פרות קדושות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

דרור גרין

דרור גרין (נולד ב-12 ביולי 1954) הוא ד"ר לפסיכותרפיה וסופר עברי המתגורר בבולגריה. חיבר כחמישים ספרים לילדים ולמבוגרים, וכן ספרים בתחום הפסיכותרפיה. פיתח את גישת "האימון הרגשי".

עם סיום לימודיו באקדמיה למוסיקה התמנה למנכ"ל 'הוצאת המוזיקה הישראלית', והיה אחראי להוצאה לאור של יצירות המלחינים הישראלים. באותם ימים החל לערוך את כתב-העת 'פיוט' לשירה עברית, אותו הוציא לאור במשך שבע שנים.

ספרי הילדים הראשונים שלו, עם איוריו של רוני אורן, יצאו לאור בשנת 1987, והפכו לרבי-מכר. גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, לגיל הרך, לילדים ולנוער. ביניהם, 'פרפר הזהב והאפונית', 'הקוסמת הקטנה', 'פרופסור גולדמיינד וחבורות המוחות'. למבוגרים כתב, בין היתר, את: צוות 4, 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה'.

בשנת 1989 יצא לאור ספרו 'אגדות האינתיפאדה'. ספריו 'פרות קדושות', ו'אחד-העם וחזון המדינה הדו-לאומית', יצאו לאור בשנת 2005. 

בשנת 2011 יצא לאור, בעברית ובאנגלית, ספרו 'אימון רגשי'. מאז הוציא עוד ספרים רבים, ביניהם: השאון הפעוט הזה(2015);  זה השיר, (2017); אור מן ההפקר (2022).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4y5kzwme

תקציר

הגזענות הנחבאת מאחורי 100 המושגים המוצגים בספר משותפת לימנים ולשמאלנים, לדתיים ולחילוניים, לפעילי שלום ולמתנחלים. הספר בוחן, בין השאר, את 'הזכות ההיסטורית' על ארץ ישראל, את כוחו המופרז של בית-המשפט, את אפליית ערביי ישראל ואת גירוש המתנחלים מבתיהם.

דרור גרין נוגע בעצב הרגיש והחשוף, שאיש מאזרחי ישראל אינו יכול להתעלם מקיומו. זו נגיעה מכאיבה, לעיתים קרובות גם מקוממת, אך לא ניתן להתעלם מן השדים שהיא מעוררת. גם מי שאינו מקבל את הפירוש שמעניק דרור גרין למושגים המוצגים בספר לא יוכל שלא לשוב ולבחון באמצעותם את ערכיו, ולגלות את מקומו במדד הגזענות הישראלי.

ד"ר דרור גרין, מייסד 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' ומנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, עובד כמטפל פרטי, מרצה ומדרך. פרסם כארבעים ספרים לילדים ולמבוגרים, ובהם 'בחזרה לצוות 4', 'אגדות האינתיפאדה', פרות קדושות' 'הסתלקותו של, פטירתו של, אחריתו של, מותו' ו'רצח בפורום החדש'.

בעבודת הדוקטורט שלו חקר ד"ר גרין את הטיפול הנפשי באינטרנט ויצר את הקליניקה הראשונה לטיפול נפשי באינטרנט. באתר פסייקום הוא מטפל ואף מייעץ למטופלים בשלבים השונים של הטיפול בו הם נמצאים: www.psycho.com

פרק ראשון

1. אוטונומיה

פעם, בשעת לילה מאוחרת ביום שישי, נקלעתי בטעות לשכונת מאה שערים בירושלים. כשגיליתי את הטעות מיהרתי לשוב על עקבותי, אך בטרם הצלחתי להפנות את מכוניתי לאחור ברחוב הצר מיהר קהל של לובשי שחורים להתקהל סביבי ולחסום את דרכי. השקט המאיים הופר כאשר מטר של אבנים גדולות נזרק לעברי, מלווה בקריאות "שַׁבֶּס". ברגע האחרון הצלחתי להסתובב ולנסוע משם במהירות, כאשר אני מאיים לדרוס את העומדים בדרכי. בדרך נס לא שברו האבנים והלבנים את שמשת המכונית, והצלחתי להציל את חיי.

