מסיבת הריקודים של קסיופיאה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסיבת הריקודים של קסיופיאה

מסיבת הריקודים של קסיופיאה

עוד על הספר

דרור גרין

דרור גרין (נולד ב-12 ביולי 1954) הוא ד"ר לפסיכותרפיה וסופר עברי המתגורר בבולגריה. חיבר כחמישים ספרים לילדים ולמבוגרים, וכן ספרים בתחום הפסיכותרפיה. פיתח את גישת "האימון הרגשי".

עם סיום לימודיו באקדמיה למוסיקה התמנה למנכ"ל 'הוצאת המוזיקה הישראלית', והיה אחראי להוצאה לאור של יצירות המלחינים הישראלים. באותם ימים החל לערוך את כתב-העת 'פיוט' לשירה עברית, אותו הוציא לאור במשך שבע שנים.

ספרי הילדים הראשונים שלו, עם איוריו של רוני אורן, יצאו לאור בשנת 1987, והפכו לרבי-מכר. גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, לגיל הרך, לילדים ולנוער. ביניהם, 'פרפר הזהב והאפונית', 'הקוסמת הקטנה', 'פרופסור גולדמיינד וחבורות המוחות'. למבוגרים כתב, בין היתר, את: צוות 4, 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה'.

בשנת 1989 יצא לאור ספרו 'אגדות האינתיפאדה'. ספריו 'פרות קדושות', ו'אחד-העם וחזון המדינה הדו-לאומית', יצאו לאור בשנת 2005. 

בשנת 2011 יצא לאור, בעברית ובאנגלית, ספרו 'אימון רגשי'. מאז הוציא עוד ספרים רבים, ביניהם: השאון הפעוט הזה(2015);  זה השיר, (2017); אור מן ההפקר (2022).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4y5kzwme

תקציר

במקום שבו נפרצים גבולות הדמיון נוצרים סיפורי־המעשיות. זה המקום שבו התמימות נוגעת ברשע, החסד משיק לטירוף והיופי גובל בכאב.

כמו מנגינה מאולתרת בוקעות המעשיות זו מתוך זו, שונות וגם דומות, והן זורמות בנופים הסמויים, הפנימיים, החבויים בגיבורי העלילות הבדויות.

ספר המעשיות של דרור גרין מציע ז'אנר חדש לספרות מבוגרים, שאינו אגדה תמימה או בדיה משעשעת, אלא מעין אילתור מוסיקלי, שבאמצעות תיאור של מציאות מופרכת חודר אל מעמקי רגשותיהם של גיבורי המעשיות. זהו ספר שמתאר בבהירות תהליכים רגשיים המתרחשים במקביל גם אצל הקורא.

ד"ר דרור גרין הוא מנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך.

פרסם כארבעים ספרים לילדים ולמבוגרים וגם לאנשי מקצוע, וביניהם 'אימון רגשי', 'טיפול נפשי – מדריך למשתמש', 'פרויד נגד דורה', 'הקוסמת הקטנה', 'בחזרה לצוות 4' ו'נהר האהבה'.

פרק ראשון

מסיבת הריקודים של קסיופיאה

 

"הלילה חלמתי חלום כה מוזר," אמרה קסיופיאה לשני הגמדים שלה ופיהקה. שלושתם התעוררו באותו הרגע עצמו. מימינה שכב בּוּגִי, שכמו בסיפורים חבש מצנפת לילה אדומה, ובזמן ששפשף את עיניו מקורי הלילה שדבקו בהן נתפסו ידיו בזקנו הסבוך ושעה ארוכה היה עסוק בניסיונות להתירן. משמאלה שכב ווּגִי, שמאס בתדמית המסורתית של הגמדים. הוא היה חובב קולנוע מושבע, ולכן גידל שפם קטן ושערו היה קצוץ ומסורק היטב גם בעת שישן, וכמובן, הוא היה כולו שחור־לבן, כמו השחקנים האהובים עליו ממסך הקולנוע. אפילו כשהיה חותך בטעות את אצבעו בזמן שהיה מקלף בצלים באחד מחלומותיה של קסיופיאה, היה דמו אפור ורך כמו חמאת־בוטנים והוא היה מספיג אותו בשמלתה הרחבה של ידידתו הגדולה.

