הילדה שהביטה ברכבות החולפות

גרנובל, צרפת, ספטמבר, 2005

"כן, זה הוא!" צעקתי לז'אק בהתרגשות. "אין ספק!"

לבסוף, אחרי שנים של בירורים מייגעים החלו חלקי הפאזל להסתדר.

מבוצר לצד מקרן הקולנוע העתיק של חדר העבודה שלי, ז'אק, העוזר האישי שלי, הנהן בראשו, מחויך ומופתע.

אני זוכר היטב את הרגע הזה. הייתה שעת ערב מוקדמת, קרירה וסתווית, והרוח שהגיעה מרכס שרטרז טאטאה את עמק איזר. גרנובל התכוננה לחורף ממושך. קמתי ומזגתי לנו בנדיבות שתי כוסות קוניאק. היה מוקדם מדי לחגוג. אבל למרות הכול חשבתי שמגיע לנו הפרס הזה אחרי עשור של עמל וחוסר שינה.

בשעה ששתינו באיטיות צפינו שוב בסרט הישן.

* * *

הסרט התרחש במונטווידאו, בנמל ערפילי, במקום שבו ריו דה לה פלאטה נשפך לדרום אוקיינוס האטלנטי, וצולם באביב הדרומי ב־1964. ואם לדייק: ב־8 באוקטובר.

גנרל שארל דה גול, עם קומתו המרשימה, עשה את דרכו בשדרה הראשית של העיר לקול תשואות ההמון — מאות אלפי בני אדם נכחו שם, דיווחו העיתונאים.

הם נופפו בדגלים, קראו "בראבו!" ושפכו לא מעט דמעות. גשם כבד ורוח דרומית עזה הוטחו בהמון. הגנרל — כהרגלו — ויתר על הגנה. המבול הרטיב את הקפי2 שלו וטיפות הגשם ניגרו על פניו. בהגיעו לכיכר העצמאות הוא ירד מהרכב שלו וחלק כבוד לגיבור האורוגוואי חוסה חרבסיו ארטיגס. אחר כך סקרו את החיילים נשיאי צרפת ואורוגוואי — לואיס ג'נטסיו.

בתום הטקס פנה דה־גול ימינה וחלק כבוד — בזה אחר זה — לאורוגוואים שלחמו למען צרפת במלחמת העולם השנייה. שבעים מזרחים — כך כונו תושבי המדינה — התגייסו בהתנדבות לכוחות צרפת החופשית. רבים מהם לחמו בלגיון הזרים, ומקצתם אף נמנו עם בריגדת דמי ה־13 האגדית, שקצרה תהילה בצפון אפריקה ובשחרור צרפת. בסרט מופיעים שלושים מקרב המתנדבים הללו, עטויים בגאווה במדי המלחמה שלהם ועומדים דום בחטיבתם הצבאית תחת הגשם.

דה־גול התקדם באיטיות ובעוז תחת המבול שהשתולל והתחזק על הבירה הדרומית. על פניו ניכרה התרגשות עזה, מאופקת: עשרים שנה קודם לכן, אותם הגברים המנוסים — בעודם צעירים בני עשרים — חצו את האוקיינוס וסיכנו את חייהם למען אידאל החירות, מוכנים ומזומנים לשרת תחת דגל זר ברגעים הקשים ביותר של המלחמה, כשהכול נראה אבוד. הם בטחו במצפונם, אחרי שרבים מבני עמם הפנו לו עורף!

הגנרל לחץ בחוזקה את ידו של כל אחד מהם, היישיר מבט אל עיניהם והרכין קלות את ראשו כשהוא ממלמל:

"מרסי".

באותו הרגע זה קרה. נספח מהשגרירות ניגש אליו מאחור, לחש משהו באוזנו ונעלם.

מה אמר לו? האם הסתתר משהו מאחורי אותו המסר הקצר והחשאי? האם הייתה לו חשיבות?

בפעם הראשונה שבה ראינו את הסרט העתיק לא ידענו את התשובה בוודאות. ואף על פי כן, ניסינו לפענח את דבריו. מאוחר יותר דיווחו לי הפונולוגים שהנספח כנראה לחש לגנרל:

"זה אחד מהם."

מיד אחר כך, חייל קשוח בעל נוכחות, שערו שחור ושפמו מסודר — הוא התהדר במדים של לגיון הזרים ועליו דרגה של רב־טוראי וכמה אותות כבוד — התקדם ולחץ את ידו הימנית של הנשיא.

