לאורו הבוהק של היום

פתח דבר

אבי לא היה דברן מטבעו. הוא המעיט במילים כשסיפר את קורות חייו, שהיו רחוקים מרגילים. אבל עובדות מסוימות חזרו על עצמן בכל פעם. אני חושבת שהורי לא היו מסוגלים לשכוח אותן. הם אמרו שהם נעשו "אחרים" — אולי השתגעו קצת. בשביל אבא שלי הכתיבה משמעה היה מסירת עדות, אבל יותר מכול הוא כתב כדי לתת פורקן לחוסר מנוח, כדי להרגיש רדוף פחות. וגם כדי לסלוח.

כתב היד המקורי, שנכתב בזמן אמת, אבד בין חורבותיה של ורשה אחרי ההתקוממות של 1944. הוא חזר וכתב את הדברים מהזיכרון אחרי השחרור והשלים אותם בעדויות של אנשים אחרים, בהם רוּזָ'ה הזונה, שהצילה את חייו כשבאה אליו לקבל את הגמול שהובטח לה; וגם הרמן הֶפלֶה, שהיה המתאם של מבצע ריינהרד, ואבא שלי נאלץ לטפל בו כשהיה מוצב בגטו ורשה. מאין היה אבא שלי יכול לדעת שביום מן הימים הוא ייתקל שוב בהֶפלֶה, הפעם בזלצבורג לפני פתיחת משפטו של הֶפלֶה, וישמע שהֶפלֶה מכחיש שפיקד על גירוש של מאות אלפי יהודים?

אבא שלי רצה שזיכרונותיו יתפרסמו. אבל בגרמניה, שבה השתקע, איש לא היה מעוניין בהם במשך שנים רבות. ליתר דיוק, כל מה שהיה קשור לשואה צונזר, לרבות ספרי ההיסטוריה. כיום המצב שונה. אמנם ספרי ההיסטוריה אינם שותקים עוד, אבל עכשיו אנשים טוענים שיש כבר די והותר ספרים בנושא. כתב היד לא ראה אור אפוא עד מותו של אבי ב-1975.

לא אדבר על האירועים שאבי מדווח עליהם בספר, אלא על ההד שהם יצרו בי ובאנשים אחרים שחיו את החיים האלה. בקרב יהודי התפוצות, קשרי הדם היו כרוכים פעמים רבות בבירורים שהיה מקופל בהם הרבה כאב לב. מצבם של הניצולים היה קשה מאין כמוהו, אבל קשה עוד יותר היה לילדיהם, שנכלאו במשפחות שהצטמצמו כל כך. אף אחד מן המתים לא מת מוות טבעי. כל המיתות היו ברבריות. במקרים מסוימים נאלצו אנשים לנטוש את יקיריהם כדי להינצל. וקברים אין. לחיים לא נותרה ברירה אלא לחיות. הוטל עליהם למלא גם את מקומם של המתים.

אנשים עלולים להגיח ממצבים כאלה בהחלטה נחושה לעשות הכול כדי להצליח, אבל לא אחת הם נושאים איתם מרירות נסתרת. רגשותיהם האמיתיים קפאו באין סיכוי שיפשירו.

לא נהניתי לשמוע את הסיפורים של אבי. גם לא אהבתי להיזכר בסיפורים שלי עצמי. במשך תקופה ארוכה אפילו הכחשתי את חשיבותם. פחדתי מכוחו המטהר של הזיכרון. הפחד הזה לא היה תלוש מן המציאות. לצד המציאות שיצרו הנאצים התרחשו גם בגידות, והמציאות חשפה אותן לאור היום. האם לא קרה שבן דוד של אבי, אחד מנכבדי גטו ורשה (גטו שהושמד לאחר מכן, כמו כל האחרים), הציע לאבא שלי עסקה? הוא הציע לאבא שלי להימלט אבל בלי אמא שלי ובלעדי.

האם אפשר למות שוב ושוב? בימים ההם — כן, היה אפשר. פחדתי שחוסר ההיגיון שישתחרר בזיכרוני יעקור כל מחשבה רציונלית ויפשיט את המשמעות מכל דבר.

