מוות זה לא סוף העולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוות זה לא סוף העולם
מכר
מאות
עותקים
מוות זה לא סוף העולם
מכר
מאות
עותקים

מוות זה לא סוף העולם

4.1 כוכבים (57 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2448מקורי
ספר מודפס
5968.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
זמן לסיום המבצע 06:28:21

עוד על הספר

  • שם במקור: Death And Other Happy Endings
  • תרגום: דלית כהן
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 392 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 32 דק'

תקציר

מה היית עושה אם היית מגלה שנותרו לך רק עוד שלושה חודשים לחיות?

ג'ניפר קול התבשרה זה עתה שנותרו לה שלושה חודשים לחיות – תשעים יום שבהם תוכל להיפרד מיקיריה ולהסדיר את ענייניה. היא מנסה להתמקד בפן החיובי ומבינה שיש לה רק חרטה אחת עיקרית: הדברים שלא אמרה.
ולכן, ג'ניפר כותבת מכתבים לשלושה אנשים משמעותיים בחייה: לאחותה השתלטנית והאנוכית, לבעלה לשעבר הרכרוכי והבוגדני ולבן זוגה לשעבר המקסים אך הבלתי-אמין. לשלושתם היא אומרת את הדברים שתמיד רצתה לומר אך מעולם לא העזה. בהתחלה היא מרגישה הקלה גדולה. אך ברגע שמתחילים לומר את האמת קשה לעצור. וכפי שהיא מגלה עד מהרה, האמת היא לא תמיד מה שנדמה לנו בהתחלה. 

מוות זה לא סוף העולם הוא רומן שנון, מהנה ונוגע ללב, ששואל את השאלות הגדולות של החיים.

מלאני קנטור היא אשת טלוויזיה המתגוררת בלונדון. מוות זה לא סוף העולם הוא ספר הביכורים שלה. 

"הקול המבריק והאישי של ג'ניפר הוא כמו של חברה שנונה... רומן מרגש, מפתיע ומשעשע" 
Publishers Weekly

"ספר ששווה לבטל בשבילו תוכניות" 
Closer

פרק ראשון

איך הכול מתחיל

יש בעולם הזה אנשים שדברים קורים להם. אני לא אחת מהם. אני חיה חיים שגרתיים. אני עושה דברים רגילים. זה לא אומר שהחיים שלי משעממים, אבל הם גם לא מלאים בסיפורים גדולים בסגנון "לא תאמינו מה קרה לי". עד עכשיו. כשזה קרה. ואני נשבעת, זה באמת קרה...

"את לבד, ג'ניפר?"

אני מחייכת בהתנצלות. "הממ, כן... עדיין אין לי בן זוג." אני זזה בכיסא באי־נוחות. אני שונאת שאלות כאלה. "אני יוצאת לפעמים לדייטים, ד"ר מקנזי, אני פשוט ממש גרועה בכל האתרים האלה באינטרנט. וחוץ מזה, אף פעם ממש לא ידעתי מה טוב בשבילי." אני מצחקקת במבוכה ואז רואה את המבט שעל פניו. "זה לא מה שהתכוונת, נכון?"

"לא," הוא אומר ומגרד בסנטר. "באת לכאן היום לבד?"

השאלה הזאת מבהילה אותי. לרגע חשבתי שהוא עומד להגיד לי שיש לי מחלת מין מידבקת, ובנסיבות שתוארו כרגע זה יכול להצדיק את החשש שלי משירותים ציבוריים. "למה?" אני אומרת. "היה עדיף שיהיה איתי מישהו?"

"זה היה עוזר. ביקשתי מהפקידה שתציע לך לבוא עם מישהו."

אני חושבת שהיא עשתה את זה. חשבתי שהיא לא נורמלית.

הוא מסיר את משקפי המתכת שלו ומצמיד את כפות ידיו אל עיניו. "אני ממש מצטער, ג'ניפר. החדשות לא טובות. יש לך בעיה נדירה בדם."

