צליל חצוצרות המלאכים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

דרור גרין

דרור גרין (נולד ב-12 ביולי 1954) הוא ד"ר לפסיכותרפיה וסופר עברי המתגורר בבולגריה. חיבר כחמישים ספרים לילדים ולמבוגרים, וכן ספרים בתחום הפסיכותרפיה. פיתח את גישת "האימון הרגשי".

עם סיום לימודיו באקדמיה למוסיקה התמנה למנכ"ל 'הוצאת המוזיקה הישראלית', והיה אחראי להוצאה לאור של יצירות המלחינים הישראלים. באותם ימים החל לערוך את כתב-העת 'פיוט' לשירה עברית, אותו הוציא לאור במשך שבע שנים.

ספרי הילדים הראשונים שלו, עם איוריו של רוני אורן, יצאו לאור בשנת 1987, והפכו לרבי-מכר. גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, לגיל הרך, לילדים ולנוער. ביניהם, 'פרפר הזהב והאפונית', 'הקוסמת הקטנה', 'פרופסור גולדמיינד וחבורות המוחות'. למבוגרים כתב, בין היתר, את: צוות 4, 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה'.

בשנת 1989 יצא לאור ספרו 'אגדות האינתיפאדה'. ספריו 'פרות קדושות', ו'אחד-העם וחזון המדינה הדו-לאומית', יצאו לאור בשנת 2005. 

בשנת 2011 יצא לאור, בעברית ובאנגלית, ספרו 'אימון רגשי'. מאז הוציא עוד ספרים רבים, ביניהם: השאון הפעוט הזה(2015);  זה השיר, (2017); אור מן ההפקר (2022).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4y5kzwme

תקציר

דרור גרין מהרהר על שירה ועל תרגום שירה באמצעות שמונים וארבעה שירים שתרגם, ובהם שירים מאת ת.ס. אליוט, אליזבת בארט בראונינג, ג'ון ברימן, ג'יימס ג'ויס, אמילי דיקינסון, ג'והן דון, ואלאס סטיבנס, אדגר אלן פו, קונסטנטינוס קוואפיס, דילן תומאס, ועוד משוררים רבים, מוכרים ולא מוכרים. 


כל אחד מן השירים בספר מלווה בהרהור על מהותו של התרגום ככלי חשיבה ועל מהותה של השירה ככלי ליצירת תחושה של מקום בטוח בעולם המעורר חרדה. זו אינה ביקורת ספרותית, אלא הצעה לקריאה חדשה של שירה. 


בשנת 1982 החל דרור גרין לערוך את 'פיוט', דפשיר שבועי שיצא לאור במשך שבע שנים. בכל שבוע קיבלו המנויים במעטפה שנשלחה בדואר שיר עברי חדש, שטרם פורסם, מאת משוררים ידועים וגם חדשים: יונה וולך, זלדה, עמיחי, גבריאלה אלישע, דן ערמון, בנימין שבילי ואחרים, וביניהם שירים מתורגמים. 


משנת 2007 שולח דרור גרין בדואר האלקטרוני שיר שבועי והרהור על השירה ועל החיים ליותר מאלפיים מנויים. חלק מן השירים המופיעים בספר הזה נשלחו בעבר למנויי 'פיוט'. 


ד"ר דרור גרין הוא פסיכותרפיסט, סופר, מוסיקאי ומוציא לאור. הוא מתגורר בכפר קטן בבולגריה, שם הקים את 'המכון לאימון רגשי' ואת 'האקדמיה לחשיבה'. 


ד"ר דרור גרין חיבר יותר מחמישים ספרים (ספרי-ילדים, ספרי פרוזה וספרים לאנשי מקצוע), ובהם 'אימון רגשי', 'שיחות עם הנסיך הקטן', 'בחזרה לצוות 4', 'מקום בטוח', 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פרויד נגד דורה' ו'פסיכותרפיה ממבט אחר', וגם את הספר 'נהר האהבה, שירי-אהבה סיניים'. הוא ערך והוציא לאור את ספריהם של גבריאלה אלישע, שלי אלקיים, בנימין שבילי וגם את ספרה האחרון של יונה וולך, 'שירים אחרונים'.

פרק ראשון

תרגומי שירה והרהורי כפירה?
 

אי־אפשר לתרגם שירה, כפי שאי־אפשר לתרגם ציור וכפי שאי־אפשר לתרגם מנגינה. תרגום מיועד לניסוח מחדש של תכנים שנכתבו בשפה אחת באופן המדויק ביותר האפשרי בשפה אחרת. אפשר לתרגם טקסטים מדעיים, נאומים פוליטיים ותכנים פרסומיים באופן שיבטא בקירוב את הרעיונות והמסרים הטמונים בהם. אפשר לתרגם באופן מדויק רק תכנים המתארים נתונים אובייקטיביים הניתנים למדידה, כמו מתכון להכנת עוגה או תיאור של מחקר ביולוגי. תכנים שיש להם הקשרים תרבותיים או רגשיים לעולם לא ניתן יהיה לתרגם באופן מדויק, משום שהם סובייקטיביים במהותם.

אי־אפשר לתרגם שירה משום ששירה אינה מבטאת תכנים. שירה היא חלון שרוח חולפת בו משני הכיוונים. זהו חלון המאפשר למשורר להתבונן בעולם במבט חדש ולתאר אותו בדרך חדשה. זהו גם חלון המאפשר לקורא להתבונן ברגשותיו של המשורר ובאופן בו הוא רואה את העולם, וכך להתבונן גם בתהליך הרגשי שלו כקורא. מה שמאפשר למשורר ולקורא את ההתבוננות הזו הוא האמפתיה, כלומר היכולת לראות את העולם מבעד למבטו של אדם אחר.

