1
"אני זוכר בדיוק איפה הייתי ומה עשיתי כששמעתי שאבא שלי מת."
"גם אני זוכרת איפה הייתי כשזה קרה לי."
מבטו הכחול החודר של צ'רלי קינארד נח עליי.
"איפה היית?"
"במקלט לחיות בר של מרגרט, גורפת קקי של איילים. בהחלט הייתי מעדיפה תפאורה טובה יותר, אבל זה מה שהיה. זה בסדר, באמת. אם כי..." בלעתי את רוקי ותהיתי איך סטתה השיחה הזאת — או ליתר דיוק איך סטה הריאיון הזה — אל מותו של פא סולט. ישבתי בקפטריה הדחוסה של בית החולים מול דוקטור צ'רלי קינארד. כבר כשהוא נכנס שמתי לב עד כמה נוכחותו מושכת תשומת לב. לא רק כי הוא היה יפה להדהים במבנה גופו התמיר והאלגנטי בחליפה אפורה מחויטת ובשערו הגלי הערמוני. הוא פשוט הקרין אווירה טבעית של סמכות. כשהוא עבר קפאו כמה מנשות הסגל של בית החולים עם ספלי הקפה שבידיהן כדי להרים את מבטן ולהנהן בהערכה. כשהוא הגיע אליי והושיט את ידו לשלום, הלם חשמלי זעיר חלף בגופי. עכשיו, כשהתיישב מולי, התבוננתי באצבעותיו הארוכות ששיחקו בלי הרף באיתורית שלו והסגירו אנרגיה עצבנית.
"אם כי מה, מיס ד'אפלייה?" שאל צ'רלי במבטא סקוטי רך. הבנתי שהוא לא מתכוון להניח לי לחמוק בקלות מהמלכודת שהכנסתי את עצמי לתוכה.
"אממ... אני לא ממש בטוחה שפא מת. כלומר, ברור שהוא איננו והוא לעולם לא היה מזייף את מותו או משהו כזה — הוא ידע כמה כאב זה יגרום לכל הבנות שלו — אבל אני מרגישה אותו סביבי כל הזמן."
"אם זה מנחם אותך, אני חושב שהתגובה הזאת נורמלית לגמרי," אמר צ'רלי. "רבים מקרובי המשפחה השכולים שאני מדבר איתם אומרים שהם מרגישים את הנוכחות של יקיריהם סביבם לאחר מותם."
"כמובן," אמרתי. הרגשתי שהוא קצת מתנשא עליי, אם כי הייתי צריכה לזכור שהוא רופא והוא מדבר כמי שמתמודד מדי יום עם מוות ועם האנשים האהובים שנשארו.
"מוזר, באמת," הוא נאנח כשהרים את האיתורית מעל שולחן הפורמייקה והחל להפוך אותה לכאן ולכאן בידיו. "כמו שאמרתי קודם, אבא שלי מת לא מזמן, ואני סובל ממה שאני יכול לתאר רק כמראות סיוט שלו עולה מהקבר!"
"אז לא הייתם קרובים?"
"לא. הוא אולי היה אבי הביולוגי, אבל כאן התחיל והסתיים הקשר בינינו. לא היה לנו שום דבר נוסף במשותף. ברור שלך היה קשר עם אבא שלך."
"כן, אם כי האירוניה היא שהוא אימץ את האחיות שלי ואותי בינקותנו, אז אין שום קשר ביולוגי בינינו. באמת, הוא היה מדהים."
צ'רלי חייך. "טוב, זה רק מוכיח שהביולוגיה לא משחקת תפקיד גדול בשאלה אם אנחנו מסתדרים עם הורינו או לא. זה עניין של מזל, לא?"
"האמת היא שאני לא חושבת ככה," אמרתי. החלטתי שאני לא יכולה להתכחש למי שאני, גם לא בראיון עבודה. "אני חושבת שיש סיבה לכך שאנחנו ניתנים זה לזה, בין שאנחנו קרובי משפחה ובין שלא."
"את מתכוונת שהכול נגזר מראש?" הוא הרים גבה ספקנית.
"כן, אבל אני יודעת שרוב האנשים לא יסכימו איתי."
"ואני ביניהם, כנראה. בתפקידי כמנתח לב אני חייב להתמודד על בסיס יומיומי עם האיבר שכולנו משייכים לרגשות ולנפש. למרבה הצער, נאלצתי להתייחס אליו כאל גוש של שריר — לעיתים קרובות כזה שלא מתפקד כראוי. חונכתי לראות את העולם בדרך מדעית טהורה."
"אני חושבת שיש מקום לרוחניות במדע," השבתי. "גם אני קיבלתי הכשרה מדעית קפדנית, אבל יש כל כך הרבה דברים שהמדע עדיין לא הסביר."
"את צודקת, אבל..." צ'רלי הציץ בשעונו. "נראה לי שסטינו לגמרי מהנושא, ואני צריך להיות בקליניקה בעוד חמש־עשרה דקות. אז, תסלחי לי שאני חוזר לעניין, אבל מה סיפרה לך מרגרט על אחוזת קינארד?"
"שאלה תשעת אלפים דונם של שטח פראי, ושאתה מחפש מישהו שיודע על בעלי חיים ילידיים שיכולים לאכלס אותו, חתולי בר בפרט."
