פרק ראשון
"רומן מפתח שנועד לבדר"
נערה שעוד לא מלאו לה ארבע־עשרה שנים הוטרדה מינית על־ידי ידיד המשפחה, שאשתו היתה המאהבת של אביה. רק שנתיים מאוחר יותר, כאשר חזר האיש ופנה אליה בהצעות מגונות, העזה הנערה לגלות את דבר ההטרדה לאביה האהוב ולבקש את עזרתו. האב פנה אל ידידו, אך הבעל הנבגד כפר בהאשמותיה של הנערה וטען שבדתה את הדברים מלבה. לאחר שנתיים נוספות, בהן האשימה הנערה את אביה בבגידה בה ובאמה, כפה האב על בתו להיפגש עם רופא 'רוחני', כדי שזה יוציא ממנה את רעיונות ההבל וינחה אותה להתנהגות נאותה. הדוקטור, למרבה ההפתעה, האמין לסיפורה של הנערה בת השמונה־עשרה, אך הציע לה, לטובת כל הנוגעים בדבר, להיענות להצעותיו של המפתה, ובכך להביא את הפרשה לסיומה לשביעות רצונם של כל הצדדים.
סיפור זה, שהתרחש בסופה של המאה התשע־עשרה, היה מן הסתם שוקע בתהום הנשיה אילולא היה הרופא שטיפל בנערה זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ואילולא היתה הנערה אידה באואר, שאחיה שימש מאוחר יותר כשר החוץ האוסטרי.
הסיפור, שיכול היה להיכתב כרומן למשרתות, נכתב בידי פרויד והפך לתיאור־המקרה המפורסם ביותר בתולדות הפסיכואנליזה. במשך שנים שימש תיאור־המקרה הידוע בשם 'דורה' כמודל לתלמידי פסיכואנליזה, ובשנים האחרונות הפך לשק איגרוף בידי מבקריו החריפים ביותר של פרויד.
דורה, לטוב ולרע
עשרות ספרים ומאמרים נכתבו על 'דורה'. מקריאת הספרות שנכתבה על תיאור־המקרה מיום פרסומו ניתן ללמוד על פרויד, על תחילתה של הפסיכואנליזה, על הטכניקה הפסיכואנליטית ועל טכניקת פירוש החלומות, ולא פחות מכך על נקודת מבטם ונטיות לבם של הכותבים, המשקפים את התהפוכות שחלו ביחס אל הפסיכואנליזה במאה השנים שחלפו מאז פרסומו של המקרה.
בכשרונו הרב הצליח פרויד לכתוב יצירה המכילה את המרובה. מוקיריו ומבקריו של פרויד יכולים למצוא בה סימוכין לטיעונים רבים וסותרים, החל מחיזוק הנחותיה הבסיסיות של הפסיכואנליזה ועד לשלילתה המוחלטת. למרות שבקרוב ימלאו מאה שנים לתיאור־המקרה, עדיין לא נס ליחו, וגם הקורא של סוף המאה העשרים עשוי למצוא בו עניין רב כרומן מרתק.
הספרות הביקורתית שעסקה ב'דורה' התמקדה בשלושה נושאים עיקריים. תחילה, התמקדה הביקורת ביישומה של התיאוריה הפסיכואנליטית. תלמידיו של פרויד ראו בתיאור־המקרה דגם מרגש לשימוש בטכניקה של פירוש החלומות, ואילו מבקריו בחרו לנתח את 'כשלונו' של פרויד במקרה זה. החל בשנות השבעים החלו המבקרים לתת דעתם לאיכויותיו הספרותיות של תיאור־המקרה, או, בלשונו של ספֶּנס, לאופן שבו "פרויד הצליח להפוך כשלון קליני להצלחה ספרותית" (Spence, 1987: 123). לבסוף, אימצה הביקורת הפמיניסטית את תיאור־המקרה כדוגמה לכשל טיפולי שמקורו בנקודת מוצא גברית חד־צדדית.