אמפתיה היא התכונה האנושית החשובה ביותר, והיא מרחיבה את היכולת של המוח האנושי כמכשיר ניווט שבזכותו אנחנו יכולים להתאים את עצמנו אל המציאות הסובבת אותנו. האמפתיה הופכת אותנו מיצורים בודדים, אינדיבידואליים, לקהילה שמרחיבה את הידע של כל אחד מאיתנו ומחזקת את גבולות הביטחון שלנו. נוירוני המראה (mirror neurons), המאפשרים את קיומה של האמפתיה, מרחיבים את מקורות המידע שלנו באמצעות התבוננות באנשים אחרים באופן הרבה יותר מתוחכם ועשיר ממנוע החיפוש של גוּגל. באמצעות האמפתיה נוצרת רשת חברתית לא וירטואלית, הקרויה קהילה אנושית.

ההתבוננות האמפתית אינה מאפשרת לקורא לדעת מה באמת מרגיש המשורר או מה הוא חושב, אבל היא מאפשרת לו לחוש בגופו משהו מתחושותיו הסובייקטיביות של המשורר. בדרך זו מצטרף הקורא, לרגע, אל המשורר, ומתבונן בעצמו בעולם במבט חדש, מבעד לחלון השיר שפותח בפניו המשורר.

השיר, לפיכך, אינו אוסף מלים שהן נתונים לשוניים המשמשים לצורך תקשורתי, כמו כל הביטויים הלשוניים האחרים. השיר הוא מחולל רגשות הפועל באמצעות האמפתיה.

אי־אפשר לתרגם שירה משום ששירה, מעצם טבעה, אינה 'משהו' שניתן לתרגום, או במלים אחרות: שיר אינו סך־כל המלים המרכיבות אותו.

 

מה שמושך אותי בשירה הוא דווקא מה שאינו מאפיין אותה כיצירת אמנות או כז'אנר ספרותי, ולכן האופן שבו אני מהרהר כאן על שירה ועל תרגום שירה רחוק מאוד מביקורת הספרות המקובלת.

ההתבוננות שלי בשירה מושפעת מן העיסוק של בתהליכים רגשיים ובפיתוח תורת 'האימון הרגשי', המבוססת על ההנחה שמה שמניע את בני־האדם הוא הצורך הנואש בתחושה של מקום בטוח, המאפשרת לנו לשכוח, לרגע, את החרדה הקיומית הטבעית, המוּלדת.

כל סוגי האמנות והיצירה יוצרים בנו (גם ביוצרים וגם בצרכני האמנות) תחושה של שליטה וביטחון, ומאפשרים לנו לזהות סדר במציאות הכאוטית והמאיימת המשתנה סביבנו כל הזמן. אבל בשעה שכל שאר האמנויות מבוססות על חמרי־גלם מוחשיים (צבע ומכחול לציירים, צליל אקוסטי וכלי נגינה למוסיקאים, גוף האדם וחלל הבמה לרקדנים וכו'), הספרות והשירה מתקיימות אך ורק בדמיוננו (כלומר בתהליך הרגשי שלנו), וכל תיעוד שלהן הוא קוד שעלינו לפענח וליצור מחדש בדמיוננו.

לכל האמנויות יש גם תפקיד בתרבות האנושית, המשתנה לאורך ההיסטוריה. יש אמנות שימושית המתבטאת ביצירת כלים או בעיצוב רהיטים, יש אמנות אסתטית המקשטת את העולם בו אנו חיים, יש אמנות אידיאולוגית המבטאת רעיונות, יש אמנות טקסית המשמשת לצרכים דתיים או חברתיים ויש אמנות נרטיבית המספקת את הסקרנות האנושית ואת הצורך שלנו בסיפורים.

הספרות והשירה מתאפיינות בכך שאין להן חומר־גלם מוחשי, ושהן עשויות מקוד (שפה) שכל קורא מפענח ובונה מחדש בדמיונו. שתיהן מופשטות יותר מכל שאר האמנויות, אבל בשעה שלספרות יש תפקיד תקשורתי בתרבות המערבית, והיא מבוססת על נרטיבים המתארים את המציאות ואת ההתנהגות האנושית, השירה מופשטת עוד יותר, וחופשית מכל מחויבות צורנית או תוכנית.

אני נמשך אל השירה משום שהיא מיותרת לחלוטין, ואינה משמשת כל צורך גנטי, התפתחותי או תקשורתי חיוני. השירה עושה שימוש במיומנות האמפתית שלנו לא כדי להבין את הזולת או כדי להרחיב את מאגר הידע שלנו, אלא פשוט כדי להיזכר בקיומה של האמפתיה, לתרגל ולשפר אותה, ולהתבשם מעצם קיומה.

מי שהיכולת האמפתית שלו נמוכה או חסרה מתקשה מאוד בקריאת פרוזה, משום שהוא חסר דמיון המאפשר לו לפענח את הסימנים, המלים והמשפטים, אבל קריאת שירה נמנעת ממנו לגמרי, והוא מתקשה אפילו להבין את עצם קיומה.

השירה מיותרת לחלוטין, משום שהיא עושה שימוש בכלים תקשורתיים ואינה מוסיפה לנו מידע, אבל היא מאפשרת לנו לתרגל את המיומנות הרגשית החשובה ביותר, האמפתיה, שהיא מה שמאפיין אותנו כבני־אדם.