לא במקרה צעקו זורקי האבנים בשפה שאינני מבין, ביידיש. בעיניהם הייתי אויב משומד שחדר אל הטריטוריה הפרטית שלהם. ואכן, בלב ירושלים (ובמקומות נוספים בישראל) מתקיימת אוטונומיה של יהודים חרדים, שאינם מכירים בממשלת ישראל ובריבונותה, ומקיימים את חייהם כשהם מנותקים כמעט לחלוטין מן התרבות שבה הם חיים. יש להם שפה משלהם, מנהיגים ובתי־דין משלהם, וחוקי המדינה (ובהם זכותן של נשים לשיוויון) אינם חלים עליהם.

עד היום מנסים הפודמנטליסטים היהודים להרחיב את גבולות האוטונומיה שלהם, ולעיתים הם עושים זאת בדרכים אלימות, על־ידי סגירת כבישים ויידוי אבנים על הנוסעים בהם בשבתות. למרות שאוטונומיה זו אינה מוכרת באופן רשמי על־ידי ממשלת ישראל מעולם לא פעלה המדינה נגד מיידי האבנים, ומעולם לא הופעלו נגדם אמצעי אלימות משטרתיים, כפי שמקובל בהפגנות של מגזרים אחרים של האוכלוסיה. להפך. זו אוטונומיה ההולכת ומתרחבת, המקיימת מערכת חינוך אוטונומי בחסות המדינה, מפעילה קוי תחבורה אוטונומיים ומערכת תרבות אוטונומית.

השימוש השגור במושג 'אוטונומיה' מתייחס בישראל לערביי השטחים שנכבשו בשנת 1967. לאחר שבמשך שנים רבות טיפחה ממשלת ישראל את השאיפה לספח את השטחים, אכלסה בהם מאות אלפים מתושביה ודיכאה את תושביהם המקוריים, העזו הפלסטינים להתקומם ולבטא שאיפות לאומיות משלהם. האוטונומיה הפלסטינית, שאין בינה לבין האוטונומיה החרדית ולא כלום, היא התשובה לשאיפות אלו.

מקובל לחשוב שרעיון ה'אוטונומיה' נבע מלחצים חיצוניים, מהסכם השלום עם המצרים ומהסכמי אוסלו. ה'אוטונומיה' הישראלית שונה מנסיונות אחרים שהתקיימו בעולם, ואפילו ממדינות החסות (בנטוסטנים) שהוקמו בדרום־אפריקה בתקופת האפרטהייד. למעשה, זהו רעיון ישראלי מקורי, המאפשר את סיפוח השטחים הכבושים לישראל מבלי להעניק לתושביהם את הזכות להיות אזרחיה.

בשנים האחרונות מתקיימת בשטחים הכבושים אוטונומיה פלסטינית באזורים סגורים, המנותקים גיאוגרפית זה מזה ונתונים במצור. זו אינה אוטונומיה במובן הישן והמוכר, המעניקה לקבוצת אזרחים אפשרות לנהל בנפרד את חיי התרבות שלהם. למעשה, זו אינה אוטונומיה כלל וכלל. צה"ל ממשיך לשלוט באזורים ה'אוטונומיים', לנהל את חייהם ולהכתיב את תנאי החיים בהם. את השלטון המקומי מסר הצבא לכנופיות מקומיות, שמדינת ישראל מכנה אותן בשם ארגוני טרור, ובכך הסיר מעליו כל אחריות לחיי התושבים.

באמצעות השימוש במושג 'אוטונומיה' הסירה מעליה מדינת ישראל את האחריות לחייהם ולרווחתם של מיליוני אזרחים החיים בשטחי הכיבוש שלה, כדי להתחמק ממה שמחייב אותה החוק הבינלאומי.