"כן, בעקבות מותו של אבי, אחוזת קינארד עוברת אליי. אבא השתמש בה כמגרש משחקים אישי במשך שנים. ציד, ירי, דיג ושתייה, בלי שום חשיבה אקולוגית. למען האמת, זאת לא לגמרי אשמתו — אביו ובני משפחה רבים לפניו שמחו במאה שעברה לעשות כסף מכריתת עצים לבניית ספינות. הם עמדו מהצד כשיערות שלמים של עצי מחט גולחו מעל פני הקרקע. הם לא הבינו את זה בימים ההם, אבל בזמנים הנאורים שלנו, אנחנו מבינים. אני יודע שלא יהיה אפשר להחזיר את השעון לגמרי לאחור, בוודאי לא בימי חיי, אבל אני רוצה מאוד להתחיל בזה. יש לי שם מנהל אחוזה מצטיין, והוא יוביל את המהפך. כמו כן שיפצנו את מעון הציד שבו גר אבי, ואנחנו יכולים להשכיר אותו לאורחים שמחפשים אוויר הרים צלול וירי מאורגן."
"כן," אמרתי, וניסיתי להתגבר על חלחלה שחלפה בגופי.
"נראה שאת לא מסכימה להמתה בררנית?"
"אני לא יכולה להסכים להרג כלשהו של חיה חפה מפשע, לא. אבל אני מבינה למה זה חייב לקרות," הוספתי במהירות. בסופו של דבר, אמרתי לעצמי, אני מבקשת להתקבל לעבוד באחוזה הזאת, שבה הריגה של אייל היא לא רק נוהל שבשגרה אלא החוק.
"עם הרקע שלך, אני בטוח שאת יודעת עד כמה האיזון בטבע נהרס לגמרי בידי האדם. בסקוטלנד לא נשארו עוד טורפים טבעיים כמו זאבים או דובים שירסנו את אוכלוסיית האיילים. כיום, המשימה הזאת מוטלת עלינו. אנחנו יכולים לפחות לבצע את זה באופן הומני ככל האפשר."
"אני יודעת, אבל אני חייבת להיות כנה ולהגיד לך שאני לעולם לא אוכל לעזור בציד. אני רגילה להגן על בעלי חיים, לא לרצוח אותם."
"אני מבין את הרגשות שלך. הסתכלתי בקורות החיים שלך, והם בהחלט מרשימים. בנוסף לתואר ראשון בזואולוגיה, את התמחית בשימור?"
"כן, הצד הטכני של התואר שלי — אנטומיה, ביולוגיה, גנטיקה, דפוסי התנהגות של בעלי חיים ילידיים וכולי — הועיל לי מאוד. עבדתי תקופה מסוימת במחלקת המחקר בגן החיות 'סרביון', אבל כעבור זמן קצר גיליתי שאני מעוניינת לעשות משהו תכליתי יותר שיעזור לחיות במקום ללמוד עליהן מרחוק ולנתח את הדנ"א שלהן במעבדה. אני... יש לי אמפתיה טבעית אליהן, ואף שאין לי הכשרה וטרינרית, נראה שיש לי כישרון טבעי לרפא אותן כשהן חולות." משכתי בכתפיי במבוכה על כך שהייתי צריכה להעיד על עיסתי.
"מרגרט מהללת מאוד את כישורים שלך. היא סיפרה לי שטיפלת בחתולי הבר במקלט שלה."
"עשיתי את המטלות היומיומיות, כן, אבל מרגרט היא המומחית האמיתית. אנחנו מקוות שהחתולים יזדווגו בעונה הזאת כחלק מתוכנית החזרה שלהם לטבע, אבל עכשיו שהמקלט נסגר ומחפשים לחיות בית אחר, זה כנראה לא יקרה. חתולי הבר הם חיות רגישות מאוד."
"ככה טוען גם קאל מקנזי, מנהל האחוזה שלי. הוא בהחלט לא נלהב לאמץ את החתולים, אבל אלה חיות מקומיות בסקוטלנד, ועכשיו הם נדירים מאוד. אני חושב שמחובתנו לעשות כמיטב יכולתנו להציל את המין הזה, ומרגרט אומרת שאם מישהו יכול לעזור לחתולים להסתגל לשינוי הסביבה שלהם, זאת את. תהיי מעוניינת לבוא איתם לכמה שבועות עד שהם יתאקלמו?"
"אני מוכנה, אם כי חתולי בר לבדם לא ידרשו משרה מלאה לאחר שיגיעו לאתר. יש משהו אחר שאני אוכל לעשות?"
"למען האמת, טיגי, עד עכשיו לא הייתה לי הזדמנות לרדת לפרטי התוכניות לעתיד של האחוזה. עם העבודה שלי כאן והטיפול באישור הצוואה לאחר מות אבי, אני עסוק עד מעל הראש. אבל בזמן שתהיי אצלנו, אני אשמח אם תוכלי ללמוד את השטח ולהעריך אם הוא מתאים לבעלי חיים ילידיים אחרים. חשבתי על סנאים אדומים וארנבים מקומיים. אני בודק גם אפשרות להכניס חזיר בר ואייל קורא, בנוסף לחידוש אוכלוסיית דגי הסלמון בנחלים ובאגמים. לבנות מדרגות בנחלים כדי להקל עליהם להתקדם במעלה הזרם ולהשריץ שם. יש המון אפשרויות, אם יהיו לנו המשאבים המתאימים."