משורר זקוק לאמפתיה כדי לדעת איך לגעת ברגשותיהם של אחרים, בדיוק כפי שפסיכותרפיסט זקוק לאמפתיה כדי לדעת להקשיב לרגשותיהם של מטופליו. אך האמפתיה היא מושג חדש בתרבותנו (כעשרים שנה), ואיש לא לימד אותנו להשתמש בה. הנה דרך יעילה לשיפור האמפתיה: מטפל יכול לרכוש אמפתיה באמצעות כתיבת סיפורים בדיוניים המתארים בני־אדם, ומשורר יכול לרכוש אמפתיה באמצעות תרגום שירה. בדרך זו ייכנס המשורר לנעליו של משורר אחר ויתנסה בכתיבת שירה ללא כל צורך ב'השראה' או ב'מסר' חשוב.

 

היכולת האמפתית, ששימשה אותי במשך שנים רבות בעבודתי כפסיכותרפיסט, אפשרה לי להקשיב למטופלי ולחוש בכאבם. היכולת האמפתית היא גם מה שכופה עלי, לעתים, לחוש בגופי את 'צער העולם', כשאני שומע על אסונות טבע, על ילדים מוכים, על מי שחי תחת כיבוש ועל תופעות אחרות של רוע אנושי.

אני אוהב לתרגם שירה משום שזו פעילות המאפשרת לי לעשות שימוש באמפתיה מבלי לחוות צער וכאב, וזהו עונג גדול וגם שעשוע לא מבוטל. מעולם לא רציתי להיות משורר. העיסוק המרכזי שלי הוא כתיבת פרוזה, ואת ספר השירה היחיד שלי פרסמתי בשם בדוי (העמדתי פנים שאלו שירים מתורגמים). תרגום שירה מאפשר לי לכתוב שירה מבלי להיות משורר, להוריד מעל כתפי את נטל הדימוי הציבורי של ה'משורר'.

כתבתי, שהשירה מיותרת משום שאין לה כל תפקיד בתקשורת האנושית, ומשום שיש דרכים יעילות יותר להעברת מידע. רמזתי גם, שהשירה היא כלי יעיל לשכלול היכולת האמפתית שלנו. עבודת התרגום חשפה בפני כלי חדש לשכלול חלק נוסף מן התהליך הרגשי שלנו, אמנם קטן בהיקפו, אבל בעל משמעות רבה בחיינו: החשיבה. תרגום שירה כופה עלינו את התהליך האמפתי, משנה את נקודת־המבט שלנו ובאופן טבעי 'מגלה' לנו דרכים חדשות להבין את המציאות ולפרש אותה. פעולת התרגום משמשת כ'מחולל רעיונות' טבעי, והיא יכולה לסייע למתמטיקאים, לפוליטיקאים וגם לממציאים.

 

אינני משורר, אבל לשירה יש מקום מרכזי בחיי. בכל שבוע, במשך שנים רבות, אני מקדיש יום או יומיים לכתיבת הרהור על שיר, אותו אני שולח לאלפי מנויים, באמצעות האינטרנט. הכתיבה על השירה היא 'המקום הבטוח' שלי, המאפשר לי, באמצעות השיר, להתבונן בעולם במבט חדש. כך, השירה המיותרת משמשת אותי כמעבד רגשות משוכלל המאפשר לי להתבונן אל תוך עצמי, ובו־בזמן גם ליצור רשת חברתית שהשירה מחברת בין משתתפיה.

בספר הזה אני משלב את שתי הפעולות האהובות עלי, תרגום שירה והרהור על שירה. קיבצתי בו 84 שירים שונים שתרגמתי עד היום, וכל אחד מהם מאפשר לי לחשוב מחדש על שירה, על תרגום ועל החיים.

פרנק אוהרה: אוטוביוגרפיה ספרותית
 

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד

שִׂחַקְתִּי לְבַדִּי

בְּמִגְרָשׁ בֵּית־הַסֵּפֶר

לְגַמְרֵי לְבַד.

 

שָׂנֵאתִי בֻּבּוֹת וְשָׂנֵאתִי

מִשְׂחָקִים, בַּעֲלֵי־חַיִּים

לֹא הָיוּ יְדִידוּתִיִּים וְהַצִּפּוֹרִים

הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי וְהָלְאָה.

 

אִם מִישֶׁהוּ הָיָה מְחַפֵּשׂ

אוֹתִי הָיִיתִי מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי

עֵץ וְצוֹעֵק: "אֲנִי

יָתוֹם".

 

וְהִנֵּה אֲנִי כָּאן,

בְּמֶרְכָּז כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה!

כּוֹתֵב אֶת הַשִּׁירִים הָאֵלּוּ!

תְּתָאֲרוּ לָכֶם!

 

המשורר והמבקר האמריקני פרנק אוהרה (1926-1966), ששמו המלא היה Francis Russel 'Frank' O'Hara, נודע כאוצר בעל השפעה במוזיאון לאמנות מודרנית בניוי־יורק. הוא גם היה אחד החברים הבולטים בקבוצת 'האסכולה הניו־יורקית', שכללה אמנים, כותבים ומוסיקאים שהושפעו ממוסיקת הג'אז ומהתנועה האוונגרדית. אוהרה מת בגיל ארבעים כשג'יפ פגע במכונית שבה בילה עם ידידיו בחוף הים. הוא פרסם שבעה ספרי שירה.

אינני מכיר את שיריו של פרנק אוהרה, וכששמעתי עליו במקרה חיפשתי את שיריו בגוגל, וכך מצאתי את השיר הזה, שבו הציג את הביוגרפיה שלו ובאמצעותה גם אמר משהו על משמעות השירה.

בשלושת הבתים הראשונים של השיר מצייר אוהרה תמונת ילדות מוכה ועצובה. לכאורה, כפי שהיה מקובל בתרבות המאה־העשרים שהושפעה מתורתו של פרויד, משחזר אוהרה בשיר הזה את מקורות טראומת הילדות שלו, במעין תהליך פסיכואנליטי שנועד לגלות רסיסי זיכרון אבודים במטרה להפוך את הלא־מודע למודע ובכך 'לרפא' את הסימפטומים הפוסט־טראומטיים.