דה גול המשיך לאחוז בידו של האיש — אולי שנייה יותר משהחזיק בידי האחרים — הישיר מבט אל עיניו — אולי בשמץ התרגשות — ולחש בחיוך קלוש, עוויתי ובלתי מורגש כמעט:

"Bien fait, légionnaire!".3

אבל מדוע העיר דה־גול את ההערה הזו? מה היה מיוחד כל כך בליגיונר ההוא? במה הצטיין כדי שהגנרל — בכבודו ובעצמו! — יבטא באוזניו את המחמאה המסתורית ההיא, "כל הכבוד!?"

עכשיו, לבסוף, פתרנו את התעלומה.

* * *

הסיפור החל כמה שנים קודם לכן.

באותה התקופה הכרתי בכנס בדרום אמריקה מהנדס ממונטווידאו ששמו המעניין היה רופרטו לונג־גראט. דרכו נודע לי על הסרט, שבאותם הימים כבר היה בן שלושה עשורים, וגם על כל מיני מסקנות והגיגים בנושא.

מתוצאות המחקר שלו — שאותן העמיד לרשותי — עלה שהבעתו הסתומה של דה־גול בסרט הישן קשורה לגורלה של ילדה בלגית בת 8, שנעלמה בדרך זו או אחרת בלייז', בסתיו הקר של 1941, במלתעות הכיבוש הנאצי. באותם הימים שרד רק שמה המתוק.

שם מקסים, עתיר רמזים, שהדיף ניחוח של תעלומות: שרלוט. שם שעקבותיו כנראה נבלעו בתהום הנשייה.

הסיפור המסתורי היה שיקוף מדויק של התקופה האיומה שחיינו בה. היא עדיין הייתה קרובה בזמן ולא הייתה לנו הזכות לשכוח אותה.

מלבד זאת, נתח חשוב מהאירועים ההם התרחשו באזור שבו אני מתגורר זה שנים, ברכס שרטרז האימתני והמסתורי. כאילו לא די בכך, הילדה הייתה במקור מלייז', כמו חלק ניכר ממשפחתי, הכוללת את המתמטיקאי הבכיר שארל־ז'אן אטיאן גוסטב ניקולס מעמק פוסן.

מהסיבות האתיות והרגשיות הללו לא היססתי לנצל את המשאבים של המכון הגבוה ללימודי היסטוריה של איזר — שאותו יש לי הכבוד לנהל — בניסיון לשפוך אור על גורלה של שרלוט, השם שאבד בהרס העצום שזרעה הברבריות הנאצית.

כך, במשך עשור ליקטנו עדויות של דמויות מרכזיות ועדים, כתבים, מסמכים ותצלומים, ובנוסף פסלנו אינספור עקבות שלא הובילו לשום מקום. כך הצלחנו לשחזר, פיסה אחר פיסה, את הסיפור המרתק והמדהים שנפרוש עכשיו לפני הקוראים, כשכל מטרתנו היא שהדורות הבאים יידעו מה קרה כדי שהאירועים הללו לא יחזרו לעולם.

בסיפור הזה מופיעים שמות רבים שמן הראוי לזכור: מקצתם, כמופת לאצילות הנפש האנושית; מקצתם, כדוגמאות לשפלותה. ואנו נגולל כאן את העובדות שעוררו את התפעלותנו ואת האירועים המבישים.

הסיפור הזה נולד מתוך כמיהתנו לחשוף את התעלומות שהסתתרו מאחורי שם אבוד. או כמעט.

ז'ורז' דה לה ואלה־פוסן

המכון הגבוה ללימודי היסטוריה של איזר

Président

גרנובל, 2005

2 כובע מצחייה שטוח מלמעלה

3 כל הכבוד, ליגיונר! בצרפתית

חלק ראשון

הפרידות

כל הפרידות כתובות ברוח

כל היונים נושאות את הפרידות על כנפיהן

כל העיניים שומרות בכי שלא נשפך

והנה המילים שלא אמרתי לך...

האדרת האהובה, אוסקר האן

1 הפרידה של אלטר

לייז', בלגיה, חורף צפוני, דצמבר, 1938
ז'נבייב סן־ז'אן (בת 17),4 סטודנטית למשפטים

יום אחד נעלם אלטר.

