היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו

יומן גנוז
צוהר אל שואה עלומה
 

במהלך 2010, כשכתבתי את הספר מיוסף עד יוסף, היתה לי הזכות להיחשף לסיפורם המופלא של יהודי לוב, שורשיהם ומסעם ההרואי אל ארץ ישראל.

בתוך כך נתקלתי לראשונה, כמו רוב רובם של הישראלים, בצירוף המילים "שואה וצפון אפריקה" או "שואה ויהודי לוב". נחשפתי לסיפורי הגירוש של יהודים לתוניסיה, לגירוש הטרגי אל מחנה הריכוז ברגן־בלזן ולשברי מידע על סבלם של יהודי בנגזי ומחוז קירנייקה.

הניסיון לתאר את שואת יהודי לוב - שואה נעלמה, אפשר לומר - זוכה בין דפי ספר זה לחיזוק נדיר ודרמטי, בזכות יומנו הגנוז של יוסף דעדוש, שנחשף כאן לראשונה.

דעדוש היה מהמנהיגים הבולטים של הקהילה, הן בגולה והן במדינת ישראל. אך הוא תרם תרומה נוספת, בעלת משקל סגולי ייחודי, שמובאת בין דפי ספר זה - עמוד עמוד, שורה שורה.

דעדוש, מתברר, סיכן את חייו וכתב יומן יומי מתוארך ומפורט להפליא על שגרת החיים והמוות בג'אדו. היומן הנושא את השם "זיכרון ממחנה ריכוז ג'אדו" נכתב בזמן אמת, יומיום, מהוצאתם של היהודים מבתיהם והובלתם למחנה הריכוז ג'אדו ולאורך כל תקופת המעצר במחנה. בזכות כך הפך כתב היד לסוג של מכונת זמן, השואבת אותנו 78 שנה לאחור ומעניקה לראשונה נקודת מבט אמינה, אותנטית, מחודדת ובהירה על מה שהתרחש בַּמחנה הידוע לשמצה.

יומנו של דעדוש נותר גנוז משך שנים ארוכות. הוא כתב אותו באמצעות מה שהצליח להשיג בסתר. עיפרון ומחברת מנייר גס וסופג. הוא כתב באיטלקית, בכתב יד מחובר. רבות בין האותיות והשורות דהו, היטשטשו, או נמחקו עם השנים. על כמה מן התיאורים התפשטו כתמים חומים. חוטי הפשתן הדקיקים שתפרו את דפי המחברת התפוררו וחלק מן העמודים נתלשו. נותרו 50 עמודי מחברת גדושים בכתב יד צפוף, בדרגות משתנות של בהירות.

התרגום היה קשה עד בלתי אפשרי. ניסיונות קודמים לפענח את היומן לא צלחו, עד שגייסנו למשימה את ד"ר יעקב לאטס - מרצה בעבר מאוניברסיטת בר־אילן, שמתמחה, בין היתר, בכתבים איטלקיים עתיקים. ד"ר לאטס קיבל על עצמו את האתגר, חיבר אות אל אות ומילה אל מילה, השלים מילים שהסתתרו תחת כתמים וניחש מילים שדהו עד שלא ניתן היה לפענחן.

עם סיום מלאכת הפענוח התגלה לעינַי יומן שכל כולו כתיבה רהוטה, עשירה וציורית. כתיבתו של דעדוש בתנאים לא תנאים, בסתר מפני הנוגשים ובהיעדר מחברות וכלי כתיבה ראויים, מאפשרת לנו - ניצולים, בני ובנות ניצולים, בני ובנות דורות צעירים, חוקרים וכלל הקוראים - הצצה נדירה אל המציאות במחנה הריכוז.

מחד גיסא, תמונות של אימה, רעב, מחלות, התעללות, השפלה וסכנת מוות שריחפה ללא הרף מעל לראשם של עצורי ג'אדו. מאידך גיסא, זקיפות קומה יהודית ועמידה נחושה של העצורים למול כל אלה.

בתוך כך מתגלה סיפורו מעורר ההשתאות וההערצה של יוסף דעדוש עצמו. הוא התעקש להגיע אל המחנה עם משפחתו, אף שיכול היה לחמוק מכך. בצומת של גורלות חיים ומוות, מהסוג שנראים רק בסרטים, סירב דעדוש להזדמנות להינצל מפקודת הגירוש ולהבטיח חיים לו ולמשפחתו.