למעשה, מוליך אותנו אוהרה שולל. מה שנראה בקריאה ראשונה כשחזור זכרונות עבר מתגלה כמבט מפוכח של המשורר הבוגר היודע לאפיין באופן מדויק את התהליך הרגשי שבו הוא נמצא בהווה. תיאור תמונת הילדות אינו מגלה למשורר משהו חדש ואינו חושף זכרונות 'לא־מודעים', אלא מפעיל את בלוטות האמפתיה שלנו, המאפשרות לנו לחוש בגופנו את הבדידות הקיומית שהיתה מנת חלקו בילדותו.

בבית הראשון, כמו בצילום שחור־לבן, ללא פרטים מיותרים, מציג אוהרה את תחושת הבדידות שליוותה אותו בילדותו, מתוך מודעות רגשית: "כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד שִׂחַקְתִּי לְבַדִּי בְּמִגְרָשׁ בֵּית־הַסֵּפֶר לְגַמְרֵי לְבַד". זו תמונה חסרה, שאינה אומרת דבר על חייו האישיים של המשורר, על הוריו, על משפחתו, על מצבו הרגשי ועל מצבו החברתי. זו תמונה ריקה המחייבת אותנו להשלים אותה בדמיוננו, ובכך היא מעוררת את האמפתיה שלנו וגורמת לנו לפרש אותה כתמונה של בדידות, שאולי גם אנו חווינו בדרך כלשהי בילדותנו.

 

Frank O'Hara / Autobiographia Literaria

 

When I was a child

I played by myself in a

corner of the schoolyard

all alone.

 

I hated dolls and I

hated games, animals were

not friendly and birds

flew away.

 

If anyone was looking

for me I hid behind a

tree and cried out "I am

an orphan."

 

And here I am, the

center of all beauty!  

writing these poems!

Imagine!

 

בבית השני ממשיך אוהרה להתל בנו, והוא מערער, לרגע, את הדימוי שיצרנו. הוא אינו מבקש שנרחם עליו, או שנהפוך את האמפתיה להזדהות, ולכן הוא מרחיק את עצמו מאיתנו כשהוא מבקש שלא נראה בו קורבן. "שָׂנֵאתִי בֻּבּוֹת וְשָׂנֵאתִי מִשְׂחָקִים", הוא כותב, ולוקח אחריות על הבדידות שבה בחר מרצונו הטוב. הוא אינו רוצה שנגלוש לסנטימנטליות מזויפת בסגנון הבדידות המעוצבת של משוררים שמצאו תנחומים בחיק הטבע. "בַּעֲלֵי־חַיִּים לֹא הָיוּ יְדִידוּתִיִּים", הוא כותב, "וְהַצִּפּוֹרִים הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי וְהָלְאָה". המשורר מפרק ומרכיב את משמעויות הטקטס כדי ליצור בנו תחושה של שפה משותפת.

כשפרנק אוהרה מתאר את בעלי־החיים שהתרחקו ממנו הוא אינו מרגיש דחוי או מנודה. הוא פשוט מבקש מאיתנו שלא נייחס לו את מאפייני הבדידות המוכרים לנו, ונבין שזו בדידות מתוך בחירה. לכן, "אִם מִישֶׁהוּ הָיָה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי", הוא כותב, "הָיִיתִי מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי עֵץ וְצוֹעֵק: 'אֲנִי יָתוֹם'." בזכות השפה המשותפת אנחנו מבינים שהילד המתואר בשיר אינו ילד מוכה, ושהעץ שמאחוריו הוא מסתתר יוצר עבורו תחושה של מקום פיסי בטוח.

אוהרה לא היה יתום, והוא בחר להציג את עצמו כיתום רק כדי שיעזבו אותו לנפשו, בשעה שמישהו חיפש אחריו. הוא אינו חושף את הפרטים האינטימיים של ילדותו, ולא מספר לנו, למשל, שהאמין שנולד בחודש יוני, למרות שלמעשה נולד בחודש מרץ, והוריו שינו את התאריך כדי להסתיר את העובדה שאמו התעברה לפני הנישואין.

אם נשוב ונקרא את כותרת השיר, 'אוטוביוגרפיה ספרותית', נבין כעת שהמשורר אינו מציג בשיר הזה את האוטוביוגרפיה ה'אמיתית' שלו, אלא את האוטוביוגרפיה הרגשית, ה'ספרותית', כלומר את תחושת הבדידות שבה בחר, אולי משום שאפשרה לו להתרחק ולהתבונן בעולם במבט חדש, בלתי־תלוי. גם האומץ לצעוק "אֲנִי יָתוֹם" כדי להרחיק ממנו אחרים הוא למעשה אמצעי ספרותי, הומוריסטי, המעניק משמעות חדשה למציאות מבעד לעיניו של המשורר.

באמצעות משחקי ההטעיה, המפרקים את הדעות הקדומות שלנו ומאפשרים לנו, כמו למשורר, להתרחק לרגע ולהתבונן במציאות במבט חדש, יוצר אוהרה הסכם רגשי בינו לבינינו, ומתאם איתנו ציפיות מחדש. כעת אנחנו יודעים שלא על ההיסטוריה האישית הוא כותב, אלא על מעשה הפלא של הכתיבה.

לכאורה, שלושת הבתים הראשונים של השיר מתארים את העבר הרחוק, אבל כשאנחנו מגיעים לבית הרביעי אנחנו מבינים מחדש את ניהול הזמן של השיר. האוטוביוגרפיה הבדויה המתארת תחושה של בדידות מתוך בחירה אינה מציגה קפיצה בזמן, אלא דווקא את זמן ההווה, את רגע החיים עצמם: "וְהִנֵּה אֲנִי כָּאן", ואת מעשה השירה שדווקא מתוך הבדידות מאפשר למשורר, ואולי גם לנו, להיות "בְּמֶרְכָּז כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה!"