"כן, כל זה נשמע מעניין," הסכמתי. "אם כי אני חייבת להזהיר אותך, בדגים אני לא מבינה במיוחד."
"ברור. ואני חייב להזהיר אותך ולציין שהמציאות הפיננסית שלי מאפשרת לי להציע לך רק שכר בסיסי, בנוסף למגורים וארוחות, אבל אהיה אסיר תודה על כל עזרה שתוכלי לתת לי. וככל שאני אוהב את המקום, מתברר שקינארד היא משימה קשה וגוזלת זמן."
"ידעת שהאחוזה תעבור אליך באחד הימים?" הרהבתי לשאול.
"ידעתי, אבל חשבתי גם שאבי הוא מאותם טיפוסים שמחזיקים מעמד לנצח. עד כדי כך שהוא אפילו לא טרח לכתוב צוואה, אז הוא מת בלי צוואה. אני אמנם היורש היחיד וזה רק עניין רשמי, אבל זה אומר עוד ערימה של ניירת להתעסק איתה. בכל אופן, הכול יוסדר עד ינואר, ככה אומר עורך הדין שלי."
"איך הוא מת?" שאלתי.
"למרבה האירוניה, הוא מת מהתקף לב והוטס במסוק אליי לכאן," נאנח צ'רלי. "הוא כבר היה ללא רוח חיים כשהגיע, נישא למרום על ענן של אדי ויסקי, כך עלה מהבדיקה שאחרי המוות."
"זה בוודאי היה לך קשה," אמרתי והתכווצתי למחשבה.
"זה היה הלם, כן."
הסתכלתי על אצבעותיו שאחזו שוב באיתורית והסגירו את חרדתו הפנימית.
"אם אתה לא מעוניין באחוזה, אתה לא יכול למכור אותה?"
"אחרי שלוש מאות שנה שהיא בבעלות המשפחה?" הוא גלגל עיניים ופלט צחוק קצר. "כל רוחות הרפאים במשפחה ירדפו אותי כל חיי! ומה שלא יהיה, אני חייב לפחות לנסות לטפל באחוזה בשביל זארה, הבת שלי. היא משוגעת על המקום. היא בת שש־עשרה, ואם זה היה אפשרי, היא הייתה עוזבת את בית הספר מחר ובאה לעבוד בקינארד במשרה שלמה. אמרתי לה שהיא חייבת קודם לסיים את הלימודים."
"נכון." הסתכלתי על צ'רלי בהפתעה וראיתי אותו בעיניים אחרות. הוא בהחלט לא נראה מבוגר מספיק להיות אב, ובטח לא לנערה בת שש־עשרה.
"היא תהיה בעלת אחוזה נהדרת כשתתבגר," המשיך צ'רלי, "אבל אני רוצה שהיא תחיה קצת קודם — תלך לאוניברסיטה, תטייל בעולם ותהיה בטוחה שההתחייבות לאחוזת המשפחה זה באמת מה שהיא רוצה."
"אני ידעתי מה אני רוצה לעשות מאז שהייתי בת ארבע, כשראיתי בסרט תיעודי איך הורגים פילים בשביל השנהב. לא לקחתי שנה של חופש אחרי התיכון, והלכתי ישר לאוניברסיטה. בקושי טיילתי בעולם," אמרתי במשיכת כתף, "אבל אין כמו לימוד תוך כדי עבודה."
"זה מה שזארה אומרת לי כל הזמן." צ'רלס חייך אליי חיוך רפה. "יש לי הרגשה ששתיכן תסתדרו יפה מאוד. כמובן, מה שאני צריך לעשות זה לוותר על זה" — הוא החווה על סביבתו — "ולהקדיש את חיי לאחוזה עד שזארה תוכל לקבל את הפיקוד. הבעיה היא שעד שהמצב באחוזה ישתפר, אין שום היגיון כלכלי בפרישה מהעבודה שלי כאן. ובינינו, אני אפילו לא בטוח שמתאים לי להיות בעל אחוזה." הוא הציץ שוב בשעון. "טוב, אני חייב לזוז, אבל אם את מעוניינת, כדאי שתבקרי בקינארד ותראי במו עינייך. עדיין לא ירד שם שלג, אבל צפוי לרדת בקרוב. את צריכה לזכור שהמקום הזה נמצא הכי רחוק שאפשר."
"אני חיה עם מרגרט בקוטג' שלה באמצע שום מקום," ציינתי.
"הקוטג' של מרגרט הוא טיימס סקוור בהשוואה לקינארד," השיב צ'רלי. "אני אשלח לך את המספר של הנייד של קאל וגם של הטלפון הנייח בבית. אם תשאירי הודעות בשניהם, הוא יקבל אחת מהן ובסופו של דבר הוא יתקשר אלייך בחזרה."
"בסדר. אני..."
הצפצוף באיתורית של צ'רלי קטע את חוט המחשבה שלי.
"כן, אני חייב לזוז." הוא קם. "תשלחי לי אימייל אם יהיו לך שאלות נוספות ותודיעי לי מתי את באה לקינארד. אני אנסה להצטרף אלייך שם. ובבקשה, תחשבי על זה ברצינות. אני באמת זקוק לך. תודה שבאת, טיגי. שלום בינתיים."
