טרילוגיית בני האדונים ג - תחיית הלב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרילוגיית בני האדונים ג - תחיית הלב
מכר
אלפי
עותקים
טרילוגיית בני האדונים ג - תחיית הלב
מכר
אלפי
עותקים

טרילוגיית בני האדונים ג - תחיית הלב

4.5 כוכבים (128 דירוגים)
ספר דיגיטלי
36
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

תקציר

"הטרילוגיה הזו היא רכבת הרים בלתי־פוסקת – סודות, בגידות וטוויסטים שישאירו אתכם המומים. כמו שני הספרים הקודמים, טרפתי אותו בנשימה אחת והפכתי את הדפים בשקיקה ובציפייה לקראת ההתרחשות הבאה. וכשהיא קרתה? הלסת שלי נשמטה לרצפה. מדובר פה בחובת קריאה!"
- Lana – DG Romance Blog

סנטיאגו קיבל סוף־סוף את מבוקשו. התינוק שלו גדל בתוכי.

"שִכתבתי את גורלה וכרכתי אותו בגורלי לנצח."

המצב בינינו משתנה. אני רואה את האדם שמעבר למפלצת שהוא מציג לעולם. אני רואה את הצלקות שהוא מסתיר מתחת לקעקועים.

הבגידה האחרונה שלו מוכיחה שיצר הנקמה חשוב לו יותר מהאהבה שלנו.

"האהבה היא חולשה שגברים כמוני לא יכולים להרשות לעצמם. החלטתי לשמור אותה איתי, אבל לעולם לא אוותר על הנקמה שלי. כשאסיים, אקבל את מה שתמיד חשבתי שאני צריך."

טעיתי כשבטחתי בו. שכחתי כמה הוא אוהב את הדמעות שלי.

אני אברח ממנו. לא תהיה לי ברירה.

"אני אחזיר אותה אליי כשהיא תברח. תמיד אחזיר אותה. היא צריכה להיות איתי."

אולי חשבתי שסנטיאגו הוא התגלמות הרשע, אבל כשאני נוכחת לגלות שהוא לא המפלצת היחידה בעולמי, זה כבר מאוחר מדי. והטעות הזו תעלה לשנינו ביוקר.

***

תחיית הלב הוא הספר השלישי והאחרון בטרילוגיית בני האדונים. בסיום מוחץ וכובש נשמות, ליבכם יזכה בעונג צרוף ובנחמה. הכרחי לקרוא קודם את הספרים רקוויאם לנשמה והתעלות מחטא.

פרק ראשון

1

סנטיאגו

הבית הקטן והאפור באוקדייל משתלב בין כל הבתים האחרים. זו לא הפעם הראשונה שאני מבקר כאן, אבל זו תהיה הפעם הראשונה שאני עומד בפתח הדלת.

אני יודע כל פרט בלוח הזמנים שלה. מתי היא יוצאת בכל בוקר. לאן היא הולכת. אילו מצרכים היא קונה, באיזו תדירות היא מתדלקת את המכונית. אין שום פרט שאני לא יודע. וכשאני מציץ בשעון ובודק כמה זמן עבר, אני יודע שבעוד חמש־עשרה שניות היא תפתח את הדלת ותמהר אל המכונית כדי להביא את הבן שלה אל הגן.

אני עומד ומחכה. אחרי כמה רגעים, נשמע רעש מעברה האחר של הדלת. משהו מתרסק על הרצפה, והיא מקללת. היא קוראת לבן שלה, אומרת לו שהם חייבים ללכת. הידית מסתובבת, וכשהדלת נפתחת, היא ממהרת לצאת וכמעט מתנגשת בי.

התנשמות קטנה נפלטת משפתיה, ופניה מתמלאות אימה כשהיא מועדת בחזרה פנימה, מנסה לסגור את הדלת ולהשאיר את המפלצת בחוץ. אני שולח את היד במהירות כדי לאחוז בדלת, וחיוך אפל עולה על פניי.

"שלום, הייזל. עבר הרבה זמן."

"לא!" היא דוחפת את הדלת בכל כוחה ומנסה למנוע ממני להיכנס.

האימה מחלחלת אל כל שריר בגופה כשהיא מציצה מעבר לכתף, מסתכלת על בנה ואומרת לו לברוח.

"אין צורך בכל הדרמה." אני דוחף את הדלת בגופי, והיא מאבדת שיווי משקל מעוצמת הדחיפה. כשהיא מועדת לאחור, אני נכנס אל הבית וסוגר את הדלת מאחוריי.

הייזל מתנשמת במאמץ ועיניה פעורות. היא מזכירה מאוד את אחותה, אבל לא יפה כמוה. אף אחת לא יפה כמו אשתי.

"בבקשה." ידיה רועדות כשהיא מושיטה אותן אל הבן שלה, שנראה בן חמש לכל היותר, וכורכת את זרועותיה סביבו. "אתה לא חייב לעשות את זה."

"מה בדיוק נראה לך שאני עומד לעשות?" אני מטה את ראשי הצידה ומתבונן בה.

היא מביטה לרגע בבנה ומהדקת את האחיזה שלה בו. הוא נראה מבועת ממש כמוה, ולהפתעתי אני מגלה שזה מעורר בי אי נוחות. מעולם לא גיליתי עניין מיוחד ברגשות של ילדים, אבל בהתחשב בעובדה שבקרוב אהיה אבא, נראה לי שכדאי שאעשה מאמץ.

"קוראים לך מייקל, נכון?" אני כורע ברך ומביט בעיניו, בתקווה שכך איראה לו פחות מאיים, אבל האגרופים הקטנים שלו רק נאחזים חזק יותר בחולצה של אימא שלו. "אני סנטיאגו."

הוא מרים את מבטו אל אימא שלו, והיא מכריחה את עצמה לחייך חיוך שנראה יותר כמו עווית. "הכול בסדר, מתוק. אולי תעלה למעלה ותשחק קצת בצעצועים שלך? מר סנטיאגו ואני צריכים לדבר."

"טוב," הוא לוחש, והיא משחררת אותו מאחיזתה באיטיות. הוא עולה במדרגות על קצות האצבעות, ונעצר מדי פעם כדי להעיף בי מבט.

הוא מרגיש בנוכחותה של המפלצת. אבל כל הילדים כאלה, לא? גם הילדים שלי יהיו כאלה, ללא ספק. הם ייאחזו באימם באימה ולא יהיו מסוגלים להסתכל עליי.

