטמור". בן־גוריון הזהיר את הנה"ס שוועידת כל־יהודי־אמריקה "עלולה לחסל תוכנית בילטמור". למרים כתב כי גוברים "חששותינו שהוועידה החדשה הזאת היא רק דרך נוחה לבטל ועידה קודמת בעירך [ניו־יורק] ביום כלשהו במאי 1942". הוא טעה: הוועידה הכל־יהודית שהתכנסה בסוף אוגוסט 1943, דווקא סמכה את ידיה על ה"תוכנית".^[5]

שני בנאי בילטמור ראו אותה באור שונה בתכלית: לוויצמן היא הייתה אבן מאסו הבונים, ואילו בן־גוריון עשה אותה לראש־פינה.

***

המערכה שקיבל עליו – מקיפה, רב־צדדית, כוללת וטוטלית – הייתה תחילה מערכה של איש אחד, ובן־גוריון הבין שרק אם יעלה בידו לרתום את מפא"י להגשמת תוכנית בילטמור, יוכל לגייס את הכוח שיקים את המדינה. אומנם עיקר התוכנית כבר היה מעוגן במצע מפא"י לבחירות בהסתדרות בנובמבר 1941, אבל הוא שיער שיצחק טבנקין וסיעתו המתגבשת והולכת במפא"י – סיעה ב – ידחו אותה מכול וכול כתוכנית המבטאת הסכמה לחלוקת ארץ־ישראל. בכך נגזר עליו שמאבקו הראשון על ה"תוכנית" ייפתח בתוך המפלגה.

אם נזקק בן־גוריון להוכחה שהסיעה הסוררת צוברת כוח, סיפקה לו אותה "פרשת השבעה": שבעה נציגים במועצת פועלי תל־אביב,^[ז] כולם מסיעה ב, הוצאו משורות מפא"י על־ידי בית־הדין העליון שלה, בגין הפרה במזיד של המשמעת המפלגתית. התנגדות סיעה ב לפסק הדין הרעישה את מפא"י, וזו יכלה לעורר בבן־גוריון חשש מהתנגדות דומה לבילטמור. ולכן, אם בעבר, ב־1935, העדיף "להתמכר כחייל בשורה" – הביטוי נעשה חביב עליו – כדי למנוע פילוג במפא"י,^[6] הפעם נטה לאכוף אותו עליה.

תיקון המפלגה וטיהורה מן הגורמים העלולים להכשיל את מדיניותו היו מטרת הקרב הראשון שלו במערכה על הקמת המדינה. גישה זו עלתה בקנה אחד עם כלל התועלת הנקוט בידו זה מכבר, לפיו יש להשקיע מאמץ רק במה שהוא בהישג יד, ולא בשגיונות שווא ובתוכניות נפל. מאחר שלדעתו לא היה סיכוי של ממש להציל את יהודי אירופה, כל עוד ניטשת המלחמה, מוטב להתכונן למאבק שייפתח אחרי המלחמה. בתבערה שסגרה על העם היהודי ועל הציונות כמו אמר: "בהימוט ארץ, התקן מחרשה". מפא"י, לדידו, הייתה אותה מחרשה. ארבעה ימים אחרי שובו מארצות־הברית אמר בן־גוריון שיש לגשת ל"התכוננות להצלת העם היהודי, אם היטלר ישאיר עם יהודי באירופה, לאחר המלחמה".^[7] כלומר לחתור להקמת המדינה, שרק בכוחה להציל את העם היהודי מהשמדה נוספת. המפלגה הייתה לדידו צבת ביד בעל מלאכה, והוא פעל לחישולה, כדרכו: ללא שהיות וברוב מרץ.

***

מייד צלל לתוך המים הרוגשים של מפלגתו: בשבת, 3 באוקטובר, פתח שורה של "שיחות חברים" לעמוד על הלך הרוחות בה; ביום א נסע לירושלים לדווח להנה"ס, וביום ב, בשיחת חברים שנייה "על המצב במפלגה", בבית אליהו גולומב, כבר הייתה בידו תוכנית לחישול מפא"י, מעין צבת בצבת עשויה: הנהגת חוקה שתחזק את המרות המפלגתית – "שלטון" בפיו – ו"תקשה על עניין הסיעות ותעניק למזכירות את הסמכות האחרונה להוציא חברים מהמפלגה". הסמכות המנהלית הזאת, הזכיר לחבריו, אינה דבר חדש: ב־1926, בהיותו מזכיר הוועד הפועל (להלן הוועה"פ), הוא ביצע הוצאה המונית מההסתדרות של כ־130 מפירי מרות, כולם חברי כפר־גלעדי ותל־חי.^[ח] רעש עז פקד בעקבותיה את ההסתדרות, אך היא יצאה נשכרת, והפכה, לדבריו, ל"תנועה מאוחדת יותר מהמפלגה עכשיו". שכן מאז הידרדרה המפלגה והיא "מפלגה שאיננה מפלגה", וקיומה, "רק בתור תרמית", משרת דווקא את אלה – טבנקין וסיעתו – ש"נחוץ להם עוד השלט הזה, הם רוצים שהשלטון יהיה בידיהם. את זה צריך להפסיק בהחלט".

