הכיוון: מערב

1

מאני טיים

ניו יורק 2010

הבוקר החל באיחור מבהיל. התעוררנו מבולבלים משינה טרופה, וגילינו ששכחנו לכוון את השעון המעורר והשעה כבר חמישה לתשע, כשבתשע ושלושים בדיוק יואל אמור להכות בפעמון ולהכריז על פתיחת יום המסחר בבורסה. זה כבוד נדיר, ששמור ליזמים שמנפיקים או הנפיקו חברה בעבר ולאנשי ציבור חשובים מאוד. רשת הטלוויזיה CNBC תעביר את המעמד בשידור חי למיליוני הצופים שלה ברחבי העולם, ויואל מתוכנן לתת ריאיון לתוכנית הבוקר מייד לאחר ההכרזה.

יואל בעט בשידת חדר המלון, "פאק פאק פאק," ואני אמרתי בביטחון של שחקנית, "אנחנו יכולים להספיק." ומאותו רגע פעלנו על אוטומט. שטפנו פנים, התלבשנו וטסנו למעלית. שנים של משחק על בימת התיאטרון לימדו אותי להחליף תלבושות ולשנות מצבי צבירה נפשיים בתוך דקה, וכשיואל לחץ על כפתור קומת הלובי, השתחלתי לנעלי העקב. הרגל בקושי החליקה פנימה כי ויתרתי על לבישת גרביונים, ואני דחפתי אותה בכוח, ואז עשיתי את אותו דבר, מהר יותר, עם הרגל השנייה, וכשיצאנו מדלת המעלית ונפלטנו אל הרחוב, הבהונות התקמטו בכאב בגלל החיכוך הישיר בעור הנעליים.

שוער בית המלון בא לקראתנו מלווה בגבר שחור, צנום וארוך עם פנים של ילד. ״קרטר קלינטון,״ הציג הנהג את עצמו, וביקש לקחת ממני את תיק היד. ״אתה יודע שאתה נשמע בדיוק כמו...״ אמרתי בהתפעלות, והוא קטע והקדים אותי, ״מורגן פרימן.״

"כן! אומרים לך את זה הרבה?"

"ובכן, לו יש את הקול שלי," הוא ענה ופתח לי את דלת המכונית, מסמן לי למשוך פנימה את קצות השמלה, "שלא תיתפס בציר." מזל ששם לב. קניתי אותה אתמול, כאן במנהטן, במיוחד למעמד ההנפקה ההיסטורי וההיסטרי של ארגוּס נֶטווֹרְקס, החברה שיואל יזם והקים, בבורסה של ניו יורק. יואל ואני התיישבנו במושבים מאחור, ושנינו לא הורדנו את המבט מהשעון שעל לוח המחוונים. תשע ושתים־עשרה דקות. "בבקשה, תמהר," אמר יואל לנהג, "השם שלי תלוי בזה." ראיתי שהוא נאבק לשמור על קור רוח כיוון שנעץ את שיניו בשפתיו האדומות והבשרניות, ולעס אותן ללא רחם עד שהחלו לאבד את צבען. יואל אף פעם לא מאחר. הוא מהטיפוסים המעצבנים האלה שמקדימים, ולא פלא שהוא הגיב כמעט בפאניקה לכך שהאיחור היחיד בחייו יהיה המביך והשערורייתי ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני לעומתו התרכזתי בחשיבה חיובית והאמנתי שדווקא הרגע הזה, שפיללנו לו במשך שנים ארוכות ומורכבות, שנים שבהן יואל בילה יותר שעות במטוסים ועל ספות במשרדים מאשר איתי ועם גידי וגיא בדירה בתל אביב, לא יאכזב ויתרחש במלוא הדרו. רק שלשום בלילה השארתי את הבנים עם רבקה המטפלת בבית בישראל וטסתי לניו יורק, להתייצב לצידו של יואל במעמד הנכסף של הנפקת ארגוּס נטוורקס בבורסה, ובתקווה גם בחגיגות מייד אחר כך. כשהטיסה שלי נחתה בעיר, יואל לא היה פנוי לקבל את פניי כי אלה היו השעות האחרונות והגורליות של הרוֹד שוֹאוּ. הרוד שואו הוא מסע מכירות שיזמים עורכים בקרב משקיעים מוסדיים מובחרים בארצות הברית, זמן קצר לפני ההנפקה. המטרה של היזם היא לאסוף כמה שיותר הזמנות מוקדמות ממשקיעים. האנליסטים העריכו שארגוּס נטוורקס תונפק במחיר של ארבעה־עשר דולר למניה, ויואל יצא לרוד שואו במטרה לעמוד בתחזית הזו ולמעשה שאף להשיג מספר גבוה יותר. בכל יום הוא נדד בכמה מדינות שונות ברחבי ארצות הברית, מלווה בבנקאים של סיטי, הבנק שמוביל את ההנפקה. "הרוד שואו הוא המאני טיים," הסביר לי רק לפני שבוע, "ויש לו אופי של בליץ. מכת מחץ. ככל שאני והצוות שלי נלהיב את המשקיעים, ככה הם יזרימו ביקוש מקדים למניה, והערך שלה יעלה וההנפקה תצליח."