אני בולע רוק, אבל הגוש בגרוני לא נעלם. אשתי נעדרת. היא לקחה איתה את הילד שלי. והשאלה שאני לא רוצה להכיר בקיומה ממשיכה להציק לי. אם יהיה עדיף לתת לה ללכת — לתת לשניהם ללכת — כך שלעולם לא אצטרך לראות את אותו מיאוס גם בעיניו של בני.

אבל אני יכול לטעון גם שזה בדיוק מה שרציתי. שאשתי תוליד לי ילדים. משפחה. יורשים לשושלת דה לה רוסה. אלא שזה כבר לא רק עניין של יורשים. הייתי משקר לעצמי אם הייתי טוען שכן. אני רוצה שהיא תחזור. אני צריך שהיא תחזור.

"מה אתה רוצה?" מסננת הייזל, מתרחקת כמה צעדים לאחור ומיישרת את בגדיה.

כשאני לא עונה מייד, היא מתחילה להתהלך בעצבנות ותוחבת קווצות שיער סוררות מאחורי אוזניה. "אני מניחה שהכוחות שלכם בדרך. בגלל זה אתה כאן, לא? אתה מתכוון לדאוג שאני אקבל את העונש שלי? מה זה יהיה? איך אשלם על החטא של עזיבת הארגון? אני לא יכולה להשאיר את הבן שלי לבד בעולם הזה —"

"את באמת מאמינה שמועצת השיפוט תוציא אותך להורג בגלל עבירה קלה כזאת?" אני בוהה בה בתדהמה. "את בפאניקה. תפסיקי. תחשבי. תנשמי. הדברים שאת אומרת לא הגיוניים בכלל."

היא מנידה בראשה בניסיון להכחיש את דבריי, וממשיכה לפלוט מפיה מחשבות מקוטעות.

"ציפיתי שהיום הזה יגיע... ידעתי שזה יקרה. היינו צריכים לעזוב את המדינה. אבל אני מניחה שזה לא משנה. האיי־וי־איי נמצא בכל מקום, נכון?" היא עוצרת לנשום נשימה עמוקה ואז ממשיכה. "רק אל תערב את הבן שלי. זה הדבר היחיד שאני מבקשת. אם אתה מתכוון לקחת אותי, תן לי להתקשר אל מישהו שיבוא לדאוג לו. אין לו שום קשר להחלטות שלי. אני לא אתן לו לשאת בתוצאות —"

"הייזל," אני נוהם.

מבטה עובר אליי במהירות.

"לא באתי כדי לקחת ממך את הבן שלך. ואין לי שום כוונה לקחת אותך מהבן שלך. אם וכאשר תחליטי לחזור לארגון את תיענשי, אבל העונש בהחלט לא יהיה קשה כמו שאת מדמיינת. כרגע, אין לי שום סיבה להסגיר אותך, כל עוד תעזרי לי."

"לעזור לך?" היא ממצמצת אליי בהפתעה. "איך אני יכולה לעזור לך?"

"תגידי לי איפה אחיך עלול להחביא את אייווי."

פניה מחווירות, היא נעה במקומה ומתיקה ממני את המבט. "למה שתרצה לדעת איפה אייווי?"

"כי היא אשתי."

"לא." המילה נמלטת מפיה בנימה בוטה של גועל. "אין סיכוי. היא לא הייתה —"

"היא לא הייתה מתחתנת עם מישהו כמוני?" אני מסנן. "אני מבטיח לך שזה מה שהיא עשתה. ועכשיו אני צריך למצוא אותה. אין לי זמן לבזבז, אז ספרי לי את מה שאני רוצה לדעת."

היא חושקת את הלסת ומנענעת את ראשה. "גם אם אתה מספר לי את האמת, אני לא יכולה לבגוד ככה באחותי. אם היא מתחבאת, כנראה יש לה סיבה טובה."

"טוב." אני פונה אל גרם המדרגות. "אז אני אקח את הבן שלך ואצא לדרך. ולמען האמת, אני חייב לציין שאת צודקת. את יכולה לצפות לצבא של בני אדונים שיפשוט על הבית שלך עוד הערב. אני מניח שאת יכולה לברוח, אם את מוכנה להשאיר את הבן שלך מאחור."

"חתיכת מניאק!" היא מסתערת עליי, אוחזת בזרועותיי ומנסה למשוך אותי לאחור. "אתה לא לוקח את הבן שלי לשום מקום."

"אז ספרי לי את מה שאני רוצה לדעת." אני מנער אותה מעליי ונועץ בה מבט.

מבטה עובר אל המדרגות ומשם אל דלת הכניסה. אני מביט בפניה ורואה איך ההשלמה משתלטת עליה באיטיות. אין לאן לברוח. אין מקום להתחבא בו. היא לכודה והיא יודעת את זה. אבל היא מבזבזת לי את הזמן, ואני לא יכול להרשות לעצמי לאבד זמן כרגע, אז אני נותן לה תמריץ נוסף.

"לא שנראה שאכפת לך — את הרי נטשת את כולם — אבל אולי יעניין אותך לדעת שאחותך הקטנה, אווה, נמצאת בבית שלי."

עיניה מצטמצמות וכפות ידיה נקמצות לאגרופים. "זה איום?"

"תביני את זה איך שאת רוצה." אני זוקר אליה גבה. "אבל שיהיה ברור. אם לא תעזרי לי למצוא את אשתי, אני אאמלל את החיים של כולכם. הייתי נחמד ולא חשפתי את המיקום שלך, אף על פי שהוא ידוע לי כבר זמן מה. אבל הנחמדות שלי הולכת ואוזלת לנוכח ההתנגדות שאת מגלה. אז נראה לי שיש לך שתי ברירות. לעזור לי למצוא את אשתי ולהחזיר אותה הביתה בשלום, או לתת לכל המשפחה שלך לשלם על מעשייך."

דמעות נקוות בעיניה. היא מסתובבת לנגב אותן ומסרבת לבחור בין שתי הברירות שהעמדתי בפניה, בעקשנות שנראית כתכונה טיפוסית למשפחת מורנו. אני מכיר אותה היטב מאייווי.

"טוב," היא לוחשת באי רצון. "אני אעזור לך, אבל אני צריכה לדעת שאייווי לא תיפגע."

"היא מוגנת יותר אצלי מאשר בכל מקום אחר."

"כנראה זאת הסיבה שהיא ברחה ממך," מסננת הייזל.

"הזמן שלנו אוזל." אני מסמן בראשי על המדרגות. "וכך גם הסבלנות שלי."