פניו קודרות. זאת הבעה שמעולם לא ראיתי.

החדר מתחיל להלום סביבי. אוזני הולמות. הכול הולם.

אני מנסה להתמקד בפניו של הרופא בזמן שהוא צובט את גשר אפו ההולם ומשפשף את עורו הרוטט והמכוסה קורי ורידים. הוא שולח אלי מבט חטוף כאילו הוא מנסה לאמוד את תגובתי, ואז ממלמל שֵם בלתי־מובן כלשהו. אני קולטת רק את ה־אוֹזיס בסוף.

"מה אמרת?"

מתברר ששאלתי מזמינה הרצאה בביולוגיה. שיעור ארוך ומורכב על טסיות דם ותאי דם לבנים לעומת תאי דם אדומים. אף פעם לא הייתי טובה בדברים כאלה, בטח לא כשהעולם רועד סביבי.

"זה לא נשמע מאוד נחמד," אני אומרת.

"לא," הוא ממלמל. "מאוד לא נחמד. ואגרסיבי." הוא מזיז כמה ניירות ונוקש בהם על השולחן כדי שיתיישרו יפה. הוא מכחכח בגרון. "ואי־אפשר לרפא את זה."

אני לא בטוחה שאני שומעת אותו טוב. "אני לא מבינה."

"בדקתי את העניין מאוד ביסודיות, ג'ניפר. זאת מחלה נדירה, רוב ההמטולוגים בארץ לא נתקלים בה במשך כל הקריירה שלהם. אני חושש שאין שום טיפול זמין כמו, נגיד, כימותרפיה. זה עוד ייקח זמן..." הלסת שלו נוטה שמאלה ואז קופצת שוב למקומה כאילו היא מחוברת לאיזו גומייה. "משהו שאני לא בטוח שיש לך." הוא משתעל. "שלושה חודשים במקרה הטוב."

טוב, כדאי שנעשה הפסקה לרגע. הוא באמת אמר את זה? הוא שרבב את זה ככה פנימה, כמו שמסעדות מפוקפקות משרבבות לחשבון עוד בקבוק יין בתקווה שאף אחד לא ישים לב.

האוזניים שלי מצלצלות. אני מנסה להתעלם מהטעם החמוץ שעולה בגרוני, אבל הוא לא מרפה. "ד"ר מקנזי," אני פולטת. "נראה לי שאני הולכת להקיא."

הוא שולח אלי מבט מבוהל ואז, במין הילוך אִטי של זקנים, צולל מתחת לשולחן, ובדרך דופק את המרפק - "אַיי" - ואני ממש מרגישה את הכאב שלו. הוא מושיט לי פח מתכת אפור. אני בוהה אל תוך הפח. הוא מחכה בנימוס.

כל תא בגופי מרוכז בפח. עטיפה של סניקרס מונחת בתוך ערימה של ניירות שקומטו לצורת כדור. הכול עולה לי ואז אני מקיאה. הראש שלי מתפוצץ.

ד"ר מקנזי מעביר לי כמה ממחטות נייר וכוס מים, שהמתינה עד עכשיו למלא את תפקידה. "קחי את הזמן," הוא אומר.

אבל אין לי זמן. אני לוגמת לאט ומנסה לאמוד את המצב. "אז אתה חושב שלא כדאי להתחיל בטיפול?"

"עשיתי כמה בירורים, ג'ניפר, אבל אני לא רוצה סתם לעורר בך תקווה. ואני חייב להזהיר אותך, הטיפול רק ישכך את הכאבים, זה הכול."

קולו צף באוויר העכור ונוחת בתוך מוחי בנתחים אקראיים. "...גם אם..." "יכול בהחלט להיות ש..." המילים מתנפצות כנגד אוזני. אני לא רוצה לשמוע אותן.