כשהחלה חופשת הסמסטר לרגל חגי סוף השנה נפרדנו כמו תמיד. הוא התגורר במעונות הסטודנטים, לא רחוק ממרכז העיר, מכיוון שלמד הנדסה באוניברסיטת לייז'. הייתה לו אחות, בלימה — שהייתה מבוגרת ממנו — והיא התגוררה עם בעלה ליאון בסרה, בגרנד לייז'. בלימה וליאון היו פולנים, בדומה לאלטר. והיו להם שני ילדים קטנים, ריימון ושרלוט, שנולדו בבלגיה. אלטר סיפר לי שהתכוון לנצל את חופשת הסמסטר כדי לנסוע לבקר את משפחתו בפולין. אם כיגם אמר לי שאם לא ייסע הוא ייצא לטיול עם חברים. לא ייחסתי חשיבות לדבר.

אני לא יודעת למה באו אליי.

מכיוון שבאמת היה לי עם אלטר, משהו... נו, מעין רומן. אבל זה היה רומן תמים מאוד; היינו צעירים ואידאליסטים. אם כי בזמננו זו הייתה שערורייה!

העניין הוא שאני באה ממשפחה קתולית אדוקה ושבשעתי הייתי קטינה, בת שבע עשרה. אלטר היה מבוגר ממני, בן עשרים ואחת, ועוד יהודי. אבל אני הייתי ליברלית וזה לא עניין אותי בשום צורה. הוא היה גבוה, אלגנטי, ומבטו עמוק וחכם להפליא. בעצם הייתה לי חיבה עמוקה לסטודנטים להנדסה, אם כי לפעמים הם היו שחצנים מעט. הבנות מהפקולטה למשפטים היו נתקלות בהם ברחבות האוניברסיטה, ושם נרקמו כל מיני הרפתקאות. אם כי היו גם תסכולים ודמעות. ברור! אבל אלטר היה מיוחד במינו. רשמי, תרבותי, מכבד, מה שמכונה "אביר מהדור הישן".

ערב קיצי אחד הוא הזמין אותי לגלידה. זו הייתה גלידה איטלקית יקרה, אני עדיין זוכרת את שמה: Bacio de Cioccolato. הוא התייחס אליי כאל עלמה מבית טוב: הסיט את הכיסא כדי שאשב, נטל את המעיל שלי ותלה אותו על קולב. ראו שהוא מבקש לכבוש אותי. אבל המצחיק הוא, שכבר הייתי כבושה לחלוטין! אחר כך ליווה אותי הביתה לפני רדת החשיכה, נשק לי על לחיי והלך. לעולם לא אשכח את הערב ההוא. רציתי שיקרה יותר, אבל הוא לא העז. ואנשים לא היו רואים בעין יפה אילו הייתי אני היוזמת. הייתי נערה קתולית צעירה מבית טוב. אז התאפקתי. התנהגתי כמו עלמה מבית טוב!

אחר כך הוא הזמין אותי כמה פעמים למקומות יוקרתיים יותר, ששמם הלך לפניהם. חברותיי צחקו עלינו, אבל אין לי ספק שהן קינאו בנו. עד שיום אחד, כשחזרתי לביתי, זה קרה. האטנו קצת את צעדינו לפני שהגענו. הוא נתן בי מבט ממושך ועמוק יותר מאשר בפעמים קודמות. מבטו משך את תשומת ליבי: היה נדמה שהוא מסתיר תחושת בטן מבשרת רעות... נמסתי, כמו תמיד, וחשבתי: "עכשיו תגיע נשיקת הפרידה על הלחי". אבל לא, הוא אחז בכתפיי בזרועותיו החסונות, המתאימות לגבר בוגר, משך אותי אליו ונישק אותי על שפתיי ממושכות, בקלילות האופיינית לו. רק שהפעם לא התאפקתי: כשהיה נדמה לי שהוא עומד להרפות ממני גברתי על שאריות הביישנות שלי ונישקתי אותו בלהט, כשאני נושכת את שפתיו, Si ardente, a la liégeoise.5 אלטר נבהל: הוא לא ציפה לכך, אבל גם לא התנגד. הוא גם לא התנגד אחר כך, כשליטפתי אותו בתשוקה.

נפגשנו עוד כמה פעמים. אם כי מעולם לא הרחקנו לכת מעבר לזה... אתה בטח מבין. החורף התקרב ועם הכפור הגיעו העננים השחורים... והידיעות הקשות. ההשפלות של ביהודים נמשכו במדינות אירופה הישנה, ופולין הייתה בין הגרועות. הימים התקצרו, ובערבים נשבה רוח שנעשתה אכזרית יותר ויותר. המרווחים בין המפגשים החשאיים שלנו גדלו. כאילו לא די בכך, הקהילה הבלגית לא הצטיינה בדיסקרטיות: עד מהרה הגיע דבר הרומן שלנו לאוזני אבי, מעוות ומוגזם על ידי הלשונות הרעות. הוא חינך אותנו לסובלנות והתנגד לאפליה מכל סוג. אבל שאנשים ירכלו על "הילדה שלו" ועוד בהקשר של רומן עם יהודי — זה כבר היה יותר מדי! יום אחד הוא ביקש לדבר איתי.

