איך לבקר בפעם הראשונה ברחוב שבו התגוררת כל החיים

מרוסק על מרפסת

אפשר לומר שהדברים אצלי היו מוצלחים יחסית ויציבים, עד שבאמצע שנות השלושים שלי מסלול חיי שינה כיוון. כמעט בעת ובעונה אחת נחתו עליי חוויות חיים קיצוניות, כל אחת מהן בחזקת אירוע קשה שנשא בפני עצמו סבל רב שאולי ניתן להכלה, אך המתקפה הבו־זמנית יצרה התמודדות שונה בתכלית.

יותר מכל זכורה לי התחושה שאני נתון תחת מתקפה של להקות על להקות של מטוסי אויב. לא היו בה הפוגות. הרגשתי כאילו נקשר נגדי קשר, והעולם כולו מבקש לחסל אותי. הייתי לכוד בפלונטר סבוך שחל על היבטי חיים רבים כל כך: משפחתיים, משפטיים, כלכליים, רגשיים, אפילו בריאותיים. מבוקר עד לילה, ולמעשה מבוקר עד בוקר ולאורך ימים רבים, חלפו בי גלים על גלים של כל רגש שלילי שניתן להעלותו על הדעת, ובעוצמה גבוהה מאוד. הם הלמו גם בגופי, מורגשים כגלי חום וקור, כדקירות וּכְבדוּת, לאוּת וחולשה. העולם הפך אפור ונדמה היה שמכאן כבר אין מוצא. אכזבה קשה מילאה אותי מדי בוקר מחדש, מן הרגע שבו הבנתי שהתעוררתי אל יום נוסף. הכול מסביב דקר, והכול היה עוין.

כאילו התחפש הכאוס עצמו לחיי, הדברים שהיוו עבורי משען ומקור של יציבות קרסו ברעש נורא, והיעדר היציבות הכרוך בעצם הווייתם התגלה במלוא מערומיו. הצורות הפכו לצרות, הנכסים לעול ולחוב, הקשרים האישיים למבוכה, וכל שאיפה אישית לסמל הכישלון של עצמה. מה שנשענתי עליו, מה ששאבתי ממנו שמחה, מה שביססתי עליו את הדימוי העצמי שלי - נשבר אל הקרקע והותיר אחריו ענן אבק.

את מרפסת העץ של הבית שגרתי בו אז, על שפת אגם בצפון מדינת וירג'יניה, אני מכיר היטב. בעיקר כי באותם ימים הייתי מוטל עליה לעיתים קרובות, ובאותו היום כבר שעות ארוכות. בבוקר לבשתי חולצה לבנה משרדית, אף על פי שלא הגעתי בהמשך היום למשרד. מולי נצנץ האגם בצבעים מרהיבים, אבל ראיתי רק שחור ואפור. קופסת הסיגריות הריקה שנחה לידי הייתה מלאה רק שעות אחדות קודם לכן.

קשה קצת לבחור את נקודת השפל של התקופה כי היו רבות כל כך, אבל ללא ספק הייתי שרוי באותן שעות באחת מהן. חודשים ארוכים ביליתי בהתרסקות על רצפת העץ או בדרך לשם, ועכשיו לא הצלחתי לקום ממנה. גם הלילה נשארתי ער עד השעות הקטנות. בישראל כבר הייתה שעת בוקר, והתקשרתי לגן כדי לשמוע את קולה של בתי הקטנה שלא ראיתי כבר ארבעה חודשים. לאחר שכל כספי אזל, לוויתי כספים פעם אחר פעם כדי לטוס בעקבותיה ולשהות איתה כמה שיותר, ימים או שבועות. במשך שנה וחצי חציתי את האוקיינוס שתים־עשרה פעמים, עד שיחד עם שארית כוחותיי אזל גם המטבע האחרון.