קירות חדרו סוגרים עלי, אפורים וקודרים, נטולי כל מאפיינים ייחודיים.

כמוהו.

הוא הרופא שלי כבר יותר משלושים שנה - הוא היה רופא המשפחה שלנו - ואני לא יודעת עליו שום דבר שמעבר לארבעת הקירות האפורים האלה. אה, וגם שהוא כנראה אוכל סניקרס בהפסקות הצהריים. אין כאן אפילו תמונה משפחתית אחת או דיוקן של חיית מחמד או שרטוט אנטומי כלשהו. אפילו לא כרזה מחרידה שנועדה לשכנע אותי להפסיק לעשן - לא שאני מעשנת, דרך אגב, אבל בכל זאת, היה נחמד שיהיה כאן משהו שיסיח את דעתי.

אני כבר לא מקשיבה לו בכלל. הוא גומר לדבר. קולו לא ממש חדור התלהבות. "אני רק רוצה לדבר איתך בכנות, ג'ניפר," הוא אומר ומרכיב שוב את המשקפיים על אפו. "את צריכה להבין את הפרוגנוזה. את צריכה להיות מוכנה."

לְמה, דוקטור?

"תודה," אני אומרת.

ד"ר מקנזי קם ופותח חלון. אני בוהה ברצפת הוויניל הבהירה ומסתובבת ימינה ושמאלה בכיסא המסתובב. אני שמה לב שאני עדיין מחזיקה את הפח ומניחה אותו, מרחיקה אותו מאפי.

"אבל, ד"ר מקנזי. אתה בטוח? כאילו, אני בסך הכול מרגישה... עייפה. שום דבר לא כואב לי. אני רק עייפה. ואולי קצת נפוחה. אתה בטוח שזאת לא תסמונת המעי הרגיז? או תסמונת התשישות הכרונית...?" אני נשמעת כאילו אני מנסה להגן על שמן הטוב של התסמונות. זה נכון! אני אקבל בשמחה כל אבחנה חוץ מהאוֹזיס המחורבן הזה.

"התוצאות של בדיקות הדם שלך נמצאות ממש כאן, ג'ניפר," הוא אומר ומרים את ערימת הניירות המסודרת, ראיה מטעם התביעה. "הלוואי שיכולתי להגיד לך משהו אחר, אבל אני חושש שהמחלה במצב מתקדם מאוד." בקשת הסנגוריה נפסלה. הוא פולט אנחה יגעה ואז מוסר את פסק הדין המרשיע. "אני באמת מצטער. כל כך חבל שלא באת קודם."

בתוך־תוכי אני מפסיקה לרגע לנשום. אני בת ארבעים ושלוש וכרגע נאמר לי שלא אגיע לגיל ארבעים וארבע כי החמצתי דדליין. אני רוצה לבכות. לא! אני לא אבכה. אסור לי. אני מיומנת בדברים כאלה. אני עובדת במשאבי אנוש. אני לא מהטיפוסים שמחצינים רגשות. וחוץ מזה, הסיטואציה הזאת בטח קשה לו. אני לא צריכה להכביד עליו עוד יותר. "גם אני מצטערת," אני אומרת.

הוא מחליק כמה עלונים על שולחנו כמו קרוּפּיֵיה שמחליק ז'יטונים. "אולי הם יעזרו לך," הוא אומר, וקולו מתרכך. אני מחייכת בנוקשות וזורקת אותם כמו שהם לתוך התיק שלי, אפילו שהייתי מעדיפה לזרוק אותם לפח. אני מסתכלת עליו בזמן שהוא רושם לי מרשם. "בבית המרקחת בקצה הרחוב יש הכול. זה אמור לעזור לך בינתיים."

"בינתיים," אני חוזרת אחריו, ובהחלט שמה לב למשמעות מבשרת הרעות של המילה.