במובן מסוים צדקתי. אחר כך הבנתי שלא אוכל להוליך שולל את העבר. לצד היעדר המשמעות קיימת משמעות ויש למצוא אותה.

כוח החיים הוא אדיר. הוא מאפשר לאדם למצוא פתרונות מתחת לאדמה — אם לעמוד בהתקלפות של העור כמו מי שנכווה קשות, ואם להפוך לגאון של אינטואיציה ושל ניצול הזדמנויות כדי להישאר חלק מן העולם הזה. אם באה עזרה מבחוץ, היא באה לפעמים לא מאלה שסמכנו עליהם ולא מהסיבות שציפינו להן. כשקראתי במחברות של אבי, שהיו מלאות בשׁורה אחר שורה של כתב ידו האלכסוני האחיד, התנערתי מחוחי ההבלים והשרתי מעלי את קשקשי המרד המר והמיותר שלי. בתהליך הזה גיליתי שבהורי טמונים כוחות שאפילו לא שיערתי, והם אלו שסייעו להם להימלט מארץ האפר.

ויותר מכול התחוור לי שאפשר סוף־סוף להשלים עם החיים.

אליזבת בּיזוּאַר־רייכר, פריז 1990

חלק ראשון
נדודינו מתחילים

גטו לודג'
1
 

לעולם לא אשכח את היום שבו החל נתיב הייסורים שלנו — 1 בספטמבר 1939.

הסתיו כבר עמד בפתח, אך עדיין היה חם מאוד. מזמן לא היה לנו קיץ נפלא כזה. בערבו של 31 באוגוסט הלכנו לישון בשעה מאוחרת. ריחם המשכר של פרחים מילא את חדרי הווילה שלנו בפרוור רוּדָה פּבּיאניצקֶה בדרום לודג', ורצינו — אשתי ואני — להמשיך ולהתענג עליו.

זה היה הערב האחרון של ימי השלום.

פרוץ המלחמה הפתיע אותי. ייתכן מאוד שעבודתי כרופא הרחיקה אותי מהנעשה בפוליטיקה. מכל מקום, לא האמנתי שהמלחמה אכן תפרוץ, אף על פי שרוחותיה היו באוויר.

החלונות בחדר השינה היו פתוחים. בחמש בבוקר העירו אותנו קולות נפץ עזים. זינקתי אל החלון. השמים היו אדומים כדם. מטוסי אויב תקפו את שדה התעופה הצבאי ברודה פביאניצקה. המטוסים הפולניים לחמו בתוקפים בסיוע מן הקרקע של כוחות הגנה נגד מטוסים. מטוסים שנפגעו התרסקו בלהבות על הקרקע. אשתי הצטרפה אלי, ויחד עמדנו ליד החלון וצפינו במחזה המוזר כמו בסצנה מסרט. באותם רגעים טרם עמדנו על גודל הזוועה שהתרחשה מול עינינו. שעה ארוכה נשארנו כך.

"אלה הגרמנים," לחשה פולה, אשתי הצעירה והעדינה, שעיניה היו אפורות־ירקרקות נהדרות. היינו נשואים אז פחות מארבע שנים. אפילו בחלומותי הפרועים לא הייתי מעלה בדעתי שהאישה הזאת, שעמלתי להקיפה בעושר ובנוחות ופינקתי אותה בכל מאודי, תגלה בזמן המלחמה תעצומות נפש מדהימות כל כך. בכל שנות המלחמה היא רוממה את רוחי ברגעים שבהם הותשתי לחלוטין והוכיחה כוח עמידה מופלא. התחתנתי איתה מאהבה טהורה, וזו היתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי.

אֶלז'וּניה הקטנה שלנו לא התעוררה מהרעש. היא המשיכה לישון בשלווה במשך כל שעות ההפצצה.

עם בוקר היה שדה התעופה הצבאי לערמת גרוטאות מעלה עשן. כשישבנו לאכול, הדלקתי את הרדיו. שמעתי שגרמניה תקפה את פולין, ובכל זאת לא קלטתי את מלוא משמעות הדבר. כעבור כמה ימים היינו בעיצומה של מלחמה.