שניהם היו מאוהבים בה, כמובן. היא היתה שמנה ויפה, וכל אחד מהם חלם לרקוד איתה לילה שלם, לבדו. אבל מובן שתמיד היה שם גם השני, וכך היו מתחרים ביניהם בריקודים עד שקסיופיאה היתה מזכירה להם בקולה הרועם: "בוגי ווגי, שכחתם שיש לנו כאן עבודה לעשות? הפסיקו לרקוד עכשיו לפני שאתעורר מרוב שיעמום!"

קסיופיאה עצמה חיבבה את הגמדים הקטנים שלה, אך מובן שלא היו לה כוונות רציניות לגביהם, למרות שישנה איתם באותה מיטה. כמו כל הבחורות בעולם, חלמה גם היא על נסיך יפה־תואר שיציל אותה מדרקון נורא וישא אותה לאשה. בחלומותיה היה מופיע לעתים נסיך כזה, אך תמיד היתה קסיופיאה שולחת אותו לבצע משימות קשות מדי, או שהיתה מתעטשת כאשר היה נושא אותה על סוסו הצחור, ומתעוררת. היא היתה אלרגית לסוסים, ואמא שלה היתה אומרת שזו הבעיה עם גברים. או שהם קטנים ומכוערים, או שהם מכורים לסוסי־מירוץ שמלכלכים את הכניסה.

"מזמן לא חלמתי חלום כה מוזר," סיימה קסיופיאה את פיהוקה הענק, "זה היה יער סבוך של תחתוני־משי שחורים..."

"ולפתע התחוללה סערה ונהר של סוכר לבן רותח החל לעלות על גדותיו..." המשיך בוגי.

"ואת התחלת לרוץ עד שהחלקת לתוך מנהרה ורודה וטסת במהירות וצעקת," סיים ווגי.

הם תמיד זכרו את חלומותיה, הרי זה היה תפקידם. בוגי היה המפיק, וווּגי היה נערת התסריט. קסיופיאה שנאה נערות קטנות שמסתובבות עם דפי־נייר גדולים, מבלבלות הכל ומתעלפות בזרועות השחקנים. היא העדיפה את ווגי הגמד הקטן בעל פני ולנטינו בתור נערת תסריט, וחוץ מזה הוא היה רקדן מצוין וגם מאוהב בה עד קצות אוזניו האפורות.

"כן," אמרה קסיופיאה בעיניים עצומות, ואנחה קטנה נמלטה מבין שפתיה, אך מיד התעשתה ואמרה בקול זעוף, "ואתם עמדתם לכם למעלה ורקדתם ורקדתם ורקדתם..."

"אל תשכחי שאז כבר היינו במסיבה," אמר ווגי.

לא, מובן שהיא לא שכחה. איך תוכל לשכוח את המשאית הצהובה שנעצרה בחריקה ליד ארמון־הקרח, ואת הנסיך שירד ממנה, מבלי לכבות את המנוע, לבוש אוברול קטיפה לבן על גופו העירום, והושיט לה את זרועו.

כך נכנסו אל אולם־הקרח ובאלפי מראות השתקפה דמותם בשעה שרקדו לצליליה של הרכבת־החשמלית שחגה סביב האולם.

הכל היה חגיגי ורציני כל־כך עד שבוגי וווגי ניסו לרקוד סביבם וללכוד את תשומת־ליבה, והחליקו על הקרח הבוהק מבלי שהצליחו לשוב ולקום על רגליהם. הנסיך חייך, ולאחר מכן חיבק את קסיופיאה וצחק צחוק גדול.

צחוקו של הנסיך המיס את אולם הקרח ולקול שריקתו הופיעה לפניהם המשאית הצהובה, שמנועה המשיך לפעום כל אותה שעה. דלת המשאית נפתחה מאליה, והנסיך נשא פנימה את קסיופיאה וטרק אחריו את הדלת.

קסיופיאה התענגה למגע המים החמימים באמבט הקצף הגדול. מולה, בתוך האמבט, ישב הנסיך והפריח לעברה בועות סבון שחורות. המשאית החלה לנסוע ומבעד לחלון ראתה קסיופיאה את שני הגמדים שלה רצים לצד המשאית ומנסים להיתלות בה תוך כדי ריצה. היא נופפה להם בידה וצעקה: "אתם מפוטרים, אינני זקוקה לכם יותר."