אני בוחנת את כתב היד הרועד ומקווה לגלות בו פרס תנחומים כלשהו: וַליום או קודאין או תרופה כלשהי שאולי אזהה מארון התרופות של אמא שלי, שכבר לא קיים מזמן, שבו היא צברה מטמון מרשים של כל מה שמישהו יכול להזדקק לו אי־פעם, בייחוד היא עצמה. אבל אני לא מזהה שום דבר.

"מה הם עושים?"

"הם יעזרו לך להתמודד עם העייפות. ועם הכאבים."

אני מסתכלת בו בסקרנות וברמז של ספק מנומס. "אבל..."

הפה שלו מתעוות קלות. אני יודעת מה זה אומר: תקראי את העלונים.

הוא מכחכח בגרון ואז קם בתנועה שמשדרת סופיוּת פתאומית. "אני אצטרך לראות אותך שוב בקרוב. יוּניס, הפקידה, תמצא לך כמה תאריכים פנויים, אז בבקשה גשי אליה לפני שאת יוצאת. ואל תשכחי לקנות את התרופות, יקירתי."

הוא קורא לי "יקירתי". הוא אף פעם לא קרא לי "יקירתי". אני ללא ספק עומדת למות. הוא עוקף את השולחן ומלווה אותי לדלת, וזה יפה מצדו כי בדרך כלל אני יוצאת מהחדר לבד. לבסוף הוא נותן לי טפיחה אבהית על השכם.

"אני מתנצלת על הפח, דוקטור," אני אומרת.

 

 

עוד על הספר

  • שם במקור: Death And Other Happy Endings
  • תרגום: דלית כהן
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 392 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 32 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
57 דירוגים
27 דירוגים
17 דירוגים
6 דירוגים
3 דירוגים
4 דירוגים
8/6/2025

קסום, שנון, מביא את היחסים הבינאישיים לאמת למרות הכאב בגילוי האמת

15/12/2024

ספר מקסים כתיבה נפלאה דמויות מצוינות אחד הספרים הטובים שקראתי

13/11/2024

נהדר וכייפי. עושה טוב על הלב.

18/5/2024

קומדיה מקסימה עם סוף ידוע מראש אך הדרך נהדרת. הרבה רגישות ומערכות יחסים בין זוגות בין אחיות הרבה התבוננות בנפש האדם. מאוד מומלץ

18/10/2023

כייף גדול...מתאים מאוד להרגעת הנפש בזמנים קשים

23/2/2023

מרגש

6/2/2023

חמוד וכייפי. מומלץ בחום

24/12/2022

הגעתי לספר בזכות שמו. ספר ״של בנות״ שמאוד נהניתי לקרוא למרות היותי בן. כתוב היטב גם ברגעים הכי קיטשים. מומלץ ולו רק כדי להיווכח שבאמת לא תמיד מוות זה סוף העולם.

23/12/2022

ספר מהמם לא יכולתי לעזוב אותו היה כייף לקרוא אותו 🥰 הלוואי ויהיה המשך

13/12/2022

מקסים זורם, נשארתי עם חיוך מרוח על הפנים הרבה אחרי שסיימתי לקרוא. ספר על חשיבותה של כנות כלפי עצמנו וכלפי הסביבה הקרובה על מנת לחוות קשרים אמיתיים ומשמעותיים

5/11/2022

נהנתי מאוד

11/10/2022

ספר נפלא! חכם מעמיק, מפתיע, מספק ומעניין. מומלץ בחום!

27/9/2022

חמוד מאוד מאוד

13/8/2022

ספר חמוד, קריא, קליל עם תובנות ותזכורות לחיים

1/8/2022

אהבתי מאד מאד

23/6/2022

ספר יפה ומרגש

18/6/2022

ספר מעולה

17/6/2022

אהבתי. מומלץ

14/6/2022

זה היה כל כך מסעיר לא יכולתי להוריד את העיניים מהספר כל כך הרבה תהפוכות😮😮😮😮😄😍

13/6/2022

מקסים וכיפי

11/6/2022

כתוב טוב, שנון, ספר כייפי שאי אפשר להפסיק לקרוא באמצע.