גם כשניתנה לו ההזדמנות לנצל את כישוריו ואת תפקידו, היישיר דעדוש מבטו אל הקומנדטורה, אגינו פאלה, ידיד של הקומיסר הפשיסטי פראנצוזי, ואמר את המילים המרכיבות את המוטו לספר זה: "למקום אליו הולכים כל אחַי היהודים - אלך גם אני".

צומת ההחלטות הטרגי הוביל את דעדוש אל מסלול ההישרדות המפלצתי של ג'אדו, אל מותה של בתו הפעוטה עדה, אל שגרת חיים שאך כפסע בה בין כליה לבין הישרדות. בתוך המציאות הזו צמחה דמותו, עד שהפך לאחד המנהיגים הבולטים בקרב כלואי המחנה, ובהמשך בקרב כלל יהודי לוב. לימים הוא היה גם אחד מאלה שתרמו לעליית הקהילה לישראל, לקליטתה בארץ, לחשיפת סיפורה בפני עם ישראל ולמאבק להכרה במה שמוכר כיום כשואת יהודי לוב.

המחקר והחשיפה של סיפור זה נועדו בראש ובראשונה למען הדור הצעיר. ככל שאנו מעמיקים בתחקירים אנו מגבירים את הסיכוי שזכר השואה ומורשת הגבורה יוטמעו גם בתודעת הדורות הבאים ושהזוועות לא יישכחו לעולם.

מעל לסיפור האישי, המשפחתי והקהילתי של יהודי בנגזי, כמו מעל רבים מסיפורי השואה, מרחפת ההשתאות הרבה מיכולתם של היהודים להיישיר מבט אל הרוע המוחלט, לזקוף קומה מול המרצחים ולשמר את הגאווה היהודית גם כשהכול נראה אבוד.

ספר זה אמור להעניק לעם בישראל, להיסטוריונים ולמקבלי ההחלטות במדינה את האפשרות להבין מה בדיוק התרחש במחנה הריכוז ג'אדו ומה עבר על יהדות קירנייקה ולוב.

שלמה אברמוביץ'

מוות בלב המדבר
 

יוסף הביט בעיניים כלות בבתו הפעוטה. עורה הפך צהוב וחום גופה טיפס בהתמדה. היא בערה ממש. רעייתו ברוריה, שהמחלה אחזה גם בה, ישבה לצדו והתייפחה בייאוש למראה עַדה הקטנטנה שלה, שנדבקה גם היא במחלת הטיפוס.

המראות סביב נראו כלקוחים ממחוזות הגיהינום. לאורך ביתן 2 של מחנה המעצר ג'אדו, שהוגדר כבית בידוד לחולים במחלות זיהומיות, נראו עוד עשרות ילדים ומבוגרים שלקו בטיפוס ואחרים ששכבו על מחצלות מטונפות מדם ומקיא, כשעל גופם זוחלים פרעושים גדולים ושחורים.

החולים שכבו על המחצלות נטולי כוחות, בוערים מחום, רועדים, משתעלים, מתגרדים בטירוף ומשתדלים שלא לצרוח או לבכות. קולות בכי היו מעצבנים את פקודיו של מפקד המחנה, רב־סרן מודסטינו גארייר.

השומר התורן היה עומד עם אלה ביד, מוכן להלקות כל מי שהרגיז אותו, ובעצם כל מי שהעז להשמיע קול מיותר לאחר השעה תשע בערב - השעה שבה נצטוו כולם ללכת לישון. גם בכי של תינוק עלול היה לגרום לו להשתולל, להכות ולקלל בלא רחם.

במוחו של יוסף חלפו מחשבות על ניסיון בריחה. על האפשרות להתגנב עם עדה הבוערת מחום אל מעבר לגדרות התיל, כדי לחפש עבורה מזור במקום יישוב כלשהו. אבל היו אלו מחשבות סרק של אב נואש. המחנה הצבאי לשעבר, שהפך למחנה ריכוז, היה מוקף גדרות תיל ומדבריות אין־קץ. על אחת הגבעות שצפתה אל שער המחנה הוצבה מכונת ירייה כבדה. שומרים איטלקים וערבים סרקו את שטח המחנה 24 שעות ביממה, סוגרים על כ-2,600 היהודים הכלואים בו, שהיוו את רוב יהודי קירנייקה.