מבטה עובר אל צרור המפתחות שהפילה קודם על הרצפה, והיא מתכופפת להרים אותו בתנועה נוקשה. "עוד דבר אחד." היא זוקרת את הסנטר בנחישות. "איך אני יכולה לדעת שלא תחשוף את המיקום שלנו, או תסגיר אותי אם אבוא איתך?"

אני שוקל את דבריי בכובד ראש. אני רגיל לקחת מה שאני רוצה בלי להתחשב ברגשותיהם של אחרים. אחרי הכול, אני בן למשפחת דה לה רוסה. אבל שביב אנושיות כלשהו בתוכי רוצה שהיא תבטח בי כי היא אחות של אשתי, ואני יודע שאייווי אוהבת אותה. קצת מוזר להודות בכך, במיוחד מאחר שאני לא רוצה להאמין בכך בעצמי, אבל ככל שאני רחוק מאשתי זמן רב יותר, כך האמת הזו נהיית ברורה יותר.

"את יכולה להיות בטוחה שאני לא אבגוד בך," אני עונה בקול נוקשה. "כי אשתי לעולם לא תסלח לי על דבר כזה, ולמרות מה שאת אולי חושבת, אני... היא חשובה לי. אני רוצה שהיא תחזור אליי, אל המקום שאליו היא שייכת. זה הדבר היחיד שאני רוצה. ואין לי סיבה להסגיר אותך, אלא אם תסרבי לעזור לי להחזיר אותה."

פניה של הייזל מתרככות מעט, והיא מתבוננת בי ומחפשת רמז לשקרים. כשהיא בטוחה שאני אומר את האמת, היא מהנהנת בתנועה קטנה.

"בסדר. אני אביא את הבן שלי. נצטרך לקחת אותו לגן קודם."

 

 

"מה המקום הזה?" אני שואל.

הייזל מחנה את המכונית, מכבה את המנוע ובוהה בבית הצהוב שנראה כמו כל הבתים האחרים ברחוב.

התחלתי לחשוב שהיא סתם נוסעת בלי מטרה, בניסיון לשחק איתי, אבל אז היא יצאה ביציאה ללפאייט. משם היא נסעה עד לבית הזה על פי הזיכרון, וכשאני מתבונן בה עכשיו אני רואה את המבט העגום שבו היא בוחנת את הבית. אין ספק שהמקום הזה מוכר לה.

"זה הבית שאבא שלי קנה לאשתו הראשונה לפני שהוא נאלץ לעזוב אותה," היא עונה בקול רציני. "באתי הנה לפני שעזבתי את הארגון. הוא רשום על שם אימא של אייבל, כך שהאיי־וי־איי מעולם לא ידע על קיומו. לפחות עד עכשיו."

"יש לך מפתח?" אני שואל כשאנחנו יוצאים מהמכונית וצועדים בשביל הגישה.

"לא, אבל אני יודעת מה הקוד לדלת הכניסה."

אני מהנהן והולך אחריה אל הדלת, אבל משהו שמונח על השביל מושך את תשומת ליבי. הייזל נעצרת יחד איתי ומביטה בחתיכות הפלסטיק האדומות. "מה זה?"

אני מתכופף, מרים חתיכה כדי להתבונן בה וצמרמורת קרה עוברת בגבי. "זה נראה כמו פנס אחורי של מכונית."

"תראה את זה," קוראת הייזל ומצביעה באצבע רועדת על מכל פלסטיק שחור מעוך.

שנינו מתקרבים לבחון את המכסה, והייזל מזהה אותו קודם.

"זה אודם."

עיניי עוברות אל המריחה האדומה שעל הבטון, ותחושת בחילה ממלאת אותי. אני לא אשכח את הגוון האדום הזה עד יומי האחרון. זה חייב להיות אותו גוון. השאלה היא למה הוא כאן, מרוסק על שביל הגישה?

"אתה חושב שמשהו קרה כאן?" לוחשת הייזל.

"תפתחי את הדלת."

זה הדבר היחיד שאני מצליח להגיד. אני לא מסוגל לקבל את המחשבות שמפכפכות בראשי. אני לא יכול לאפשר את הרעיונות האלה. לא לפני שניכנס ואני אראה במו עיניי שהיא לא כאן.

הייזל מקלידה את הקוד, ואני אוחז לה בכתף ועוצר אותה לפני שהיא מסובבת את הידית.

"אני איכנס ראשון."

היא בולעת רוק ומהנהנת, ואז זזה ומאפשרת לי להיכנס לפניה. אני עומד שם לרגע וסופג הכול. את הדממה. את ריח הטחב. את הבית המבולגן שאף אחד לא ממש גר בו כבר זמן מה.

שום אור לא דולק. זו שעת בוקר, ואייווי כבר אמורה להיות ערה. אבל אני לא מסוגל לוותר על התקווה האחרונה שנותרה לי כשאני עובר בסלון וממשיך אל המסדרון, מציץ בכל חדר שאני עובר. כל החדרים ריקים. זה לא מונע ממני לבדוק מתחת למיטות, בתוך ארונות, מקלחות וכל חלל אחר שהיא יכולה להתחבא בתוכו. אלא שהחיפושים לא מעלים דבר. אין לה שום זכר. אבל אני מרגיש עמוק בפנים שהיא הייתה כאן.

"משהו רע קרה, נכון?" הייזל נותנת ביטוי למחשבותיי וקולה רועד. "משהו קרה לאחותי."

 

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
128 דירוגים
94 דירוגים
21 דירוגים
3 דירוגים
6 דירוגים
4 דירוגים
27/11/2021

קראתי את הסדרה ונהנתי, אבל עייפתי מסיפורי מאפיה ואופל שבו נשים עוברות התעללות פיזית ונפשית ומתאהבות בגבר שגרם להם סבל... לא משנה שאחר כך הוא הופך לבן זוג אוהב ומגן, עדיין ההתנהגות הראשונית מזעזעת בעיני.

2
25/9/2023

כתוב טוב, אבל.. יש חורים במובן הזה שלא ברור איך אדם שהיה סופר אלים לבת זוג שלו הופך פתאום לאוהב מכל הלב- זה לא מסתדר. גם הנכונות המהירה של בת הזוג שלו לסלוח- פשוט מפריע לקרוא כמה היא קורבן. אבל הספר כתוב טוב ומי שאוהבת את הז'אנר תהנה.

1
23/11/2021

הכי טוב מבין השלושה

1
9/4/2025

סיפור יפה ומעניין

31/1/2025

וואו במילה אחת.