2
 

השכם בבוקרו של 6 בספטמבר טלפן אלי אבא שלי וביקש ממני לבוא מיד לביתו שבלודג'. הוא היה בן שמונים ושתיים, בודד וחולה מאוד. אמנם הייתי אצלו יומיים קודם לכן, ומצבו היה מניח את הדעת, אבל גם בִּכייה הנואש של אשתי לא הניא אותי מביקור נוסף. למרבה הצער, כל חששותיה של פולה התאמתו. החשמליות אכן לא פעלו, והתחלתי לצעוד ברגל העירה. הבוקר היה צח ויפה. כשהגעתי לבסוף אל ביתו הגדול של אבי, הוא ישב על שפת הבאר שבחצר. פניו הביעו סבל, והוא בכה והתפלל חליפות. אבא שלי היה אדם מאמין, ואמונתו היתה עמוקה.

"בוקר טוב, אבא'לה. לקח לי די הרבה זמן להגיע כי אין תחבורה ציבורית, והייתי חייב ללכת ברגל."

"תודה שבאת," אמר אבא שלי בקול רועד.

הוא היה כפוף ושברירי, קצר רואי מאוד ואדם נדיב לב מאין כמותו. ענוותו וכל המעשים הטובים שהקדיש להם את חייו נכללו במשפט האחד זה. שאלתי אותו מה מציק לו. התברר שהוא לא נתן שתן זה ארבעים ושתיים שעות. ערמונית מוגדלת הסבה לו כאבים בלתי נסבלים. ניגשתי מיד לעבודה: שני מכרים שהיו בחצר עזרו לי להכניס אותו הביתה. התקנתי לו צנתר, רוקנתי את השלפוחית שלו והקלתי את הלחץ. כשיצאתי מהחדר הוא התפלל בדבקות.

כעבור כמה שעות הצטוו כל הגברים לעזוב מיד את לודג' ולצעוד לוורשה. הפקודה ניתנה מחשש שניפול בידי הגרמנים. הייתי אובד עצות. מה לעשות? הרי לא יכולתי לעזוב את אבי הזקן, את אשתי ואת ילדתי. שקלתי את כל האפשרויות, אבל התקשיתי להחליט.

חשבתי לחזור לרודה פביאניצקה, אך הדרך כבר נחסמה. פניתי אל קצין ברחוב.

"פקודה היא פקודה, ואדוני לא יוצא מהכלל," הוא אמר בתקיפות.

פקודה היא פקודה, הדהד קולו באוזנַי. מה עושים? חייגתי בייאוש את מספר הטלפון שלנו ברודה פביאניצקה. הקו היה מנותק. והרי רק הבוקר דיברתי עם אבא בטלפון. מה קרה למשפחה שלי?

חזרתי אל הדירה של אבי.

"אני זקן וחולה מדי, אני לא יכול ללכת איתך," הוא אמר בלאות. "יברך אותך השם. נסתרות הן דרכי השם, ואדם לא יבין אותן." הוא הבין מה אני מרגיש, אבל לא אמר דבר אלא רק העניק לי את ברכתו. עיניו הטובות ניחמו אותי. כשהלכתי, ליווה אותי החוצה קולו הנישא בתפילה.

3
 

הצטרפתי אל הנחיל האנושי שיצא מלודג' ופנה לכיוון צפון־מזרח. ראיתי צוות רפואי של בית חולים מפונה בכלי רכב מן העיר. פניתי למנהל וביקשתי כי יקבל אותי כרופא. נעניתי בשלילה ורתחתי מזעם. אחרי כמה ימים נודע לי כי המזל שיחק לי. למרות סימני הצלב האדום על גגות כלי הרכב, הפגיזו אותם מטוסים גרמניים. רוב הרופאים נהרגו.

הערב ירד. צעדתי בתוך נהר של בני אדם שיצאו מכיכר העצמאות בעיר ופנו דרך הרחובות זְגֶיֶירסקה ובּזֶ'ז'ינסקה לכיוון העיר בּזֶ'ז'ין. הערב היה חמים, יפהפה ממש. השקיעה האדומה ניבאה שמזג האוויר הנאה יימשך. המון האדם המשיך להתקדם בדרך. רובו היה מורכב מגברים, אבל היו בו גם משפחות שלמות שבחרו במנוסה.