"שלום," אמרתי, וצפיתי בו כשהסתובב ועשה את דרכו בין השולחנות לעבר היציאה. הרגשתי התרוממות רוח מוזרה כי היה לי איתו חיבור משמעותי. צ'רלי נראה מוכר, כאילו הכרתי אותו מאז ומתמיד. ומאחר שאני מאמינה בגלגול נשמות, כנראה באמת הכרתי אותו. עצמתי עיניים וניסיתי להתמקד ולגלות מהו הרגש הראשון שמתעורר בי כשאני חושבת עליו. התוצאה הדהימה אותי. במקום להתמלא בתחושה נעימה מול מישהו שעשוי לייצג דמות של מעביד אבהי, משהו אחר התעורר בי.
לא! פקחתי עיניים וקמתי ללכת. יש לו בת בתיכון, מה שאומר שהוא מבוגר מכפי שהוא נראה והוא כנראה נשוי, נזפתי בעצמי כשפסעתי במסדרונות המוארים של בית החולים ויצאתי אל יום נובמבר ערפילי. הדמדומים כבר החלו לרדת על אינוורנס, אף שהשעה הייתה רק קצת אחרי שלוש.
עמדתי בתור לאוטובוס אל תחנת הרכבת ורעדתי — מקור או מהתרגשות. לא ידעתי. אבל ידעתי שאני מעוניינת מאוד בעבודה הזאת, גם אם היא זמנית. מצאתי את מספר הטלפון של קאל מקנזי שנתן לי צ'רלי, הוצאתי את הנייד והתקשרתי אליו.
***
"אז," שאלה מרגרט בערב כשהתיישבנו לשתות את כוס השוקו המסורתית מול האש. "איך הלך?"
"ביום חמישי אני נוסעת לראות את אחוזת קינארד."
"יופי." עיניה הכחולות המאירות של מרגרט זרחו בפניה המקומטות. "מה חשבת על בעל האחוזה, הלֵיירד, או הלורד, כמו שיקראו לו באנגליה?"
"הוא היה מאוד... נחמד. כן, ממש," הצלחתי לומר. "בכלל לא כמו שציפיתי," הוספתי וקיוויתי שאני לא מסמיקה. "חשבתי שהוא יהיה הרבה יותר מבוגר. אולי בלי שיער ועם כרס ויסקי ענקית."
"כן," היא צחקה, קוראת את מחשבתי. "הוא תאווה לעיניים, זה ברור. אני מכירה את צ'רלי מאז היה ילד. אבא שלי עבד אצל סבא שלו בקינארד. בחור חמד באמת, אם כי כולנו ידענו שהוא עשה טעות כשהתחתן עם האישה ההיא. הוא גם שהיה צעיר כל כך." מרגרט גלגלה עיניים. "זארה, הבת שלהם, מתוקה, גם אם קצת פראית. אבל הילדוּת שלה לא הייתה קלה. טוב, ספרי לי עוד מה צ'רלי אמר."
"חוץ מלהשגיח על החתולים, הוא רוצה שאני אבדוק איזה חיות ילידיות אפשר להכניס לאחוזה. למען האמת, הוא לא נראה כל כך... מאורגן. אני חושבת שזאת תהיה עבודה זמנית, רק עד שהחתולים יתאקלמו."
"טוב, גם אם זה רק לזמן קצר, יש הרבה דברים שאפשר ללמוד במקום כמו אחוזת קינארד. אולי שם תלמדי שאת לא יכולה להציל כל יצור שנמסר להשגחתך. וזה חל גם על הברווזים הצולעים מהסוג האנושי," היא הוסיפה בחיוך דק. "את צריכה ללמוד להשלים עם זה שבעלי חיים ובני אדם מתנהלים על פי גורל משלהם. את יכולה רק לעשות כמיטב יכולתך, ולא יותר."
"אני לעולם לא אקשיח את הלב מול מצוקה של חיה סובלת, מרגרט, את יודעת את זה."
"אני יודעת, יקירה, וזה מה שעושה אותך מיוחדת. את קטנטונת עם לב ענק, אבל תיזהרי לא לשחוק אותו עם כל הרגש הזה."
"אז איזה מין אדם הוא קאל מקנזי הזה?"
"הוא נראה קצת מחוספס, אבל הוא ממש מתוק מתחת לקליפה. המקום זורם בדם שלו ותלמדי ממנו המון. חוץ מזה, אם לא תלכי לשם, לאן תלכי? את יודעת שאני והחיות נעזוב לפני חג המולד."
בגלל דלקת המפרקים הקשה שלה, מרגרט תעבור לבסוף לעיר טיין, במרחק ארבעים וחמש דקות נסיעה מהקוטג' הלח והמתפורר שישבנו בו כרגע. שמונים הדונם על צלע ההר, על חופי מפרץ דורנוך, היו הבית של מרגרט ושל אוסף החיות המגוון שלה בארבעים השנים האחרונות.
"את לא מצטערת לעזוב?" שאלתי אותה שוב. "אני במקומך הייתי בוכה יומם ולילה."
"ודאי שאני מצטערת, טיגי, אבל כמו שניסיתי ללמד אותך, לכל דבר טוב יש סוף. וברצון האל, דברים חדשים וטובים יותר יתחילו. אין טעם להתחרט על מה שהיה, רק לקבל בברכה את מה שיבוא. כבר הרבה זמן אני יודעת שזה עומד לקרות, והודות לעזרה שלך הצלחתי להיות כאן שנה נוספת. וחוץ מזה, בבית החדש שלי יש רדיאטורים שאפשר להפעיל מתי שרוצים, וקליטה בטלוויזיה כל הזמן!"