6/1/2025

סיימתי את כל הסידרה בשבוע וחצי הספרים כתובים טוב מומלץ לקריאה

5/10/2024

כל הסדרה מעולה דמויות עמוקות, עלילה מעניינת חלק מהסצנות קצת קשות, עלולות לטרגר

21/7/2024

סדרה מענגת, היפה והחיה בגרסת המאפיה. כמובן שאי אפשר לעצור אחרי ספר אחד וקשה שלא לקרוא את כל השלושה בבת אחת.

5/5/2024

סדרה סוחפת ומדהימה. מלאה טלטלות

17/4/2024

יפה מאוד. סוף טוב, הכל טוב.

21/12/2023

אי אפשר לעזוב את הספרים.

19/8/2023

ספר אחרון לטרילוגיה מושלמת. קצת פחות אינטנסיבי מהשניים הקודמים אבל זה כנראה מתבקש לאור העובדה שהוא סוגר את הפרשה של איווי וסנטיאגו מומלץ מאוד.

6/8/2023

סיום נפלא לטרילוגייה מומלץ בחום

11/6/2023

וואו וואו וואו איזה ספר מהמם באמת שבכיתי בסוף ולא ציפיתי שאני אבכה מספר כזה

9/6/2023

טרילוגייה מושלמת!! מומלץ בחום

6/5/2023

מהמם, כל מה שארשום לא יספיק לתאר את העונג שהיה לי לקרוא את הטרילוגיה הזאת חולה על ספרים כאלה🔥🔥 ממליצה בלי לחשוב פעמיים💗

10/3/2023

אהבתי

17/9/2022

דעות חלוקות. מצד אחד אלימות על גבול ההתעללות ומצד שני אי אפשר להניח מהיד. קראתי ברצף את כל הסדרה בכמה שעות בסופ״ש . לא איזו יצירת מופת אבל העלילה מסביב לאלימות מאד מושכת. הגעתי לספרים הללו אחרי שנה שלא רציתי לקרוא וגם זה רק בגלל שלא ממש היה לי משהו אחר לקרוא.

6/9/2022

טרילוגיה מהממת

16/8/2022

וואוווו קראתי את כל הסדרה מהמם עוצמתי מרגש מכעיס סקסי כל מה שצריך בספר מתח סקסי למי שאוהב את הסגנון מומלץ

10/8/2022

סיום מושלם לסדרה מושלמת!!❣️❣️ ממליצה לקרוא את כל הסדרה!!

21/7/2022

כל הטרילוגיה מושלמת מותחת וכתובה היטב. הסוף היה מעט צפוי אך עדיין מומלץ בחום. בטוחה שהרבה שנים לא תהיה עוד סדרה שמשתווה לזו...

7/6/2022

טרילוגיה מושלמת מרתקת אין מילים!!!!

30/5/2022

וואו!!! ורק בגלל שלא ברור איך היא בחרה לאהוב אותו אחרי עול מה שעולל לה… בהחלט סצנות לא פשוטות… אבל ממליצה לאוהבי הז׳אנר

18/5/2022

קראתי את שלושת הספרים כתובים בצורה מרתקת . אומנם יש קטעים קצת אלימים בין איוון לסנטיאגו אבל הוא כתוב פשוט מעולה! נהנתי מכל הספרים במיוחד מהאחרון מרגש עד דמעות!

29/4/2022

מרתק.

21/4/2022

מעולה. שתי סופרות ענקיות שיצרו ספר נדיר אני רוצה עוד כאלה ספרים

11/4/2022

וואוו, איזו טרילוגיה מהממת, יש בה את כל מינעד הרגשות. ממליצה בחום

27/3/2022

טרילוגיה מדהימה! מרגשת, מפתיעה, סוחפת וכמובן אהבה

25/3/2022

טרילוגיה מעולה

11/3/2022

מתחילה אכזרית ונגמרת רכה ורומנטית

19/2/2022

טרילוגיה מעולה, מותח ומרגש, ספרים קצרים יחסית, ממליצה בחום

9/2/2022

נהנתי לקרוא את הספרים מומלץ מאוד

20/1/2022

טרילוגיה סוחפת

8/1/2022

מרתק עד לרגע האחרון

8/1/2022

אחרי כל הבלגן הסופרות החזירו את הסדר על כנו. מצוין!

7/1/2022

מדהים מושך סיימתי ביום אחד, לא יכולתי לעזוב

20/12/2021

הן עושות זאת שוב אבל הפעם בכוחות משותפים אשלי ונטשה איזה סופרות אדירות❤ טרילוגייה מעלפת על סיפור אהבה שמתחיל מצורך בנקמה מיריבות עמוקה שמתפתחת אט אט למשהו גדול. שלושה כרכים שנקראים בחטף אין רגע דל . ספר קיצבי שלוקח אותנו לתוכו למסע מרתק מהמילה הראשונה ועד האחרונה הבנתי שיהיו המשכים ...הלוואי !!! ממליצה לקרוא לא תתאכזבו קריאה מהנה💜💜💜

12/12/2021

חבל שנגמר, מחכה להמשך אם יבוא

10/12/2021

אהבתי מאוד את הטרילוגייה. תוהה לעצמי אם יכתבו ספרי המשך גם על מרסדס וגאדג'..מקווה שכן!

7/12/2021

טרילוגיית מהממת, סוחפת לא הנחתי לרגע, הספר הראשון קצת אלים אבל השניים האחרים מעולים

6/12/2021

וואוו וואוו!! סיימתי עכשיו בוכה מעצב שזה נגמר הסדרה הזאת לגמרי נכנסת לטופ שלי היו שם בהתחלה לא מעט קטעים אלימים שהרגיזו אותי מאד! אבל לגמרי מגיע לסדרה לקבל 5 כוכבים, בקיצור אל תחשבו תקנו!! ועדיף את שלושתם כי אי אפשר לעצור לרגע

4/12/2021

וואו קראתי בלי הפסקההה מומלץ

2/12/2021

פשוט מושלםםםם!!!!🥰🥰

22/11/2021

טרילוגיה מצויינת סקסית מותחת כזאת שאי אפשר להפסיק לקרא. מצוין לסופש גשום במיטה

22/11/2021

מהמם מהמם מהמם רוצה לקרוא

21/11/2021

טרילוגיה מהממת

21/11/2021

ספר מעולה !