אוהרה חולק איתנו את היופי הזה שבשירה, בו הוא חש בשעה שהוא "כּוֹתֵב אֶת הַשִּׁירִים הָאֵלּוּ". זו לא הכתיבה עצמה, הוא מזכיר לנו, אלא ההתפעמות ממעשה הכתיבה, התפעמות של המשורר, וגם ההתפעמות שלנו, הקוראים, ממה שקורה רק בדמיוננו: "תְּתָאֲרוּ לָכֶם" (Imagine). האם לא זה מה שאנחנו עושים כעת, בשעה שאנו קוראים את השיר, ומעניקים לו משמעות בעיני רוחנו?

באמצעות סיפור בדוי מצליח פרנק אוהרה לגרום לנו לחוש במעשה היצירה, המאפשר לנו למצוא לרגע את מקומנו בכאוס הסובב אותנו, וליצור בתוכו, באמצעות הדמיון, תחושה של מקום בטוח.

דרור גרין

דרור גרין (נולד ב-12 ביולי 1954) הוא ד"ר לפסיכותרפיה וסופר עברי המתגורר בבולגריה. חיבר כחמישים ספרים לילדים ולמבוגרים, וכן ספרים בתחום הפסיכותרפיה. פיתח את גישת "האימון הרגשי".

עם סיום לימודיו באקדמיה למוסיקה התמנה למנכ"ל 'הוצאת המוזיקה הישראלית', והיה אחראי להוצאה לאור של יצירות המלחינים הישראלים. באותם ימים החל לערוך את כתב-העת 'פיוט' לשירה עברית, אותו הוציא לאור במשך שבע שנים.

ספרי הילדים הראשונים שלו, עם איוריו של רוני אורן, יצאו לאור בשנת 1987, והפכו לרבי-מכר. גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, לגיל הרך, לילדים ולנוער. ביניהם, 'פרפר הזהב והאפונית', 'הקוסמת הקטנה', 'פרופסור גולדמיינד וחבורות המוחות'. למבוגרים כתב, בין היתר, את: צוות 4, 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה'.

בשנת 1989 יצא לאור ספרו 'אגדות האינתיפאדה'. ספריו 'פרות קדושות', ו'אחד-העם וחזון המדינה הדו-לאומית', יצאו לאור בשנת 2005. 

בשנת 2011 יצא לאור, בעברית ובאנגלית, ספרו 'אימון רגשי'. מאז הוציא עוד ספרים רבים, ביניהם: השאון הפעוט הזה(2015);  זה השיר, (2017); אור מן ההפקר (2022).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4y5kzwme

עוד על הספר

צליל חצוצרות המלאכים דרור גרין

תרגומי שירה והרהורי כפירה?
 

אי־אפשר לתרגם שירה, כפי שאי־אפשר לתרגם ציור וכפי שאי־אפשר לתרגם מנגינה. תרגום מיועד לניסוח מחדש של תכנים שנכתבו בשפה אחת באופן המדויק ביותר האפשרי בשפה אחרת. אפשר לתרגם טקסטים מדעיים, נאומים פוליטיים ותכנים פרסומיים באופן שיבטא בקירוב את הרעיונות והמסרים הטמונים בהם. אפשר לתרגם באופן מדויק רק תכנים המתארים נתונים אובייקטיביים הניתנים למדידה, כמו מתכון להכנת עוגה או תיאור של מחקר ביולוגי. תכנים שיש להם הקשרים תרבותיים או רגשיים לעולם לא ניתן יהיה לתרגם באופן מדויק, משום שהם סובייקטיביים במהותם.

אי־אפשר לתרגם שירה משום ששירה אינה מבטאת תכנים. שירה היא חלון שרוח חולפת בו משני הכיוונים. זהו חלון המאפשר למשורר להתבונן בעולם במבט חדש ולתאר אותו בדרך חדשה. זהו גם חלון המאפשר לקורא להתבונן ברגשותיו של המשורר ובאופן בו הוא רואה את העולם, וכך להתבונן גם בתהליך הרגשי שלו כקורא. מה שמאפשר למשורר ולקורא את ההתבוננות הזו הוא האמפתיה, כלומר היכולת לראות את העולם מבעד למבטו של אדם אחר.

אמפתיה היא התכונה האנושית החשובה ביותר, והיא מרחיבה את היכולת של המוח האנושי כמכשיר ניווט שבזכותו אנחנו יכולים להתאים את עצמנו אל המציאות הסובבת אותנו. האמפתיה הופכת אותנו מיצורים בודדים, אינדיבידואליים, לקהילה שמרחיבה את הידע של כל אחד מאיתנו ומחזקת את גבולות הביטחון שלנו. נוירוני המראה (mirror neurons), המאפשרים את קיומה של האמפתיה, מרחיבים את מקורות המידע שלנו באמצעות התבוננות באנשים אחרים באופן הרבה יותר מתוחכם ועשיר ממנוע החיפוש של גוּגל. באמצעות האמפתיה נוצרת רשת חברתית לא וירטואלית, הקרויה קהילה אנושית.

ההתבוננות האמפתית אינה מאפשרת לקורא לדעת מה באמת מרגיש המשורר או מה הוא חושב, אבל היא מאפשרת לו לחוש בגופו משהו מתחושותיו הסובייקטיביות של המשורר. בדרך זו מצטרף הקורא, לרגע, אל המשורר, ומתבונן בעצמו בעולם במבט חדש, מבעד לחלון השיר שפותח בפניו המשורר.