היא צחקקה וחייכה חיוך רחב, אם כי אני — שהתגאיתי באינטואיציה הטבעית שלי — לא ידעתי אם היא באמת שמחה לקראת העתיד או שהיא פשוט אמיצה. כך או כך, קמתי לחבק אותה.
"אני חושבת שאת מדהימה, מרגרט. את והחיות לימדתן אותי כל כך הרבה. אני אתגעגע אלייך נורא."
"כן, טוב, את לא תתגעגעי אליי אם תיקחי את העבודה בקינארד. אני לא אהיה רחוקה כל כך, ואוכל לייעץ לך בעניין החתולים, אם תרצי. ותצטרכי לבקר את דניס, גינס ובאטון, כי גם הם יתגעגעו אלייך."
הסתכלתי על שלושת היצורים הכחושים שרבצו מול האש: חתול ג'ינג'י עתיק בעל שלוש רגליים ושני כלבים זקנים. כולם טופלו ושבו לאיתנם הודות למרגרט.
"אני אסע לקינארד ואז אחליט. ואם לא, אני אחזור הביתה לאטלנטיס לחג המולד ואחשוב מחדש. עכשיו, אני יכולה לעזור לך להתכונן לשינה לפני שאני אעלה למעלה?"
זאת הייתה שאלה ששאלתי את מרגרט כל לילה, והיא ענתה את תשובתה הגאה הרגילה.
"לא, אני אשב כאן עוד קצת ליד האש, טיגי."
"חלומות פז, מרגרט."
נשקתי ללחיה דמוית הקלף ועליתי בגרם המדרגות העקום לחדרי. פעם החדר היה של מרגרט, אבל אפילו היא הבינה שהטיפוס במדרגות בכל לילה מוגזם בשבילה. לכן העברנו את מיטתה למטה לחדר האוכל. ואולי טוב שאף פעם לא היה כסף להעביר את חדר האמבטיה למעלה, כי הוא עדיין שכן במבנה חיצוני קר להחריד במרחק מטרים מעטים מהחדר שעכשיו שימש לה חדר שינה.
כמו בכל ערב, פשטתי את בגדי היום ואז לבשתי שכבות של בגדי לילה לפני שנכנסתי בין הסדינים הקפואים, ואמרתי לעצמי שההחלטה שלי לבוא לכאן למקלט הייתה ההחלטה הנכונה. כמו שאמרתי לצ'רלי קינארד, אחרי שישה חודשים במחלקת המחקר של גן החיות בלוזאן הבנתי שאני רוצה לטפל בחיות עצמן ולהגן עליהן. אז עניתי למודעה שראיתי באינטרנט ובאתי לקוטג' מתפורר על שפת אגם לעזור לגברת זקנה שסובלת מדלקת מפרקים במקלט שהקימה לחיות בר.
בטחי באינסטינקטים שלך, טיגי, הם אף פעם לא יאכזבו אותך.
זה מה שפא סולט אמר לי פעמים רבות. "החיים מתנהלים על פי אינטואיציה, עם טיפה של היגיון. אם תלמדי להשתמש בשניהם באיזון הנכון, כל החלטה שתקבלי תהיה בדרך כלל נכונה," הוא הוסיף, כשעמדנו יחד בגינה הפרטית שלו באטלנטיס וצפינו בירח המלא מעל אגם ז'נבה.
אני זוכרת שסיפרתי לו שהחלום שלי הוא לנסוע באחד הימים לאפריקה, לעבוד עם היצורים המדהימים בבית הגידול הטבעי שלהם, ולא מאחורי סורגים.
ועכשיו, כשניסיתי לחמם את בהונותיי הקפואות במיטה, הבנתי כמה רחוקה הייתי מהגשמת החלום. להשגיח על ארבעה חתולי בר סקוטיים זה לא בדיוק משחק בליגה של הגדולים.
כיביתי את האור וחשבתי על אחיותיי שהקניטו אותי על כך שהייתי פתית השלג הרוחני במשפחה. לא יכולתי באמת להאשים אותן, כי כשהייתי קטנה לא הבנתי שאני "שונה", אז דיברתי על הדברים שראיתי או הרגשתי. פעם אחת, כשהייתי צעירה מאוד, אמרתי לאחותי סי־סי לא לטפס על העץ האהוב עליה כי ראיתי אותה נופלת ממנו. היא צחקה עליי, לא בגסות, ואמרה לי שהיא כבר טיפסה עליו מאות פעמים ושאני טיפשה. כעבור חצי שעה, כשהיא באמת נפלה, היא הסבה את מבטה ממני והייתה נבוכה מכך שהנבואה שלי התגשמה. מאז למדתי שמוטב לי לשתוק כשאני "יודעת" דברים. בדיוק כמו שאני יודעת שפא סולט לא מת...
אם הוא מת, הייתי יודעת מתי נשמתו עזבה את גופו. אבל לא הרגשתי שום דבר, רק הלם מוחלט לשמע הידיעה שקיבלתי בשיחת טלפון ממאיה אחותי. הייתי לגמרי לא מוכנה. שום "אזהרה" שמשהו רע צפוי. לכן, או שהמערכת הרוחנית שלי כשלה, או שהייתי בהכחשה כי לא הייתי מסוגלת להשלים עם האמת.