בחמשת ימי הרוד שואו יואל לא התקשר אליי כי טען שאין לו זמן לנשום ושהשיחות איתי עלולות להוציא אותו מהפוקוס. בשעות היום הוא הסתפק בשליחת הודעות טקסט קצרות בנות ארבע או חמש מילים, שהקליד בחטף כשנסע במכונית או המתין בשדות תעופה — "מתעורר בשיקגו. נדבר מאוחר יותר". "נכנס לפגישה בפידלטי. ד"ש". "חטפתי כאב גרון. מת". ובשעות הלילה, כשהיה חוזר שחוט לחדרו במלון הדרכים התורן, האריך במילים. בהתכתבויות הליליות יואל רטן שהולך לו קשה, האשים את עצמו שהוא לא מספיק טוב, ובתבוסתנות שכולה רחמים עצמיים ביקש שאסלח לו "אם ההנפקה תיכשל ונישאר בלי כלום". עודדתי אותו וטענתי בתוקף שהוא רואה שחורות כי הוא עייף וזקוק למנוחה. ואכן, באורח פלא ביום המחרת הטון של יואל נהיה אופטימי, והוא כתב בהודעות קצרות משפטים בנוסח "מתחיל להתרומם"; "יש התקדמות"; "החבר'ה יצאו מרוצים. עלינו על משהו"; "אני זהיר, אבל יש הרגשה טובה".

כשיואל בעשייה הוא מרגיש על הסוס, דוהר במרוץ נגד הזמן, מדלג בין חדרי ישיבות, מוביל את אנשיו כמצביא למוד קרבות, כשהבנקאים של סיטי בחליפות בּלוּ נֵייבי ובחולצות הלבנות המעומלנות מקדימים לפתוח לו את הדלת, ושורת מכובדים ומכובדות מרימים אליו עיניים ומקשיבים לו מרצה על החזון וההישגים של ארגוּס נטוורקס.

החלטתי להעביר את הזמן בשופינג עד שיואל יסיים את הרוד שואו ויגיע לניו יורק, והגעתי לשדרה החמישית. גידי וגיא, שהתחילו חוג קטרגל במרכז הקהילתי, ביקשו שאקנה להם את מדי העונה החדשה של הקבוצות שהם אוהדים, ברצלונה וריאל מדריד, שנמכרים בחנויות היריבות אדידס ונייק. גידי, בן חמש וחצי, אוהד את מדריד, וגיא, בן ארבע וחצי, אוהד את ברצלונה. יואל בן שלושים ותשע ולא אוהד אף קבוצה, כי הוא כמו קרן לייזר שמכוונת למטרה אחת ואין לו שום עניין במשהו אחר זולתה. גידי וגיא משתגעים מזה ומתעקשים שיבחר קבוצה, וכל אחד מהם מקווה שזו תהיה הקבוצה שלו, אבל הוא תמיד בוחר לומר "אני אוהד את הטובים ביותר" ומעצבן אותם יותר.