השיר, לפיכך, אינו אוסף מלים שהן נתונים לשוניים המשמשים לצורך תקשורתי, כמו כל הביטויים הלשוניים האחרים. השיר הוא מחולל רגשות הפועל באמצעות האמפתיה.

אי־אפשר לתרגם שירה משום ששירה, מעצם טבעה, אינה 'משהו' שניתן לתרגום, או במלים אחרות: שיר אינו סך־כל המלים המרכיבות אותו.

 

מה שמושך אותי בשירה הוא דווקא מה שאינו מאפיין אותה כיצירת אמנות או כז'אנר ספרותי, ולכן האופן שבו אני מהרהר כאן על שירה ועל תרגום שירה רחוק מאוד מביקורת הספרות המקובלת.

ההתבוננות שלי בשירה מושפעת מן העיסוק של בתהליכים רגשיים ובפיתוח תורת 'האימון הרגשי', המבוססת על ההנחה שמה שמניע את בני־האדם הוא הצורך הנואש בתחושה של מקום בטוח, המאפשרת לנו לשכוח, לרגע, את החרדה הקיומית הטבעית, המוּלדת.

כל סוגי האמנות והיצירה יוצרים בנו (גם ביוצרים וגם בצרכני האמנות) תחושה של שליטה וביטחון, ומאפשרים לנו לזהות סדר במציאות הכאוטית והמאיימת המשתנה סביבנו כל הזמן. אבל בשעה שכל שאר האמנויות מבוססות על חמרי־גלם מוחשיים (צבע ומכחול לציירים, צליל אקוסטי וכלי נגינה למוסיקאים, גוף האדם וחלל הבמה לרקדנים וכו'), הספרות והשירה מתקיימות אך ורק בדמיוננו (כלומר בתהליך הרגשי שלנו), וכל תיעוד שלהן הוא קוד שעלינו לפענח וליצור מחדש בדמיוננו.

לכל האמנויות יש גם תפקיד בתרבות האנושית, המשתנה לאורך ההיסטוריה. יש אמנות שימושית המתבטאת ביצירת כלים או בעיצוב רהיטים, יש אמנות אסתטית המקשטת את העולם בו אנו חיים, יש אמנות אידיאולוגית המבטאת רעיונות, יש אמנות טקסית המשמשת לצרכים דתיים או חברתיים ויש אמנות נרטיבית המספקת את הסקרנות האנושית ואת הצורך שלנו בסיפורים.

הספרות והשירה מתאפיינות בכך שאין להן חומר־גלם מוחשי, ושהן עשויות מקוד (שפה) שכל קורא מפענח ובונה מחדש בדמיונו. שתיהן מופשטות יותר מכל שאר האמנויות, אבל בשעה שלספרות יש תפקיד תקשורתי בתרבות המערבית, והיא מבוססת על נרטיבים המתארים את המציאות ואת ההתנהגות האנושית, השירה מופשטת עוד יותר, וחופשית מכל מחויבות צורנית או תוכנית.

אני נמשך אל השירה משום שהיא מיותרת לחלוטין, ואינה משמשת כל צורך גנטי, התפתחותי או תקשורתי חיוני. השירה עושה שימוש במיומנות האמפתית שלנו לא כדי להבין את הזולת או כדי להרחיב את מאגר הידע שלנו, אלא פשוט כדי להיזכר בקיומה של האמפתיה, לתרגל ולשפר אותה, ולהתבשם מעצם קיומה.

מי שהיכולת האמפתית שלו נמוכה או חסרה מתקשה מאוד בקריאת פרוזה, משום שהוא חסר דמיון המאפשר לו לפענח את הסימנים, המלים והמשפטים, אבל קריאת שירה נמנעת ממנו לגמרי, והוא מתקשה אפילו להבין את עצם קיומה.

השירה מיותרת לחלוטין, משום שהיא עושה שימוש בכלים תקשורתיים ואינה מוסיפה לנו מידע, אבל היא מאפשרת לנו לתרגל את המיומנות הרגשית החשובה ביותר, האמפתיה, שהיא מה שמאפיין אותנו כבני־אדם.

משורר זקוק לאמפתיה כדי לדעת איך לגעת ברגשותיהם של אחרים, בדיוק כפי שפסיכותרפיסט זקוק לאמפתיה כדי לדעת להקשיב לרגשותיהם של מטופליו. אך האמפתיה היא מושג חדש בתרבותנו (כעשרים שנה), ואיש לא לימד אותנו להשתמש בה. הנה דרך יעילה לשיפור האמפתיה: מטפל יכול לרכוש אמפתיה באמצעות כתיבת סיפורים בדיוניים המתארים בני־אדם, ומשורר יכול לרכוש אמפתיה באמצעות תרגום שירה. בדרך זו ייכנס המשורר לנעליו של משורר אחר ויתנסה בכתיבת שירה ללא כל צורך ב'השראה' או ב'מסר' חשוב.

 

היכולת האמפתית, ששימשה אותי במשך שנים רבות בעבודתי כפסיכותרפיסט, אפשרה לי להקשיב למטופלי ולחוש בכאבם. היכולת האמפתית היא גם מה שכופה עלי, לעתים, לחוש בגופי את 'צער העולם', כשאני שומע על אסונות טבע, על ילדים מוכים, על מי שחי תחת כיבוש ועל תופעות אחרות של רוע אנושי.

אני אוהב לתרגם שירה משום שזו פעילות המאפשרת לי לעשות שימוש באמפתיה מבלי לחוות צער וכאב, וזהו עונג גדול וגם שעשוע לא מבוטל. מעולם לא רציתי להיות משורר. העיסוק המרכזי שלי הוא כתיבת פרוזה, ואת ספר השירה היחיד שלי פרסמתי בשם בדוי (העמדתי פנים שאלו שירים מתורגמים). תרגום שירה מאפשר לי לכתוב שירה מבלי להיות משורר, להוריד מעל כתפי את נטל הדימוי הציבורי של ה'משורר'.