מחשבותיי חזרו אל צ'רלי קינארד ולראיון העבודה המוזר שהיה לי היום. בטני התחילה לפרפר באופן לא הולם כשראיתי בדמיוני את העיניים הכחולות המדהימות האלה ואת הידיים הדקות עם האצבעות הרגישות הארוכות שהצילו חיים רבים כל כך...
"באמת, טיגי! אל תיסחפי," מלמלתי לעצמי. אולי מאחר שחייתי חיים מבודדים כל כך, גברים מושכים ואינטליגנטים לא עמדו בתור על סף דלתי. חוץ מזה, צ'רלי קינארד מן הסתם מבוגר ממני בעשר שנים לפחות...
ובכל זאת, כשעצמתי עיניים, ידעתי שאני מצפה בכיליון עיניים לביקור באחוזת קינארד.
***
כעבור שלושה ימים ירדתי מהרכבת הקטנה, שני קרונות בלבד, בטֵיין וצעדתי לעבר לנדרובר חבוטה — כלי הרכב היחיד שיכולתי לראות מחוץ לחזית התחנה הזעירה. גבר במושב הנהג פתח את החלון.
"את טיגי?" הוא שאל במבטא סקוטי בולט.
"כן, אתה קאל מקנזי?"
"נכון. בואי תעלי."
עליתי, אבל התקשיתי לסגור את הדלת הכבדה.
"תרימי אותה, ואז תטרקי," יעץ לי קאל. "הפחית הזאת ראתה ימים טובים יותר, כמו רוב הדברים בקינארד."
נביחה פתאומית נשמעה מאחוריי, וכשהסתובבתי ראיתי כלב דירהאונד סקוטי במושב האחורי. הכלב שלח את ראשו לפנים לרחרח את שערי לפני שהעניק לקיקה מחוספסת לפרצופי.
"היי, טיסל, שב בשקט!" ציווה קאל.
"הוא לא מפריע לי," אמרתי ושלחתי את ידי לאחור לגרד מאחורי אוזניו של טיסל, "אני אוהבת כלבים."
"כן, אבל אל תתחילי לפנק אותו, הוא כלב עבודה. טוב, יצאנו לדרך."
אחרי כמה ניסיונות הצליח קאל להתניע את הרכב ונסענו דרך טֵיין — עיירה קטנה שבתיה בנויים מאבני צפחה אפורות — ששירתה קהילה כפרית גדולה והיה בה הסופרמרקט ההגון היחיד בכל האזור. הרחובות העירוניים נעלמו במהרה, ונסענו לאורך כביש מתפתל על גבעות רכות מכוסות שיחי אברש ומנוקדות בעצי מחט. ראשי הגבעות היו עטופים ערפל אפור סמיך, וכשפנינו בסיבוב הופיע אגם מימין. בגשם הדק הוא הזכיר לי שלולית אפורה גדולה.
רעדתי, אף על פי שטיסל — שהחליט להשעין את ראשו האפור והמדובלל על כתפי — חימם את צווארי בנשימתו החמה, ונזכרתי ביום הראשון שהגעתי לנמל התעופה באינוורנס לפני שנה כמעט. עזבתי שמיים שוויצריים כחולים צלולים, עם תפזורת קלה של שלג ראשון על פסגות ההרים מול אטלנטיס, כדי למצוא את עצמי בהעתק קודר שלהם. כשהמונית הסיעה אותי לקוטג' של מרגרט תהיתי מה לכל הרוחות עוללתי לעצמי. כעבור שנה, אחרי כל ארבע העונות בצפון סקוטלנד, ידעתי שבבוא האביב יעירו שיחי האברש את מדרונות הגבעות ויצבעו אותם בארגמן רך, והאגם ינצנץ בכחול רוגע מתחת לשמש סקוטית נעימה.
הצצתי בגנבה בנהג שלי — גבר חסון ומוצק עם לחיים אדמוניות ושיער אדום מקליש. הידיים הגדולות שלפתו את ההגה העידו על היותן כלי העבודה שלו: עפר מתחת לציפורניים, עור מכוסה שריטות ומפרקים אדומים מרוב חשיפה. בהתחשב בעבודה הפיזית הקשה של קאל, הנחתי שהוא בוודאי צעיר מכפי שהוא נראה ושיערתי שהוא בן שלושים עד שלושים וחמש.
כמו רוב האנשים שפגשתי כאן, שהיו רגילים לעבוד בחוץ והיו מבודדים מרוב העולם, קאל לא הרבה בדיבור.
אבל הוא איש טוב... אמר הקול הפנימי שלי.
"כמה זמן אתה כבר עובד בקינארד?" הפרתי את השתיקה.
"מאז שהייתי קטן. אבא שלי, סבא שלי, סבא־רבא שלי וגם אבא שלו לפניו עשו אותו דבר. יצאתי לשטח עם אבא שלי ברגע שלמדתי ללכת. הזמנים השתנו מאז, זה בטוח. השינויים מביאים איתם בעיות משלהם, את יודעת. בֶּריל לא אוהבת שסאסֶנאך פולשים לטריטוריה שלה."
"בריל?" שאלתי.
"סוכנת הבית בקינארד. היא עובדת שם יותר מארבעים שנה."
"וסאסנאך?"
"האנגלים. יש לנו המון אנשים עשירים מפונדרקים מעבר לגבול שבאים לבלות באכסניה בערב השנה החדשה, ובריל לא שמחה על זה. את האורחת הראשונה מאז השיפוץ. אשתו של בעל האחוזה הייתה האחראית, והיא לא חסכה בכלום. רק החשבון של הווילונות בטח הגיע לאלפים."