"אתם מפוטרים," לחשה קסיופיאה בעוד היא נזכרת בחלום המוזר.

"מה?!" הציץ ראשו של בוגי מתחת לשמיכה.

"מה?!" שפשף ווגי את עיניו, "זה בסך הכל היה חלום, ויש לנו עבודה לעשות. את לא רוצה לסיים את הסיפור הזה?"

והוא צדק. הרי קסיופיאה התפרנסה מכתיבת סיפורים. בכל בוקר רשמה את חלומותיה ומסרה אותם לנער השליח, שלקח אותם הישר אל חברת הטלוויזיה בכבלים, ששילמה לה עבורם שכר נאה למדי.

אבל קסיופיאה המשיכה לנמנם בעיניים עצומות.

"לעבודה!" צעק בוגי. הוא הניח כרית מאחורי גבה של קסיופיאה ולפניה, על השמיכה, הכין את המחשב הנייד שלה. ווגי התיישב מצידה השני ולחש לה: "תמונה ראשונה, יער של תחתוני־משי שחורים."

קסיופיאה פקחה את עיניה ונאנחה. היא היטיבה את ישיבתה והחלה להקיש את חלומה על קלידי המחשב הזעיר. על המסך הופיע יער סבוך של תחתוני־משי מצוירים. "נמאס לי," אמרה בייאוש והפסיקה לכתוב. אבל בוגי וווגי לא הניחו לה עד שכתבה את החלום כולו, ועל המסך אפשר היה לראות אותו מתרחש כסרט מצויר.

"הטכניקות האלו הורגות אותי," אמר בוגי לפתע, "עוד מעט אפשר יהיה לחבר את המחשב ישר לחלום של קסיופיאה, ואז גמרנו, מפוטרים, לא צריך מפיק ולא צריך נערת תסריט."

"אל תכניס לה רעיונות לראש," אמר ווגי.

אבל קסיופיאה הביטה בהם במבט מוזר, וגלגלה את סרט הווידאו במחשב שלה לאחור. אחר־כך חזרה והקרינה את חלומה על המסך. כאשר יצא הנסיך מתוך המשאית הצהובה עצרה את התמונה, ואמרה: "מצידי אתם יכולים להמשיך ולהפיק את החלומות שלי בעצמכם, אני מתפטרת." ובאותו רגע הושיט הנסיך המצויר את ידיו, והיא קפצה לעברו ונבלעה בתוך דמותה שעל המסך.

"אני חושב שאני חולם," אמר ווגי, ושניהם המשיכו להתבונן בעיניים נדהמות בסרט המצוייר שעל מסך המחשב הקטן. גמד מזוקן במצנפת לילה אדומה, וגמד בשחור־לבן בתסרוקת ולנטינו ושפם קטן.

דרור גרין

דרור גרין (נולד ב-12 ביולי 1954) הוא ד"ר לפסיכותרפיה וסופר עברי המתגורר בבולגריה. חיבר כחמישים ספרים לילדים ולמבוגרים, וכן ספרים בתחום הפסיכותרפיה. פיתח את גישת "האימון הרגשי".

עם סיום לימודיו באקדמיה למוסיקה התמנה למנכ"ל 'הוצאת המוזיקה הישראלית', והיה אחראי להוצאה לאור של יצירות המלחינים הישראלים. באותם ימים החל לערוך את כתב-העת 'פיוט' לשירה עברית, אותו הוציא לאור במשך שבע שנים.

ספרי הילדים הראשונים שלו, עם איוריו של רוני אורן, יצאו לאור בשנת 1987, והפכו לרבי-מכר. גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, לגיל הרך, לילדים ולנוער. ביניהם, 'פרפר הזהב והאפונית', 'הקוסמת הקטנה', 'פרופסור גולדמיינד וחבורות המוחות'. למבוגרים כתב, בין היתר, את: צוות 4, 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה'.

בשנת 1989 יצא לאור ספרו 'אגדות האינתיפאדה'. ספריו 'פרות קדושות', ו'אחד-העם וחזון המדינה הדו-לאומית', יצאו לאור בשנת 2005. 