לאחרונה, בשל לחצים בינלאומיים ופנימיים, נעשה שינוי במושג 'אוטונומיה', ובמקומו מדובר ב'מדינה פלסטינית'. כשם שאין כל קשר בין האוטונומיה הקיימת בשטחים לבין המושג המקורי, כך אין קשר בין המושג 'מדינה פלסטינית' לבין המושג המקובל של מדינה. המדינה הפלסטינית, שמועד הקמתה הולך ומתקרב, היא למעשה אותה ה'אוטונומיה', המיועדת להסיר ממדינת ישראל את האחריות לחייהם של הפלסטינים ולמנוע את האפשרות לקיים אתם בעתיד יחסי־שכנות הוגנים.

דרור גרין

דרור גרין (נולד ב-12 ביולי 1954) הוא ד"ר לפסיכותרפיה וסופר עברי המתגורר בבולגריה. חיבר כחמישים ספרים לילדים ולמבוגרים, וכן ספרים בתחום הפסיכותרפיה. פיתח את גישת "האימון הרגשי".

עם סיום לימודיו באקדמיה למוסיקה התמנה למנכ"ל 'הוצאת המוזיקה הישראלית', והיה אחראי להוצאה לאור של יצירות המלחינים הישראלים. באותם ימים החל לערוך את כתב-העת 'פיוט' לשירה עברית, אותו הוציא לאור במשך שבע שנים.

ספרי הילדים הראשונים שלו, עם איוריו של רוני אורן, יצאו לאור בשנת 1987, והפכו לרבי-מכר. גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, לגיל הרך, לילדים ולנוער. ביניהם, 'פרפר הזהב והאפונית', 'הקוסמת הקטנה', 'פרופסור גולדמיינד וחבורות המוחות'. למבוגרים כתב, בין היתר, את: צוות 4, 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה'.

בשנת 1989 יצא לאור ספרו 'אגדות האינתיפאדה'. ספריו 'פרות קדושות', ו'אחד-העם וחזון המדינה הדו-לאומית', יצאו לאור בשנת 2005. 

בשנת 2011 יצא לאור, בעברית ובאנגלית, ספרו 'אימון רגשי'. מאז הוציא עוד ספרים רבים, ביניהם: השאון הפעוט הזה(2015);  זה השיר, (2017); אור מן ההפקר (2022).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4y5kzwme

עוד על הספר

פרות קדושות דרור גרין

1. אוטונומיה

פעם, בשעת לילה מאוחרת ביום שישי, נקלעתי בטעות לשכונת מאה שערים בירושלים. כשגיליתי את הטעות מיהרתי לשוב על עקבותי, אך בטרם הצלחתי להפנות את מכוניתי לאחור ברחוב הצר מיהר קהל של לובשי שחורים להתקהל סביבי ולחסום את דרכי. השקט המאיים הופר כאשר מטר של אבנים גדולות נזרק לעברי, מלווה בקריאות "שַׁבֶּס". ברגע האחרון הצלחתי להסתובב ולנסוע משם במהירות, כאשר אני מאיים לדרוס את העומדים בדרכי. בדרך נס לא שברו האבנים והלבנים את שמשת המכונית, והצלחתי להציל את חיי.

לא במקרה צעקו זורקי האבנים בשפה שאינני מבין, ביידיש. בעיניהם הייתי אויב משומד שחדר אל הטריטוריה הפרטית שלהם. ואכן, בלב ירושלים (ובמקומות נוספים בישראל) מתקיימת אוטונומיה של יהודים חרדים, שאינם מכירים בממשלת ישראל ובריבונותה, ומקיימים את חייהם כשהם מנותקים כמעט לחלוטין מן התרבות שבה הם חיים. יש להם שפה משלהם, מנהיגים ובתי־דין משלהם, וחוקי המדינה (ובהם זכותן של נשים לשיוויון) אינם חלים עליהם.