כתבתי, שהשירה מיותרת משום שאין לה כל תפקיד בתקשורת האנושית, ומשום שיש דרכים יעילות יותר להעברת מידע. רמזתי גם, שהשירה היא כלי יעיל לשכלול היכולת האמפתית שלנו. עבודת התרגום חשפה בפני כלי חדש לשכלול חלק נוסף מן התהליך הרגשי שלנו, אמנם קטן בהיקפו, אבל בעל משמעות רבה בחיינו: החשיבה. תרגום שירה כופה עלינו את התהליך האמפתי, משנה את נקודת־המבט שלנו ובאופן טבעי 'מגלה' לנו דרכים חדשות להבין את המציאות ולפרש אותה. פעולת התרגום משמשת כ'מחולל רעיונות' טבעי, והיא יכולה לסייע למתמטיקאים, לפוליטיקאים וגם לממציאים.

 

אינני משורר, אבל לשירה יש מקום מרכזי בחיי. בכל שבוע, במשך שנים רבות, אני מקדיש יום או יומיים לכתיבת הרהור על שיר, אותו אני שולח לאלפי מנויים, באמצעות האינטרנט. הכתיבה על השירה היא 'המקום הבטוח' שלי, המאפשר לי, באמצעות השיר, להתבונן בעולם במבט חדש. כך, השירה המיותרת משמשת אותי כמעבד רגשות משוכלל המאפשר לי להתבונן אל תוך עצמי, ובו־בזמן גם ליצור רשת חברתית שהשירה מחברת בין משתתפיה.

בספר הזה אני משלב את שתי הפעולות האהובות עלי, תרגום שירה והרהור על שירה. קיבצתי בו 84 שירים שונים שתרגמתי עד היום, וכל אחד מהם מאפשר לי לחשוב מחדש על שירה, על תרגום ועל החיים.

פרנק אוהרה: אוטוביוגרפיה ספרותית
 

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד

שִׂחַקְתִּי לְבַדִּי

בְּמִגְרָשׁ בֵּית־הַסֵּפֶר

לְגַמְרֵי לְבַד.

 

שָׂנֵאתִי בֻּבּוֹת וְשָׂנֵאתִי

מִשְׂחָקִים, בַּעֲלֵי־חַיִּים

לֹא הָיוּ יְדִידוּתִיִּים וְהַצִּפּוֹרִים

הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי וְהָלְאָה.

 

אִם מִישֶׁהוּ הָיָה מְחַפֵּשׂ

אוֹתִי הָיִיתִי מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי

עֵץ וְצוֹעֵק: "אֲנִי

יָתוֹם".

 

וְהִנֵּה אֲנִי כָּאן,

בְּמֶרְכָּז כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה!

כּוֹתֵב אֶת הַשִּׁירִים הָאֵלּוּ!

תְּתָאֲרוּ לָכֶם!

 

המשורר והמבקר האמריקני פרנק אוהרה (1926-1966), ששמו המלא היה Francis Russel 'Frank' O'Hara, נודע כאוצר בעל השפעה במוזיאון לאמנות מודרנית בניוי־יורק. הוא גם היה אחד החברים הבולטים בקבוצת 'האסכולה הניו־יורקית', שכללה אמנים, כותבים ומוסיקאים שהושפעו ממוסיקת הג'אז ומהתנועה האוונגרדית. אוהרה מת בגיל ארבעים כשג'יפ פגע במכונית שבה בילה עם ידידיו בחוף הים. הוא פרסם שבעה ספרי שירה.

אינני מכיר את שיריו של פרנק אוהרה, וכששמעתי עליו במקרה חיפשתי את שיריו בגוגל, וכך מצאתי את השיר הזה, שבו הציג את הביוגרפיה שלו ובאמצעותה גם אמר משהו על משמעות השירה.

בשלושת הבתים הראשונים של השיר מצייר אוהרה תמונת ילדות מוכה ועצובה. לכאורה, כפי שהיה מקובל בתרבות המאה־העשרים שהושפעה מתורתו של פרויד, משחזר אוהרה בשיר הזה את מקורות טראומת הילדות שלו, במעין תהליך פסיכואנליטי שנועד לגלות רסיסי זיכרון אבודים במטרה להפוך את הלא־מודע למודע ובכך 'לרפא' את הסימפטומים הפוסט־טראומטיים.

למעשה, מוליך אותנו אוהרה שולל. מה שנראה בקריאה ראשונה כשחזור זכרונות עבר מתגלה כמבט מפוכח של המשורר הבוגר היודע לאפיין באופן מדויק את התהליך הרגשי שבו הוא נמצא בהווה. תיאור תמונת הילדות אינו מגלה למשורר משהו חדש ואינו חושף זכרונות 'לא־מודעים', אלא מפעיל את בלוטות האמפתיה שלנו, המאפשרות לנו לחוש בגופנו את הבדידות הקיומית שהיתה מנת חלקו בילדותו.

בבית הראשון, כמו בצילום שחור־לבן, ללא פרטים מיותרים, מציג אוהרה את תחושת הבדידות שליוותה אותו בילדותו, מתוך מודעות רגשית: "כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד שִׂחַקְתִּי לְבַדִּי בְּמִגְרָשׁ בֵּית־הַסֵּפֶר לְגַמְרֵי לְבַד". זו תמונה חסרה, שאינה אומרת דבר על חייו האישיים של המשורר, על הוריו, על משפחתו, על מצבו הרגשי ועל מצבו החברתי. זו תמונה ריקה המחייבת אותנו להשלים אותה בדמיוננו, ובכך היא מעוררת את האמפתיה שלנו וגורמת לנו לפרש אותה כתמונה של בדידות, שאולי גם אנו חווינו בדרך כלשהי בילדותנו.