10/6/2022

מרגש ומחמם את הלב, מעניק פרופורציות. מומלץ.

7/6/2022

יופי של ספר. הסוף קצת אמריקאי ולא ממש אמין אבל הספר כולו כתוב היטב ומנתח תכונות אנושיות בדיוק רב. הסה״כ: מומלץ ביותר

22/2/2025

לא ידעתי למה לצפות כך שיכולתי להיות קצת מופתעת מכיוון העלילה. יש לציין שהסוף כבר היה יותר צפוי. סה"כ נהניתי לקרוא. בימינו נדרשים סיפורים עם סופים טובים נודפי רומנטיקה.

27/11/2024

ספר מקסים, מחמם לב ומרגש. קולח באופן טבעי. קשה שלא להיות מרותק אליו

16/11/2024

נחמד ומשעשע.

30/10/2024

ספר מתוק, הכתיבה זורמת וההתפתחות של הדמות נעשת באופן נעים ותהליכי. אני מסכימה עם אחרים שהספר מעט צפוי, אך זה לא מוריד בעיניי מההנאה ממנו. בנוסף, אהבתי את הדמויות הנשיות הספר.

20/3/2024

מקסים. אהבתי

13/2/2024

ספר חמוד ממש!! בהתחלה חשבתי שזה יהיה ספר מדכא ממש ושלא אוכל לסיים אותו אבל הוא הפתיע אותי ממש! כן שמתי לב שהיו כמה שגיאות כתיבה, לא יודעת אם זה מהתרגום או משהו במקור וזה משהו שקצת הפריע לי לשטף הקריאה. לקח לי קצת זמן להתחבר אליו אבל אחרי שהתחברתי לא הפסקתי לקרוא

7/9/2023

הכל צפוי מאוד, אבל הספר קריא מאוד וחביב. הדמויות מאופיינות לא רע ואמינות למדי.

16/12/2022

ספר מעניין עם תובנות לחיים מרגש

26/7/2022

נהניתי לקרוא .קליל במידה

9/7/2022

ספר חמוד וקריא שכיף להעביר איתו כמה שעות. יש בעיה של אמינות כך שהתקשיתי להתחבר לעצב ולקושי, כמו לשמחה ולטוב שעוברת ג׳ניפר לכל אורך הספר. הסיפור נחמד ומהנה אבל לא מגיע למקומות של הרגש האמיתי שגורם לדמוע תוך כדי קריאה או למלא את הלב באושר ושמחה.

25/6/2022

הסוף צפוי אבל ספר מקסים ומעורר מחשבה

18/6/2022

אסקפיזם כמעט מושלם. ספר חביב וכתוב טוב.

17/6/2022

נהננתי. לפרקים הוא יותר עמוק ורציני מהמצופה. כל הזמן דמיינתי את הספר בתור סרט- הוא יכול לעבוד מצויין כאחד כזה.

20/5/2022

במסגרת ספרי הקיטש ספר מאד חביב ולא צפוי מדי

25/8/2024

חלק ניכר מהספר הוא תרחיש ידוע מראש. מחד הקריאה קולחת ומאידך הסיפור נגמר כבר אחרי שליש מהספר

1/11/2022

רעיון מעניין, ארוך וקצת מייגע.

17/10/2022

מקורי , חמוד, קליל

5/8/2022

נחמד. לעיתים מצחיק, לעיתים מעייף.

29/8/2023

חביב בסוגו, אבל לא מעניין ואת כל תהפוכות העלילה רואים מקילומטרים.