כמו אז דחה גם עתה ריפוי בשלבים, כי "הדרגתיות טובה אם המחלה עוד איננה מסוכנת, אבל מחלה קשה כזו, אשר גוף המפלגה וההסתדרות נרקב ממנה – אין לרפא בהדרגה". לרפואה שלמה נדרש ניתוח, "ויש לעשות זאת בכוח גברא, בלי שום רתיעה". כאן פנה אל ברל כצנלסון בשמו: "אם יש חברים הרוצים ללכת בדרך זו – אני מוכן ללכת איתם. אם יהיה לנו רוב – [מה טוב] הריני חושב כי רוב זה דבר לא רע, דבר חשוב מאוד". אבל גם "אם יהיה מיעוט... של אלף חברים או של חמישה חברים", הוא לא יירתע "מלהתחיל מחדש... אני מוכן להתחיל מפלגה של עשרה איש... לא המספר [ההתחלתי] חשוב".

בן־גוריון לא השאיר שום ספק: אין תועלת במפלגה גדולה אם היא שסועה ומפוררת מבפנים, ללא דרך וללא כושר ביצוע. טובה ממנה מפלגה קטנה אך מגובשת, עם דרך ועם כושר ביצוע. לתקנתה זקוקה מפא"י לניתוח, לפילוג. מפא"י כזאת, אם תדבק ב"ציונות גדולה ולוחמת", גם תזכה לרוב ותוביל להקמת המדינה.

האתגר שהעמיד בפני כצנלסון מעיד על חילוקי דעות ביניהם, ואולי גם על נכונות בן־גוריון לצעוד בדרכו גם בלי ברל. היה בו גם משום הזכרת נשכחות: ב־1919 החליטו שניהם להקים את אחדות העבודה, החלטה שכפתה פילוג על מפלגת פועלי־ציון של בן־גוריון. אם קרא לברל לאזור עוז להתחלה חדשה נוסח 1919, נעלם מן הסתם מבן־גוריון שאין זה עוד אותו ברל כצנלסון שהכיר. מהיותו איש התווך במאבק הבלתי פוסק בין בן־גוריון לטבנקין נשחק כצנלסון עד מאוד. גם מחלתו – אי־ספיקה של בלוטת המגן – החלישה ודכדכה אותו. נכזב ומריר הוא רשם בפנקסו במאי 1941: "אין כוח לפגוש את המחר", ובספטמבר 1942: "עייפתי עד מוות מן הכינוסים". חשיבותו פחתה, קודם כול בעיני עצמו. רק מחמת החיבה וההערכה שהגו לו חבריו ויריביו הוצנעה העובדה שזוהרו הועם וכוחו תש.

שוב לא היה כצנלסון בעל ברית שווה ערך לבן־גוריון, שלא עייף מכינוסים ולא ירא את המחר. כצנלסון לא יוכל עוד להיות לו לעזר. את מלאכת הפילוג יהיה עליו לעשות, רובה ככולה, בעצמו.

***

בן־גוריון ציין שמפא"י חדלה להיות מפלגה ב־1935. הן התאריך הזה, הן דבריו על ה"רוצים שהשלטון יהיה בידיהם", היו מילות צופן שהובנו היטב במפא"י. ב־1935 נערך בהסתדרות המשאל על הסכם לונדון,^[ט] שבו הביס טבנקין, ראש המתנגדים להסכם, את בן־גוריון, שחתם על ההסכם, ואת כצנלסון שתמך בו, ביחס 60:40. התבוסה ההיא פקחה את עיני בן־גוריון לראות "שדרכי אינה לגמרי דרך כמה וכמה חברים... כלומר רבים מאנשי הקיבוץ המאוחד". הבקיע שנפרץ אז בין השלושה בן־גוריון, כצנלסון וטבנקין – התרחב והלך מאז.^[8]

בין השלושה שררה חלוקת תפקידים. ראשיתה ב־1919, בחלוקה בין בן־גוריון לכצנלסון, יוזמיה ומייסדיה הראשונים של אחדות העבודה: בן־גוריון איש החוץ, האמון על ארגון התנועה ופעולתה המדינית, וכצנלסון איש ה"מבפנים" – מושג שהוא טבע – המחנך והמצפון שלה. טבנקין, שהצטרף אליהם, סמך לחלוטין את ידיו על האיבר הראשון של הנוסחה הזאת, אבל לא על השני. ה"מבפנים" – החינוך לערכי עבודה ולהגשמה חלוצית – היה תחום שהוא ייעד לעצמו.