האם אכן יכול תיאור־המקרה לשמש מודל עבודה לתלמידי פסיכואנליזה, או שמא הוא מצביע על הכשל הפסאודו־מדעי בהנחות הבסיסיות של הפסיכואנליזה? האם 'דורה' היא יצירת מופת ספרותית, או מלאכת רמיה במסווה ספרותי? האם היתה אידה באואר לוחמת פמיניסטית שהקדימה את זמנה, או קורבן תמים של הנסיבות ההיסטוריות?
גדולתו של פרויד היא שמאפשרת תשובות רבות ושונות לשאלות אלו, מבלי שתפחית כהוא זה מרעננותו הנמשכת של תיאור־המקרה. התשובה לשאלות אינה טמונה בתיאור־המקרה עצמו, אלא בנקודת הראות של השואל: בעמדתו הסוציו־אקונומית, בזמן שבו הוא חי, בתחום שבו הוא מתעניין ובתשובה שהוא מבקש לקבל.
אין בכוונתי להמשיך ולדון בשלושת הנושאים שבהם עסקה הביקורת עד כה, אלא לאזכרם בלבד, תוך בדיקת תקפותם. ספר זה ייוחד לז'אנר החדש של תיאור־המקרה שיצר פרויד, ואשר תיאור־המקרה של 'דורה' הוא ביטויו הראשון. המצאתו של הז'אנר החדש שינתה את צורתו ותפקידו של תיאור־המקרה, כפי שהיה נהוג לפני־כן, והפכה לנקודת המוצא של כל טיפול פסיכואנליטי ופסיכותרפויטי.
לאחר שאגדיר את הז'אנר החדש, אצביע על המשתמע ממנו לגבי המסגרת הטיפולית, כל מסגרת טיפולית. לבסוף אגדיר את ה'מודל השקוף של תיאור־המקרה', שבמקרה של 'דורה' ניתן להבחין בו בראשונה. אפשר לראות במודל זה מעין תבנית לא־מודעת, אותה ניתן למצוא בכל תיאור־מקרה טיפולי שפורסם לאחר 'דורה'.
תיאורי־מקרים טרום־פרוידיאניים
פרויד לא המציא את תיאור־המקרה, למרות שמסורת תיאורי־המקרים בהיסטוריה של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה טבועה בחותם המודל שלו, כפי שאתאר בהמשך.
שיטת איסוף הנתונים האישיים של מטופלים למטרות לימוד ותיעוד היתה מקובלת לאורך ההיסטוריה האנושית. ניתן היה לעשות זאת באמצעות תיאורי־מקרים רפואיים, חינוכיים או פסיכיאטריים. בדרך־כלל כללה האינפורמציה את ההיסטוריה החברתית והתעסוקתית של הפרט המתואר, הרקע התרבותי שלו, מעמדו הכלכלי והמאפיינים הגופניים שלו בהווה ובעבר. נתוני קורות־החיים יכולים לספק רמזים למה שקדם ולמה שתואם להתנהגות בהווה. המידע עשוי לסייע לחוקר להימנע מהשערות מיותרות או הנחות מורכבות בנוגע לסיבתיות של מאפייני האישיות כאשר ניתן להעדיף הסברים פשוטים (Britannica, 1996).
גירסה מודרנית לשיטת תיאור־המקרה פותחה על־ידי לה פליי (Le Play) במאה התשע־עשרה.
במהלך איסוף הנתונים לתיאוריות שלו, פיתח לה פליי את מה שידוע היום בשם שיטת תיאור־המקרה, שבאמצעותה אנשי השטח מתגוררים עם משפחה לתקופת מה, אוספים נתונים על התנהגותם של בני המשפחה, יחסי הגומלין ביניהם, הכנסותיהם, הוצאותיהם ונכסיהם (Britannica, 1996a).
אילו סיפורה של אידה באואר היה מסופר כתיאור־מקרה טרום פרוידיאני, הוא היה מביא תיאור אובייקטיבי של המצב המשפחתי, היחסים בין בני־המשפחה לבין עצמם, היחסים עם משפחת זלנקה, הבדלי הגירסות לגבי האירועים הנתונים במחלוקת, ואולי אף עימות בין הסיפורים הסותרים של חלק מבני־המשפחה.