21/11/2021

זו הספר השלישי לסיפור של סנטיאגו ואיב. התעלומה נפתרה לבסוף. הכל מתגלה, וסנטיאגו מבין שהוא הניח את כל נקמתו כל השנים באדם הלא נכון. אייבי הייתה מעורבת בטרגדיה שנגרמה על ידי אחיה. הלב של סנטיאגו מופשר בגלל אייבי. הם עוברים כל כך הרבה בפרק זמן קצר. כן, סוף סוף הוא מבין שהוא באמת מאוהב באיבי. היא מצאה את הגילוי שלה קודם לכן. זה סיפור כל כך עמוק ואינטנסיבי. לאהבתם אין גבול. המסתורין והמתח שזורים לאורך כל הטרילוגיה.. אני תמיד אוהב לקרוא איך אהבה לאדם יכולה לשנות את כל השקפתו על החיים. שני הסופרים האלה חזקים יחד. כתבו המון ספרים באמזון. כתבו את כל הסדרה בצורה מבריקה. אני תמיד נהנה לקרוא סיפורים של שני המחברים האלה.

20/11/2021

סידרה מעולה !! רכבת הרים מטורפת מהספר הראשון ועד לאחרון . הדמויות גדלות ומתפתחות ,עלילה מקסימה ומרגשת מושלם ❤️❤️

19/11/2021

טרילוגיה מעולה, אופל במיטבו, מלאה בתככים מתח אהבה בגידה , רצח . יש בה הכל מהכל. נהנתי מהם מאוד. תודה לספרות שנוגעת על תרגום הספרים 💥💥💥💥💥💥💥💥💥

19/11/2021

טוב, כבר כתבתי את ההתרשמות שלי בשני הספרים הקודמים, טרילוגיה מצויינת, אחת הטובות שקראתי מזה הרבה הרבה זמן, מומלץ בחום רב, יש לקחת בחשבון שאי אפשר להפסיק לקרוא :)

19/11/2021

הספר נהדר. הכי טוב בטרילוגייה

17/11/2021

מקסים קראתי את השלישיה תוך יומיים, ספרים מלאים במתח וברגש. מומלץ בחום!

16/11/2021

מעניין,זורם,אחד טרילוגיה אחת הטובות שקראתי לאחרונה.

15/11/2021

מקסים, כתוב נהדר

14/11/2021

ואווו מעולה שתי סופרות נהדרות שכתבו יחד טרינולוגיה מהממת מתח ארגון מאפיה תשוקה ואהבה בספר הראשון הזכיר קצת את סידרת החוב אהבתי מאד את סנטיאגו הוא מדהים איווי נהדרת ואווה מקסימה מקווה שיהיה את הסיפור על אלכסיס וג׳אדג׳ ספרות שנוגעת תמשיכו לפנק אותנו 💛💛💛💛💛💛

13/11/2021

אמאלה אבאלה איזו טרילוגיה!!! טרפתי את הספרים האלה ביממה אחד אחרי השני כמעט ללא הפסקה. איזה שילוב לוהט של הסופרות הפנומליות האלו עם הכתיבה המרהיבה וסוחפת רקחו לנו ספרים שלא נשכח עוד מלא מלא זמן!! איזו דמויות מטריפות מורכבות שהיה תענוג לצאת איתן למסע של רגשות מורכב וסוער עם סוף מרגש. היו רמזים קטנים שיהיו המשך ספרים נוספים על חלק מהדמויות, הלוואי וכך ויותר ממצפה לעוד שילובים לוהטים של הסופרות המדהימות האלו. אי אפשר לא לדבר על אייוי וסנטיאגו הזוג מעלף הזה שהיה כל כך מהנה ומרגש לחוות את האהבה שלהם דרך הסופרות, וסנטיאגו וואי הגבר הזה בין בגיבורים המורכבים והשנויים במחלוקת שקראתי, שההתפתחות השינוי והבגרות שלו במהלך הטרילוגיה הזו הכי מדהימה ומרגשת שיש וכלכך התחברתי לדמות הזו ושלא נדבר התאהבתי😍 הספרים האלו ברשימה הגבוהה שלי השנה ובכלל, חובה קריאה!!!

13/11/2021

מעולה קראתי את כל 3 הכרכים ב 3 ימים

13/11/2021

סדרה מעולה. השילוב בין 2 הסופרות הוציא תוצר נפלא. וכידוע, אישה חזקה תוריד גם את האלפא שבגברים על הברכיים....😉

13/11/2021

כול ה3 פגזזזזז רוצו לקרוא!! מחכה למרסדס וגאד׳ג אחחחחח איזה ספרים ממתק תודה 🌸

12/11/2021

שנון, חד, מעניין, בין אהבה ושנאה מפריד חבל דק...הכי טוב שקראתי

11/11/2021

שתי סופרות מדהימות שחברו יחד ויצרו טרילוגיה חזקה וסוחפת. שווה כל רגע של קריאה.

11/11/2021

5 טרילוגיה מטורפת!!! תוך יום וחצי-עצרתי הכל!! אי אפשר היה שלא..... סדרה משגעת!!!!! מומלצת מטורפת.

11/11/2021

טרילוגייה מעולה! סיפור קצבי מאוד שזור בתשוקה. שתי סופרות מעולות שלא אכזבו

10/11/2021

זהו...סיימתי! סיפור מרתק, הדמויות מעולות, יש סיפור שנאה/אהבה אפל ולמרות 5 כוכבים שנתתי אני חצויה בקשר לטרילוגייה הזו ...לא יודעת איך להסביר - אולי פשוט ציפיתי ליותר? בכל אופן בהחלט שווה קריאה😍

10/11/2021

מעולה

20/5/2024

יש חלקים קצת מלאים אבל בסהכ יפה

28/4/2024

שלושה ספרים שנמשכו ללא צורך, יכלו בקלות להיות ספר אחד. כל אחד מהשלושה קצר מספיק והעלילה חוזרת על עצמה בסגנון קליימקס משבר התאוששות. אבל בשביל הז'אנר הזה הספר סביר, מלבד העובדה המיותרת שמרחו אותו על שלושה ספרים בשביל כסף

4/3/2023

מרגיש שאפשר היה לכתוב את הסדרה הזאת כדואט ולא כטרילוגיה. החלק השלישי כבר היה יותר מידי. אבל בסך הכל סדרה מעולה

3/9/2022

סדרה יפה מאוד, אבל היה לי מאוד קשה עם האלימות וההתעללות בשני הספרים הראשונים. זה לא היה סתם קינקי, זאת הייתה אלימות מתוך זעם ושנאה שאני באמת לא מבינה איך היא הצליחה להתאהב בו אחרי כל זה.....