טבנקין הוא שיזם, הציע ותבע שבן־גוריון ישמש מזכיר יחיד של אחדות העבודה, ומשנוסדה ההסתדרות, גם האיש המרכזי בוועה"פ שלה. אחרי שקמה מפא"י עמד טבנקין על כך שבן־גוריון יכהן מטעמה בהנה"ס, תחילה כראש המחלקה המדינית, ומ־1935 כיו"ר ההנהלה. במבט לאחור דומה שמלכתחילה התבצר טבנקין בלב ליבו של ה"מבפנים", במחנה החלוצי המגשים, וכך גם קרא לביטאון הקיבוץ המאוחד הארצי, התנועה הקיבוצית שייסד. כך היה תחום הפנים לזירת התמודדות בין כצנלסון לטבנקין. אם תחילה הייתה העיר כולה של כצנלסון, עם גידולה של סיעה ב במועצות הפועלים של חיפה ותל־אביב נתכרסם גם התחום הזה.

השוני בדרכי הביטוי של השלושה היה אחד מסימני ההיכר לאישיותם ולסגנון מנהיגותם. בן־גוריון היה היחיד שניסה להעלות על הכתב משנה סדורה, רעיונית ומדינית. הוא נהג לכתוב את נאומיו ולערוך אותם לדפוס. רוב ספריו – יותר משלושים – ראו אור עוד בחייו. טבנקין דיבר ולא כתב. כמעט כל הכתבים שיצאו לאור בשמו הם דבריו שנרשמו בפרוטוקולים, נערכו לדפוס ויצאו לאור אחרי מותו בשבעה כרכים; והמו"ל הכתיר אותם בשם הקולע דברים. גם כאן היה כצנלסון איש התווך – דיבר וכתב לעת מצוא. כעורך דבר נדרש להגיב בכתב על ענייני דיומא כעל עניינים העומדים ברומו של עולם, וכחבר מרכזי בהנהגת המפלגה הגיב עליהם בהרצאות, בימי עיון ובשיחות. אלה ואלה מהווים את עיקר כתביו, שנאספו ויצאו לאור אחרי מותו בי"ב כרכים.

הכתיבה היא פנייה לציבור אלמוני, רחב ורב־גוני. לכותב אין קשר ישיר עם קוראיו, וכתיבתו מתבקשת להיות מדויקת, סדורה, בהירה ומשכנעת. הנאום, לעומתה, מותנה במידה רבה בנסיבות ובקהל השומעים. להעברת המסר שלו נזקק טבנקין לקרבה ולאווירה – לקבוצה אינטימית רוחשת חיבה והוקרה, שבה היווה קסמו האישי חלק בלתי נפרד מהרעיון ומהתוכן. אין פלא שטבנקין בחר בקיבוץ כבסיס כוחו: הוא היה במיטבו בשיחות חברים, בנסיבות אינטימיות, לרוב בשעת לילה מאוחרת, וכך שבה את לב אוהדיו בשפת צופן – שהשתתפו בה המילה, הניגון, שפת הגוף והזיק שבעין – שעם השנים נעשתה מיוחדת להם. השאלות הרטוריות היו כה מורגלות בפיו, עד כי לא היה אפשר להשמיטן גם מדבריו הערוכים לדפוס. העובדה שחסידיו האזינו לנאומיו הארוכים בשקיקה – לעיתים חמש שעות ויותר – מלמדת גם היא על יחסם החם כלפיו. קשר אישי בלתי אמצעי היה נדבך חיוני במנהיגותו. גם בזה היה כצנלסון איש התווך, הכותב המרוחק מזה, ואיש החוג החברי, החם והמוקסם, מזה.

דרכי הביטוי קבעו במידה רבה את אופי מנהיגותם: בן־גוריון היה איש המעשה, מנהיג המונים, הפועל באמצעות המנגנון; כצנלסון היה המורה – היו שכינוהו "מחלקת השכל" – שניחן ביכולת מופלאה לשמש מצפון, מופת וסמל; טבנקין היה המדריך, ראש מסדר חלוצי, התובע נאמנות לחברים ולערכי היסוד. בן־גוריון פנה לציבור הרחב ונזקק אפוא לתקשורת המונים; כצנלסון היה יוצרה של לשון הסמלים המשותפת; טבנקין טיפח חצר של חסידים. בן־גוריון דבק בחזון מדיני ובביצועו, כצנלסון פעל לאחווה ולשלמות המחנה, וטבנקין – לגיבוש המחנה החלוצי המגשים ולהעמדתו בראש התנועה.