5/11/2022

רעיון מצויין, ביצוע לוקה בחסר. הייתי בטוחה שיהיה קומדיה וקיבלתי טרגדיה בואכה ספר קיטצ׳ הזוי-צפוי. הספר מעורר רגשות, לאו דווקא חיובים אז שימו לב שזה מה שאתם רוצים לקרוא. אישית לא מאוד התחברתי אבל על. טעם ועל ריח אין להתווכח :)

17/12/2022

משעמם וטרחני. לא שווה קניה.

18/6/2022

משעמם. לקראת האמצע דילגתי קדימה ולסוף והבנתי שלא פספסתי שום דבר מעניין.

18/6/2022

אחד הגרועים. כתיבה ילדותית, סיפור לא אמין . משעמםםםםםם פשוט לא לטרוח

מוות זה לא סוף העולם מלאני קנטור

איך הכול מתחיל

יש בעולם הזה אנשים שדברים קורים להם. אני לא אחת מהם. אני חיה חיים שגרתיים. אני עושה דברים רגילים. זה לא אומר שהחיים שלי משעממים, אבל הם גם לא מלאים בסיפורים גדולים בסגנון "לא תאמינו מה קרה לי". עד עכשיו. כשזה קרה. ואני נשבעת, זה באמת קרה...

"את לבד, ג'ניפר?"

אני מחייכת בהתנצלות. "הממ, כן... עדיין אין לי בן זוג." אני זזה בכיסא באי־נוחות. אני שונאת שאלות כאלה. "אני יוצאת לפעמים לדייטים, ד"ר מקנזי, אני פשוט ממש גרועה בכל האתרים האלה באינטרנט. וחוץ מזה, אף פעם ממש לא ידעתי מה טוב בשבילי." אני מצחקקת במבוכה ואז רואה את המבט שעל פניו. "זה לא מה שהתכוונת, נכון?"

"לא," הוא אומר ומגרד בסנטר. "באת לכאן היום לבד?"

השאלה הזאת מבהילה אותי. לרגע חשבתי שהוא עומד להגיד לי שיש לי מחלת מין מידבקת, ובנסיבות שתוארו כרגע זה יכול להצדיק את החשש שלי משירותים ציבוריים. "למה?" אני אומרת. "היה עדיף שיהיה איתי מישהו?"

"זה היה עוזר. ביקשתי מהפקידה שתציע לך לבוא עם מישהו."

אני חושבת שהיא עשתה את זה. חשבתי שהיא לא נורמלית.

הוא מסיר את משקפי המתכת שלו ומצמיד את כפות ידיו אל עיניו. "אני ממש מצטער, ג'ניפר. החדשות לא טובות. יש לך בעיה נדירה בדם."

פניו קודרות. זאת הבעה שמעולם לא ראיתי.

החדר מתחיל להלום סביבי. אוזני הולמות. הכול הולם.

אני מנסה להתמקד בפניו של הרופא בזמן שהוא צובט את גשר אפו ההולם ומשפשף את עורו הרוטט והמכוסה קורי ורידים. הוא שולח אלי מבט חטוף כאילו הוא מנסה לאמוד את תגובתי, ואז ממלמל שֵם בלתי־מובן כלשהו. אני קולטת רק את ה־אוֹזיס בסוף.

"מה אמרת?"

מתברר ששאלתי מזמינה הרצאה בביולוגיה. שיעור ארוך ומורכב על טסיות דם ותאי דם לבנים לעומת תאי דם אדומים. אף פעם לא הייתי טובה בדברים כאלה, בטח לא כשהעולם רועד סביבי.

"זה לא נשמע מאוד נחמד," אני אומרת.

"לא," הוא ממלמל. "מאוד לא נחמד. ואגרסיבי." הוא מזיז כמה ניירות ונוקש בהם על השולחן כדי שיתיישרו יפה. הוא מכחכח בגרון. "ואי־אפשר לרפא את זה."

אני לא בטוחה שאני שומעת אותו טוב. "אני לא מבינה."