14/5/2022

טרילוגיה מלאת תהפוכות, אין רגע דל. קצת מעמיס על הסיפור שכל כניסה שלה לשירותים הופכת לעוד פיתול בעלילה, אבל סך הכל מרתק,מחזיק וסיפור האהבה מתפתח יפה

14/3/2022

הציון הגובה ממש מפתיע. 4 כוכבים לא יותר מזה

10/2/2022

קצת נהפך לשמלצי בסוף אך עדיין שווה

31/1/2022

חביב סהכ. קראתי יותר טובים.

25/12/2021

השליש האחרון של הספר הזה קצת מרוח, אבל חוץ מזה טרילוגיה מדהימה!! מומלץ ❤️

5/12/2021

הסיפור מעניין ומותח אך יש פה את תסמונת האשה המוכה והפסיבית. הכל קורה ומתרחש והגיבורה כמעט תמיד חסרת אונים, חבל שלא כתבו בשבילה קצת יותר כוח.

17/11/2021

קצת פחות מהשניים הקודמים, אבל עדיין…😊❤️

16/6/2025

זה לא שהספר רע פשוט מעבר בין הספר השני המזוויע ובין הספר הזה הוא לא הגיוני אדם מלכלך אגרסיבי נקמני ואפילו רע, פתאום נסיך החלומות לא אמין קראתי וצקצקתי

6/12/2021

שני החלקים הראשונים הזיה, לא מבינה איך נשים כותבות תכנים כאלו משפילי נשים בקטע רומנטי! והחלק השלישי כתוב שמלצי לגמרי, כאילו לא קשור לחלוטיו לאופי שני הספרים הראשונים בסדרה, אמנם יש מתח אבל בהשוואה לסיפרי מאפיה אחרים שקראתי פשוט תת רמה.

28/11/2021

קניתי את כל הטרילוגיה בגלל הביקורות הנהדרות. הספר ממש קל לקריאה. אבל לא התחברתי לדמויות בכלל, הדמות הגברית אטומה מאוד ואני מרגישה שהדמות הנשית קצת חסרת אופי, זורמת עם כל סיטואציה גם כשהיא מאוד לא הגיונית, עוברת התעללות פיזית ונפשית ובכל זאת בוחרת להישאר ולהתאהב (?), מרגישה שהיה חסר לי עומק לאהבה שנרקמת בספר, לא הבנתי איפה היו השיחות או המעשים שהובילו לזה.

13/11/2021

פחות התחברתי, גם שלושה ספרים במקום אחד או שניים, גם לא הבנתי איך משנאה ובושה עברנו לאהבה

11/11/2021

הספרים הראשונים היה לי קשה מאוד להתחבר הרגשתי שאין לדמות עמוד שידרה מאוד איכזב, הספר האחרון הדברים קצת מתחילים להסתדר . סוף יפה בעניי היה אפשר לסיים את זה בספר אחד סתם נמרח מקבל ממני 2.8 נקודות.

2/3/2025

בספר הזה כבר איבדתי את הסבלנות ולא סיימתי אותו. לא ממליצה.

1/11/2023

היה יכול להיות ספר אחד... סתם מרוח דילגתי המון

26/12/2021

סדרה מעפנה עלילה מעפנות דמויות אנמיות בלשון המעטה לא מומלץ

טרילוגיית בני האדונים ג - תחיית הלב נטשה נייט, אשלי זווארלי

1

סנטיאגו

הבית הקטן והאפור באוקדייל משתלב בין כל הבתים האחרים. זו לא הפעם הראשונה שאני מבקר כאן, אבל זו תהיה הפעם הראשונה שאני עומד בפתח הדלת.

אני יודע כל פרט בלוח הזמנים שלה. מתי היא יוצאת בכל בוקר. לאן היא הולכת. אילו מצרכים היא קונה, באיזו תדירות היא מתדלקת את המכונית. אין שום פרט שאני לא יודע. וכשאני מציץ בשעון ובודק כמה זמן עבר, אני יודע שבעוד חמש־עשרה שניות היא תפתח את הדלת ותמהר אל המכונית כדי להביא את הבן שלה אל הגן.

אני עומד ומחכה. אחרי כמה רגעים, נשמע רעש מעברה האחר של הדלת. משהו מתרסק על הרצפה, והיא מקללת. היא קוראת לבן שלה, אומרת לו שהם חייבים ללכת. הידית מסתובבת, וכשהדלת נפתחת, היא ממהרת לצאת וכמעט מתנגשת בי.

התנשמות קטנה נפלטת משפתיה, ופניה מתמלאות אימה כשהיא מועדת בחזרה פנימה, מנסה לסגור את הדלת ולהשאיר את המפלצת בחוץ. אני שולח את היד במהירות כדי לאחוז בדלת, וחיוך אפל עולה על פניי.

"שלום, הייזל. עבר הרבה זמן."

"לא!" היא דוחפת את הדלת בכל כוחה ומנסה למנוע ממני להיכנס.

האימה מחלחלת אל כל שריר בגופה כשהיא מציצה מעבר לכתף, מסתכלת על בנה ואומרת לו לברוח.

"אין צורך בכל הדרמה." אני דוחף את הדלת בגופי, והיא מאבדת שיווי משקל מעוצמת הדחיפה. כשהיא מועדת לאחור, אני נכנס אל הבית וסוגר את הדלת מאחוריי.

הייזל מתנשמת במאמץ ועיניה פעורות. היא מזכירה מאוד את אחותה, אבל לא יפה כמוה. אף אחת לא יפה כמו אשתי.

"בבקשה." ידיה רועדות כשהיא מושיטה אותן אל הבן שלה, שנראה בן חמש לכל היותר, וכורכת את זרועותיה סביבו. "אתה לא חייב לעשות את זה."

"מה בדיוק נראה לך שאני עומד לעשות?" אני מטה את ראשי הצידה ומתבונן בה.

היא מביטה לרגע בבנה ומהדקת את האחיזה שלה בו. הוא נראה מבועת ממש כמוה, ולהפתעתי אני מגלה שזה מעורר בי אי נוחות. מעולם לא גיליתי עניין מיוחד ברגשות של ילדים, אבל בהתחשב בעובדה שבקרוב אהיה אבא, נראה לי שכדאי שאעשה מאמץ.