מחשבות הבריחה עלו במוחו של יוסף בעיקר כשהיה רואה את מפקדי המחנה מסתובבים עם שוט ואלה, מכים על ימין ועל שמאל על כל חריגה מכללי המחנה ומכניסים לצינוק על כל מה שנראה בעיניהם כעבירה קלה כחמורה.

במשך כשבוע ימים עשו ברוריה ויוסף כל שלאל ידם כדי למנוע מעדה בת החודשיים וחצי להידבק במגיפה שהתפשטה במחנה, אבל היה זה מאמץ חסר סיכוי. לא היו בביתן שבו הם גרו ולא במחנה כולו תנאי סניטציה מינימליים. המזון היה מזוהם ולא היו מים זורמים לרחצה. בנוסף, הלחמניות הקטנות שסופקו מדי בוקר - אחת לכל אדם - היו נגועות בתולעים, והמשפחות ניסו לבשל לעצמן סוגי מזון נוספים בתוך חצאי חביות ובפיילות מתכת.

המספר הגדל והולך של נדבקים בטיפוס, הצפיפות המזעזעת, הזוהמה, המחסור בתרופות ובמים זורמים והיעדר טיפול רפואי הפילו עוד ועוד מיושבי המחנה, שסבלו מתת־תזונה והלכו ונחלשו עד שגופם נכנע למחלה הקטלנית. הייאוש בביתנים גבר והלך. האסירים הבינו כי אין בכוחם הדל לעצור את ההידבקות ולהדביר את המגיפה.

יוסף הביט סביבו בייאוש. גם נחישותו ואמונתו כבו אט־אט. בכל יום נדבקו שמונה עד עשרה ילדים ומבוגרים במחלה - ובכל יום מתו כמה. כך גם נדבקו ברוריה ועדה.

בשעות אחר הצהריים של יום האתמול, לאחר תחנונים שנמשכו כשלושה ימים, הגיע לביתן הבידוד רופא איטלקי. הוא הביט בעדה - ועיניו אמרו הכול. לאחר דקות אחדות הוציא הרופא מתיקו מזרק, מילא אותו בנוזל שקוף, הזריק אל זרועה של הפעוטה והסתלק. יוסף ניסה לברר מה בדיוק הזריק הרופא לבתו ולא נענה. בינתיים ירדה החשיכה על המחנה ועמה האיסור להשמיע הגה מיותר.

האור שהחל להתגנב אל ביתן החולים למחרת בבוקר לא היה אור של בשורות טובות. עדה גססה. היא לא הגיבה למגע או למילים. ברוריה מיררה בבכי, מחניקה את זעקותיה מחשש שתרגיז את השומר האיטלקי ותגרום לו להכותה באלה. היא נשאה עיניים אל על, מבקשת, מתחננת מן השוכן במרומים שיציל את פרי בטנה, עצמה ובשרה. אבל יוסף הבין כי הבלתי נמנע כבר מתרחש ממש לנגד עיניהם. עדה חדלה לזוז - ואחר כך גם חדלה לנשום.

ברוריה השתרעה על הרצפה, ממררת בבכי קורע לב ונשמה. יוסף ישב לצדה, מחניק את בכיו ושוקל את צעדיו. "הייתי זקוק לארגז עץ קטן כדי לקחת את עדה לקבורה, אבל לא היו ארגזים במחנה", העיד לימים יוסף דעדוש. "מגיפת הטיפוס הרגה מבוגרים וילדים בקצב מחריד, וארגזי העץ - הגדולים והקטנים - הפכו מצרך נדיר. לאחר כשעה הבנתי שלא אצליח להשיג ארגז עץ כלשהו. אחזתי בעדה המתה בידַי והתחלתי לצעוד אל שער המחנה".

ברוריה שכבה על הרצפה באפיסת כוחות ובייאוש מוחלט. לא היה שום סיכוי שיהיה בכוחה ללוות את בתה בדרכה האחרונה. המרחק אל בית הקברות היה גדול מדי. שלושה ואולי ארבעה קילומטרים של הליכה בדרך שכולה חול טובעני. רק גברים בריאים וחזקים יכולים היו לצעוד את כל הדרך הזו בקצב שיספק את הרס"ר האיטלקי. יוסף נדרש לכוח רצון על־אנושי כדי לשאת כל הדרך את עצמו וגם את הגופה הקטנה שהובלה לקבורה.

הוא נשא בידיו את הגוף הקטנטן, מנסה לחפות עליו מפני קרני השמש הלוהטות, כאילו בתו עודנה בחיים. עדה הפעוטה היתה משוש עולמו, מקור נחמה ושמחה לו ולברוריה בתוך מחזה הפלצות שבו כיכבו.