"טוב, אני מקווה שהיא לא טרחה בשבילי יותר מדי. אני רגילה לתנאים קשים," אמרתי כי לא רציתי שקאל יחשוב שאני איזו נסיכה מפונקת. "אתה צריך לראות את הקוטג' של מרגרט."
"כן, ראיתי, הרבה פעמים. היא דודנית של דודן שלי, אז אנחנו קרובי משפחה רחוקים. כמו רוב האנשים בסביבה הזאת."
שוב שקענו בשתיקה כשקאל ביצע פנייה חדה שמאלה ליד קפלה זעירה ומוזנחת ששלט דהוי "למכירה" נתלה באלכסון על אחד מקירותיה. הכביש נעשה צר יותר, ונסענו בשדה פתוח. גדרות אבן משני הצדדים שמרו על ביטחון הכבשים והבקר שמאחוריהן.
במרחק ראיתי עננים אפורים תלויים מעל רכס הרים. בתי משק מאבן הופיעו פה ושם משני הצדדים, ועשן היתמר מהארובות. הדמדומים ירדו במהירות כשהמשכנו לנסוע על כביש זרוע מהמורות. מערכת הקפיצים של הלנדרובר הישנה כנראה לא תפקדה, וקאל ניווט על פני גשרים קמורים צרים שנמתחו מעל פלגים מתערבלים, ומפלי הסלעים ערבלו קצף לבן של בועות כשהמים גלשו מטה על פניהם, מה שהצביע על כך שטיפסנו כלפי מעלה.
"זה עוד רחוק?" שאלתי. הצצתי בשעון ונוכחתי לדעת שכבר עברה שעה מאז שעזבנו את טיין.
"כבר לא רחוק," אמר קאל ופנה פנייה חדה ימינה. הכביש נהפך לדרך עפר סלעית זרועה מהמורות עמוקות כל כך עד שהבוץ ניתז מהן כלפי מעלה והכתים את החלונות. "את יכולה לראות את הכניסה לאחוזה שם לפנייך."
כשזוג עמודי אבן הוארו בפנסי הרכב, הצטערתי שלא הגעתי מוקדם יותר כדי לקבל מושג טוב יותר היכן אני.
"כמעט הגענו," הרגיע אותי קאל כשהתפתלנו והסתובבנו וקפצנו לאורך השביל. הלנדרובר המשיכה במעלה מדרון חד, והגלגלים הסתחררו במאמץ להיאחז בחצץ הרטוב. קאל עצר לבסוף, והמנוע נרעד עד שדמם לבסוף.
"ברוכה הבאה לקינארד," הוא הכריז כשפתח את הדלת ויצא. שמתי לב שהוא זריז תנועה, בהתחשב במבנה גופו הגדול. הוא הקיף את הרכב ופתח לי את הדלת, ואז הציע את ידו לעזרה.
"אני מסתדרת," התעקשתי וקפצתי ישר לתוך שלולית. טיסל זינק החוצה לצידי ונתן לי לקיקה ידידותית לפני שהמשיך הלאה לרחרח סביב השביל. הוא נראה שמח לחזור לסביבה מוכרת.
נשאתי את עיניי למעלה באור הירח וראיתי את הקווים הנקיים החדים של אכסניית קינארד, את הגגות המחודדים והארובות הגבוהות שהטילו צללים בשמי הלילה. אורות חמים נצנצו מאחורי החלונות הקבועים בקירות הצפחה החסונים.
קאל לקח את התיק שלי מהמושב האחורי של הרכב והוביל אותי מסביב אל הדלת האחורית.
"כניסת המשרתים," הוא מלמל וניקה את מגפיו במַגרֵד המוצב בחוץ. "רק הלֵיירד, המשפחה ואורחים מוזמנים משתמשים בדלת הקדמית."
"כן," אמרתי כשנכנסנו פנימה ומשב מבורך של אוויר חם קידם את פניי.
"כמו כבשן כאן," התלונן קאל כשעשינו את דרכנו לאורך מסדרון שהדיף ריח עז של צבע טרי. "אשתו של הליירד התקינה מערכת חימום משוכללת, ובריל עוד לא למדה להשתלט עליה. בריל!" הוא צעק כשהוביל אותי למטבח גדול אולטרה־מודרני, מואר בנורות ספוטלייט רבות. מצמצתי כדי לאפשר לעיניי להסתגל בעודי קולטת אי גדול במרכז, שורות של ארונות קיר מבריקים, ומה שנראה כמו שני תנורי בישול חדישים.
"שיא האופנה," אמרתי לקאל.
"כן, נכון. היית צריכה לראות את החדר הזה אחרי שבעל האחוזה הזקן מת. אני חושב שהיה שם לכלוך של מאה שנה מאחורי הארונות הישנים, וגם משפחה גדולה של עכברים. עכשיו בריל חייבת ללמוד להפעיל את התנורים האלה. היא תמיד בישלה על הכיריים הישנות כאן, וצריך תואר במדעי המחשב כדי להשתמש בשני אלה."
בעוד קאל מדבר, אישה רזה ואלגנטית, ששערה הצח כשלג אסוף בפקעת על עורפה, נכנסה למטבח. עיניה הכחולות — שחלשו על אף נשרי ועל פנים זוויתיות ארוכות — אמדו אותי.