"קוראים לך מייקל, נכון?" אני כורע ברך ומביט בעיניו, בתקווה שכך איראה לו פחות מאיים, אבל האגרופים הקטנים שלו רק נאחזים חזק יותר בחולצה של אימא שלו. "אני סנטיאגו."

הוא מרים את מבטו אל אימא שלו, והיא מכריחה את עצמה לחייך חיוך שנראה יותר כמו עווית. "הכול בסדר, מתוק. אולי תעלה למעלה ותשחק קצת בצעצועים שלך? מר סנטיאגו ואני צריכים לדבר."

"טוב," הוא לוחש, והיא משחררת אותו מאחיזתה באיטיות. הוא עולה במדרגות על קצות האצבעות, ונעצר מדי פעם כדי להעיף בי מבט.

הוא מרגיש בנוכחותה של המפלצת. אבל כל הילדים כאלה, לא? גם הילדים שלי יהיו כאלה, ללא ספק. הם ייאחזו באימם באימה ולא יהיו מסוגלים להסתכל עליי.

אני בולע רוק, אבל הגוש בגרוני לא נעלם. אשתי נעדרת. היא לקחה איתה את הילד שלי. והשאלה שאני לא רוצה להכיר בקיומה ממשיכה להציק לי. אם יהיה עדיף לתת לה ללכת — לתת לשניהם ללכת — כך שלעולם לא אצטרך לראות את אותו מיאוס גם בעיניו של בני.

אבל אני יכול לטעון גם שזה בדיוק מה שרציתי. שאשתי תוליד לי ילדים. משפחה. יורשים לשושלת דה לה רוסה. אלא שזה כבר לא רק עניין של יורשים. הייתי משקר לעצמי אם הייתי טוען שכן. אני רוצה שהיא תחזור. אני צריך שהיא תחזור.

"מה אתה רוצה?" מסננת הייזל, מתרחקת כמה צעדים לאחור ומיישרת את בגדיה.

כשאני לא עונה מייד, היא מתחילה להתהלך בעצבנות ותוחבת קווצות שיער סוררות מאחורי אוזניה. "אני מניחה שהכוחות שלכם בדרך. בגלל זה אתה כאן, לא? אתה מתכוון לדאוג שאני אקבל את העונש שלי? מה זה יהיה? איך אשלם על החטא של עזיבת הארגון? אני לא יכולה להשאיר את הבן שלי לבד בעולם הזה —"

"את באמת מאמינה שמועצת השיפוט תוציא אותך להורג בגלל עבירה קלה כזאת?" אני בוהה בה בתדהמה. "את בפאניקה. תפסיקי. תחשבי. תנשמי. הדברים שאת אומרת לא הגיוניים בכלל."

היא מנידה בראשה בניסיון להכחיש את דבריי, וממשיכה לפלוט מפיה מחשבות מקוטעות.

"ציפיתי שהיום הזה יגיע... ידעתי שזה יקרה. היינו צריכים לעזוב את המדינה. אבל אני מניחה שזה לא משנה. האיי־וי־איי נמצא בכל מקום, נכון?" היא עוצרת לנשום נשימה עמוקה ואז ממשיכה. "רק אל תערב את הבן שלי. זה הדבר היחיד שאני מבקשת. אם אתה מתכוון לקחת אותי, תן לי להתקשר אל מישהו שיבוא לדאוג לו. אין לו שום קשר להחלטות שלי. אני לא אתן לו לשאת בתוצאות —"

"הייזל," אני נוהם.

מבטה עובר אליי במהירות.

"לא באתי כדי לקחת ממך את הבן שלך. ואין לי שום כוונה לקחת אותך מהבן שלך. אם וכאשר תחליטי לחזור לארגון את תיענשי, אבל העונש בהחלט לא יהיה קשה כמו שאת מדמיינת. כרגע, אין לי שום סיבה להסגיר אותך, כל עוד תעזרי לי."

"לעזור לך?" היא ממצמצת אליי בהפתעה. "איך אני יכולה לעזור לך?"

"תגידי לי איפה אחיך עלול להחביא את אייווי."

פניה מחווירות, היא נעה במקומה ומתיקה ממני את המבט. "למה שתרצה לדעת איפה אייווי?"

"כי היא אשתי."

"לא." המילה נמלטת מפיה בנימה בוטה של גועל. "אין סיכוי. היא לא הייתה —"

"היא לא הייתה מתחתנת עם מישהו כמוני?" אני מסנן. "אני מבטיח לך שזה מה שהיא עשתה. ועכשיו אני צריך למצוא אותה. אין לי זמן לבזבז, אז ספרי לי את מה שאני רוצה לדעת."

היא חושקת את הלסת ומנענעת את ראשה. "גם אם אתה מספר לי את האמת, אני לא יכולה לבגוד ככה באחותי. אם היא מתחבאת, כנראה יש לה סיבה טובה."

"טוב." אני פונה אל גרם המדרגות. "אז אני אקח את הבן שלך ואצא לדרך. ולמען האמת, אני חייב לציין שאת צודקת. את יכולה לצפות לצבא של בני אדונים שיפשוט על הבית שלך עוד הערב. אני מניח שאת יכולה לברוח, אם את מוכנה להשאיר את הבן שלך מאחור."

"חתיכת מניאק!" היא מסתערת עליי, אוחזת בזרועותיי ומנסה למשוך אותי לאחור. "אתה לא לוקח את הבן שלי לשום מקום."

"אז ספרי לי את מה שאני רוצה לדעת." אני מנער אותה מעליי ונועץ בה מבט.

מבטה עובר אל המדרגות ומשם אל דלת הכניסה. אני מביט בפניה ורואה איך ההשלמה משתלטת עליה באיטיות. אין לאן לברוח. אין מקום להתחבא בו. היא לכודה והיא יודעת את זה. אבל היא מבזבזת לי את הזמן, ואני לא יכול להרשות לעצמי לאבד זמן כרגע, אז אני נותן לה תמריץ נוסף.

"לא שנראה שאכפת לך — את הרי נטשת את כולם — אבל אולי יעניין אותך לדעת שאחותך הקטנה, אווה, נמצאת בבית שלי."

עיניה מצטמצמות וכפות ידיה נקמצות לאגרופים. "זה איום?"