סיפור מקרה כזה היה בוחן ביסודיות את ההיסטוריה הרפואית של אידה באואר, את הרשומות של הרופאים שטיפלו בה, והיה מדווח על כל שינוי בבריאותה במהלך הטיפול. תיאור־מקרה מן הסוג הזה היה מן הסתם מנסה לתאר היבטים רבים ככל האפשר מחייה של המטופלת, מבלי לשקול אותם מבחינה ערכית.
למרות שפרויד לא הציג את תיאור־המקרה של אידה באואר באופן זה, בהקדמה ל'דורה' הוא מבטיח לקוראיו ש"ניתן לייחס לו מהימנות מרבית" (פרויד, 1993: 33). יהיה מעניין להשוות טענה זו לאחרות, באותה הקדמה, כדי להבין את כוונותיו של פרויד.
קנאת סופרים
כשהיה פרויד בן ארבע־עשרה, קיבל במתנה ספר שכלל את מבחר עבודותיו של לודויג ברנה (Ludwig Börne). כותרתו של אחד המאמרים בספר זה היא 'כיצד להפוך לסופר מקורי בשלושה ימים'. פרויד שמר ספר זה בספרייתו במשך יותר מחמישים שנה, ו"זה היה הספר היחיד ששרד בספרייתו מאז ילדותו. ברן, הוא אמר, היה הסופר הראשון שגרם לו לשקוע בכתביו ביסודיות" (Freud: 1986: 265). במאמרו כותב ברן:
ואלו הוראות השימוש למה שהובטח. קחו מספר דפים ובמשך שלושה ימים כתבו, ללא זיוף או צביעות, את כל מה שעולה בדעתכם. כתבו מה אתם חושבים על עצמכם, על בנות־זוגכם, על המלחמה הטורקית, על גתה, על יום־הדין, על המנהלים שלכם - וכאשר יעברו שלושה ימים תצאו מדעתכם מרוב השתאות למראה התוצאה החדשנית שלפניכם. זו הדרך להפוך לסופר מקורי בשלושה ימים (שם).
ציטוט קצר זה מציג את הנושאים המרכזיים במפעל חייו של פרויד: האובססיה שלו לכתיבה והטכניקה העיקרית של הפסיכואנליזה, שיטת האסוציאציות החופשיות. האם הושפע פרויד מרעיונותיו של ברנה, או אולי, כמתבגר, שאף להיות סופר (בשלושה ימים), והרעיונות האחרים הפכו להתניה של שאיפה זו?
במקום אחר כותב פרויד: "לו רק יכולנו לגלות בעצמנו או באנשים אחרים הדומים לנו פעילות הדומה לכתיבה יצירתית!" (Freud, 1986a: 143). לא קשה להבחין כאן ברגשותיו של פרויד בנוגע לכתיבה יצירתית.
בתיאורי־המקרים שלו משווה פרויד בין כתביו התיאורטיים לכתיבתו הספרותית, וניתן לזהות את השאיפה הסמויה המתגלה בין השורות. ב'דורה' הוא כותב: "אני חייב להעלות כאן סיבוך נוסף, שבוודאי הייתי פוסח עליו לו הייתי סופר הממציא מצב נפשי שכזה ביצירה ספרותית, במקום לנתחו כרופא" (פרויד, 1993: 62).
באותו תיאור־מקרה מיתמם פרויד וכותב ש"מצויים, למרבה שאט הנפש, רופאים רבים - לפחות בעיר הזאת - שלא יראו בהרצאת סיפור המקרה שלהלן תרומה לפסיכופתולוגיה של הנוירוזה, אלא רומן מפתח שנועד לבדר אותם" (שם: 32). כפי שניתן ללמוד מתוך הערותיו של פרויד במקרה של 'דורה' ובתיאורי־מקרים אחרים, הוא תמיד מודע לסגולות הספרותיות של תיאורי־המקרים שלו, ואף עושה בהן שימוש יעיל, כפי שאתאר בהמשך.