גברים, נשים וילדים עמוסים בצרורות כרעו תחת כובד המשא. חשבתי על אשתי ועל הילדה, וייסרתי את עצמי על שנטשתי אותן.

4
 

כשהיינו בכביש בין לודג' לבז'ז'ין, החלו מטוסים גרמניים במשימתם הרצחנית וירו ממקלעים לתוך ההמון. אנשים סביבי נפגעו ונפלו. השקיעה האדומה הנהדרת היתה עדה לזעקות ולאנחות של הפצועים. ברגע שנשמע טרטור המנועים הקרבים, נמלטו האנשים אל שדות תפוחי האדמה ונשכבו בין השיחים. במהומה שנוצרה איבדו רבים את כל רכושם. אחרים שברו רגליים, ידיים או קיבלו התקף לב. ההמון היה חסר רחמים. כל אחד היה עסוק בעצמו ובשלו. המשכנו ללכת וראינו עוד ועוד גוויות. אלפי זבובים רחשו על הגופות.

אחרי מסע ארוך בכבישים המופצצים הגעתי לעיר ז'ירארדוֹב. כששמעתי שלודג' נכבשה, לא היתה לי ברירה אלא להישאר בעיר. הצלחתי למצוא עבודה בבית החולים המקומי. כעבור זמן קצר נכבשה גם ז'ירארדוב. כבר למחרת כניסת הגרמנים לעיר זה התחיל. הם הורו לכל הגברים היהודים לצאת לרחוב ומשם הריצו אותנו אל שדה פתוח מחוץ לעיר. היינו יותר מאלף גברים. נשים וילדים הורשו להישאר בבתים. הצטערתי שאני בן שלושים ותשע ולא בן תשע. אולי המצב של אשתי ושל בתי לא יהיה רע כל כך. ואבא שלי, אם התנאים בלודג' דומים לאלה, אולי הוא יצליח להסתתר באחד החדרים בביתו הגדול?

הוּבֶּל, אדם שהכרתי היטב, צעד לצדי.

קצין כהה שיער, בחור גדול ונאה, עצר לידנו.

"תוכל לומר לי בבקשה מה קורה כאן?" שאלתי בתמימותי.

"הולכים להרוג את כל היהודים. הם אלה שירו על הכוחות שלנו כשנכנסנו לז'ירארדוב. מגיע להם."

"אבל אני רופא," אמרתי. "אני צריך להגיע לעבודה בבית החולים."

"אתה יהודי?"

"כן."

שוט העור שלו צלף על פני. ניסיתי לעצור בממחטה את הדם שזרם מאפי. זו היתה המכה הגרמנית הראשונה שחטפתי. אחריה באו רבות מספור. למדתי גם לקח חשוב: בשום מקרה לא לפנות אל נאצי בדברים ולא לשאול שאלות.

אולצנו לרוץ ברביעיות אל מחוץ לעיר. אלה שהתקשו לשמור על הקצב, בעיקר החולים והזקנים, נורו במקום. כשהגענו אל הבניינים האחרונים של העיר איבד הובֶּל את עשתונותיו וזינק לעבר דלת פתוחה של אחד הבניינים. אחד הקצינים רדף אחריו והשיג אותו. הוא וידא שאין עליו נשק, פקד עליו לפנות אל הקיר, ירה בעורפו והרג אותו.

למרות מצבנו הטרגי, לא יכולתי שלא להתפעל מן הארגון המופתי ומן היעילות הגרמנית. בתוך זמן קצר סיפקו לנו מוטות וחוטי תיל וכפו עלינו להקים במו ידינו את המחנה שכלא אותנו. סביב הגדרות הוצבו עמדות שמירה וכֻּוונו אלינו מקלעים.

במחנה שררו סדרים מוזרים. לא קיבלנו אוכל, ונשים מן העיר ניסו להביא לנו מזון.