"מיס ד'אפלייה, אני מניחה?" היא אמרה, ובקולה המתנגן נשמע רק שמץ של מבטא סקוטי.
"כן, אבל בבקשה קראי לי טיגי."
"וגם את קראי לי בֶּריל, כמו שקוראים לי כאן כולם."
חשבתי ששמה עומד בניגוד למראיה. דמיינתי טיפוס אימהי שופע חזה, עם לחיים אדומות וידיים מחוספסות וגדולות כמו הסירים שהתעסקה איתם בכל יום. לא ציפיתי לאישה הנאה הזאת, הקשוחה במקצת, בשמלה השחורה ונטולת הרבב של סוכנת הבית.
"תודה שאתם מארחים אותי הלילה. אני מקווה שזאת לא טרחה גדולה מדי בזמן שאתם עסוקים כל כך," אמרתי והרגשתי כבדת לשון, כמו ילדה שפונה אל מנהלת בית הספר. בריל הקרינה סמכות שפשוט דרשה כבוד.
"את רעבה? הכנתי מרק — זה כל מה שאני מצליחה לבשל בביטחון עד שאשתלט על התוכנות של התנורים החדשים." היא חייכה חיוך עגום. "הליירד אמר לי שאת צמחונית. מרק גזר עם כוסברה זה בסדר?"
"זה יהיה מצוין, תודה."
"טוב, אני אשאיר את שתיכן לבדכן עכשיו," אמר קאל. "יש במחסן כמה ראשי איילים מהציד של אתמול שצריך עוד להרתיח. לילה טוב, טיגי, ליל מנוחה."
"תודה, קאל, גם לך," אמרתי והחנקתי דחף להקיא שעוררה בי המחשבה על הרתחת ראשי איילים שישמשו מזכרות לתלייה על הקיר.
"טוב. אני אקח אותך למעלה לחדר שלך," אמרה בריל בענייניות וסימנה לי לבוא אחריה. בסוף המסדרון פנינו אל אולם כניסה מפואר מרוצף אבן, עם אח מרשימה, שמעליה התנוסס ראש של אייל בעל קרניים מפוארות. היא הוליכה אותי במעלה מדרגות מצופות שטיח חדש — על הקירות נתלו דיוקנאות של בעלי האחוזה הקודמים — והמשיכה לאורך המישורת הרחבה למעלה, ואז פתחה דלת אל חדר שינה גדול, מרוהט בגוונים רכים של בז'. מיטה עצומה עם ארבעה עמודים שעליהם נתלו וילונות בדוגמת משבצות טרטן אדומות ניצבה בגאווה במרכז החדר. כורסאות עור עם כריות תפוחות עמדו משני צידי האח, ושתי מנורות פליז עתיקות הפיצו אור רך מעל שולחנות צד ממורקים.
"איזה יופי," מלמלתי. "אני מרגישה שאני במלון חמישה כוכבים."
"הליירד הזקן ישן כאן עד יום מותו. הוא לא היה מזהה את המקום, בייחוד לא את חדר האמבטיה." בריל הצביעה על הדלת משמאל. "זה שימש לו חדר הלבשה. העמדתי שם שידה לקראת הסוף. השירותים היו בקצה השני של המסדרון, את מבינה."
בריל נאנחה בכבדות, והבעת פניה העידה שמחשבותיה היו בעבר — אולי עבר שהיא התגעגעה אליו.
"חשבתי שאוכל להשתמש בך בתור שפן ניסיונות. לבדוק אם יש בעיות בסוויטה, אם לא אכפת לך," המשיכה בריל. "אני אודה לך אם תתקלחי ותגידי לי כמה זמן עובר עד שמגיעים המים החמים."
"בשמחה. במקום שבו אני גרה עכשיו מים חמים הם דבר נדיר."
"יופי, אנחנו עדיין מחכים שהשולחן של חדר האוכל יחזור משיפוץ, אז הכי טוב שאני אביא לך מגש לכאן."
"מה שיתאים לך, בריל."
היא הנהנה ויצאה מהחדר. התיישבתי על קצה המזרן, שהיה נוח מאוד, וחשבתי על כך שלא הצלחתי לתהות על קנקנה של בריל. והמקום הזה, האכסניה הזאת... המותרות שהקיפו אותי היו הדבר האחרון שציפיתי לו. בסופו של דבר קמתי מהמיטה והלכתי לחדר האמבטיה. מצאתי שם כיור שיש כפול, אמבט וגם מקלחון עם ראש ענקי שנכספתי כבר לעמוד מתחתיו, אחרי חודשים של רחצה באמבט האמייל הסדוק של מרגרט.
"אלוהים אדירים," התנשמתי כשהתפשטתי ופתחתי את הברז, ואז ביליתי שעה ארוכה מתחת לזרם המים. יצאתי והתנגבתי, ולבשתי חלוק צמרירי נהדר שהיה תלוי על הדלת. ניגבתי את תלתליי הסוררים וחזרתי לחדר השינה. על השולחן בסמוך לאחת מכורסאות העור חיכה לי מגש.
"הבאתי לך קצת משקה סמבוק תוצרת בית שתוכלי לשתות עם המרק."
"תודה. המים הגיעו במהירות והיו חמים מאוד, דרך אגב."
"יופי," השיבה בריל. "טוב, אז אני אניח לך לאכול. לילה טוב, טיגי."
והיא יצאה מהחדר.
.jpg)