נמלטתי מההמוניות של השדרה החמישית אל המדרכות האווריריות והמצוחצחות של מדיסון אבניו, שדרת מעצבי היוקרה, והרשיתי לעצמי, לראשונה בחיים, להיכנס לבוטיק הדגל של דולצ'ה וגבאנה בכוונה לקנות משהו. החנות הייתה מצועצעת, מחופה מהרצפה עד התקרה בשיש ירוק פראי. קולה של אלישיה קיז התנגן ברקע, "there is nothing you can't do, now you're in New York" והמוכרת, קולומביאנית קטנטונת ששערה המגוהץ נחתך בגובה הסנטר והתמחתה בהצללות לחיים עזות כמו של קים קרדשיאן, עזרה לי למדוד שמלות שנתפרו מבדי המשי והקטיפה הנעימים והטובים ביותר, בגזרות שאוספות את המותניים, מגהצות את הבטן ומרימות את השדיים למחשוף אלגנטי כמו שרק דולצ'ה וגבאנה יודעים לעשות. כשהבטתי במראה הרגשתי שזאת האישה שאני רוצה להיות. המוכרת נהגה באלגנטיות ולא נדחפה לעזור לי להחליט באיזו שמלה לבחור, אבל ללא ספק העלתה את דרגת הקושי כשהציגה בפניי שמלה חדשה שלא ראיתי לפני כן בחלל התצוגה. "הבאתי אותה מהחלק האחורי של החנות," לחשה. "היא מקולקציה חדשה שטרם הספקנו לפרוק." כשהתכופפתי ללבוש את היצירה מבד המשי השחור והבוהק, שעליו הודפסו לימונים צהובים גדולים ובשלים כמעט עד ריקבון, תקפה אותי סחרחורת וביקשתי ממנה הפסקה. צנחתי על פוף הקטיפה הסגול בתא ההלבשה, שהיה בגודל של דירות הסטודיו שחבריי וחברותיי השחקנים התגוררו בהן בתל אביב. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים, לא אכלתי כלום מלבד מאפין אוכמניות קר שקיבלתי על מגש ארוחת הבוקר בעת הנחיתה בניו יורק. תהיתי איך שכחתי לאכול והתפלאתי שעדיין לא הרגשתי רעב. הצצתי בטלפון. בפעם האחרונה ששמעתי מיואל הוא דיווח, "הבנקאים אומרים שקפצנו לשבעה־עשר דולר למניה. תתפללי". ניסיתי להיזכר אם הוא בשיקגו או בבוסטון. המוכרת נעלמה לרגע, וכשחזרה הגישה לי בקבוק מים לא קר והכריזה, "תיקחי את ארבע השמלות ששמרת בתא, אני אתן לך עליהן חמישה אחוזי הנחה."

"השתגעת?" פקחתי עיניים נדהמות. "אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה להרשות לעצמי שמלה אחת," הודיתי, וכשניסיתי לבלום את הצחקוק מעצם הסיטואציה התזתי עליה כמה טיפות רוק, אבל היא התעלמה, נחושה לשכנע אותי. בהיתי בטיפת הרוק שהיא ניסתה למחות בדיסקרטיות מסנטרה.

"חבל שתוותרי," התעקשה. "כי תראי, זאת מהבד המנומר בירוק־אמרלד היא אאוטסטנדינג! וירוק־אמרלד זה הצבע שלך, כי את שזופה וברונטית. והשחורה מהתחרה עם המחוך שמסדר את השדיים לקליבג' מטורף, עם קאפ בי כמו שלך, אין דבר יותר סקסי מזה. וזאת שבגזרת שנות החמישים, שהחלק העליון שלה הוא סריג גולף דקיק, הדוק ונטול שרוולים ומהמותן ומטה נשפכת חצאית פליסה שצד אחד שחור וצד אחד כחול, היא שמלה נשית עם סטייל נצחי, ברוח גרייס קלי, שמתאימה לאירועי יום, מסיבת קוקטייל או ארוחת כריסמס. והאדומה מהמשי, אין מה להכביר מילים, זאת השמלה שלך לערב השנה החדשה, היא מחשמלת עלייך!" קבעה חסרת נשימה.

"אין מצב. את מדברת פה על כמה אלפים!" אמרתי בצער.

"את לא תצטערי, זו קנייה טובה," היא זרקה לעברי בלי להניד עפעף.