"אני יודע שאת יוצאת עם בחור, ושהוא יהודי," אמר לי בקול חמור ועמוק, בעודו מסלסל בשפמו; אחר כך הביט בעיניי והוסיף: "אין לי ספק שלא תעשי מעשה לא מכובד. אני סומך עלייך."

זה כל מה שאמר. אבל מבטו הגדוש באהבה שיקף חרדה מסוימת, ולא הבנתי אותה באותם הרגעים. ממה חשש אבי? מה, רק מהאפשרות ש"הכבוד" של "הילדה שלו" יוכתם? לא, מבטו אמר הרבה יותר מזה.

המצב הזה תרם לכך שתדירות הפגישות שלנו תפחת בהדרגה. דווקא ברגעים שבהם נזקק לי אלטר יותר מכול! ביום של תחילת החופשה נפרדנו בטבעיות מאולצת. אחרי ככלות הכול, היו אלה כמה שבועות בודדים...

"אני עדיין לא יודע מה אעשה בתקופה הזאת. אבל מיד אחרי החופשה אבוא לראות אותך."

חייכנו זה לזו, התנשקנו, נפרדנו.

שבועיים אחר כך הגעתי לרחבת האוניברסיטה, בחרדה. היה קור כלבים. מדי פעם בפעם נפתחו דלתות הפקולטה וסטודנט להנדסה יצא אל הרחבה (במסלול הלימודים הזה הרוב המוחלט היה מורכב מבנים). הסתכלתי עליהם, מועקה בחזי. ליבי השתולל בעוצמה כזאת, עד שכמעט קמתי ממקומי. אבל לא, אלטר לא היה ביניהם. חיכיתי וחיכיתי. יום אחר יום. בכל הפסקה, בכל רגע פנוי, יצאתי לחפש אותו. בייאוש גובר והולך. אחר כך השתלט העצב על נשמתי. עד שלא יכולתי להרגיש יותר.

לא ראיתי אותו עוד.

שרלוט (בת 5), אחייניתו של אלטר

הייתי צעירה מאוד, רק בת 5, כשדודי אלטר נסע לפולין. זה המעט שיש לי להגיד. אבל אני נוצרת זיכרונות יפים מהבחור התמיר ויפה התואר שהיה מבקר אותנו בביתנו בסרה־סור־מוז. הוא היה מעט מבוגר מאחי ריימון, שבתורו היה מבוגר ממני בשבע שנים. כך שמבחינתנו הוא דמה יותר לבן דוד מבוגר מאשר לדוד. בכל ביקור שלו הוא הקדיש זמן רב למשחקים עם ריימון ואיתי. אהבנו אותו מאוד.

"דוד אלטר נסע לבקר את סבא וסבתא בפולין," העירה יום אחד אימי, בלימה, בארוחת הערב.

קולה נשמע מוזר, כאילו התקשתה מאוד להגות את המילים ההן. אפילו עיניה התלחלחו. אחי ואני לא הבנו למה.

ליאון, אבי, הישיר אליה מבט והחליף נושא.

אותנו זה לא הפליא. היה זה אך טבעי בעינינו שבן יבקר את הוריו. לא היה לנו מושג על העולם המטורף שהפציע באותם הימים, ושעד מהרה יעטוף אותנו כליל.

כריסטוף פודנזקי (23), סטודנט להנדסה

אלטר היה החבר הכי טוב שלי בלייז'.

שנינו היינו פולנים ויהודים, למרות השם הפרטי שלי (אמא שלי החליטה לקרוא לי כריסטוף, אולי כדי להסוות את מוצאי). מלבד זאת, הגענו מכפרים סמוכים: הוא היה מקונסקיה ואני מפלוצק. כך שכשנפגשנו בפקולטה ודיברנו על כל הדברים האלה מיד נרקמה בינינו ידידות קרובה. לפעמים בילינו את סופי השבוע עם קבוצת חברים באזורי קיט בארדנים, בספא או בשמורת הטבע הוט פיין. יצאנו לטיולים ממושכים והתרחצנו יחד במים הטרמליים. אחר כך מצא אלטר חברה, בחורה בלונדינית חמודה שאהבה אותו אהבת נפש. ז'נבייב? כן, כן... ככה קראו לה, אני זוכר אותה מצוין. בחורה שובבה!