מאז חבר ב־1921 לקיבוץ עין־חרוד פרש טבנקין מהפעילות במזכירויות אחדות העבודה והוועה"פ וממנגנוני הביצוע שלהן. אבל בהתבצרו במחנה החלוצי, החוד של כובשי הקרקע והעבודה וסוללי דרך חיים חדשה, רכש טבנקין מכשיר רב־און להטביע באמצעותו את חותמו על התנועה כולה. בכך נחל יתרון על כצנלסון שחי בתל־אביב, לא גיבש לעצמו בסיס כוח מוגדר והיה חסר את הילת ההגשמה העצמית, ערך עליון בתנועה חלוצית.^[9]

ב־1927, עם הקמתה של המסגרת הארצית של קיבוצי אחדות העבודה – הקיבוץ המאוחד – גדל כוח השפעתו של טבנקין והלך, וחלוקת התחומים בין השלושה נעשתה ברורה ומובהקת. בן־גוריון: מנהיג מדיני, תחילה בהסתדרות ואחר־כך במפלגה ובהנה"ס; כצנלסון: מנהיג רוחני וחברתי, בדבר, הביטאון היומי של ההסתדרות, ואחריו בהוצאת הספרים שלה "עם עובד"; טבנקין: מדריך רעיוני־חברתי ומנהיג הקיבוץ המאוחד. חלוקה זו העמידה אותו בראש ציבור קטן אבל נבחר, שקסם במיוחד לנוער בשל הילתו כמחנה חלוצי מגשים בהתיישבות ובהגנה. בנוער המגשים היה לטבנקין יתרון ברור.

ההתיישבות העובדת של מפא"י התפלגה מראשיתה לשלושה גושים: הקיבוץ המאוחד, שנמנה עם אחדות העבודה, וחבר הקבוצות ותנועת המושבים, שנמנו בעיקרם עם הפועל הצעיר. הללו נאבקו מרה על תקציבים ועל עתודות כוח־האדם, ולכן טיפחו ככל שיכלו תנועות נוער נפרדות בארץ ובגולה, ובעקבותיהן גרעיני הכשרה של "החלוץ". התחרות העזה בין שלושת הגושים המריצה פיתוח תורות רעיוניות לחידוד הזהות העצמית של כל אחד מהם, ואלה היו לחומות שגבהו והלכו ושמו לאל כל ניסיון של איחוד.

כבר בינואר 1930, ערב ייסוד מפא"י, התברר שהקיבוץ המאוחד שולח שלוחות לתוך האיגוד המקצועי בעיר ובכפר.^[10] כתוצאה מזה קמו או התחזקו "גושים" גם באגף העירוני של מפא"י. עד מהרה ניטש מאבק ביניהם ובין ה"גוש" העירוני של הקיבוץ המאוחד. בחיפה גברו מזכיר מועצת הפועלים אבא חושי ונאמניו על אנשי "הקיבוץ".^[י] בתל־אביב אירע ההפך: שליחי "הקיבוץ" ואוהדיהם עשו חיל במועצת הפועלים, ועסקני המנגנון העירוני נסוגו מפניהם. השותפות בין נאמני טבנקין והקיבוץ המאוחד לקבוצת פעילים במועצת הפועלים הולידה סיעה בתוך סיעה. מאחר שמפא"י עצמה הייתה סיעה במועצה – סיעת הרוב – כונתה הסיעה שקמה בתוכה סיעה ב. נשואי ביקורתה התארגנו גם הם בסיעה – סיעה ג – שראתה בבן־גוריון ובכצנלסון את מנהיגיה.^[יא]

איחוד שתי התנועות הקיבוציות ותנועות הנוער שלהן היה משאת נפשם של בן־גוריון וכצנלסון. לדידם היה זה המשך טבעי לאיחוד שהוליד את מפא"י. לצורך זה גם הקימו מרכז לנוער. אבל כל החלטות האיחוד שעמלו להעבירן בוועידות המפלגה ובמועצותיה, וגם "המרכז לנוער", לא יצאו אל הפועל ונותרו על הנייר בלבד, שכן איחוד כזה עמד בסתירה להתעצמות כוחו של טבנקין. הוא לא אבה לוותר על השפעתו הבלעדית על הקיבוץ המאוחד, בסיס כוחו, על הדרכת הפועל וחבר המפלגה, שלמענו נוצרה סיעה ב, ועל אחת כמה וכמה לא על "הנוער", מקור הכוח והמשאב העיקרי של הקיבוץ. בהתנגשות הבלתי נמנעת עם כצנלסון הייתה יד טבנקין על העליונה, וכצנלסון איבד את המגע הישיר עם הנוער החלוצי, וממילא את האפשרות לתפקד כמחנכו.