"תביני את זה איך שאת רוצה." אני זוקר אליה גבה. "אבל שיהיה ברור. אם לא תעזרי לי למצוא את אשתי, אני אאמלל את החיים של כולכם. הייתי נחמד ולא חשפתי את המיקום שלך, אף על פי שהוא ידוע לי כבר זמן מה. אבל הנחמדות שלי הולכת ואוזלת לנוכח ההתנגדות שאת מגלה. אז נראה לי שיש לך שתי ברירות. לעזור לי למצוא את אשתי ולהחזיר אותה הביתה בשלום, או לתת לכל המשפחה שלך לשלם על מעשייך."

דמעות נקוות בעיניה. היא מסתובבת לנגב אותן ומסרבת לבחור בין שתי הברירות שהעמדתי בפניה, בעקשנות שנראית כתכונה טיפוסית למשפחת מורנו. אני מכיר אותה היטב מאייווי.

"טוב," היא לוחשת באי רצון. "אני אעזור לך, אבל אני צריכה לדעת שאייווי לא תיפגע."

"היא מוגנת יותר אצלי מאשר בכל מקום אחר."

"כנראה זאת הסיבה שהיא ברחה ממך," מסננת הייזל.

"הזמן שלנו אוזל." אני מסמן בראשי על המדרגות. "וכך גם הסבלנות שלי."

מבטה עובר אל צרור המפתחות שהפילה קודם על הרצפה, והיא מתכופפת להרים אותו בתנועה נוקשה. "עוד דבר אחד." היא זוקרת את הסנטר בנחישות. "איך אני יכולה לדעת שלא תחשוף את המיקום שלנו, או תסגיר אותי אם אבוא איתך?"

אני שוקל את דבריי בכובד ראש. אני רגיל לקחת מה שאני רוצה בלי להתחשב ברגשותיהם של אחרים. אחרי הכול, אני בן למשפחת דה לה רוסה. אבל שביב אנושיות כלשהו בתוכי רוצה שהיא תבטח בי כי היא אחות של אשתי, ואני יודע שאייווי אוהבת אותה. קצת מוזר להודות בכך, במיוחד מאחר שאני לא רוצה להאמין בכך בעצמי, אבל ככל שאני רחוק מאשתי זמן רב יותר, כך האמת הזו נהיית ברורה יותר.

"את יכולה להיות בטוחה שאני לא אבגוד בך," אני עונה בקול נוקשה. "כי אשתי לעולם לא תסלח לי על דבר כזה, ולמרות מה שאת אולי חושבת, אני... היא חשובה לי. אני רוצה שהיא תחזור אליי, אל המקום שאליו היא שייכת. זה הדבר היחיד שאני רוצה. ואין לי סיבה להסגיר אותך, אלא אם תסרבי לעזור לי להחזיר אותה."

פניה של הייזל מתרככות מעט, והיא מתבוננת בי ומחפשת רמז לשקרים. כשהיא בטוחה שאני אומר את האמת, היא מהנהנת בתנועה קטנה.

"בסדר. אני אביא את הבן שלי. נצטרך לקחת אותו לגן קודם."

 

 

"מה המקום הזה?" אני שואל.

הייזל מחנה את המכונית, מכבה את המנוע ובוהה בבית הצהוב שנראה כמו כל הבתים האחרים ברחוב.

התחלתי לחשוב שהיא סתם נוסעת בלי מטרה, בניסיון לשחק איתי, אבל אז היא יצאה ביציאה ללפאייט. משם היא נסעה עד לבית הזה על פי הזיכרון, וכשאני מתבונן בה עכשיו אני רואה את המבט העגום שבו היא בוחנת את הבית. אין ספק שהמקום הזה מוכר לה.

"זה הבית שאבא שלי קנה לאשתו הראשונה לפני שהוא נאלץ לעזוב אותה," היא עונה בקול רציני. "באתי הנה לפני שעזבתי את הארגון. הוא רשום על שם אימא של אייבל, כך שהאיי־וי־איי מעולם לא ידע על קיומו. לפחות עד עכשיו."

"יש לך מפתח?" אני שואל כשאנחנו יוצאים מהמכונית וצועדים בשביל הגישה.

"לא, אבל אני יודעת מה הקוד לדלת הכניסה."

אני מהנהן והולך אחריה אל הדלת, אבל משהו שמונח על השביל מושך את תשומת ליבי. הייזל נעצרת יחד איתי ומביטה בחתיכות הפלסטיק האדומות. "מה זה?"

אני מתכופף, מרים חתיכה כדי להתבונן בה וצמרמורת קרה עוברת בגבי. "זה נראה כמו פנס אחורי של מכונית."

"תראה את זה," קוראת הייזל ומצביעה באצבע רועדת על מכל פלסטיק שחור מעוך.

שנינו מתקרבים לבחון את המכסה, והייזל מזהה אותו קודם.

"זה אודם."

עיניי עוברות אל המריחה האדומה שעל הבטון, ותחושת בחילה ממלאת אותי. אני לא אשכח את הגוון האדום הזה עד יומי האחרון. זה חייב להיות אותו גוון. השאלה היא למה הוא כאן, מרוסק על שביל הגישה?

"אתה חושב שמשהו קרה כאן?" לוחשת הייזל.

"תפתחי את הדלת."

זה הדבר היחיד שאני מצליח להגיד. אני לא מסוגל לקבל את המחשבות שמפכפכות בראשי. אני לא יכול לאפשר את הרעיונות האלה. לא לפני שניכנס ואני אראה במו עיניי שהיא לא כאן.

הייזל מקלידה את הקוד, ואני אוחז לה בכתף ועוצר אותה לפני שהיא מסובבת את הידית.

"אני איכנס ראשון."

היא בולעת רוק ומהנהנת, ואז זזה ומאפשרת לי להיכנס לפניה. אני עומד שם לרגע וסופג הכול. את הדממה. את ריח הטחב. את הבית המבולגן שאף אחד לא ממש גר בו כבר זמן מה.

שום אור לא דולק. זו שעת בוקר, ואייווי כבר אמורה להיות ערה. אבל אני לא מסוגל לוותר על התקווה האחרונה שנותרה לי כשאני עובר בסלון וממשיך אל המסדרון, מציץ בכל חדר שאני עובר. כל החדרים ריקים. זה לא מונע ממני לבדוק מתחת למיטות, בתוך ארונות, מקלחות וכל חלל אחר שהיא יכולה להתחבא בתוכו. אלא שהחיפושים לא מעלים דבר. אין לה שום זכר. אבל אני מרגיש עמוק בפנים שהיא הייתה כאן.

"משהו רע קרה, נכון?" הייזל נותנת ביטוי למחשבותיי וקולה רועד. "משהו קרה לאחותי."

 

עוד ספרים של אשלי זווארלי