"אסור!" החיילים הרחיקו אותן מהגדר בשאגות ובצליפות שוט. ולמרות זאת הן הצליחו להבריח פנימה אוכל וגם שמיכות ומחצלות. האדמה ששכבנו עליה היתה לחה, דבר שהזיק לבריאותם של רבים. למזלנו, מזג האוויר המשיך להיות נאה, ושמש הבוקר ריפאה את מיחושי הלילה.

מובן שהיו גם מקרים של מחלות ושל מוות. שני זקנים נפטרו מדלקת ריאות. אחד הנפטרים היה אהרון ריינבך, ידיד טוב של אבי. לא אשכח לעולם את עיניו הקודחות, היוקדות, שהביטו בשנאה בחיילים הגרמנים.

כשביקשנו מהחיילים עזרה בשביל החולים, התשובה היתה, "החולים לא מעניינים אותנו. הלוואי שתתפגרו כולכם, יהודים מטונפים, ולא משנה לנו איך. אתם, היהודים, אשמים במלחמה, ואין מה לרחם עליכם."

התנאים במחנה הלכו ונעשו קשים. לא היו שירותים. הקצֵינו לכך את אחת מפינות המחנה, והסירחון שנישא משם היה נורא.

כל שכבות החברה היו מיוצגות במחנה: משכילים, עמי ארצות, מסורתים, חרדים, חסידים בעלי זקנים ופאות בקפוטות שחורות לצד ליברלים ואתאיסטים. היו כמובן גם אנשי שוליים — נכים, חולי נפש וגם פושעים. אבל היו בקרבנו גם אנשים אמיצים, אציליים וחכמים, רבים מהם רבנים. כולם קובצו יחד באותה חלקת אדמה תחת כיפת השמים. קשרנו קשרים. שיחקנו בקלפים ובשחמט. סיפרנו בדיחות מלחמה, ישנות וחדשות. הצעירים שיחקו כדורגל וביצעו להטוטי קרקס. מטבע הדברים נוצרו כאן חבורות וקליקות. הרבנים והחרדים התפללו ודרשו גם מהאחרים להתפלל. הם הוכיחו אותנו על חטאינו וחזו את ביאת המשיח הממשמשת ובאה.

פעמיים ביום, בדרך כלל החל מחמש בבוקר, ארגנו לנו הגרמנים "התעמלות". הם אילצו אותנו ליפול ולקום, ושוב ליפול לאדמה, כך עשרות פעמים. היינו בידיהם כמו עכבישים בידיהם של ילדים, הקושרים חוטים לרגליהם ומושכים בהם. ה"תרגילים" האלה היו קשים מדי לחולים ולזקנים, והגרמנים הצליפו בהם ללא רחם בשוטים. רבים מהם לקו בהתקפי לב, ומצבם היה אנוש. למרות מאמצינו הבלתי פוסקים, לא יכולנו להועיל בדבר. לא ידענו מה צופן בחובו העתיד. לא יכולנו אף לשער מה מתכוונים לעשות בנו.

יום אחד קרבה אל הגדר קבוצה גדולה של פולנים. הגרמנים אספו המוני טיפוסים מפוקפקים והכניסו אותם למחנה. הם פקדו עלינו להסתדר בשורה ארוכה, להתפשט עד התחתונים וגם לחלוץ נעליים.

מהר מאוד הבנו מה משמעות הדבר. היה ידוע כי פליטים יהודים מחביאים בתוך כיסים נסתרים בבגדיהם זהב, תכשיטים וכסף זר. היו אף כאלה שהטמינו אבנים יקרות בעקבי הנעליים. הגרמנים החליטו לבזוז מאיתנו הכול. הם כפו עלינו להתחלף בבגדינו עם הפולנים. הפולנים קיבלו את הבגדים שלנו, ואנחנו קיבלנו את בלויי הסחבות שלהם. אלמלא היה המצב מחריד כל כך, יכול להיות שהיינו מתפקעים מצחוק. הרזה והגבוה קיבל את בגדיו של השמן והנמוך. פולני צעיר הולבש בקפוטה שחורה של חסיד, והרב — בחולצת עבודה גסה של איכר.