 

Frank O'Hara / Autobiographia Literaria

 

When I was a child

I played by myself in a

corner of the schoolyard

all alone.

 

I hated dolls and I

hated games, animals were

not friendly and birds

flew away.

 

If anyone was looking

for me I hid behind a

tree and cried out "I am

an orphan."

 

And here I am, the

center of all beauty!  

writing these poems!

Imagine!

 

בבית השני ממשיך אוהרה להתל בנו, והוא מערער, לרגע, את הדימוי שיצרנו. הוא אינו מבקש שנרחם עליו, או שנהפוך את האמפתיה להזדהות, ולכן הוא מרחיק את עצמו מאיתנו כשהוא מבקש שלא נראה בו קורבן. "שָׂנֵאתִי בֻּבּוֹת וְשָׂנֵאתִי מִשְׂחָקִים", הוא כותב, ולוקח אחריות על הבדידות שבה בחר מרצונו הטוב. הוא אינו רוצה שנגלוש לסנטימנטליות מזויפת בסגנון הבדידות המעוצבת של משוררים שמצאו תנחומים בחיק הטבע. "בַּעֲלֵי־חַיִּים לֹא הָיוּ יְדִידוּתִיִּים", הוא כותב, "וְהַצִּפּוֹרִים הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי וְהָלְאָה". המשורר מפרק ומרכיב את משמעויות הטקטס כדי ליצור בנו תחושה של שפה משותפת.

כשפרנק אוהרה מתאר את בעלי־החיים שהתרחקו ממנו הוא אינו מרגיש דחוי או מנודה. הוא פשוט מבקש מאיתנו שלא נייחס לו את מאפייני הבדידות המוכרים לנו, ונבין שזו בדידות מתוך בחירה. לכן, "אִם מִישֶׁהוּ הָיָה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי", הוא כותב, "הָיִיתִי מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי עֵץ וְצוֹעֵק: 'אֲנִי יָתוֹם'." בזכות השפה המשותפת אנחנו מבינים שהילד המתואר בשיר אינו ילד מוכה, ושהעץ שמאחוריו הוא מסתתר יוצר עבורו תחושה של מקום פיסי בטוח.

אוהרה לא היה יתום, והוא בחר להציג את עצמו כיתום רק כדי שיעזבו אותו לנפשו, בשעה שמישהו חיפש אחריו. הוא אינו חושף את הפרטים האינטימיים של ילדותו, ולא מספר לנו, למשל, שהאמין שנולד בחודש יוני, למרות שלמעשה נולד בחודש מרץ, והוריו שינו את התאריך כדי להסתיר את העובדה שאמו התעברה לפני הנישואין.

אם נשוב ונקרא את כותרת השיר, 'אוטוביוגרפיה ספרותית', נבין כעת שהמשורר אינו מציג בשיר הזה את האוטוביוגרפיה ה'אמיתית' שלו, אלא את האוטוביוגרפיה הרגשית, ה'ספרותית', כלומר את תחושת הבדידות שבה בחר, אולי משום שאפשרה לו להתרחק ולהתבונן בעולם במבט חדש, בלתי־תלוי. גם האומץ לצעוק "אֲנִי יָתוֹם" כדי להרחיק ממנו אחרים הוא למעשה אמצעי ספרותי, הומוריסטי, המעניק משמעות חדשה למציאות מבעד לעיניו של המשורר.

באמצעות משחקי ההטעיה, המפרקים את הדעות הקדומות שלנו ומאפשרים לנו, כמו למשורר, להתרחק לרגע ולהתבונן במציאות במבט חדש, יוצר אוהרה הסכם רגשי בינו לבינינו, ומתאם איתנו ציפיות מחדש. כעת אנחנו יודעים שלא על ההיסטוריה האישית הוא כותב, אלא על מעשה הפלא של הכתיבה.

לכאורה, שלושת הבתים הראשונים של השיר מתארים את העבר הרחוק, אבל כשאנחנו מגיעים לבית הרביעי אנחנו מבינים מחדש את ניהול הזמן של השיר. האוטוביוגרפיה הבדויה המתארת תחושה של בדידות מתוך בחירה אינה מציגה קפיצה בזמן, אלא דווקא את זמן ההווה, את רגע החיים עצמם: "וְהִנֵּה אֲנִי כָּאן", ואת מעשה השירה שדווקא מתוך הבדידות מאפשר למשורר, ואולי גם לנו, להיות "בְּמֶרְכָּז כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה!"

אוהרה חולק איתנו את היופי הזה שבשירה, בו הוא חש בשעה שהוא "כּוֹתֵב אֶת הַשִּׁירִים הָאֵלּוּ". זו לא הכתיבה עצמה, הוא מזכיר לנו, אלא ההתפעמות ממעשה הכתיבה, התפעמות של המשורר, וגם ההתפעמות שלנו, הקוראים, ממה שקורה רק בדמיוננו: "תְּתָאֲרוּ לָכֶם" (Imagine). האם לא זה מה שאנחנו עושים כעת, בשעה שאנו קוראים את השיר, ומעניקים לו משמעות בעיני רוחנו?

באמצעות סיפור בדוי מצליח פרנק אוהרה לגרום לנו לחוש במעשה היצירה, המאפשר לנו למצוא לרגע את מקומנו בכאוס הסובב אותנו, וליצור בתוכו, באמצעות הדמיון, תחושה של מקום בטוח.