צמד הקארביניירי האיטלקים הלכו כמה מטרים אחריו, מתבוססים גם הם בחול במגפי העור השחורים שלהם, עוקבים אחר צעדיו של יוסף במבטים חשדניים, כאילו יחל לפתע לרוץ אל המדבר כשגופת בתו איתו וינסה לברוח מהם.

"נשאתי את עדה על כפיים מהמכלאה הנוראה שבמחנה הריכוז אל בית עלמין עתיק, ששימש יהודים כבר לפני 900 שנה. גם בגיהינום של ג'אדו הקפדנו על קבורה יהודית. בוססתי בחול כששני חיילים איטלקים, חגורים באקדחים ואוחזים במגלבים, מלווים אותי כל הדרך. עשיתי כל מאמץ שלא למעוד ועצרתי את דמעותי. התמקדתי רק במשימה אחת; רציתי להביא את עדה לקבורה יהודית, אבל בלי שהנוגשים הללו יראו אותי בחולשתי ובלי שיינתן להם העונג להתקלס בי ובדמעות שחנקו את גרוני. לאחר למעלה משעה של הליכה בחום המדבר, בדרך שנראה היה כאילו לא תסתיים לעולם, זיהיתי את בית הקברות לפי המצבות והכתב העברי שעליהן. חיפשתי מקום לקבור את עדה בין כמה מצבות אבן. הנחתי על הקרקע את הגוף הדומם והתחלתי לחפור בידַי בור קטנטן".

יוסף חפר ואצבעותיו שתתו דם. כמה מטרים ממנו עמדו שני האיטלקים, מפטפטים ביניהם, מעשנים בנחת, מעיפים מעת לעת מבט בוחן על מעשיו של האב האבל. הוא חפר את הבור כשגבו אליהם, ורק אז נתן דרור לכאב הצורב שפילח את לבו. דמעות רבות ירדו מעיניו, מלחלחות את הקרקע החולית ואת הבור שהלך והעמיק.

"חפרתי, התפללתי ובכיתי, אך בעיקר ביקשתי סליחה מבתי המתה. האם עשיתי כל מה שיכולתי כדי להצילה? שאלתי את עצמי שוב ושוב. כשהבור נראה לי עמוק ורחב דיו, הנחתי בו את עדה הקטנה העטופה בקרעי סדינים, כיסיתי אותה בחול בתנועות נחרצות ומלמלתי את מעט תפילות האשכבה שזכרתי בעל־פה".

עדה הפעוטה נקברה באדמת המדבר של לוב כשרק אביה לצדה, כששני איטלקים ערלי לב מביטים באדישות בקבורתה מן הצד, וכשאמה השכולה נאבקת גם היא על חייה בביתן המוות של מחנה ג'אדו.

ואז החלה הדרך חזרה מבית הקברות אל מחנה הריכוז. שלושה־ארבעה קילומטרים בלבד, שנדמו עתה כגיהינום וכמסלול שאין לו סוף. מסלול אימה - מן המוות הדומם של בית הקברות אל המוות הממתין בביתני ג'אדו.

כעת, כשידיו ריקות ולבו עומד להתפוצץ בתוכו, הרשה יוסף לדמעותיו לזלוג בלא מעצורים. הוא בוסס בחול וייסר עצמו בשאלה שהלכה והתחדדה במוחו עם כל צעד נוסף אל המחנה. האם הוא אשם במותה של עדה? האם הוא עצמו, בהחלטותיו שלו, הטיל את ברוריה ואת עדה הפעוטה אל הגורל הנורא הזה?

ובעודו מתבוסס באבק המדבר, המכַסה בכבדות כל אדם וחיה, עלה בו כבמחזה חי הוויכוח החריף שניהל עם אגינו פאלה, שאצלו עבד כמנהל חשבונות, שביקש להיטיב עם יוסף ועם משפחתו ולא לכלול את שמו ברשימת המיועדים לגירוש אל ג'אדו. את כל הפרוטקציות שבעולם התנדב הבוס לגייס, אבל יוסף סירב. חלקו יהיה עם אחיו הגולים, וכל אשר תהא מנת חלקם - יהיה גם גורלו, הודיע בתוקף. האם בכך גזר את דינה של עדה בתו? האם פטר אותה במו פיו מארץ החיים?