בשנת 2011 יצא לאור, בעברית ובאנגלית, ספרו 'אימון רגשי'. מאז הוציא עוד ספרים רבים, ביניהם: השאון הפעוט הזה(2015);  זה השיר, (2017); אור מן ההפקר (2022).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4y5kzwme

עוד על הספר

מסיבת הריקודים של קסיופיאה דרור גרין

מסיבת הריקודים של קסיופיאה

 

"הלילה חלמתי חלום כה מוזר," אמרה קסיופיאה לשני הגמדים שלה ופיהקה. שלושתם התעוררו באותו הרגע עצמו. מימינה שכב בּוּגִי, שכמו בסיפורים חבש מצנפת לילה אדומה, ובזמן ששפשף את עיניו מקורי הלילה שדבקו בהן נתפסו ידיו בזקנו הסבוך ושעה ארוכה היה עסוק בניסיונות להתירן. משמאלה שכב ווּגִי, שמאס בתדמית המסורתית של הגמדים. הוא היה חובב קולנוע מושבע, ולכן גידל שפם קטן ושערו היה קצוץ ומסורק היטב גם בעת שישן, וכמובן, הוא היה כולו שחור־לבן, כמו השחקנים האהובים עליו ממסך הקולנוע. אפילו כשהיה חותך בטעות את אצבעו בזמן שהיה מקלף בצלים באחד מחלומותיה של קסיופיאה, היה דמו אפור ורך כמו חמאת־בוטנים והוא היה מספיג אותו בשמלתה הרחבה של ידידתו הגדולה.

שניהם היו מאוהבים בה, כמובן. היא היתה שמנה ויפה, וכל אחד מהם חלם לרקוד איתה לילה שלם, לבדו. אבל מובן שתמיד היה שם גם השני, וכך היו מתחרים ביניהם בריקודים עד שקסיופיאה היתה מזכירה להם בקולה הרועם: "בוגי ווגי, שכחתם שיש לנו כאן עבודה לעשות? הפסיקו לרקוד עכשיו לפני שאתעורר מרוב שיעמום!"

קסיופיאה עצמה חיבבה את הגמדים הקטנים שלה, אך מובן שלא היו לה כוונות רציניות לגביהם, למרות שישנה איתם באותה מיטה. כמו כל הבחורות בעולם, חלמה גם היא על נסיך יפה־תואר שיציל אותה מדרקון נורא וישא אותה לאשה. בחלומותיה היה מופיע לעתים נסיך כזה, אך תמיד היתה קסיופיאה שולחת אותו לבצע משימות קשות מדי, או שהיתה מתעטשת כאשר היה נושא אותה על סוסו הצחור, ומתעוררת. היא היתה אלרגית לסוסים, ואמא שלה היתה אומרת שזו הבעיה עם גברים. או שהם קטנים ומכוערים, או שהם מכורים לסוסי־מירוץ שמלכלכים את הכניסה.

"מזמן לא חלמתי חלום כה מוזר," סיימה קסיופיאה את פיהוקה הענק, "זה היה יער סבוך של תחתוני־משי שחורים..."

"ולפתע התחוללה סערה ונהר של סוכר לבן רותח החל לעלות על גדותיו..." המשיך בוגי.

"ואת התחלת לרוץ עד שהחלקת לתוך מנהרה ורודה וטסת במהירות וצעקת," סיים ווגי.

הם תמיד זכרו את חלומותיה, הרי זה היה תפקידם. בוגי היה המפיק, וווּגי היה נערת התסריט. קסיופיאה שנאה נערות קטנות שמסתובבות עם דפי־נייר גדולים, מבלבלות הכל ומתעלפות בזרועות השחקנים. היא העדיפה את ווגי הגמד הקטן בעל פני ולנטינו בתור נערת תסריט, וחוץ מזה הוא היה רקדן מצוין וגם מאוהב בה עד קצות אוזניו האפורות.

"כן," אמרה קסיופיאה בעיניים עצומות, ואנחה קטנה נמלטה מבין שפתיה, אך מיד התעשתה ואמרה בקול זעוף, "ואתם עמדתם לכם למעלה ורקדתם ורקדתם ורקדתם..."

"אל תשכחי שאז כבר היינו במסיבה," אמר ווגי.