במקרה של אליזבת פון ר' (Elisabeth von R) כותב פרויד: "ואני עצמי חש תחושה מוזרה כשסיפורי־המחלה שאני כותב נקראים כמו נובלות ומוותרים, לכאורה, על טביעת־החותם הרצינית של המדע" (פרויד וברויאר, 2004: 196). האם באמת היה פרויד כה מופתע, או שמא גם זה אינו אלא מסווה ספרותי?
הצהרתו החוזרת ונשנית של פרויד בדבר רצונו להיות איש מדע, ולאו דווקא סופר, עשויה להיראות חשודה, על־פי תיאוריית ההכחשה שלו עצמו. במודע או שלא במודע הוא כותב ומתנהג כסופר מקצועי מיומן. כמו סופרים אחרים, גם הוא רוצה להפתיע ולהדהים את קוראיו ביכולתו הספרותית. איך עוד אפשר להבין את מכתבו אל פליס, חברו הקרוב: "זהו הדבר השנון ביותר שכתבתי עד כה, והוא יזעזע את הקוראים עוד יותר מהרגיל" (Masson, 1995: 433)?
לנטיותיו הספרותיות של פרויד יש תפקיד מרכזי בסגנון הייחודי של תיאורי־המקרים שכתב. בהמשך הספר אצביע על הסטתה של הביקורת על פרויד מן התיאוריה אל המבנה הספרותי, ועל ההתעלמות של שני זרמים ביקורתיים אלו ממאפיין אחר של תיאורי־המקרים של פרויד.
נובלה פרוידיאנית
ניתן לומר שפרויד היה הפסיכואנליטיקן הטוב ביותר מבין הסופרים, והסופר הטוב ביותר מבין הפסיכואנליטיקנים. "מעמדו של פרויד כסופר גדל במהירות בקרב מבקרי הספרות וקוראיהם" (Cohn, 1992: 21). בשנים האחרונות רבים הכותבים והמבקרים המתייחסים לאיכויותיו הספרותיות של פרויד.
"תיאורי־המקרים של פרויד נקראים יותר ויותר כסיפורים קצרים" (Williams, 1995: 19), ולמרות שהוא התכוון לכתוב את תיאור־המקרה של אידה באואר כדיווח מדעי, לא ניתן להתעלם מאיכויותיו הספרותיות. "אנליזה של 'דורה', תיאור־המקרה הפסיכולוגי החשוב הראשון - האיליאדה של המקצוע שלנו - מסיט את תשומת־לבנו אל הטכניקה הספרותית שלו גם כאשר היא מציגה את עצמה כטכניקה רפואית" (Hillman, 1983: 5).
בתיאור־המקרה של 'דורה' מציג פרויד את סיפורה של אידה באואר בסגנון הנובלה, אותו הוא משכלל לדרגת ז'אנר ספרותי חדש, כפי שאפרט בהמשך.
בנובלה שלו הופך פרויד את הסיפור המקורי של אידה באואר לרקע עבור הסיפור החדש שלו, שבו הוא עצמו משמש כגיבור. בתור גיבור הנובלה, פרויד פותר את תעלומת הלא־מודע של המטופלת שלו כסופר־בלש, בדומה לשרלוק הולמס. "הולמס נאמן לרעיון שניתן לקרוא את הטבע כפי שקוראים ספר, בתנאי ששמים לב לכל פרט קטן ומארגנים את התצפיות בתשומת־לב באופן לוגי" (Spence, 1987: 115). "פרויד הרחיב את המודל כדי לכלול בו את המציאות הנפשית ואת התגלית של תבניות הלא־מודע" (שם: 116).