"בדקתי את העניין מאוד ביסודיות, ג'ניפר. זאת מחלה נדירה, רוב ההמטולוגים בארץ לא נתקלים בה במשך כל הקריירה שלהם. אני חושש שאין שום טיפול זמין כמו, נגיד, כימותרפיה. זה עוד ייקח זמן..." הלסת שלו נוטה שמאלה ואז קופצת שוב למקומה כאילו היא מחוברת לאיזו גומייה. "משהו שאני לא בטוח שיש לך." הוא משתעל. "שלושה חודשים במקרה הטוב."

טוב, כדאי שנעשה הפסקה לרגע. הוא באמת אמר את זה? הוא שרבב את זה ככה פנימה, כמו שמסעדות מפוקפקות משרבבות לחשבון עוד בקבוק יין בתקווה שאף אחד לא ישים לב.

האוזניים שלי מצלצלות. אני מנסה להתעלם מהטעם החמוץ שעולה בגרוני, אבל הוא לא מרפה. "ד"ר מקנזי," אני פולטת. "נראה לי שאני הולכת להקיא."

הוא שולח אלי מבט מבוהל ואז, במין הילוך אִטי של זקנים, צולל מתחת לשולחן, ובדרך דופק את המרפק - "אַיי" - ואני ממש מרגישה את הכאב שלו. הוא מושיט לי פח מתכת אפור. אני בוהה אל תוך הפח. הוא מחכה בנימוס.

כל תא בגופי מרוכז בפח. עטיפה של סניקרס מונחת בתוך ערימה של ניירות שקומטו לצורת כדור. הכול עולה לי ואז אני מקיאה. הראש שלי מתפוצץ.

ד"ר מקנזי מעביר לי כמה ממחטות נייר וכוס מים, שהמתינה עד עכשיו למלא את תפקידה. "קחי את הזמן," הוא אומר.

אבל אין לי זמן. אני לוגמת לאט ומנסה לאמוד את המצב. "אז אתה חושב שלא כדאי להתחיל בטיפול?"

"עשיתי כמה בירורים, ג'ניפר, אבל אני לא רוצה סתם לעורר בך תקווה. ואני חייב להזהיר אותך, הטיפול רק ישכך את הכאבים, זה הכול."

קולו צף באוויר העכור ונוחת בתוך מוחי בנתחים אקראיים. "...גם אם..." "יכול בהחלט להיות ש..." המילים מתנפצות כנגד אוזני. אני לא רוצה לשמוע אותן.

קירות חדרו סוגרים עלי, אפורים וקודרים, נטולי כל מאפיינים ייחודיים.

כמוהו.

הוא הרופא שלי כבר יותר משלושים שנה - הוא היה רופא המשפחה שלנו - ואני לא יודעת עליו שום דבר שמעבר לארבעת הקירות האפורים האלה. אה, וגם שהוא כנראה אוכל סניקרס בהפסקות הצהריים. אין כאן אפילו תמונה משפחתית אחת או דיוקן של חיית מחמד או שרטוט אנטומי כלשהו. אפילו לא כרזה מחרידה שנועדה לשכנע אותי להפסיק לעשן - לא שאני מעשנת, דרך אגב, אבל בכל זאת, היה נחמד שיהיה כאן משהו שיסיח את דעתי.

אני כבר לא מקשיבה לו בכלל. הוא גומר לדבר. קולו לא ממש חדור התלהבות. "אני רק רוצה לדבר איתך בכנות, ג'ניפר," הוא אומר ומרכיב שוב את המשקפיים על אפו. "את צריכה להבין את הפרוגנוזה. את צריכה להיות מוכנה."

לְמה, דוקטור?

"תודה," אני אומרת.

ד"ר מקנזי קם ופותח חלון. אני בוהה ברצפת הוויניל הבהירה ומסתובבת ימינה ושמאלה בכיסא המסתובב. אני שמה לב שאני עדיין מחזיקה את הפח ומניחה אותו, מרחיקה אותו מאפי.