פירות הבאושים של טראומת הליך גירושין שסירב להסתיים איימו לחרוץ את גורלי ולהקים עליי לתמיד את הפחד הגדול ביותר שאני מכיר: לחיות את שארית חיי מתוך כעס. הזינו אותו היטב פחד ועצב עמוק, רגשות אשמה ותסכול, ועתה הצטרפו אליהם גם שנאה ומרירות, תוצרי הכאוס שבתוכו הייתי שרוי. כל מיזם ששפכתי את זיעתי על הקמתו הפך על רקע הנסיבות לבור שחפרתי לעצמי, ושנים של עמל הפכו מול עיניי להפסדים עצומים. הלוואות שנטלתי מחברים ומבני משפחה נבלעו מיד אל תוך בור המינוס. הטלפון לא הפסיק לצלצל בעיות, בנקים, נושים ועורכי דין. מכתבים ומיילים נחתו בזה אחר זה. חומות סגרו עליי מכל כיוון, גבוהות ומבוטנות.

השמיים היו אפורים מאוד. חשתי כניצוד שמנסה, כל יום וכל שעה, לתמרן בבהלה בין אלף חניתות משוננות שמושלכות בעוצמה לכיוונו. חלקן הגדול ננעץ בי, ועכשיו, על רצפת המרפסת, מותש ומובס, ברור היה לי שלא אוכל עוד להחזיק כך מעמד לאורך זמן. אחרי שנים של רווחה כלכלית הפכתי לנזקק, דווקא בתקופה שבה הייתי זקוק יותר מתמיד לכסף.

ומעבר למרפסת עמד הבית. פעם מלא שמחה, משפחה, אורחים וחיים, עכשיו אנדרטה ריקה לכישלון ולאובדן, והכול חסר טעם, עוין ודוקר. עדיין לא מצאתי מישהו להעביר אליו את חוזה השכירות, והמחשבה על הראשון בחודש הלחיצה והפחידה כל כך עד שנדמה היה שבכוחה להעביר מסרקות ברזל בבשרי.

בחדרי הבית אחסנתי ריהוט וציוד שפרסמתי למכירה, בתקווה להיפטר מהם בעבור כמה דולרים. מדי יום הגיעו קונים שרכשו בעשירית המחיר קומקום, מיטת תינוק או רמקול נייד. כלי בית, שואב אבק רובוטי, מכונת מיצים, מסור חשמלי וגיטרה שלא הצלחתי למכור באתרי יד שנייה הופקדו בחנויות לחפצים משומשים. דברים שעלו מאות דולרים נמכרו בעשרות, ודברים שעלו עשרות נמכרו בדולרים ספורים. בימים התרוצצתי בין מה שנותר מעסקיי לבין סידורים ופעולות הישרדות. בלילות נהגתי באוּבּר כדי לקושש עוד כמה דולרים. אחרי שנות שימוש ארוכות באפליקציה כנוסע, למדתי להכיר אותה כנהג המסיע סטודנטים צעירים למסיבות לילה ואנשי עסקים לשדות תעופה, משתדל לא לנהוג באזורים שבהם מתגוררים קולגות שלי ומדלג על ארוחות כדי לחסוך את השכר היומי.

וכאילו לא די בכל זה, התבשרנו כי הסרטן התפשט בגופו של אבי וימיו ספורים.

כן, לפעמים המציאות מאתגרת מאוד, ובכל זאת כמעט לעולם היא לא מאתגרת כמו האופן שבו אנחנו חווים אותה. כי מעל הכול, הייתה זו ההתרחשות בתוך ראשי שהפכה את התקופה לבלתי נסבלת. זהו רעש מוחי שמצית תגובות רגשיות ללא הרף, כמו נגן שיכור שמשתולל ללא מנוחה על פסנתר עייף שכל אחד מקלידיו מחובר לרגש קשה אחר. מה שליווה בעבר את חיי כפטפוט מחשבתי בלתי פוסק, הפך עתה לקונצרט שבור, אכזר, צורמני וחורק, המנוגן בווליום גבוה ואינו חדל לעולם. כמו סיר לוהט המוצב על להבה גבוהה ואין בו טיפת שמן, כך היה ראשי ששיגר ללא הרף, בהשתוללות היסטרית, גלים־גלים של רגשות קשים. כעס איום, זעם מכלה, חרטה, עצב תהומי ופחד משתק התחרו זה בזה, לוחמניים, נחושים, הרסניים, מביאים אותי לכדי תשישות כרונית של ממש. כאוס.