האיכויות הספרותיות של 'דורה' הרשימו רבים ממבקריו של פרויד. ספנס מאמין ש"המשיכה של תיאור־המקרה של 'דורה' ומקומו שאינו מוטל בספק כיצירת מופת ספרותית מפנים את תשומת־לבנו אל השפעתם של מה שניתן לכנות מיומנות הכתיבה והעוצמה המתוחכמת של הנרטיב הקליני" (שם: 123). מרקוס טוען ש"פרויד הוא סופר גדול, ושאחד מסיפורי המקרים החשובים שלו ['דורה'] הוא יצירת ספרות גדולה" (מרקוס, 1993: 112).
כותבים, חוקרים ומבקרים, שהוקסמו מכישוריו הספרותיים של פרויד, החלו להתייחס אל הפער שבין ההישג הספרותי בתיאור־המקרה של 'דורה' לבין תוצאותיו הקליניות. בהמשך אנסה לתהות האם בהקסימו את קהל קוראיו ומבקריו הצליח פרויד להטעות אותם ולהחדיר, בהיחבא, את המודל החדש של תיאור־המקרה כמודל עבודה לתהליך הפסיכואנליטי.
תיאור־מקרה פרוידיאני
בספרו את סיפורה של אידה באואר יצר פרויד סוג חדש של תיאור־מקרה, שהפך למודל עבור ממשיכי דרכו.
סוג חדש זה של תיאור־מקרה אינו מבוסס על נתונים, על תצפיות או על שיחזור סיפורו של המטופל. מאהוני טוען שפרויד "סיפר ליונג שניתן רק לתאר תיאור־מקרה, לא לספר אותו. תכונה המבחינה ומייחדת את תיאורי־המקרים של פרויד מאחרים היא היותם מכילים הצהרות חוזרות ונשנות בדבר חוסר האפשרות של כתיבת תיאורי־מקרים מספקים" (Mahony, 1996: x).
שתי הטכניקות העיקריות של הפסיכואנליזה, אסוציאציות חופשיות ואינטרפרטציה, הפכו בידי פרויד למאפיינים הסגנוניים של תיאורי־המקרים שלו.
המבנה הכללי של חיבורו של פרויד יש בו קווי דמיון מעוררי מחשבה לרומן הנסיוני המודרני. מהלך סיפור הדברים והרעיונות, למשל, אינו לינארי, אלא הוא מאורגן באופן פלסטי, מלופף והטרוגני, ומתנהל בספונטניות על־פי הגיון פנימי, שנדמה פעמים רבות שהוא סותר את עצמו; תדיר הוא פונה לאחור במין לולאה סביב עצמו, וניכרת בו רב־ממדיות הן בדרך שהוא מציג את החומר והן בדרך שהוא מציג את עצמו (מרקוס, 1993: 117).
הספונטניות, כפי שביטא זאת מרקוס, היא טכניקת הסיפור של פרויד באמצעות השימוש באסוציאציות חופשיות, אותה למד מברנה. פרויד עובר מסיפורו של פיליפּ באואר אל סיפורה של אידה בתו, המוליך אותו אל הנחותיו התיאורטיות, וחוזר אל סיפורה של אידה, כשהוא משבץ את השערותיו כחלק מסיפורה. בעשותו כך, פרויד יוצר סיפור חדש, שהוא גירסתו שלו לסיפורה של אידה. סיפור חדש זה הוא שילוב של הסיפור המקורי עם התוספות שהכניס פרויד לסיפור, ובצירוף פירוש חדש של המאורעות המקוריים.
אבל העלילה החדשה, שנתפרה על־ידי פרויד, אינה תוכנו האמיתי של תיאור־המקרה של 'דורה'. בסוג החדש של תיאור־המקרה שיצר פרויד, העלילה משמשת רק כשחקן חיזוק במשחק. הגיבורים העיקריים בסיפור החדש הם שני חלומות שפורשו על־ידי פרויד. פירוש זה מאיר את הסיפור המקורי באור חדש, על־ידי פענוח המסתורין שבו והבהרת מקורותיו.
עלילה חדשה זו, אותה פורש פרויד בווירטואוזיות מרהיבה בפני אידה באואר בשלושת חודשי הטיפול, עשויה להיקרא כהטרדה נוספת. "פרויד מספר את העלילה הספרותית של דורה באופן כה רהוט עד שהסיפור הפסיכואנליטי - העלילה של חדירת הפסיכואנליטיקן אל ישותו הלא־מודעת של המטופל - נקראת כהטרדה, כמעט כאונס (Malcolm, 1992: 24).