הוא באללמוד בלייז' אחרי התיכון כי נמאס לו מהיחס ליהודים בפולין. בבלגיה גם קרו דברים לא נעימים, אבל אנשים היו סובלניים יותר. כמו כן, בלייז' התגוררה אחותו הגדולה בלימה עם בעלה ושני הילדים שלהם. המשפחה שלי גם היגרה, אף שסבא וסבתא שלי נשארו בפלוצק.

מתישהו ב־38' התחילו לרעום תופי המלחמה. אמרו שגרמניה הנאצית הולכת לתקוף את פולין, אבל אם זה יקרה, אנגליה וצרפת ייחלצו לעזרתה. הסטודנטים הקומוניסטים באוניברסיטה הבטיחו שגם ברית המועצות לא תסבול את הפלישה. זמן מה אחר כך, כששרי החוץ — ריבנטרופ הגרמני ומולוטוב הסובייטי — חתמו על הסכם אי־תוקפנות הם לא ידעו מה לומר.

בנובמבר אירע בגרמניה ובאוסטריה ליל הבדולח. כל בתי הכנסת ואלפי בתי עסק ובתים של יהודים הותקפו ונבזזו על ידי הנאצים. אפילו בתי הספר ובתי החולים היהודיים לא ניצלו מההרס! מאות יהודים הושפלו, נכלאו במחנות מעצר ונרצחו. הזדעזענו. זו הייתה מכת אגרוף פתאומית בבטן הרכה. לא ידענו מה לעשות.

"אני דואג מאוד להורים שלי בפולין," אמר לי אלטר יום אחד, "אולי אסע לראות אותם בחופשת הסמסטר של סוף השנה."

נדרש לי זמן כדי להגיב.

"עדיף שניסע כולנו לבלות בספא!" עניתי לו לבסוף לנוכח העצבות שלו, "אומרים שיבואו גם כמה בנות מהכיתה..." ניסיתי לעודד אותו.

אבל גם אני הייתי מבוהל בעקבות השינוי החד במאורעות, ויותר מפעם חשבתי לנסוע ולבקר את קרוביי בכפר הולדתי. המניעים שלי היו שונים — ואם תרצה — תלושים מאלה של אלטר: חלמתי להגן על מולדתי, על האומה הפולנית המיוסרת, מפני הפולש הגרמני, כפי שעשו שוב ושוב קרוביי הגיבורים במשך ההיסטוריה. אבל... הייתי צעיר ומבולבל, ובאותם הרגעים התחשק לי יותר לבלות כמה ימים עם החבר'ה, לטבול בבריכות הטרמליות, לשתות בירה ולפגוש בחורות בספא.

עד שהגיע יום היציאה לחופשת הסמסטר. כשירד הערב — אני זוכר את היום הזה מצוין, השמיים היו סוערים ומאיימים — נתקלתי בידידי.

"חשבתי על זה הרבה," אמר לי אלטר; אחר כך המשיך, בלי לתת לי שהות לקטוע אותו. "אני חושש מפני מה שעובר על ההורים שלי בימים האלה. הם דתיים כל כך. מחרתיים אעלה על הרכבת לוורשה. בעוד חמישה ימים אגיע לקונסקיה."

אלטר הבחין בהפתעה על פניי. נותרתי בלי מילים.

"אבל... חשבתי שאנחנו יוצאים למחנה," הספקתי למלמל.

"אני מצטער, כריסטוף, זו החלטה סופית. אתמול קניתי כרטיס לרכבת."

"אתה לא חושב שמסוכן לחזור לפולין?"

"אתה ואני פולנים, נהיה בטוחים ומוגנים במולדתנו," ענה לי בביטחון.

אני לא יודע אם האמין בכך באמת. אבל זה מה שרצה להאמין בו.

זו הייתה מכה חזקה, טלטלה ששינתה את חיי. מאותו הרגע לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. הבירות והבחורות נמוגו. בערב ההוא עברתי על החסכונות שלי וחשבתי על הכסף שחבר היה יכול להלוות לי. למחרת דיברתי עם המשפחה שלי. ושבוע אחרי השיחה עם אלטר, יום אחרי חג המולד, נסעתי בעקבותיו לכיוון פלוצק, כפר הולדתי.

ההחלטות הללו שינו את גורלנו.

אסור היה לנו לקבל אותן.

4 בכל המקרים, הגילים שייכים לתקופה שבה התרחשו האירועים (ה.מ)

5 צרפתית: בלהט, בנוסח הנערות הקתוליות מהאוניברסיטה הקתולית liégeoise בלייז'.