הערות

[א] כך נקרא המצע שנתקבל בחגיגיות רבה בכנס כל־ציוני רב משתתפים, שהתקיים בין 9 ל־11 במאי 1942 במלון "בילטמור" בניו־יורק. הכנס נודע גם כ"ועידת בילטמור", שקבעה בין היתר כי "סדר העולם החדש עם בוא הניצחון, על יסודות השלום והצדק והשוויון, לא ייתכן בלתי אם תיפתר בו שאלת חוסר־המולדת של העם היהודי פתרון מוחלט". לפיכך דרש הכנס: א. לפתוח את שערי ארץ־ישראל לעלייה יהודית; ב.למסור לסוכנות היהודית השלטון על העלייה לארץ ולהעניק לה כל הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובניינה, לרבות פיתוחן של כל אדמות הבור הבלתי נושבות; ג. לכונן את ארץ־ישראל כקומונוולת יהודית מעורה במבנה הדמוקרטי החדש של העולם. "ועידת בילטמור" נקראה גם "עצרת בילטמור", וההחלטות נודעו כ"מצע בילטמור", "תוכנית בילטמור", "קו בילטמור", "הצהרת בילטמור", "החלטת בילטמור" ו"החלטות בילטמור". 
[ב] צ"ל שלשום, כלומר בישיבת הנה"ס ב־4 באוקטובר 1942, הראשונה שבה השתתף לאחר שובו, ושבה הרצה את חלקו הראשון של הדו"ח שלו. 
[ג] אמנם הצנזורה הבריטית אסרה את פרסום החלטות בילטמור הקוראות להקמת מדינה, אך מחילופי דברים אלה אפשר להסיק כי זו לא הייתה הסיבה היחידה לכך שהוועידה לא הצטיירה כמאורע חשוב. 
[ד] ראו קנא"ד ג עמ' 398-397, 409-402. 
[ה] ד"ר ארתור רופין וד"ר ורנר סנטור, נציגי הלא־ציונים בהנה"ס אז. 
[ו] כל ימי המלחמה לא היה אפשר לקיים את ישיבות הוועד הפועל הציוני – המוסד הפרלמנטרי של ההסתדרות הציונית בין קונגרס לקונגרס. חבריו היושבים בארץ התכנסו במה שנקרא הוועד הפועל הציוני המצומצם, שהיה המוסד הפרלמנטרי הציוני העליון בשנות המלחמה. בארכיון הציוני מתויקים גם הפרוטוקולים של הוועד הפועל הציוני ושל הוועד הפועל הציוני המצומצם בתיוק זהה. בעד הצעה נוגדת של השומר הצעיר הצביעו שלושה; י' זרובבל מפועלי־ציון־שמאל היה היחיד שהצביע בעד הצעתו שלו. ש' קפלנסקי וי' שפרינצק נמנעו, ואהרן ציזלינג לא השתתף בהצבעה. 
[ז] ש' אושרוביץ, ד' בן־ירוחם, פ' טובין, ד' ליבשיץ, י' קושניר, א' תבורי וח' למדן. 
[ח] ראו קנא"ד ב עמ' 294-290. 
[ט] באוקטובר 1934 חתמו בן־גוריון וז'בוטינסקי על הסכם עבודה בין ההסתדרות הכללית להסתדרות העובדים הלאומית, ועל הסכמי אי־אלימות ומשמעת בהסתדרות ובתנועה הציונית. היתה זו גולת הכותרת של המסע לשלום בין תנועת העבודה לתנועה הרביזיוניסטית. שלושת ההסכמים נזקקו לאשרור. הסכם העבודה הובא ב־24 במרס 1935 למשאל חברי ההסתדרות. בעקבות דחייתו הוסרו מסדר היום הציוני גם שני ההסכמים האחרים. 
[י] קיצור לקיבוץ המאוחד.
[יא] הייתה גם סיעה ד ועוד סיעות שלא האריכו ימים. 