תיאור־המקרה החדש שיצר פרויד מעלה שאלות רבות, תיאורטיות ואתיות, בנוגע לשימוש בתיאורי־מקרים בטיפול הפסיכואנליטי והפסיכותרפויטי. בהמשך אנסה לבחון שאלות אלו ומשמעותן עבור פרויד ועבור ממשיכיו.
מודל שקוף של תיאור־מקרה
פרויד היה מודע לסוג החדש של תיאור־המקרה שפיתח, כפי שהוא עצמו מתאר ב'דורה':
אינני יכול שלא לתמוה כיצד הוציאו מחברים שונים מתחת לידיהם סיפורי מקרים של היסטריה רהוטים ומדויקים כל כך. למעשה אין החולים מסוגלים לדווח כך על עצמם. הם יודעים אמנם לספק לרופא מידע מספיק ורציף על תקופה זו או אחרת בחייהם, אבל אז מופיעה בסיפוריהם תקופה שלגביה נעשים דבריהם רדודים, משופעים בפערים ובחידות, ולעתים אף ניצב הרופא מול פרקי זמן אפלים לגמרי, שאין בהם ולו ניצוץ מידע בעל ערך (פרויד, 1993: 36).
בכתבו זאת, טען פרויד במפורש שלא היה בכוונתו להציג דיווח כרונולוגי ועקבי בנוגע למטופלים שלו, אלא להביא את האסוציאציות החופשיות שלהם, על הפערים והחוסרים שבהם. פרויד לא ציטט את סיפורי המטופלים שלו כלשונם, אלא סיפר מחדש את סיפוריהם כשהם משתקפים באסוציאציות שלו עצמו.
לאי־שלמות מסוג אחר גרמתי בכוונה: בדרך כלל לא תיארתי כאן את תהליך הפרשנות שהפעלתי על האסוציאציות והדיווחים ששמעתי מפי החולה, אלא את תוצאותיו בלבד (שם: 34).
מה היתה מטרתו של פרויד בכתיבת תיאורי־המקרים שלו ובפרסומם? בהקדמה לתיאור־המקרה של 'דורה' הוא מבהיר זאת:
ואילו אני סבור שהרופא קיבל עליו התחייבות לא רק כלפי החולה הבודד, אלא גם כלפי המדע. כלומר, ביסודו של דבר, כלפי החולים הרבים האחרים הסובלים מאותה מחלה, ואשר יסבלו ממנה בעתיד (שם: 31).
זו הצהרה ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים, הטוענת שתיאור־המקרה הוא חומר לימודי עבור פסיכואנליטיקנים אחרים למטרות מחקר. "הפצה פומבית של ידע על הסיבות להיסטריה ועל המבנה שלה הופכת לחובה, והוויתור עליה הוא בגדר פחדנות בזויה" (שם).
לא קל להסכים עם הצהרה זו ולאמץ אותה. אם באמת היתה זו חובתו של הרופא לפרסם את תגליותיו ובכך לחשוף את סודותיהם של מטופליו, מדוע פרסם פרויד רק שלושה תיאורי־מקרים מפורטים, במהלך חייו עתירי הניסיון?
פרויד עצמו, באותו תיאור־מקרה של 'דורה', מציג סיבה 'טובה' נוספת לפרסום תיאורי־מקרים: כדי לתמוך בתיאוריה:
במקורה נשאה העבודה את השם 'חלום והיסטריה', כיוון שנראתה לי מתאימה במיוחד כדי להראות איך משתלבת פרשנות החלומות במהלך הטיפול, ואיך ניתן למלא בעזרתה את מה שהחסירו השכחונות, ולהגיע להבהרת הסימפטומים. לא בלי סיבה הקדמתי את פרסומו של מחקר רב־יגיעות ומעמיק על החלום [פשר החלומות] לפרסומן המתוכנן של עבודותי על הפסיכולוגיה של הנוירוזה (שם: 33).