לא, מובן שהיא לא שכחה. איך תוכל לשכוח את המשאית הצהובה שנעצרה בחריקה ליד ארמון־הקרח, ואת הנסיך שירד ממנה, מבלי לכבות את המנוע, לבוש אוברול קטיפה לבן על גופו העירום, והושיט לה את זרועו.

כך נכנסו אל אולם־הקרח ובאלפי מראות השתקפה דמותם בשעה שרקדו לצליליה של הרכבת־החשמלית שחגה סביב האולם.

הכל היה חגיגי ורציני כל־כך עד שבוגי וווגי ניסו לרקוד סביבם וללכוד את תשומת־ליבה, והחליקו על הקרח הבוהק מבלי שהצליחו לשוב ולקום על רגליהם. הנסיך חייך, ולאחר מכן חיבק את קסיופיאה וצחק צחוק גדול.

צחוקו של הנסיך המיס את אולם הקרח ולקול שריקתו הופיעה לפניהם המשאית הצהובה, שמנועה המשיך לפעום כל אותה שעה. דלת המשאית נפתחה מאליה, והנסיך נשא פנימה את קסיופיאה וטרק אחריו את הדלת.

קסיופיאה התענגה למגע המים החמימים באמבט הקצף הגדול. מולה, בתוך האמבט, ישב הנסיך והפריח לעברה בועות סבון שחורות. המשאית החלה לנסוע ומבעד לחלון ראתה קסיופיאה את שני הגמדים שלה רצים לצד המשאית ומנסים להיתלות בה תוך כדי ריצה. היא נופפה להם בידה וצעקה: "אתם מפוטרים, אינני זקוקה לכם יותר."

"אתם מפוטרים," לחשה קסיופיאה בעוד היא נזכרת בחלום המוזר.

"מה?!" הציץ ראשו של בוגי מתחת לשמיכה.

"מה?!" שפשף ווגי את עיניו, "זה בסך הכל היה חלום, ויש לנו עבודה לעשות. את לא רוצה לסיים את הסיפור הזה?"

והוא צדק. הרי קסיופיאה התפרנסה מכתיבת סיפורים. בכל בוקר רשמה את חלומותיה ומסרה אותם לנער השליח, שלקח אותם הישר אל חברת הטלוויזיה בכבלים, ששילמה לה עבורם שכר נאה למדי.

אבל קסיופיאה המשיכה לנמנם בעיניים עצומות.

"לעבודה!" צעק בוגי. הוא הניח כרית מאחורי גבה של קסיופיאה ולפניה, על השמיכה, הכין את המחשב הנייד שלה. ווגי התיישב מצידה השני ולחש לה: "תמונה ראשונה, יער של תחתוני־משי שחורים."

קסיופיאה פקחה את עיניה ונאנחה. היא היטיבה את ישיבתה והחלה להקיש את חלומה על קלידי המחשב הזעיר. על המסך הופיע יער סבוך של תחתוני־משי מצוירים. "נמאס לי," אמרה בייאוש והפסיקה לכתוב. אבל בוגי וווגי לא הניחו לה עד שכתבה את החלום כולו, ועל המסך אפשר היה לראות אותו מתרחש כסרט מצויר.

"הטכניקות האלו הורגות אותי," אמר בוגי לפתע, "עוד מעט אפשר יהיה לחבר את המחשב ישר לחלום של קסיופיאה, ואז גמרנו, מפוטרים, לא צריך מפיק ולא צריך נערת תסריט."

"אל תכניס לה רעיונות לראש," אמר ווגי.

אבל קסיופיאה הביטה בהם במבט מוזר, וגלגלה את סרט הווידאו במחשב שלה לאחור. אחר־כך חזרה והקרינה את חלומה על המסך. כאשר יצא הנסיך מתוך המשאית הצהובה עצרה את התמונה, ואמרה: "מצידי אתם יכולים להמשיך ולהפיק את החלומות שלי בעצמכם, אני מתפטרת." ובאותו רגע הושיט הנסיך המצויר את ידיו, והיא קפצה לעברו ונבלעה בתוך דמותה שעל המסך.

"אני חושב שאני חולם," אמר ווגי, ושניהם המשיכו להתבונן בעיניים נדהמות בסרט המצוייר שעל מסך המחשב הקטן. גמד מזוקן במצנפת לילה אדומה, וגמד בשחור־לבן בתסרוקת ולנטינו ושפם קטן.