[1] מרפ"א (מרכז) 12.9.39. 
[2] דב"ג דיווח להנה"ס על ועידת בילטמור ואמר: "כל הנואמים הביעו את הסכמתם לנאומי... וההחלטה שנתקבלה – אלה היו פסוקים מהנאום שלי", פהנה"ס 6.10.42; דב"ג "על שתיים יצא הקצף", דבר 31.7.44, במערכה ד עמ' 165; מרפ"א (מרכז) 6.10.42; ארכיון מאגנס בירושלים, מכתב מאגנס לד"ר אלכס דושקין 8.1.43. אשר לצנזורה ראו דבר 13.5, 14.5, 15.5.42; במאמר ראשי נכתב בדבר ב־18.5.42: "הכינוס הציוני הגדול באמריקה – רק הדים ארעיים הגיעו עד עתה ממנו לפרסום בארץ־ישראל וּודאי יעבור זמן לא מועט עד אשר ייוודע מהלכו על כל פרטיו". גם בידיעה שכותרתה "פרטים נוספים מהכינוס הציוני באמריקה", דבר 28.5.42, לא נזכרו ההחלטות הקוראות להקמת מדינה יהודית. ההסבר למיעוט הידיעות ולערפולן נעוץ בצנזורה הבריטית, בקשיי הדואר לרגל המלחמה – מכתב בדואר אוויר הגיע אחרי חודש וחודשיים – ובהיעדר מנגנון דיווח יעיל. בישיבת הנה"ס ב־17.5.42 ציין י' גרינבוים: "מהוועידה הציונית בארצות־הברית לא קיבלנו הרבה פרטים, וכמובן אף ידיעה על ההחלטות". שרת סיפר כי "נודע לנו שהצנזורה מחקה בדברי ויצמן את הפסקה על עלייה גדולה של 3 מיליונים לארץ־ישראל, ובהחלטה נמחקו המילים על קהיליה יהודית וצבא יהודי". ד"ר א' שמורק טען ש"עלינו לברר קודם כול מה אומנם לא נמסר לנו מההחלטות, על־ידי כך נדע מה היו החלטות הוועידה באמריקה". ב־4 באוקטובר אמר דב"ג ש"הד הוועידה ודאי הגיע אליכם, אם כי הצנזורה ניסתה להשתיקה" (פהנה"ס 17.5, 4.10.42); אליעזר קפלן כתב לארתור לוריא בניו־יורק: "מפעם לפעם אתה כותב ללויטרבך, אבל הידיעות הן מקוטעות... עד עתה אין בידנו שום חומר על הוועידה הציונית וכן על פעולת ד"ר ויצמן" (מכתב קפלן ללוריא 7.6.42); על הדואר האיטי בימי המלחמה מעיד מכתב של ועד החירום הציוני האמריקני לד"ר לויטרבך: "כבר שלחנו בדואר אוויר את קטעי־העיתונות וההחלטה שהתקבלה בוועידה [בילטמור]. בדואר רגיל שלחנו דוגמאות מתיק־החומר שחולק למשתתפים... נאום בן־גוריון נערך לדפוס בחוברת ותקבלו אותו בעתיד הקרוב" (מכתב ועד החירום לד"ר לויטרבך 24.5.42); חברי הנה"ס יכלו ללמוד יותר על החלטות בילטמור ממברק ששיגר להם דב"ג ב־6.6.42 על משא ומתן והסכם בינו ובין מוריס ורטהיים, יו"ר הוועד היהודי האמריקני, אשר התבסס על החלטות בילטמור. בדיון בעניין זה בהנה"ס העיר שרת כי "זו הפעם הראשונה שהדואר מסר לנו טלגרמה שהיא אינה לפרסום בציבור". ד"ר דב יוסף ציין ש"יש נקודות סתומות", וד"ר ורנר סנטור טען גם הוא ש"התעודה שלפנינו מעורפלת מאוד" (פהנה"ס 14.6.42); גם ממכתב דב"ג לשרת מ־8.7.42 בולט חסרון המידע המלא של חברי הנה"ס: ההסכם עם ורטהיים הוא "המינימום המוסכם בין הציונים והלא־ציונים. אבל כולכם התעלמתם ממשפט אחד בנוסחתי, דהיינו, 'תחת שלטון שנועד במיוחד למטרה זו'... נוסחה זו מכסה כרגע את... חלק... התוכנית הציונית (כפי שנתקבלה בוועידה הציונית במלון בילטמור) [הדגשט] הדורש את הפיקוח המיידי של הסוכנות היהודית על ההתיישבות והעלייה לארץ־ישראל". על כך שרק אחרי שוב דב"ג לארץ קיבלו חברי הנה"ס מידע שלם על ועידת בילטמור מלמדים דברי ד"ר סנטור בדיון בדו"ח דב"ג: "אחרי הישיבה האחרונה קראתי בעיון רב את החלטת בילטמור" (פהנה"ס 11.10.42). 