במכתבו לפליס מה־25 בינואר, 1901, בסיימו לכתוב את תיאור־המקרה של 'דורה', תיאר אותו פרויד כ"קטע מתוך אנליזה של היסטריה שבו ההסברים מתמקדים בשני חלומות; זהו, אם כך, המשך לספר החלומות" (Masson, 1995: 433). בספרו מצטט מקפרי את ארנסט ג'ונס, שהגיע לאותה מסקנה: "ניתן לראות, לכן, שהאנליזה של 'דורה' היא למעשה המשכו של 'פשר החלומות'," (McCaffrey, 1984: 17).
נראה הגיוני להסיק שפרויד כתב את תיאורי־המקרים החדשניים שלו כדי לאמת ולתמוך בעבודותיו התיאורטיות. זו יכולה להיות הסיבה למספר הקטן של תיאורי־מקרים שפרסם, בהשוואה לכמות האדירה של שאר כתביו. אך ייתכן שלפרויד היתה כוונה אחרת, נסתרת, בפרסום תיאורי־המקרים שלו.
בביוגרפיה של פרויד טוען ג'ונס ש"המאמר מאלף במיוחד מנקודת המבט של הטכניקה, גם מבחינת התהליך הפסיכואנליטי עצמו וגם בניהול הפסיכותרפויטי של המקרה" (שם). ג'ונס משתמש במונח 'מאלף' כדי להצביע על טכניקת פירוש החלומות, והשימוש שלה בטיפול הפסיכואנליטי. בעשותו כן מעלה ג'ונס מימד חדש בתיאורי־המקרים של פרויד, ובמיוחד במקרה של 'דורה': תיאור־המקרה כספר הדרכה לפסיכואנליטיקנים, וכקו מנחה לטיפול הפסיכואנליטי. בפרוטוקול החברה הפסיכואנליטית הווינאית טוען פרויד ש"תיאורי־מקרים לעולם לא יוכלו לשמש - כפי שחושב סאדג'ר – כ'הקדמות'," (Federn & Nunberg, 1967: 213). באותו מקום מציג פרויד את תיאור־המקרה של 'דורה' כמודל. "הצגה קפדנית אך 'אמנותית', כמו זו של התיאור של 'דורה', היא הדרך האפשרית היחידה" (שם).
כאן אני רוצה להסכים עם מתרגמו של פרויד, ג'יימס סטריצ'י, ש"יהיה הוגן לראות את המאמר כמייצג את המתודה הטכנית ואת ההשקפה התיאורטית של פרויד בימים שלאחר פרסום 'פשר החלומות'," (Freud, 1990: 33). הייתי רוצה אפילו לצעוד צעד נוסף ולטעון שבהצגת המתודה הטכנית וההשקפה התיאורטית שלו באופן מסויים זה, פרויד יוצר מודל לתהליך הטיפול הפסיכואנליטי. מודל זה הוא יותר מסכום חלקיו. הוא אינו רשימת הוראות ואיורים לפסיכואנליטיקנים, אלא מודל שקוף למסגרת הפסיכואנליטית והפסיכותרפויטית, אשר קובע את מגבלותיו ואת תוצאותיו של הטיפול. בהמשך הדיון אבחן את המבנה ואת התהליך הפנימי של המודל השקוף.
כמו־כן אנסה להראות, שבתיאור־המקרה של 'דורה' הציג פרויד את המודל החדש שלו, ובו בזמן נלכד בו בעצמו. זה מה שמסביר את 'כשלונו' של המקרה. את תיאור־המקרה של 'דורה' אבחן באמצעות חשיפת הגלוי והנסתר אשר בו. תחילה אתאר את מאמציו של פרויד לבנות את המודל החדש שלו תוך ניצול סיפורה של אידה באואר, ולאחר מכן אציע ש'כשלונו' של פרויד נעוץ במלכודת מובנית, שהיא לב לבו של המודל החדש.