סגרתי את דלת התא והתכנסתי לרגע ההכרעה. החלטתי שאבחר שמלה אחת ואשא במחיר שלה ויהי מה. כל השמלות היו יפות בעיניי וכולן הלמו אותי, ויתרה מזו, ידעתי שכל אחת מהן התאימה לאירוע אחר בסדרת האירועים והחגיגות שתוכננו סביב מעמד ההנפקה של ארגוּס נטוורקס. מסיבות וחגיגות תמיד יש, אבל סטארט־אפ שמגיע להנפקה בבורסה בחו"ל זה עניין שקורה פעם בטריליון שנה. חזרתי והתבוננתי בשמלות, כשהאייפון שלי השמיע שני צפצופים רציפים וקצרים שהעידו שזה יואל, כי התקנתי לו צליל הודעה אישי ומיוחד. הוא שלח לי טקסט ארוך נטול סימני פיסוק, "חדשות מצוינות הבנקאים מעריכים שאנחנו על עשרים דולר יש הרבה עניין ונוספו לנו פגישות אז הם שכרו לנו מטוס פרטי אני עדיין לא יודע מתי נגיע לניו יורק זה יהיה מאוחר אעדכן".

הלב שלי דפק בחוזקה, וכל מה שהצלחתי לענות היה "מברוק". יואל הגיב מייד: "תודה, איך את? החבר'ה פה בעננים, התחילו לדבר על רולקסים ויהלומים..."

"אני לא מאמינה, זה אמיתי? עשרים זה הרבה יותר מהתחזית, לא?" והוא השיב לקונית, "אמת. אבל רק מחר נדע סופית". וכעבור רגע הוסיף, "נכנסים למנהרה, נדבר שוב כשתהיה קליטה. אוהב". זרקתי את האייפון לתיק ולבשתי בזריזות את בגדיי שלי, תליתי את התיק באלכסון על הגב ויצאתי מתא ההלבשה עם ארבע השמלות בחיקי.

"אני אקח את כולן," צעקתי למרות שהמוכרת עמדה כמעט צמודה אליי, ממתינה לי מחוץ לתא ההלבשה בדום מתוח. "אני לא מאמינה איזה כיף זה להגיד משפט כזה," אמרתי לה, והיא הנהנה בסיפוק, לקחה ממני את קולבי השמלות ומיהרה לדלפק התשלום. היא הסירה במיומנות את המגנטים, הריצה את הברקודים וארזה את השמלות עם הקולבים בתוך כיסויי בד שחורים, שהלוגו של דולצ'ה וגבאנה התנוסס עליהם בלבן. הלב התחיל לדפוק לי בחרדה מגובה החשבון והרגשתי כמו מהמרת כפייתית שנכנסת בפעם הראשונה לקזינו מפואר. המוכרת שאלה, "את מוכנה?" ולפני שהספקתי להגיב סובבה אליי את הצג הדיגיטלי של הקופה כדי שאיחשף לשורה התחתונה של החשבון. הספרות הראו שלושת אלפים ומאתיים שמונים וחמישה דולר.

בהתניה טבעית המרתי בראש את הסכום לשקלים, אבל עוד לפני שהגעתי לתוצאה — שחררתי. אם הבנקאים מדברים על עשרים דולר למניה, פירוש הדבר שאחרי ההנפקה יהיו לי כמויות כסף לבזבז על בגדים מעכשיו ועד הנצח, והגשתי לה בחיוך את כרטיס האשראי. לאחר שחתמתי על החשבונית, המוכרת הגיחה מאחורי הדלפק, תלתה על כתפי שקית עצומה ושחורה של דולצ'ה וגבאנה שבתוכה היו ארוזות ארבע השמלות והתעקשה באימהיות להנחות אותי כיצד ללכת איתה. "בבקשה תצמידי אותה אל המותן עם המרפק, שלא תסתבך לך ברגליים וחס וחלילה תמעדי," הזהירה אותי. "כי מי רוצה ללבוש דולצ'ה על קביים?"

הלכתי בשדרה בתחושה שאני יכולה לרוץ מרתון מחובקת עם השקית הענקית של דולצ'ה וגבאנה. עברתי בלוק ועוד בלוק, וכשסוף־סוף הרגשתי רעבה, לא עצרתי אלא הגברתי את הקצב והגעתי עד נובּוּ, המסעדה היפנית שרוברט דה נירו הוא אחד מבעליה והיא תמיד מלאה במפורסמים ומגישה מנות ייחודיות, כמו טרטר טונה על קרח. יואל ואני אכלנו בה פעם אחת, וזה היה אחד הדייטים הרומנטיים הכי מהנים שלנו. המוזיקה הייתה חזקה וטובה, טרקים של האוס־פופ כיפיים, ויואל ואני נסחפנו ושתינו ארבע כוסות קוקטייל חמצמץ־מתקתק, הזמנו חצי מהתפריט וסיימנו בגלידת תה ירוק. אחר כך הלכנו שיכורים את כל הדרך ברגל למלון, מרוצים שחיינו לרגע את הסצנה.