[3] מכתב דב"ג למרים כהן 1.11.42; קנא"ד ג, פרקים 17, 18, 19 ו־20; יב"ג 17.9.42; פהנה"ס 11.10, 8.11.42; פרוטוקול הוועהפה"צ 10.11.42, 5.7.43.
[4] קנא"ד ג עמ' 413; Foreign Affairs גל' ינואר 1942; כתבי ויצמן עמ' 448.
[5] פהנה"ס 7.2, 21.3.43 – בישיבה זו נדון הדו"ח של ד"ר נחום גולדמן מ־28.1.43 על ועידת פיטסבורג שהתכנסה ב־23-24.1.43; גולדמן נשלח לוועידת פיטסבורג על־ידי ויצמן שנעדר ממנה (אג"ו XX מס' 364 לבאפי 8.1.43; אג"ו XXI מס' 1 למונסקי 21.1.43; עא"ל, מכתב דוריס מאי לארתור לוריא 8.2.43; מכתב דב"ג למרים כהן 25.3.43). 
[6] ב"ב ע/41/23/ כרך ב, מצע מפא"י לוועידה החמישית של ההסתדרות, תל־אביב, נובמבר 1941; הוועהפה"צ 10.11.42 הודעת כצנלסון; יב"ג 8.7.35. זהו גלגול־הפרשה: השבעה סירבו להשתתף בהתייעצות הסיעה שזימן מרדכי נמיר לפני הישיבה הראשונה של הוועה"פ של מפת"א ב־27.7.42. בישיבה נבחרה, בהתאם להחלטת מרכז המפלגה, מזכירות בת חמישה חברים. השבעה נמנעו. אושרוביץ וטובין – מבין החמישה שנבחרו – הודיעו על התפטרותם "מפני שלא הסכימו להרכב של חברי סיעה ב בתוך המזכירות". בדיון על מיזוג המשרד הקבלני עם סולל בונה התלכדו סיעה ב, השומר הצעיר, הליגה ופועצ"ש ויצרו רוב אשר החליט: א. לגנות את הנהלת המשרד הקבלני. ב. להביע אי־אמון בשלושת נציגי המועצה במשרד הקבלני: יוסף קיציס, מרדכי נמיר והלל כהן. ג. להודיע לוועה"פ של ההסתדרות, שאין לסיים את המו"מ על איחוד סולל בונה עם המשרד הקבלני ללא דיון מוקדם במוסדות המועצה בשיתוף החברים קושניר וטובין. גם בישיבת הוועה"פ של מפת"א ב־4.8.42 התגלתה נטיית השבעה לפעול עם מפלגות המיעוט כדי להכריע נגד המפלגה. ליבשיץ וטובין עמדו בסירובם להשתתף בהתייעצויות סיעת מפא"י. מרכז המפלגה, בהשתתפות חברי מפת"א מכל הסיעות במפא"י, דן במצב ב־11.8.42 והחליט בין השאר: א. שליחי המפלגה פועלים כסיעה מפלגתית אחידה מתוך התייעצות, דיון ומסקנה. ב. המרכז פוסל את התנהגות השבעה בשתי הישיבות האחרונות של הוועה"פ של מפת"א. ג. המרכז מטיל על נ' הרפז ול' אשכול לכנס את סיעת המפלגה בוועה"פ של מפת"א ולהשתתף בה בזכות דעה מוחלטת, לשם קביעת דרך עבודת הסיעה והופעותיה במוסדות המועצה. ו. המרכז פונה לכל הח' שנבחרו למזכירות הוועה"פ של מפת"א להיכנס לעבודתם – שאם לא כן יבחר המרכז חברים אחרים במקומם. ז. סיעת המפלגה במפת"א תודיע שיש לקיים בירור יסודי בעניין המשרד הקבלני. בעד הודעה זו, המבטלת את החלטות שתי הישיבות הקודמות, חייבים להצביע כל שליחי המפלגה במפת"א. ח. ב־19.8.42 יקיים המרכז דיון על מיזוג המשרד הקבלני עם סולל בונה. אולם אושרוביץ וטובין הודיעו לאשכול ש"אין הם מסכימים לישיבה בהשתתפות קומיסרים". הם יקבלו את מרות המפלגה "רק בדברים עקרוניים". הנושאים שנדונו בשתי ישיבות הוועה"פ לא היו דברים עקרוניים. ב־19.8.42 קבע מרכז המפלגה, שבהתנהגות השבעה יש משום הפרה חמורה של משמעת