"אבל, ד"ר מקנזי. אתה בטוח? כאילו, אני בסך הכול מרגישה... עייפה. שום דבר לא כואב לי. אני רק עייפה. ואולי קצת נפוחה. אתה בטוח שזאת לא תסמונת המעי הרגיז? או תסמונת התשישות הכרונית...?" אני נשמעת כאילו אני מנסה להגן על שמן הטוב של התסמונות. זה נכון! אני אקבל בשמחה כל אבחנה חוץ מהאוֹזיס המחורבן הזה.

"התוצאות של בדיקות הדם שלך נמצאות ממש כאן, ג'ניפר," הוא אומר ומרים את ערימת הניירות המסודרת, ראיה מטעם התביעה. "הלוואי שיכולתי להגיד לך משהו אחר, אבל אני חושש שהמחלה במצב מתקדם מאוד." בקשת הסנגוריה נפסלה. הוא פולט אנחה יגעה ואז מוסר את פסק הדין המרשיע. "אני באמת מצטער. כל כך חבל שלא באת קודם."

בתוך־תוכי אני מפסיקה לרגע לנשום. אני בת ארבעים ושלוש וכרגע נאמר לי שלא אגיע לגיל ארבעים וארבע כי החמצתי דדליין. אני רוצה לבכות. לא! אני לא אבכה. אסור לי. אני מיומנת בדברים כאלה. אני עובדת במשאבי אנוש. אני לא מהטיפוסים שמחצינים רגשות. וחוץ מזה, הסיטואציה הזאת בטח קשה לו. אני לא צריכה להכביד עליו עוד יותר. "גם אני מצטערת," אני אומרת.

הוא מחליק כמה עלונים על שולחנו כמו קרוּפּיֵיה שמחליק ז'יטונים. "אולי הם יעזרו לך," הוא אומר, וקולו מתרכך. אני מחייכת בנוקשות וזורקת אותם כמו שהם לתוך התיק שלי, אפילו שהייתי מעדיפה לזרוק אותם לפח. אני מסתכלת עליו בזמן שהוא רושם לי מרשם. "בבית המרקחת בקצה הרחוב יש הכול. זה אמור לעזור לך בינתיים."

"בינתיים," אני חוזרת אחריו, ובהחלט שמה לב למשמעות מבשרת הרעות של המילה.

אני בוחנת את כתב היד הרועד ומקווה לגלות בו פרס תנחומים כלשהו: וַליום או קודאין או תרופה כלשהי שאולי אזהה מארון התרופות של אמא שלי, שכבר לא קיים מזמן, שבו היא צברה מטמון מרשים של כל מה שמישהו יכול להזדקק לו אי־פעם, בייחוד היא עצמה. אבל אני לא מזהה שום דבר.

"מה הם עושים?"

"הם יעזרו לך להתמודד עם העייפות. ועם הכאבים."

אני מסתכלת בו בסקרנות וברמז של ספק מנומס. "אבל..."

הפה שלו מתעוות קלות. אני יודעת מה זה אומר: תקראי את העלונים.

הוא מכחכח בגרון ואז קם בתנועה שמשדרת סופיוּת פתאומית. "אני אצטרך לראות אותך שוב בקרוב. יוּניס, הפקידה, תמצא לך כמה תאריכים פנויים, אז בבקשה גשי אליה לפני שאת יוצאת. ואל תשכחי לקנות את התרופות, יקירתי."

הוא קורא לי "יקירתי". הוא אף פעם לא קרא לי "יקירתי". אני ללא ספק עומדת למות. הוא עוקף את השולחן ומלווה אותי לדלת, וזה יפה מצדו כי בדרך כלל אני יוצאת מהחדר לבד. לבסוף הוא נותן לי טפיחה אבהית על השכם.

"אני מתנצלת על הפח, דוקטור," אני אומרת.

 

 

המלצות נוספות