שבע בערב היא שעת השיא של החבורות הגדולות בנובו, גברים בחליפות שיושבים סביב שולחנות של שמונה ועשרה סועדים. ידעתי שהסיכוי שיהיה מקום בלי הזמנה מראש הוא קלוש, ולכן ציינתי בפני המארחת הגבוהה והיפהפייה שבכניסה שהגעתי בגפי, לחגוג בשורה משמחת שנודע לי עליה ממש הרגע. כמו שצפיתי, זה המס אותה, ולאחר שבירכה אותי במזל טוב קרקרני, היא הבטיחה שתתאמץ בשבילי. היא מצאה לי מקום פנוי בחלק הטוב של הבר, בפינה שממנה עדיין מרגישים את ההמולה, אבל קצת פחות הומה ורועשת. בכיסא לידי ישבה אישה חסרת גיל, שמרוב ניתוחים פלסטיים עור פניה נעשה דק וחיוור. בתוך החיוורון הכללי בהק על שפתיה שפתון טום פורד אדום שהיא חיזקה במשיחה עדינה בין רול לרול. הסתכלתי עליה בגנבה: תחילה היא ניגבה קלות את שפתיה במפית, אז קיפלה אותה לשניים והעבירה בקצות הפה, ולבסוף משחה את שפתיה בטום פורד, נעזרת במראה קטנה שהיא החזיקה מתחת לשרוול החולצה. היא התעקשה ללכוד את מבטי והתחילה לדבר איתי. שאלה בקול להוט לקשקש מה אני עושה בעיר ובאיזה מלון אני מתגוררת. בגלל השקית של דולצ'ה וגבאנה סיפרה לי, בלי ששאלתי, על הקניות שהיא עצמה עשתה בעיר. התבקש שאשאל אותה אם היא לבד בעיר, וככה אוכל לדעת אם יש לה בעל או שחס וחלילה היא אלמנה, אבל לא רציתי להמשיך בשיחה איתה. רציתי רגע עם עצמי. להתענג על הטונה טרטר שהוגשה על כדור של קרח גרוס. אבל האישה הזאת, שכמובן התבררה כיהודייה חמה, הן כמעט תמיד יהודיות כשהן מתחילות לפטפט איתך, התעקשה לספר לי שיש לה בן בעיר, אבל הוא רופא מתמחה ועסוק מכדי לפגוש אותה, ובעלה הרחיק לפגישה בוושינגטון ונתקע שם כי טיסתו בוטלה בגלל תקלה. "כך ששתינו לבד כאן," הדגישה בחיוך שתלטני ומעצבן, וביקשה שאשים עין על התיק שלה בזמן שהיא יורדת לשירותים. ניצלתי את הרגע לבקש חשבון ועזבתי עוד לפני שחזרה.

הבנקאים של סיטי בחרו לשכן אותנו במלון בדאון טאון שלא הכרתי, כנראה מפני שנועד לארח אנשי עסקים, אבל פינקו אותנו במיני־סוויטה. חדר שהוא יותר מחדר דה לוקס ופחות מסוויטה סטנדרטית. מלבד מיטה זוגית, במיני־סוויטה היו גם אזור הסבה קטן עם ספה, שולחן קפה ומכתבה שצמודה לקיר. כשהגעתי למלון התאכזבתי לגלות שהחדרניות החרוצות כבר הכינו את המיני־סוויטה לשינה: מתחו את הסדינים, פיזרו קוביות שוקולד על הכריות והחשיכו את החלונות בווילונות כבדים שהעלימו את העיר. התנחמתי בבקבוק השמפניה הצרפתית שקיבלנו במתנה מבית המלון, ובזמן שלגמתי אותה מכוס גבוהה גללתי באי שקט את ההודעות באייפון בתקווה לתפוס את יואל אונליין, שאדע מתי בדיוק יגיע לבית המלון ואיך הולך לו. בדיוק אז סטייסי, עוזרתו הצמודה האמריקאית, כתבה לי, "בבקשה תעיפי מבט בתמונות שאני שולחת לך עכשיו".

*המשך הפרק בספר המלא*