המפלגה והחליט – ברוב של 11 קולות ואחד נמנע – להעמיד את השבעה למשפט המפלגה, ולהשעות את נציגותם מטעם המפלגה בוועה"פ של מפת"א ובשאר מוסדות ההסתדרות והמפלגה עד מתן פסק הדין. הורכב בית־דין של חמישה: ברוך אזניה, משה חסקלברג, פרץ נפתלי, א"מ קולר ותנחום. ב־28.9 שיגרו השבעה למזכירות ביה"ד את המכתב הבא: "לא נוכל... לציית לתביעה ולהופיע בפני המשפט... אנו רוצים להצהיר ולהדגיש... כי כחברים למפלגה הכרנו ונכיר בסמכות המפלגה לתבוע לדין את חבריה ללא יוצא מן הכלל על הפרת משמעת מפלגתית. אולם אנו מכחישים כי הסכסוך שפרץ עתה במפלגה הנו על רקע של קבלת או אי־קבלת משמעת פנימית. סכסוך זה הנו ביסודו פוליטי־ציבורי על בסיס של היאבקות זרמים בתוך המפלגה, ואנו מאשימים את רוב חברי מרכז המפלגה בשימוש לרעה בסמכותו [כך הטקסט] והופך את הדיון המפלגתי למשפט של סיעה אחת על השנייה. פרשה זו היא עניין לדיון במפלגה במוסדותיה המחוקקים העליונים ועובדה היא כי אומנם הוחלט לכנס את ועידת המפלגה באופן דחוף לדון בשאלות הפנימיות. [את] הפקעת סכסוך זה דווקא מהדיון בוועידה, הפרדתו מכלל השאלות והקדמת הדיון המשפטי לבירור תנועתי – אנו רואים כדבר מלאכותי ומכוון על־ידי רוב חברי המרכז כצעד פוליטי". שבעת הנתבעים לא הופיעו למשפט גם אחרי שביה"ד שיגר להם הזמנה שנייה. ב־29.9.42 קבע ביה"ד שהוא רואה בכל המקרים הנ"ל של הפרת משמעת המפלגה שרשרת אחת, המעידה על כך שאין כאן משגה חולף אלא כוונה של הנתבעים לפעול במפת"א ללא התחשבות במוסדותיה המוסמכים של המפלגה. אין ביה"ד רואה בכך ביטוי רגיל של היאבקות זרמים בתוך המפלגה, אלא השתמשות בתוך ההיאבקות הזאת בנשק שהוא פסול מעיקרו – בהפרת משמעת, המסכנת את עצם קיומה של המפלגה. פסה"ד התקבל פה אחד ב־29.9.42: א. על השבעה להתפטר מחברותם במפת"א, בוועה"פ ובמזכירות שלו. ב. ההתפטרות בתוך 3 ימים. ג. אם במשך שלושת הימים לא יבצעו החברים הנתבעים את התפטרותם... הם מוצאים באופן אוטומטי ממפא"י. הפרשה, ששיבשה את מהלך ועידת המפלגה בכפר־ויתקין באוקטובר 1942, העסיקה את מפא"י גם אחריה; וגם כשהשבעה ניאותו להחזיר את המנדטים שלהם וחברותם במפלגה חודשה, נותרה הפרשה במפא"י כצלקת שלא נרפאה. ראו מרפ"א (לשכה) 2.12, (מזכירות) 4.12, 29.12.42. 
[7] מרפ"א (מזכירות) 6.10.42. 
[8] יב"ג 3.10, 4.10, 5.10.42; א.צ. 906 מתוך פרוטוקול 5.10.42 (המסמך נמסר על־ידי אריה אופיר); פנקסי ב"כ 10.5.41, 23.9.42; מכתב דב"ג לילדים 14.9.35 מל"פ עמ' 146; זכ"ב עמ' 436; א.צ. 669, בכינוס מחוזי של מפא"י בעין־חרוד 13.11.42 חזר דב"ג על דברי ל' לויטה: "הח' לויטה רואה את התחלת ההתפלגות מהסכם ז'בוטינסקי־בן־גוריון, הוא מציין שהאפרט היה בעד ההסכם". 
[9] ראו קנא"ד א, ב, ג. 
[10] ב"ב 22/2, יומן זלמן ארן 5.1.30 (ארן התייחס לפעולה סיעתית בבחירות פנימיות); יונה כסה, מרפ"א (ועידה) 26.10.42 ("עיניים בוחנות הבחינו בעש האוכל את המפלגה מזמן. הם התריעו ולא נענו"); מסמך א' אופיר, שם ("המשבר הזה הוא המשך למשבר אשר אנחנו יודעים אותו זה 8-6 שנים"). 

המשך הפרק בספר המלא