עד היום מנסים הפודמנטליסטים היהודים להרחיב את גבולות האוטונומיה שלהם, ולעיתים הם עושים זאת בדרכים אלימות, על־ידי סגירת כבישים ויידוי אבנים על הנוסעים בהם בשבתות. למרות שאוטונומיה זו אינה מוכרת באופן רשמי על־ידי ממשלת ישראל מעולם לא פעלה המדינה נגד מיידי האבנים, ומעולם לא הופעלו נגדם אמצעי אלימות משטרתיים, כפי שמקובל בהפגנות של מגזרים אחרים של האוכלוסיה. להפך. זו אוטונומיה ההולכת ומתרחבת, המקיימת מערכת חינוך אוטונומי בחסות המדינה, מפעילה קוי תחבורה אוטונומיים ומערכת תרבות אוטונומית.

השימוש השגור במושג 'אוטונומיה' מתייחס בישראל לערביי השטחים שנכבשו בשנת 1967. לאחר שבמשך שנים רבות טיפחה ממשלת ישראל את השאיפה לספח את השטחים, אכלסה בהם מאות אלפים מתושביה ודיכאה את תושביהם המקוריים, העזו הפלסטינים להתקומם ולבטא שאיפות לאומיות משלהם. האוטונומיה הפלסטינית, שאין בינה לבין האוטונומיה החרדית ולא כלום, היא התשובה לשאיפות אלו.

מקובל לחשוב שרעיון ה'אוטונומיה' נבע מלחצים חיצוניים, מהסכם השלום עם המצרים ומהסכמי אוסלו. ה'אוטונומיה' הישראלית שונה מנסיונות אחרים שהתקיימו בעולם, ואפילו ממדינות החסות (בנטוסטנים) שהוקמו בדרום־אפריקה בתקופת האפרטהייד. למעשה, זהו רעיון ישראלי מקורי, המאפשר את סיפוח השטחים הכבושים לישראל מבלי להעניק לתושביהם את הזכות להיות אזרחיה.

בשנים האחרונות מתקיימת בשטחים הכבושים אוטונומיה פלסטינית באזורים סגורים, המנותקים גיאוגרפית זה מזה ונתונים במצור. זו אינה אוטונומיה במובן הישן והמוכר, המעניקה לקבוצת אזרחים אפשרות לנהל בנפרד את חיי התרבות שלהם. למעשה, זו אינה אוטונומיה כלל וכלל. צה"ל ממשיך לשלוט באזורים ה'אוטונומיים', לנהל את חייהם ולהכתיב את תנאי החיים בהם. את השלטון המקומי מסר הצבא לכנופיות מקומיות, שמדינת ישראל מכנה אותן בשם ארגוני טרור, ובכך הסיר מעליו כל אחריות לחיי התושבים.

באמצעות השימוש במושג 'אוטונומיה' הסירה מעליה מדינת ישראל את האחריות לחייהם ולרווחתם של מיליוני אזרחים החיים בשטחי הכיבוש שלה, כדי להתחמק ממה שמחייב אותה החוק הבינלאומי.

לאחרונה, בשל לחצים בינלאומיים ופנימיים, נעשה שינוי במושג 'אוטונומיה', ובמקומו מדובר ב'מדינה פלסטינית'. כשם שאין כל קשר בין האוטונומיה הקיימת בשטחים לבין המושג המקורי, כך אין קשר בין המושג 'מדינה פלסטינית' לבין המושג המקובל של מדינה. המדינה הפלסטינית, שמועד הקמתה הולך ומתקרב, היא למעשה אותה ה'אוטונומיה', המיועדת להסיר ממדינת ישראל את האחריות לחייהם של הפלסטינים ולמנוע את האפשרות לקיים אתם בעתיד יחסי־שכנות הוגנים.