איבדתי את בגדי ואת הסטתוסקופ שלי. בתמורה קיבלתי רק זוג מכנסיים, כי הפולני הערמומי שלי בא בלי ז'קט. אלא שגם הפולנים לא הרוויחו מעסקת החליפין, כי ברגע שהם עברו את הגדר, הגרמנים לקחו מהם את כל הבגדים, והם נשלחו הביתה בבגדי עבודה פשוטים. כך שדדו מאיתנו את כל חפצי הערך שהיו ברשותנו.

למחרת חילקו לנו החיילים כמה זוגות מספריים. כל בעלי הזקנים נצטוו לגזוז את הזקנים ואת הפאות. הם לא חסו אפילו על הרבנים. חלקם התחכמו ועטפו את פניהם במטפחות שכיסו על הזקנים בטענה שהם סובלים מכאבי שיניים, ולמרבה הפליאה, הצליחו להציל את הזקנים.

לאחר שבעה ימים במחנה שמעתי את הגרמנים מכריזים את שמי. נבהלתי. מה זה יכול להיות? אבל לא היה מקום להיסוס — הייתי בידיהם. התייצבתי לפני החייל שחיפש אותי, והוא פקד עלי לקחת את החפצים שלי וללכת אחריו. לא היה לי דבר לקחת. חברַי לצרה הביטו בי ברחמים. הרגשתי כמעט כמו נידון למוות. שני חיילים ליוו אותי אל מחוץ למחנה ופנו אל מרכז העיר.

5
 

ברחוב הראשי של ז'ירארדוב הסתכלו עלי האנשים כמו על פושע, וכיוון שהייתי לבוש בחולצה מלוכלכת ובמכנסיים קרועים, כך בדיוק נראיתי. לקחו אותי אל בניין המפקדה של הגרמנים. חיכיתי במסדרון, ובינתיים החיילים שהשגיחו עלי עישנו סיגריות ושוחחו ביניהם. מדי פעם בפעם הביטו בי בריכוז.

דלת הלשכה נפתחה לבסוף, והופיע קצין זוטר. החיילים קפצו לדום, והקצין הכניס אותי אל לשכת המושל הצבאי. המושל הצבאי היה מבוגר וגבוה, שׂיבה כבר זרקה בצדעיו, ופניו היו חמורות סבר. הוא נמנה עם הדור הישן, הדור שלחם במלחמת העולם הראשונה. למרות העוינות, ראיתי בעיניו גם דבר מה אנושי והוגן. הרושם הראשון שקיבלתי הוכיח את עצמו לרוב, אף כי היו גם מקרים יוצאים מן הכלל. במשך הזמן הזדמן לי להכיר סדיסטים אכזריים מאין כמותם שהיו להם פני ילד תמימים. פתולוג פלילי מפורסם כתב ביומנו כי פניהם של רוצחים צעירים הם לרוב פני מלאכים.

תחושת הבטן לא הכזיבה הפעם. "האם אדוני הוא דוקטור אדוארד רייכר הרופא?" הוא שאל בקול עמוק.

"כן."

"איך אתה יכול להוכיח את זה?"

מה קורה כאן? האם המשפחה שילמה כופר כדי לשחרר אותי? האם מישהו רוצה לחסל אותי? השהות במחנה לימדה אותי שהצוררים פועלים בדרכים רבות.

"דבּר!"

"הפולנים לקחו ממני את הז'קט עם כל המסמכים שלי," אמרתי בשקט. "אני יכול רק לתת את מילת הכבוד שלי. דוקטור ינקובסקי מבית החולים בעיר מכיר אותי ויכול לאשר את זהותי," הוספתי.

"הוא זה שזקוק לך," אמר הקצין ופקד על סגנו לקשר אותי בטלפון עם בית החולים.

זיהיתי מיד את קולו של ד"ר ינקובסקי. עמיתי הפולני עשה כל שביכולתו כדי לשחרר אותי מהמחנה והיה מרוצה מתוצאות מאמציו. לאחר השיחה עם ד"ר ינקובסקי לקח המושל הצבאי את שפופרת הטלפון מידִי ובדייקנות גרמנית דרש ממנו לאשר שאני הוא אכן ד"ר רייכר הנכון. עכשיו הייתי חופשי והורשיתי לעזוב את בניין המפקדה.