הלילות היו קצרים מאוד, וכך היה לאורך זמן רב. שינה נהפכה למשימה לא פשוטה וההירדמות כמעט בלתי אפשרית, מאבק שנמשך שעות. לא רק הרעש שבין האוזניים היה מחריד וצורמני, הוא היה מנגינת הרקע להתהפכויות במיטה וליקיצות מבוהלות, לגירודים לא מוסברים ולגלי חום וקור שלוו בקריאות שלפוחית תכופות מדי ובשלל תגובות לא רצוניות. רק אחרי שתיים בלילה, אם בכלל, הייתי נרדם כדי להקיץ לתסכוליי שעה או שעתיים לאחר מכן, בשלוש או ארבע לפנות בוקר.

החודשים נפרטו ליממות שבכל אחת מהן היו רק שניות בודדות של חסד, שמילאו את הרווח הדק שבין רגע ההתעוררות לבין שובה של ההמולה המחשבתית בשאון משתולל. אלו היו שניות יקרות, אולי הרגעים היחידים שבהם הייתי גם ער וגם נקי ממחשבות, שבריר הזמן שנדרש לי כדי לשוב ולקרוס אל תוך הכאוס. רגעים קצרים כל כך שהסתיימו בקדחת מחשבות חסרת שליטה או הגיון ששבה וסיפרה לי על מצבי העגום, מנגנת בפראות על קלידי רגש ומושכת אותי במהירות אל האפלה.

זמן מה לתוך התקופה היו שהעירו, גם אם אגבית, על שינוי בחזותי ועל ירידה משמעותית במשקל. אני לא יודע אם היה זה חוש הטעם שקהה, חוסר התיאבון או הדיכאון עצמו שגרמו לכך שחודשים ארוכים כמעט לא אכלתי, אבל ברור היה שההזנחה חורגת אל מעבר לתזונה. על כל קול פנימי שהציע לצחצח שיניים, היו מאה שהכריעו שהרעיון מיותר. ואם קול פנימי סיפר שפעילות גופנית תסייע לי ושעליי להקפיד על תזונה בריאה יותר, עשרות מהם סברו שגם זה מיותר, כמו החיים עצמם. וכאילו זה לא הספיק, אחת לכמה ימים תקפו אותי מיגרנות חמורות באזור המצח והסינוס הימני. הן שיגרו אותות שבתחילה לא הבנתי את פשרם, עד שלדאבוני הבנתי אותו מצוין. הבהוב פתאומי וטשטוש הראייה שיבשו לחלוטין את ימיי, שהיו ממילא בלתי נסבלים עוד מרגע שהתחילו והתפתחו עד מהרה לכאבי דקירה קיצוניים, משתקים. הם שימשו כחותמת רשמית, למקרה שהיה לי ספק, שהשינוי במציאות יתחיל בראש.

וכמובן, הבדידות.

הייתי לבד. חברים קרובים ביותר ובני משפחה אומנם הביעו דאגה רבה לשלומי וניסו לסייע לי בכל דרך, אבל מבוקר עד לילה הייתי לגמרי לבד. במקרים הבודדים שבהם הייתי בחברת אנשים, הרגשתי בודד אף יותר. החוויה הנהוגה של המציאות הייתה האפשרות היחידה שהכרתי, וממילא ככל שזה נוגע למצבים מנטליים, נדמה שאנחנו בכל מקרה לבד. את הקשיים אנחנו עוברים בגפנו, כי נדיר שיימצא אדם שידע לשאת איתנו בנטל הנפשי.

הרי אף זולת לא יכול להיות אנחנו, ולו לרגע אחד.