הייתי חופשי! החיים והעולם כולו חזרו להיות מציאותיים. מיהרתי אל ד"ר ינקובסקי בבית החולים. המחנה כבר היה בעינַי לסיוט שהסתיים.

ד"ר ינקובסקי חיכה לי בחדרו, ופניו המוארכות הוארו. "אני שמח שחזרת. ועכשיו, ידידי, אתה חייב לעזור לי. יש לנו המון עבודה," והוא לחץ את ידי בחוזקה.

הודיתי לו על ששחרר אותי.

"קודם כול אתה חייב להחליף בגדים," הוא הצביע על הסחבות שלבשתי.

הבגדים שהוא הציע לי היו גדולים למידותי, ולכן הלווה לי כסף. אחרי שקניתי לי בגדים חדשים, חזרתי אל הדירה ששכרתי בעיר. העובדת שהעסקתי במרפאה נדהמה כשראתה אותי.

השמועה על שחרורי עברה בעיר, והבית התמלא באורחים. הגיעו מטופלים שלי וגם האמהות, הנשים והאחיות של הגברים הכלואים במחנה. הנשים בכו והיו מדוכדכות, וכדי לעודד אותן אמרתי להן שגם כל האחרים ישוחררו בקרוב.

במהלך העבודה הקשה בבית החולים נוכחתי לדעת איזה רֵע הוא, איזה אדם נפלא הוא ד"ר ינקובסקי. הוא ללא ספק ראוי לתואר אציל נפש. איש טהור לב שהיה מוכן תמיד להקריב קורבנות, להיאבק על האמת ולא לחסוך מזמנו ומכוחותיו למען הסובבים אותו. הוא היה בעיני נוצרי אמיתי, ואנשים מסוגו היו נדירים. לאחר מכן הזדמן לי להכיר בקרב הפולנים עוד אנשים כמותו, אנשים שהיו מוכנים לסכן את חייהם למען הצלתם של יהודים נרדפים.

כעבור כמה ימים נודע לי כי לאסירים במחנה אורבת סכנה מפני טיפוס הבהרות, מגפה המופצת באמצעות כינים. בשל תנאי התברואה הלקויים במחנה, כל הגברים שרצו כינים. סיפרתי על כך לד"ר ינקובסקי, והוא התקשר מיד אל המושל הצבאי של העיר וקבע עמו פגישה. חיכיתי לשובו בבית החולים. אם הם יבינו את גודל הסכנה, יש סיכוי שיפעלו בהיגיון, חשבתי. טיפוס הבהרות יסכן לא רק את היהודים. מגפה עלולה לפרוץ בכל רגע. הם עשויים להתעשת ולפעול, כי הרי הסכנה אורבת גם להם. כך ניסיתי לעודד את עצמי בזמן שחיכיתי לשובו של ד"ר ינקובסקי.

הוא חזר רק בערב. על פניו ניכרו אותותיו של היום הקשה.

"זה הצליח," הוא אמר. "כפי שאתה יודע, פגשתי את המושל הצבאי והצגתי לפניו את העובדות. הוא לא היה מוכן להקשיב, אבל קרא לרופא צבאי גרמני. הרופא הבין את חומרת המצב ותמך בטענותי. אחרי שהם התייעצו ביניהם, הם הודיעו לי שהמחנה יפורק לאלתר."

וכך היה. כל הכלואים נשלחו להתרחץ, ובגדיהם עברו חיטוי יסודי. מגפת הטיפוס נעצרה במועד, והכלואים שוחררו לבתיהם.

אילו התרחש האירוע הזה שלוש שנים מאוחר יותר, היינו כולנו מושמדים בתאי הגזים. אני נוטה להניח כי המחנה בז'ירארדוב היה מחנה הריכוז ליהודים הראשון בפולין. אני כמעט בטוח שמכל האסירים ששהו במחנה הזה, אני היחיד שנשארתי בחיים אחרי המלחמה.

*המשך הפרק בספר המלא*